“זָר בבית הלבן”

נשיא מאבד פופולריות בזמן משבר כלכלי? סביר וצפוי. אבל נשיא המוצג כסוכן זר, החסר תכונות פטריוטות בסיסיות? זה נשמע קצת מסוכן. קיטוב היסטורי באמריקה

משבר? הא לכם משבר: 300,000 מורים בבתי ספר ממלכתיים בארה”ב לא יחזרו בשנת הלימודים הבאה, אם הקונגרס לא ימהר להזרים כסף לרשויות מקומיות (באמריקה, המקומיות משלמות את שכר המורים). בתי ספר וספריות ייסגרו. תחנות משטרה יישארו ללא שוטרים. לא יהיו מכבי-אש. לא יהיו נהגי אוטובוסים.

חמישים מיליארד דולר מבקש הנשיא מן הקונגרס, חמישה חודשים וחצי לפני הבחירות של אמצע הקדנציה. קשה להאמין שהקונגרס יסכים. בשביל הרבה מחברי הרוב הדמוקרטי, הן בבית הנבחרים והן בסנאט, זו תהיה התאבדות פוליטית. אבל מה יקרה אם הזהרת הנשיא תתממש, ויגיעו אל קיצם השירותים החשובים ביותר הניתנים לאזרחי ארה”ב?

המשבר הפיננסי של 2008 הסתיים, במובן זה שהזרמות מסיביות של כסף הצילו את הבנקים הגדולים. האומנם הגיע הזמן למשבר כלכלי כרוני? כלכלנים מתנבאים שיידרשו לפחות חמש שנים כדי לחזור אל רמת התעסוקה של 2007 בארה”ב. באירופה, התאוששות כלכלית חיוורת מפנה את מקומה לשקיעה, לא רק ביוון, לא רק בספרד, לא רק בפורטוגל.

בריטניה נכנסת לתקופת צנע אולי חסרת תקדים בימי-שלום. שר האוצר שלה עתה זה הודיע (22 ביוני) שממשלתו  מתכננת להפחית את חלקו של הגרעון התקציבי בתוצר המקומי הגולמי מעשרה אחוזים לאחוז אחד בתוך חמש שנים. איך עושים את זה מבלי לרוקן את הדם ואת החמצן? גרמניה מסיימת את תקופת ההמרצה, ונכנסת לעידן של קיצוצים דראקוניים שלא היו דוגמתם מאז קמה הרפובליקה הפדרלית, ב-1949. הקיצוצים האלה מעמידים במבחן את קור-הרוח ואת הזהירות שאיפיינו את יחסי העבודה בגרמניה בששים השנה האחרונות.

אשר ליפאן, ראש ממשלתה הכריז באמצע החודש, כי על ארצו מאיים גורלה של יוון. (עד כה השמות התחרזו רק בעברית ובערבית.)

“יוון” היא עכשיו מן הקלישאות הגדולות של לשון הדיבור והכתיבה. בארה”ב אפשר לשמוע את השם הזה יום אחר יום מפי אנשים שיתקשו למצוא את יוון על המפה, ובוודאי יתקשו להגיד משהו על ההיסטוריה שלה ב-600 השנה האחרונות.

לפני כמה ימים שמעתי את ראש המועצה המקומית של מחוז מונטגומרי במרילנד מכריז ש”מונטגומרי אינה עומדת להיות כמו יוון”. זה טוב, מפני שרק מונטגומרים מעטים מדברים יוונית. אבל למען האמת זה לא כל כך משעשע. סכנה ממשית של התמוטטות פיננסית מרחפת על כל השלטון המקומי בארה”ב, מעיירות קטנות עד מדינות גדולות. השבוע שמענו שהחוב של הריסברג (Harrisburg), עיר הבירה של מדינת פנסילווניה, הונמך לשיעור הקרוב מאוד ל”זבל”, זאת אומרת סבירות נמוכה מאוד שהוא ייפרע. אבות העיר ואמותיה שוקלים עכשיו פשיטת רגל, כ”אחת האופציות”.

‘טיים’ מכריז על פשיטת הרגל של מדינות ארה”ב, 28 ביוני 2010

מעורר אי-נוחות, כמעט מאיים

לא טוב להחזיק במשרה פוליטית בימים האלה, מפני שסקרי דעת הקהל מראים, כי אמריקה שרויה באחד מהתקפי הפופוליזם התקופתיים שלה. במצב כזה, אמריקאים נוטים להעניש כל מי שריח של כוח פוליטי נודף ממנו. מאחר שהדמוקרטים שולטים בקונגרס ובבית הלבן, אסון אלקטורלי אורב לפתחם.

נשיאים מאבדים פופולריות בימי משבר. זה מובן מאליו. אם הם נאלצים לחזור וּלהתמודד בעיצומו של משבר, הם גם נוטים להפסיד. מאז 1932, בימי השיא של השפל הגדול, ארבעה נשיאים במשבר הובסו, כאשר ניסו להאריך את חוזה השכירות שלהם בבית הלבן (הובר, 1932; פורד, 1976; קרטר, 1980; בוש האב, 1992). עוד שני נשיאים (טרומן, 1952; ג’ונסון, 1968) נמנעו מלחזור ולהתמודד, מפני שסבירוּת תבוסתם היתה ניכרת.

אמריקאים פיתחו דְרָגות משתנות של סלידה מפני נשיאים, שהם חשבו לכושלים. הם לעגו לחולשותיהם. הם לא סבלו את רעיותיהם. אבל חוץ מן המקרה של ריצ’רד ניקסון — האיש שקשר קשר נגד חוקת ארה”ב — לא התפתחה שנאה פתולוגית, לא היתה שלילה של עצם אישיותם, וּבוודאי לא נשמעה קריאת תיגר על האמריקאיות שלהם.

לא הפעם. ברק אובמה משלם כמובן מחיר על משבר כלכלי היסטורי. אבל באיבה לאובמה יש משהו אחר, מעורר אי-נוחות, כמעט מאיים. את האיבה הזו היה אפשר להכיר עוד בחודשים הראשונים של 2008, בשלבים הראשונים של מערכת הבחירות: צילום של אובמה בתלבושת שבטית סומאלית, שהתפשט כמאכולת אש על פני האינטרנט; ורינונים על זיוף תעודת הלידה שלו.

האיבה שקדמה לבחירתו חזרה והתלקחה בערך ששה חודשים לאחר בחירתו. אובמה הואשם ב”סוציאליזם” (בניגוד לאירופה, זו מלה גסה מאוד בעגה הפוליטית האמריקאית) והושווה עם היטלר.

בקיץ 2009 התחילה גם הצניחה הדרמטית בפופולריות שלו. בין נובמבר לינואר, מפלגתו איבדה את כהונות המושל בשתי מדינות חשובות (וירג’יניה וניו ג’רזי) ואת כהונת הסנאטור במדינה שלישית (מסצ’וסטס). סקרי דעת הקהל הראו שאפילו מדינת הבית שלו, אילינוי, דמוקרטית לעילא ולעילא, עומדת לבחור רפובליקאי לרשת את מושבו של אובמה בסנאט (עד עכשיו היה מחליף זמני).

הגראפיטי הפוליטי על קירות הרשת הניב את הפוטומונטאז’ המחוספס הזה: הנשיא בדמות היושב ראש מאו, ובעלי בריתו הפוליטיים בחליפותיה של מהפכת התרבות הסינית. מימין לשמאל: יושבת ראש בית הנבחרים, ננסי פלוסי; יושב ראש ועדת השירותים הפיננסיים של בית הנבחרים, בארני פרנק; מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, הארי ריד; ויושב ראש ועדת האנרגיה והסחר של בית הנבחרים, הנרי ווקסמן. מה נוח שבגלריית הסוכנים הזרים אפשר למצוא שחור אחד, אשה אחת מסן פרנסיסקו, מורמוני אחד ושני יהודים

מבוקש: נשיא גאה ונאמן

נדמה לי שלא הרי קריאות ביניים ספונטניות או חצי-ספונטניות כהרי מניפסט כתוב, מוגה ומהוקצע. האיבה אל אובמה הגיעה אל שיא חדש בשבוע השני של חודש יוני, במאמר בעמוד האדיטוריאלי של ה’וול סטריט ג’רנל’. אחת מעורכות העמוד הזה, דורותי רבינוביץ’, כתבה שם רשימה תחת הכותרת “זר בבית הלבן” — זר לא סתם במובן של לא-מוכר, אלא זר במובן של נוכרי ורחוק ומופרש, alien באנגלית.

אמנם גב’ רבינוביץ’ הטעימה עד כמה אין היא רוחשת אהדה לאלה המפקפקים באותנטיות של תעודת הלידה של הנשיא, אבל מאמרה ניחן בכל ההחשדות ששונאי-אובמה הפריחו בשנתיים האחרונות. הוא מנותק מן העם האמריקאי, היא הכריזה, הוא “חסר תכונות מסוימות שאזרחים היו רגילים לייחס לנשיאיהם כמובנות מאליהן”. אלה התכונות המבטאות “הזדהות עם ארצנו ועם כל מה שקושר את תושביה בקשר של גאווה ושל נאמנות”.

“חלק עצום של האמריקאים”, הוסיפה גב’ רבינוביץ’ וכתבה, “מבינים עכשיו כי תחושת ההזדהות של הנשיא נמצאת במקום אחר, והיא שונה במהותה מתחושתם שלהם”. היא מיהרה להסביר שהיא מתכוונת לזיקתו של הנשיא ל”מעמד האידיאולוגי שלו”. אבל שתי פיסקאות אחר כך, הפרשנית היהודיה מניו יורק עברה לדבר על העיקר: על האיסלאם, או ליתר דיוק, על “הצלחתו של הבית הלבן להימנע מכל הזכרה פומבית של זהותו האיסלאמית החד-משמעית של האויב שאיתו אנחנו שרויים במלחמה”.

את רשימתה של רבינוביץ’ אפשר לקרוא באתר הרשת של ‘וול סטריט ג’רנל’ — אבל מאחר שכניסה לאתר הזה מצריכה מינוי יקר למדי, ואני מניח שלרוב קוראיי אין מינוי כזה, אני מפנה אותם אל אתר אחר שהעתיק את רשימתה.

מעניין שהעילה המיידית למאמר היא אסון דליפת הנפט במפרץ מקסיקו. זו בוודאי טרגדיה לאומית מן המעלה הראשונה, וּביקורת על התנהלותו של הנשיא נמתחה גם מצד דמוקרטים. הוא אמנם הפגין מלכתחילה קור-רוח מופרז, שהשתנה לכעס מופרז כאשר התחוורו ממדי האסון, ובייחוד כאשר התחוור הנזק הפוליטי שהוא הסב. אבל צריך להתאמץ מאוד כדי לייחס את קור הרוח הזה להיעדר תכונות פטריוטיות בסיסיות.

במרכז המערכה נגד אובמה עומדת התנגדות ל”סוציאליזם” ול”ממשלה המתערבת בחיי אזרחיה”. אבל מפעם לפעם, לעתים לא-מזומנות, המשתתפים במערכה הזו מתקשים להתאפק, וחוצים את גבול הצבע. למשל, ציר קונגרס רפובליקני ממדינת אייווה, סטיב קינג, האשים את הנשיא שהוא דואג רק לשחורים. אף על פי שהידיעה הזו הגיעה לכותרת הראשית של עתון מקומי באייווה, היא עוררה הרבה פחות עניין ארצי ממה שהיה אפשר לשער. היא, ושכמותה, מעמידות בספק את האופוריה של 2008, כאשר בחירת אובמה עוררה את הרושם — המוקדם הרבה יותר מדיי — שארה”ב נכנסה אל העידן הפוסט-גזעי

קצת צמרמורת

הפטריוטיוּת של יריבים פוליטיים מוחשדת מפעם לפעם, לא רק בארה”ב. אבל הפעם היא באה בנסיבות של משבר כלכלי, שאת שיעורו הממשי עדיין איננו יודעים. היא באה כאשר הקיטוב הפוליטי באמריקה גדול ממה שהיה באיזשהו זמן מאז מלחמת העולם השניה.

הסקרים מראים שעדיין חצי האמריקאים סומכים את ידיהם על התנהלות הנשיא. סקר אחרון מראה גם, בפעם הראשונה, שרוב האמריקאים התעייפו מן הפעילים הרדיקליים של הימין (אלה המצטופפים, לפעמים באי-נוחות, תחת הגג של ׳תנועת מסיבת התה׳). אבל העקומה עוד תעלה ותרד בחודשים הבאים.

לרעת אמריקה, וּממילא לרעת ידידיה של אמריקה, מתפתחים בה עכשיו שני נרטיבים מקבילים: אחד הוא של שינוי, השני הוא של בגידה. קצת צמרמורת באמצע הקיץ עדיין לא הזיקה לאיש.

16 Responses to ““זָר בבית הלבן””

  1. גיל הגיב:

    חשוב לזכור שהסלידה מהנשיא מגיע מכיוון אחד בלבד, ומועצמת על ידי שופר התעמולה של הימין – פוקס ניוז. כמות הדה לגיטימציה שהוא חווה חסרת פרופורציות ביחס לרפורמות המתונות וההכרחיות ומעורבים בה גזענות וקסנופוביה. לי זה מזכיר את הימים הנוראים שלפני רצח רבין’ כשבמקום ככר ציון יש מסיבת התה. נכון, זו עדיין אמריקה’ והדברים לא כל כך חמורים’ אבל חופש הדיבור הופך לחופש ההסתה בדיוק כמו אז.

  2. צביקה ברנהולץ הגיב:

    שלום יואב,

    רשויות מקומיות בכלל יכולות חוקית לפשוט רגל?

    ולגוף העניין, אני לא הייתי מתרגש מדי מהירידה בפופולריות של אובאמה וגם לא מההכפשות נגדו (שהן אכן יחודיות). קלינטון ב-94 היה הרבה פחות פופולרי מאובאמה ב-2010. יש לנשיאים מעין דרך כזו לצאת מהבוץ.

    • יואב קרני הגיב:

      “פשיטת רגל” היא לשון קיצור. הן נכנסות לתהליך הפוטר אותן זמנית מן הצורך לפרוע חובות, ואז הן יכולות לשאת ולתת עם נושיהן על תנאים חדשים. הן יוצאות מ”פשיטת הרגל” כעבור זמן לא-ארוך, כמה חודשים. זה גם מה שקרה בתעשיית הרכב, בחברות התעופה וכדומה.

      אשר למעמד אובמה, אני הסברתי מדוע אני חושב שצרותיו ייחודיות. קלינטון היה שנוא על הימין, אבל היה לו בסיס תמיכה רחב הרבה יותר מזה של אובמה, מהיותו דרומי לבן. הוא גם היה פוליטיקאי הרבה יותר טוב. והחשוב ביותר: הוא היה נשיא בזמן של גאות כלכלית.

  3. יובל הגיב:

    יואב, לא תאמין – גם אני לא האמנתי עד שקראתי על כך השבוע – אך מסתבר שלפי האקדמיה “מנוי” זה רק האדם. מה שהוא מחזיק בו (למשל ב-WSJ) הוא “מינוי”. כן כן, ממש כמו שם העצם של “למנות”.

  4. אלון ניסר הגיב:

    נוטה להזדהות עם דבריו של גיל ועם הסתה באגף גלן בק וראש לימבו (איך באמת כותבים את זה בעברית?) של “מפלגת מסיבות התה” שמזכירה את הימים שלפני רצח רבין.

    ורק תזכורת/תיקון קטן ליואב כלפי המשפט “לא התפתחה שנאה פתולוגית, לא היתה שלילה של עצם אישיותם, ובוודאי לא נשמעה קריאת תיגר על האמריקאיות שלהם” בסוף ימי טרומן ובימי מקארתי העליזים של חלק מימי אייזנהאואר הייתה נפוצה בחוגי ימין רפובליקני המשפט: “twenty years of treason” – עשרים שנות בגידה. בהתייחס לימי רוזוולט-טרומן.

    לדעתי גם שם הייתה קריאת תיגר על האמריקאיות שלהם.. בלי להקטין את מידת הדה לגיטמיציה המטורפת שמשתוללת כלפי אובמה

    • יואב קרני הגיב:

      מקבל את הערתך, אלון. אף על פי כן אינני חושב שמישהו הטיל ספק בעצם האמריקאיות של רוזוולט ושל טרומן (שלחם בחפירות מלחמת העולם הראשונה). ההאשמות היו מכוונות כלפי מדיניותם ומעשיהם בהיותם נשיאים. האשמות כאלה נשמעו אפילו כלפי ג’ורג’ מרשל, הגנרל המהולל של מלחמת העולם השניה, מזכיר המדינה ושר ההגנה בממשל טרומן.

  5. לב הגיב:

    כשבוש היה נשיא, גם נגדו התנהלה, לאורך 8 שנות כהונתו, ביקורת ארסית; אף אחד לא טען שזאת גזענות נגד טקסנים.

    מה, אי אפשר להתנגד לאובמה, בגלל אידיאולוגיה, מתנגדים לו כי הוא שחור?

    יועצת התקשורת של הבית הלבן, אניטה דאן, אמרה ששני פילוסופים האהובים אליה הם, אמא תרזה ו…מאו צה טונג!

  6. גיל הגיב:

    לב, נגד בוש לא התנהל שום מסע הסתה, אם כבר להפך. הבית הלבן בתקופתו הסתיר את האמת מאנשים, ועשה מניפולציות מבישות על האמת. לכולם זכורה ההדלפה על ולארי פליים שפגעה בביטחון הלאומי האמריקאי. מסתבר ששיקולים אישיים חשובים יותר משיקולים ממלכתיים (שלא לדבר על התעמולה הארסית נגד קארי ב2004) ויש אינסוף דוגמאות. אובאמה הוא נשיא מתון למדי עם נטייה קלה לשמאל. הדיבורים נגדו הם חסרי פרופורציה ביחס למעשים שלו. לצערי, יש אחוז גדול מהאמריקאים שנופלים לתעמולה הזו.

    • לב הגיב:

      ??? מה קשור מסע הסתה, לממשל שמסתיר אמת מהאזרחים.

      את בוש ביקרו בצורה מאוד חריפה. אל תישכח שזה בון טון עכשיו כמו גם אז, לראות בבוש טיפש, נשיא גרוע, שהביא כל צרה אפשרית בשנים 2001-2009, ואפילו עד היום (כמו אי בחירתה של שיקגו למארחת אולימפיאדת 2016).

      אובמה נשיא מתון למדי? הלוואי והיה, הוא פייסן במדיניות החוץ, מלאים חברות (ג’נרל מוטורס), מנסה לקדם רפורמת בריאות משמעותית.

  7. עופר צרפתי הגיב:

    יואב שלום

    ואולי אובמה הוא סתם סטודנט ופעיל שכונות מוכשר וחסר ניסיון בניהול מערכות מורכבות, שנעשה האיש החזק בעולםעקב נפלאות המדיה ושיטת מערכת הבחירות בארה”ב?

    רק שלהבדיל מגיבור הספר “להיות שם” גורלו יותר דומה לגורלו של הגיבור בשיר “טמבל”.

    אינני מבין הרבה בכלכלת ארה”ב (נראה שמעטים מבינים), אבל מעמדה בחו”ל הפך להיות בדיחה:

    גנרל מוכשר (שאינו יודע לסתום את פיו) מפקד על כוחות ארה”ב באפגניסטן אומר שהמלחמה מנוהלת באופן כושל (שלא לדבר על העובדה שברית המועצות הובסה שם על כל יכולותיה וחוסר התחשבותה בדעת הקהל או באבידות, שלא לדבר על האימפריה הבריטית), פאקיסטן מנהלת משחק כפול, טורקיה חוברת לאיראן, נשיא סוריה מזלזל בגלוי בארה”ב, שיחות הקירבה הם פארסה, ואפילו ראש ממשלת ישראל — התלוייה בארה”ב בכול — מנצח את הנשיא בקרב תרנגולים, שיועצים עלומים המליצו לערוך.

    בתחום בטחון הפנים פיגועים נמנעו רק הודות להשגחה העליונה (הכומר ג’רמאיה עובד כנראה שעות נוספות) אבל גם אלוהים לפעמים ממצמץ.

    גורלנו תלוי במהירות שבה ילמד את תפקידו, אבל גורלו תלוי בהבנת המציאות העולמית המורכבת, מציאת יועצים אחרים ושינוי השקפת העולם.

    ג’ונסון נכשל. האם הוא יצליח?

    • יואב קרני הגיב:

      בכל הנקודות הענייניות שאתה מעלה יש בהחלט ממש (אני מסתייג מן הסגנון, אבל זה עניין נפרד). אנשים כבדי-ראש אומרים עכשיו, שהצדק היה עם התשדיר המפורסם של הילרי קלינטון בזמן מערכת הבחירות המקדימות: מי יידע לטפל טוב יותר בצלצול טלפון בהול בשלוש לפנת בוקר. כשלעצמי לא חשבתי שאובמה צריך להיות נשיא ארה”ב, וגם חזרתי והבעתי את ספקותיי.

      הרשימה הזו תיארה את הדמוניזציה האישית של אובמה, לא את הביקורת העניינית על מדיניותו.

      אגב, הוא לא היה “סתם סטודנט”, כדבריך, אלא עילוי; ואחר כך שימש פרופסור למשפטים באוניברסיטה חשובה. את החלטתו להמיר את הקתדרה בהדרכת נוער בשכונות-עוני אפשר לזקוף לזכותו. היא העניקה לו ידיעה ונסיון שבדרך כלל אין לרוב הפוליטיקאים.

      הקריירה הפוליטית שלו התפתחה באופן סביר בהחלט: הוא נעשה חבר באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי, ואחר כך התמודד על כהונת סנאטור בוושינגטון. ראינו אנשים מנוסים וידענים הרבה פחות ממנו מגיעים אל כהונת סנאטור. הוא היה מועמד אטרקטיבי ומחוקק אטרקטיבי. אבל, כדבריך, חולשותיה הנתונות של השיטה הפוליטית האמריקאית הקפיצו אותו אל בכורה ארצית במהירות קצת יותר מדיי מסחררת. עוד כמה שנות לימוד לא היו מזיקות לו.

      יש גם צדדים לא מצודדים לאופיו, ובטחון עצמי מופרז מאוד הוא אחד מהם. אני שחושב זו אחת הסיבות שהוא העניק עודף משקל ליועצים פרובינציאליים משיקאגו. הוא, ממש כמו ביל קלינטון בתחילת כהונתו, לא חשב שהוא זקוק ליועצים. קלינטון התעשת לאחר תבוסת מפלגתו בבחירות לקונגרס ב-1994. היתעשת גם אובמה לאחר המפלה החזויה לדמוקרטים בנובמבר? וגם אם יתעשת, האם זה לא יהיה מאוחר מדיי?

      השוואת אובמה עם ג’ונסון אינה כל כך ממין העניין. הנשיא השלושים וששה של ארה”ב היה פוליטיקאי ממולח ורב-נסיון, שהבין את השיטה ואת “התהליך”, והשיג השגים ניכרים במדיניות הפנים. וייטנאם הרסה אותו. אני מניח שאתה מתכוון להשוואה בין וייטנאם ובין אפגניסטן. יש דמיון, אבל אני חושב שהוא מוגבל.

    • עופר צרפתי הגיב:

      יואב שלום

      תודה על ההתיחסות.

      אני מקווה שאני טועה בקשר לעתיד אך גם ג’ונסון וגם אובמה השיגו הישגים אדירים במדיניות הפנים (שכחנו מהר מדי את רפורמת הבריאות), אבל כשלו במדיניות החוץ (שלשניהם לא היה ניסיון בה). תאר את המזרח התיכון היום אילו היה ג’ונסון מקיים את התחייבותה של ארצו לישראל ערב מלחמת ששת הימים ושולח כמה ספינות מלחמה למיצרי טיראן בתחילת הסכסוך, מזרח תיכון ללא מחלוקת על יהודה,שומרון, עזה ורמת הגולן, ללא מלחמת יום כיפור, ללא אינתפדה אולי אפילו עם אמונה במנגנונים בין לאומיים ככוח ששומר שלום.

      וכמובן ארה”ב ללא ויטנאם וויטנאם ללא ההרס הנוראי שגרמה ארה”ב שלא לדבר על חורבות מדיניותה בלאוס וקמבודיה.

      ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה אבל נראה ששמונה שנות שלטון רפובליקני גרמו לכך שיש מעט מדי אנשים בעלי ניסיון בניהול יחסי חוץ במערכת הדמוקרטית שבאמת מקשיבים לדעותיהם (וקלינטון אינה נמנית איתם, שלא לדבר על בעיית אמינות מסויימת, ראה מקרה ביקורה עם או בלי צלפים ביוגוסלביה לשעבר, או הכחשותיה בדבר מחוייבות לגושי התנחלויות).

      יתכן שזו הבעייה האמיתית של אובמה, אלא שבעוד שנתיים או שש אובמה יפרוש לכתוב את זיכרונותיו, ואנחנו האנשים הפשוטים במזה”ת ניאלץ להתמודד עם גל החורבות שתיצור מדיניותו.

  8. גיל הגיב:

    עופר, יש ביקורת לגיטימית עליו כמו שיש על כל נשיא אבל אי אפשר להתעלם מההשגים המרשימים שלו עד עתה שנעשו למרות ניסיונות אינסופיים להכשילו. הייתי אומר שבתור נשיא חסר ניסיון להשיג רפורמה בבריאות (גם אם היא רזה למדי ולא מספקת) במקום שבו נכשלו כל הנשיאים לפניו זה לא רע. אנשים מנסים לצייר איפוק ודיבור בסאונד בייטים עם מנהיגות, בעוד שמנהיגות נמדדת לדעתי בשיקול דעת, הקשבה ולמידת בעיות.

  9. דני פ הגיב:

    אני די נדהם מהעובדה שבמאמר של רבינוביץ’ – מאמר שמטרתו להשמיץ את אובמה – היא אינה מזכירה כלל את ג’רמייה רייט, כוהן-הדת שהיה מקורב מאוד לאובמה ושדיבר במונחים “אנטי-אמריקאים” בוטים במיוחד. התזה של רבינוביץ’ ללא איזכור רייט חלשה ביותר, כשמכניסים את רייט למשוואה אפשר לבנות איזושהי תזה בעניין. אני תוהה אם יש קשר בין העובדה שרבינוביץ’ אינה מזכירה את פרשיית רייט להמנעותו של ג’ון מקיין מלנצל את הפשרה כדי לערער על הפטריוטיות של אובמה.

    לא נראה לי שאובמה רוחש אהדה גדולה יותר מדי למוסלמים – למרות שאינו מתעב אותם כמו שרבינוביץ’ היתה רוצה. אם יש נושא פוליטי שיש לו אליו קשר רגשי זה כנראה הנושא הגזעי – למשל כאשר בחר להתערב (ללא סיבה נראית לעין) בפרשת מעצרו של פרופסור גייטס, פרשה באמת חסרת חשיבות.

    רבינוביץ’ עושה עניין מכך שאובמה החזיר לממשלת בריטניה פסל-ראש של וינסטון צ’רצ’יל – אך צריך לזכור שסבו הקנייתי של אובמה סבל מעינויים ע”י השלטון הבריטי בזמן מרד המאו-מאו – לרקע הגזעי של אובמה הולכת להיות השפעה על איך שהוא רואה את העולם. אני מניח שרוב הלבנים בארה”ב מניחים בצורה אקסיומטית ש”אמריקה היא טובה” אך לרוב השחורים אין סיבה מיוחדת לחשוב שזה נכון.

    יש דמיון מסוים בין מדיניות ארה”ב בדרום-מזרח אסיה בשנות ה-60 למדיניות ארה”ב במזרח התיכון היום: בשנות ה-60 היתה התנגשות בין רצונה של ארה”ב למנוע התפשטות של משטרים אפלים מול תנועות שיכלו להציג את עצמן כתנועות שחרור לגיטימיות – וכך המצב גם היום.

  10. יובל הגיב:

    הייתי מוסיף גם את האלמנט הדתי. בלא מעט אתרים ניתן למצוא תיאוריות שהוא מוסלמי ולא נוצרי כפי שהוא מצהיר. נסיונות ההתקרבות שלו לעולם המוסלמי לא היקנו לו שם אהדה מיוחדת, אך בוודאי חיזקו את מי שטוען שהוא מוסלמי בסתר. זה עוד לא הכל – בשוליים הקיצוניים טוענים שהוא האנטי-כריסטוס, לא פחות. צריך להכיר את עולם המושגים הנוצרי כדי להבין את המשמעות. מי שחושב שזה הזוי – מוזמן לחפש בגוגל ויופתע מהפופולריות של דעות כאלו.

Leave a Reply for אלון ניסר