אדוני נשיא המדינה, האמת בבקשה

הפירסומים על יחסיה הגרעיניים של ישראל עם ממשלת האפרטהייד בדרום אפריקה הם זדוניים, אבל לא שקריים. הגיע הזמן לדבר עליהם בכנות ובענווה

אה, היו ימים: ראש הממשלה רבין ושר החוץ אלון מקבלים את פניהם של ראש ממשלת דרום אפריקה ג'ון פוסטר (Vorster) ושר החוץ שלו הילגרד מולר, אפריל 1976. בין רבין לפוסטר נראה מפקד חיל הים, האלוף בנימין תלם, שהיה מלווהו הצמוד של פוסטר בביקורו ה"פרטי" בארץ. רבין ואלון קיבלו את האורח הפרטי בחצות הלילה, ובילו אתו שעות ארוכות בשיחות מדיניות וצבאיות. הצילום הוא של לשכת העתונות הממשלתית

כתבתי כאן [במוסף השבת של ‘גלובס’] לפני שבועיים על יחסי ישראל עם ממשלת המיעוט הלבן בדרום אפריקה בימי האפרטהייד (ראו את הרשימה למטה). לא יכולתי לדעת שכמה ימים אחר כך יימרח הפרק הלא-מפואר הזה על מלוא העמוד הראשון של ה’גארדיין’ הבריטי.

ה’גארדיין’ שאל את הסקופ שלו מספר חדש, שכתב אחד מעורכי ‘פוריין אפיירז’, כתב-עת רב יוקרה בניו יורק. הספר כולל העתקים של התכתבות בין שרי הבטחון של דרום אפריקה ושל ישראל באמצע שנות ה-70. הישראלי היה שמעון פרס, הדרום אפריקאי היה פיטר וילם בותה. ממכתבי פרס אפשר בהחלט להסיק, שהוא הניח את היסודות לשיתוף פעולה גרעיני עם דרום אפריקה.

כבוד הנשיא מכחיש שהוא הציע למכור נשק גרעיני. את בותה, שנעשה כעבור כמה שנים הנשיא האקזקוטיבי של דרום אפריקה, אי אפשר לשאול. הוא מת לפני ארבע שנים. מי שהיה שר החוץ שלו, פיק בותה (אין קשרי משפחה), אומר שהוא “מסופק”. יוסי ביילין, שעדיין לא עבד בשירות פרס באמצע שנות ה-70, דוחה את הגילוי, אם כי מאשר שישראל אמנם כרתה ברית עם האפרטהייד. ד”ר ביילין התנגד לברית, ועורר עליו לימים את חמתו של יצחק רבין, כאשר ניסה לזרז את סיומה (“פקידון”, קרא לו רבין ב-1987).

כאשר היחסים היו פעילים, היה אפשר להחיל עליהם צנזורה צבאית, ולשכנע מו”לים של עתונים להצניע אותם. בעיני הרבה אנשים כבדי משקל, ההצנעה היתה חובה פטריוטית.

אבל מזמן שהיחסים ההם הסתיימו, מפני שהאפרטהייד הסתיים, החובה הפטריוטית השתנתה מעיקרה: הגיע הזמן לדבר אמת. לא רק לתועלת הרקורד, אלא גם מפני שיש מה ללמוד וללמד. לא בכדי, דרום אפריקה עצמה נמנעה מלהעניש את אדריכלי האפרטהייד ואת תלייניו, והעדיפה לחייב אותם להעיד באוזני “ועדת אמת”. גילוי העובדות היה חשוב בעיניה יותר מאשר מיצוי הדין.

איבת לונדון, אדישות יוהנסבורג

מה חבל שהדיון ביחסים עם האפרטהייד נכפה על ישראל הר כגיגית מידי כותבים ומידי עורכים הלהוטים להבאיש את ריחה של ישראל ולערער על עצם קיומה. אני נוטה להאמין שזו הסיבה לפירסום הרעשני ב’גארדיין’.

קשה להיזכר אימתי עתון יומי גדול וחשוב החליט להקדיש את עמודו הראשון למשהו שקרה 35 שנה קודם, בלי שום נגיעה לחייהם של רוב קוראיו או לדאגותיהם. כל זה קורה בעיצומו של משבר כלכלי סיסטמי, כאשר בריטניה נמצאת על עברי פי-פחת, וממשלה חדשה עתה זה הושבעה. ל’גארדיין’ לא היתה סיבה עניינית להבליט את הסיפור, חוץ מזה שהעתון הזה, לפנים מליץ יושר נאמן של הציונות, סיגל לעצמו איבה עמוקה כלפיה.

אגב, ה’גארדיין’ מעניין וטוב בהרבה מובנים. אבל נודפת ממנו רוחה הרעה של האינטליגנציה השמאלית הבריטית. בטרקליניה התפתחה במרוצת 50 השנה האחרונות איבה עמוקה לאמריקה, למערב וגם לישראל.

'גארדיין', עשרים-וארבעה במאי 2010: גילוי היסטורי -- או הזדמנות להמשיך את מסע הדה-לגיטימציה של ישראל? התשובה: גם זה וגם זה. כוונת הזדון של המפרסמים אינה פוטרת את ישראל מתשובה על עצם השאלה: מה בדיוק היא עשתה לטובת שלומה של מדינת האפרטהייד

מזל שיש מונדיאל וגם ראגבי. עתוני דרום אפריקה עצמה התעלמו כמעט לחלוטין מן הסקופ של ה’גארדיין’, והעדיפו ספורט. הרבה ספורט. אולי מפני שאיש אינו רוצה לחזור ולהיזכר בימים הקודרים והעכורים, שבהם מדינת משטרה לבנה לחמה על חייה בעוויתות של אגרסיביות, אלימות ורחמים עצמיים.

לא כן ישראל. לה אין ברירה אלא לחזור ולהיזכר. לשמעון פרס יש הזדמנות, אולי בפעם הלפני-אחרונה בחייו, להסביר לקוראי ההיסטוריה של העתיד מדוע הוא כונן ברית עם האפרטהייד, יחד עם יצחק רבין ועם יגאל אלון.

אגב, הנסיון להטיל את האחריות לברית ההיא על פרס לבדו אינו עומד במבחן העובדות. רבין היה שושבין להוט ופעיל. בממשלת ישראל בזמן ההוא, רק שני שרי מפ”ם הסתייגו, והחרימו ארוחת ערב לכבוד ראש ממשלת דרום אפריקה, ג’ון פוסטר (Vorster), באפריל 1976. פרופ’ שלמה אבינרי עיכב את כניסתו לכהונת מנכ”ל משרד החוץ עד לאחר סיום ביקורו של פוסטר.

גאנדי וטולסטוי, מה?

הנשיא פרס הוא איש רב זכויות. ישראלים ויהודים חבים לו חוב גדול על חיזוק יכולת ההרתעה של ישראל, קונבציונלית ולא-קונבציונלית. אבל כמו אנשים גדולים, מר פרס לוקה במומים. אחד מהם הוא הטון הצדקני והתוקפני שהוא מסגל לעצמו, כל אימת שנעשה נסיון לבקר אותו באופן ענייני.

הוא חזר והכריז בפומבי בימים ההם, ש”יהודים אינם יכולים לתמוך באפרטהייד”. ב-1985, בהיותו ראש הממשלה, הוא הטיף לשחורי דרום אפריקה “התנגדות פסיבית בנוסח גאנדי וטולסטוי”. בשעה ההיא הוא חימש את המיעוט הלבן לתכלית אחת בלבד: כדי שהמיעוט הזה יוכל להוסיף ולדכא את הרוב השחור.

כמובן, צריך לזכור את הקונטקסט. תמיד צריך לזכור את הקונטקסט. ישראל היתה מבודדת, אפריקה השחורה פנתה לה עורף, היו חששות מפני עמדת ארה”ב (ב-1976 היו דיבורים על “קץ היחסים המיוחדים”), ברית המועצות היתה עדיין חזקה ועוינת. אבל צריך לזכור גם את הקונטקסט הדרום אפריקאי: דיכוי, רצח, השפלה, תוקפנות כלפי ארצות שכנות, אידיאולוגיה גזענית שבין מקורות השראתה היה גם הנאציזם.

אני מדפדף בעמודים הראשונים של עתוני דרום אפריקה, אפריל 1976, תחת הרושם של מסע ג’ון פוסטר לישראל. ראש הממשלה האוטוריטרי של המיעוט הלבן, שנחבש פעם בכלא על תמיכתו בגרמניה הנאצית, ערך ביקור “פרטי” בישראל. לא היה שום דבר פרטי בביקור הזה. רבין ואלון קיבלו אותו בנמל התעופה, מפקד חיל הים, האלוף בנימין תלם, היה מלווהו הרשמי לכל אורך ביקורו, ישיבות עבודה ארוכות זומנו לו עם הצמרת הפוליטית והצבאית. העתונות הישראלית מילאה את הצורך ליצור ערפל קרב, והעמידה פנים שפוסטר בא להשתטח על קבר ישו, או לכל היותר למכור פחם לתחנת הכוח בחדרה.

כותרות ענק בעמודיהם הראשונים של עתוני דרום אפריקה הטעימו את החשיבות הדרמטית של הביקור ההוא, אם גם לא גילו את הסוד. לב מי לא יכאב לנוכח כותרת בעתון ‘ראנד דיילי מייל’, 12 באפריל 1976: “פוסטר, רבין מפרסמים התחייבות למען השלום”. רבין לצד פוסטר: רבין שנרצח 19 שנה אחר כך מפני שניסה לעשות שלום; פוסטר, האיש שממשלתו טבחה 400 ילדי בתי ספר שחורים רק חודשיים וחצי לאחר ביקורו בירושלים.

שנים-עשר באפריל 1976: כותרת זהה ב'ראנד דיילי מייל' של יוהנסבורג וב'ארגוס' של קייפטאון: "פוסטר ורבין מתחייבים לשלום". טבח ילדי בתי הספר בסווטו בא חודשיים וחצי אחר כך

אדוני נשיא המדינה, אני יודע שאתה נוטה להקל ראש בעתונאים — זה הצד הבן-גוריוני הפחות נעים שלך — אנא, דבר אמת על היחסים ההם. בחר פורום כלבבך, שקול את מליך, בדוק את עובדותיך, צנן את חום-מזגך, דבר בכנות ובענווה — וכולנו ניצק מים על ידיך באקט של הכרת טובה. במשך שנים ישראל הניחה לארגונים יהודיים באמריקה להכחיש פעם אחר פעם את יחסיה הצבאיים עם דרום אפריקה. הם שיקרו מבלי דעת. ישראל חייבת להם את האמת. אבל היא חייבת אותה קודם כול לעצמה.


על היסטוריה ועל היסטריה

שעתה הלא-יפה של העתונות הישראלית: מוציאים חוזה על ריצ’רד גולדסטון. רוצים לשאול מה אנשים עשו בזמן האפרטהייד? בבקשה, הבה נתחיל בביקור אחד ב’יד ושם’, אפריל 1976

'ידיעות אחרונות', אחד-עשר באפריל 1976: ראש ממשלת האפרטהייד מבקר ב'יד ושם', 35 שנה לאחר שנכלא על פעילות נאצית. הכותרת למטה משמאל מצטטת נאום סנטימנטלי נפלא שנשא בארוחת ערב חגיגית לכבודו. "שמעתי את שמה של ירושלים עד לפני ששמעתי על קייפטאון ויוהנסבורג", הוא אמר. אני זוכר יפה את הנאום הזה, הוא היה ממשימותיי העתונאיות הראשונות בגלי צה"ל

'ידיעות אחרונות', שבעה במאי 2010: התחקיר העתונאי שחשף את פרצופו האמתי של השופט גולדסטון. הוא ישב בדין בימי האפרטהייד -- והוא יטיף לנו מוסר, אנו שחימשנו את האפרטהייד והתחלקנו אתו בסודותינו האסטרטגיים הכמוסים ביותר?

בעמודים האלה הבעתי יותר מפעם אחת את הערצתי לממר”י, שירות התרגומים הזריז ש”לימד את העולם לקרוא ערבית”. הוא הכריח כותבים ערביים לשאת באחריות להסתה, לדמגוגיה, לבורות, לגזענות ולשנאה שנבעו מעטיהם. מה על ממר”י בעברית? מה על הצורך להכריח כותבים ישראליים לשאת באחריות לזוהמת קולמוסיהם?

האמת היא שאין כבר צורך, או כמעט אין צורך. כמעט כל העתונים בארץ מתרגמים את עצמם לאנגלית באופן מסיבי ולתיאבון. אין צורך להוציא את עתונאי ישראל מן הארון, מפני שהם יושבים באקוואריום שקוף. haaretz.com ו ynet.co.il אינן זקוקות להצגה. הן כתובות מרכזיות בעולם השוחר חדשות מן המזרח התיכון.

החשיפה הזו משרתת את עניינה של הדמוקרטיה הישראלית. בזכותה זרים יודעים שבישראל מתנהל ויכוח חושפני ואמיץ, או פטפטני ופחדני, תלוי. אין זו אשמתם של כותבים ישראליים — שמאל או ימין — שמעבר לים יושבים הרבה אנשים רעים הלהוטים לעשות שימוש מניפולטיבי בדמוקרטיה הישראלית. כיתבו-נא, אני אומר לכל הכותבים-נא, והיתרגמו-נא. איפה היינו עומדים היום אילמלא החליט מלך מצרי שהגיע הזמן לתרגם את התנ”ך ליוונית לפני איזה 2,300 שנה.

להתגאות וגם להתבייש

בעולם של פייסבוק ושל וויקיפדיה, מה לך נכס נאה יותר, הו עתונאי ישראלי, מביבליוגרפיה עשירה של כותרות באנגלית, עם מראי-מקומות. שום דבר אינו הולך לאיבוד, פלירט לך עם הנצח. מותר לך להתגאות.

וגם להתבייש. ממר”יזציה וולונטרית של העתונות הישראלית מניחה את היסודות לפנתיאון של כל הבושות, המופיעות תחילה באותיות מרובעות לפני שהן מתנקזות אל הציוויליזציה האנגלופונית. אני אינני מקטלג בושות, ממילא אינני יכול להיות בטוח אם הבושה שלהלן היא הגדולה ביותר מאז ומעולם, או רק הגדולה ביותר בתולדות ‘ידיעות אחרונות’, או רק הגדולה ביותר בחודש מאי 2010. אבל מקום כבוד שמור לה בפנתיאון הבושה.

אני מתכוון ל”תחקיר” של צוות ‘שבעה ימים’, זה שתפס את ריצ’רד גולדסטון על חם. הם גילו, חמשת החוקרים, שבהיותו שופט תחת משטר האפרטהייד, השופט גולדסטון דן מספר ניכר של שחורים למוות. איך הוא, השופט התליין, מעז להטיף מוסר למדינת ישראל שהרגה 1,200 בני אדם בעזה, רובם אזרחים, ללא משפט.

ההיסטריה נגד גולדסטון היא ביטוי של אבדן עשתונות. למסקנות גולדסטון בהחלט מותר להתנגד. הוא ראוי לביקורת עניינית בדיוק כפי שישראל ראויה לביקורת עניינית. אבל אין שום דבר ענייני ברצח האופי השיטתי נגדו, במידה רבה בהשראת משרד החוץ, בהשתתפות פעילה של ארגוני יהודים ושל יחידים יהודיים בחו”ל.

אני כותב את הדברים האלה במידה גדולה של צער. אני חושב את עצמי לאחד ממוקירי ‘ידיעות אחרונות’. הדמוקרטיה הישראלית חבה הרבה לעורכיו ולמו”ליו במרוצת השנים, מפני שהם מילאו תפקיד מרכזי באיוורור התרבות הישראלית ובדמוקרטיזציה שלה. לישראל מעולם לא היתה סיבה להצטער ש’ידיעות אחרונות’ דחק את ‘מעריב’ מעמדת הבכורה שלו מסוף שנות ה-60 ואילך.

החוזה שהוציא ‘ידיעות אחרונות’ על גולסטון אינו מבטל את זכויותיו, אבל בהחלט גורע מהן, בייחוד אם זה סימן לבאות.

בנמל בן גוריון, בחצות הלילה

הבה נבדוק את הסקופ ההיסטורי של חוקרי ‘שבעה ימים’. הם גילו שגולדסטון מילא תפקיד במערכת המשפט של מדינת האפרטהייד. הם גילו שפסיקותיו — במקרים פליליים — היו קיצוניות. הם לא גילו בזה שום דבר חדש לדרום אפריקאים. דרום אפריקה שלאחר-האפרטהייד סלחה לגולדסטון, כשם שסלחה להרבה אחרים. היא הושיבה אותו על כס בית המשפט החוקתי שלה. זה מקום חשוב מאוד ורגיש מאוד בארץ שחירותה השברירית היתה תלויה בפירוש מדוקדק של החוקה.

דרום אפריקה החדשה קיבלה את גולדסטון — אבל ישראלים מטילים בו דופי בגלל קשריו עם האפרטהייד. ישראל, שהיתה בעלת ברית צבאית מרכזית של משטר האפרטהייד, ומילאה תפקיד בולט בנסיון להאריך את תוחלת החיים שלו, רשאית לפסול את גולדסטון בגלל קשריו עם משטר האפרטהייד. איזו אירוניה מבעיתה.

מסע פוסטר לישראל היה סנסציה בעתוני דרום אפריקה. הכנתו נשמרה בסוד כמוס. הוא קיבל כותרות ראשיות, כמו בעתון הזה, היוצא בקייפטאון (תשעה באפריל 1976)

'דבר', בטאון ההסתדרות, מודיע על בואו של ראש ממשלת דרום אפריקה בכתף השמאלית של עמודו הראשון, תשעה באפריל 1976. מאמר המערכת בעתונה של תנועת העבודה ציין לשבח את מאמצי פוסטר לכונן יחסים עם מדינות מתונות באפריקה, והוסיף שהוא "נקט באחרונה צעדים לריכוכה" של מדיניות האפרטהייד. קצת קשה להאמין, אבל המאמר הסתיים בחיווי הבא: "הזיקה לתנ"ך ולארץ הקודש היא בלי ספק גורם חשוב באהדת העלית הדרום-אפריקאית הקלוויניסטית לישראל. יש לקוות כי ביקורו הנוכחי של פוסטר יעמיק זיקה זו". גם 'הארץ' כתב בחיוב על הביקור. 'ידיעות אחרונות' קיבל את פני פוסטר בהתלהבות. ד"ר הרצל רוזנבלום כתב בטורו היומי, כי במה שנוגע "לסדריה הפנימיים של דרום אפריקה" -- סדריה הפנימיים, שכה אחיה -- "עדיין הם נאורים יותר מהסדריהן של ארצות אחרות שאת חיוכן אנו מחפשים תוך התעלמות מפשעיהן נגד האנושות".

פוסטר מצית סיגריה לרבין בלילה האחרון של ביקורו, במהלך ארוחת ערב חגיגית בירושלים. 'ידיעות אחרונות'

באפריל 1976 אירחה ישראל את ראש ממשלת האפרטהייד ג’ון פוסטר (פ”א רפה). לא זו בלבד שראש הממשלה ושר החוץ — שניהם: יצחק רבין ויגאל אלון — קיבלו את פני פוסטר בנמל התעופה בלוד בחצות הלילה, אלא שפוסטר הובל בפרוזדורי ‘יד ושם’. אולי שני אנשים בארץ (אני יכול לנקוב בשמותיהם) מחו נגד עווית הטירוף ההיא. פוסטר היה חבר בארגון נאצי בזמן מלחמת העולם השניה, והושלך לכלא. עתוני מפלגתו הריעו בגלוי לנצחונות היטלר. זו לא היתה אהדה אופורטוניסטית. זו היתה קירבה רעיונית ופילוסופית עמוקה אל הנאציזם.

כתם פוסטר ב’יד ושם’ — רק חודשיים לפני הטבח המפורסם של ילדי בתי הספר השחורים בסווטו — דבק בישראל, כפי שיפגין חיפוש בסיסי באינטרנט (הכניסו-נא vorster yad vashem). כמובן, ‘יד ושם’ לא היה אלא ליפתן לעומת הארוחה הכבדה שהוגשה לפוסטר מאחורי הקלעים. באביב 1976 כרתה ישראל ברית צבאית עם האפרטהייד. היא חזרה והכחישה את דבר הברית, עד ששינוי מדיניות בארה”ב, ב-1987, הכריח אותה להודות בשקר. סטיב סולארז, ציר קונגרס יהודי ליברלי רב השפעה, אמר לי ב-1989, כי “ישראל היא בעלת הברית החשובה ביותר של דרום אפריקה”.

משהו אפלולי ומאיים

הברית עם האפרטהייד העמידה את החברה הישראלית במבחן מוסרי. היא נכשלה בו כשלון חרוץ. הביקורת על הברית ההיא היתה מינימלית. המחאות היו שוליות. מעולם לא נעשה נסיון רציני לחקור את הברית הזו לאחר שהתמוטטה, ולהסיק מסקנות מתהליך קבלת ההחלטות שהניב אותה.

אנחנו מציינים השנה — או נמנעים מלציין השנה — את יום השנה ה-70 לנסיונה של לח”י לכונן ברית עם גרמניה הנאצית ועם איטליה הפשיסטית. מפעם לפעם יש בפרקטיקה של ישראל משהו חסר מעצורים, משהו אפלולי ומאיים. אי אפשר לנצח בכל מחיר. “כל מחיר” הוא המחיר שאנשים משלמים לפני שהם קופצים מן הצוק.

הקריקטורה הגסה של תחקיר עתונאי ב’ידיעות אחרונות’ נועדה כמובן לרצוח אופי. אלאן דרשוביץ, המשפטן היהודי המהולל מהרוורד, התנדב להגיד ל’ידיעות’ שהשופט גולדסטון הוא בן דמותו של יוזף מנגלה, לא פחות, מפני ששניהם “צייתו לחוק”. פשוט קשה להאמין שמלים נפסדות כאלה בקעו מגרונו של אינטלקטואל יהודי מוערך, והתפרסמו בעתון הגדול ביותר בישראל. התרגום המלא לאנגלית הפיץ את כתב הפלסתר הזה בחמש יבשות. כותביו לא יצליחו להתנקות ממנו.

אבל הנה הצעה ל’ידיעות אחרונות’ להוציא קצת מתוק מעז: להזמין תחקיר שיעסוק בישראלים שעזרו לאפרטהייד, הפיקו ממנו תועלת, והגנו עליו. זה יהיה שיעור חשוב בהיסטוריה, הזהרה נוקבת לדיירי ההווה מפני המחיר של חוסר מעצורים. כאשר התחקיר הזה יתורגם לאנגלית יהיה אפשר להגיד עליו שהוא שעתה היפה של העתונות העברית.

על צד אפל אחר של מעשי ישראל באפריקה

אידי אמין וישראל: הקריצה וההתחסדות

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 22-21 באוגוסט 2003

PW ליברמן

פי-דאבליו בותה, האיש האחרון שניסה להציל את האפרטהייד, מת ביום שבו אביגדור ליברמן נעשה סגן ראש הממשלה לענייני איומים אסטרטגיים. פי-דאבליו היה מומחה מאין כמותו לאיומים אסטרטגיים. הוא גמר אומר להגן על עמו מפני “ההסתערות הכללית” של הקומוניסטים ובעלי בריתם. סופו שהוא גונן על עמו מפני המציאות. דרום אפריקנים לא יתקשו להכיר את הקול, כאשר יאזינו לליברמן. הנה כי כן, הציפורן הפראית חזרה וצמחה אל תוך הבשר

15 Responses to “אדוני נשיא המדינה, האמת בבקשה”

  1. דוד הגיב:

    (אופס – יצא לי ארוך..)
    שוב זה “לא פייר” מה שעושים לנו
    מצד אחד צריך לזכור את הרקע ליחסים של ישראל עם דרום אפריקה
    ומצד שני צריך לבדוק את היחסים של שאר העולם אם דרום אפריקה

    ישראל מיום הקמתה שנואה על ידי חלקים גדולים של העולם. ועם השנים פחות ופחות מדינות אוהבות אותנו. חלק מזה קשור ל”כיבוש” וחלק פשוט מאנטישמיות נוצרית או שנאת יהודים מוסלמית. צריך לזכור טוב את שנות השבעים ואת החרם הערבי הגדול – לכן אין פלא שהלכנו לכל מדינה שהסכימה להיות חברה שלנו וקיימנו איתה קשרים בכל רמה שהתאפשרה לנו. ספציפית לגבי הגרעין “ידוע” שישראל שתפה פעולה עם דרא”פ אם בקשר לרכש ציוד\חומרי גלם ואם בקשר לניסויים גרעיניים. מכירת נשק גרעיני הוא רכיב אחד במכלול ומדינת ישראל לבטח לא תודה בכך לעולם.

    ומה שנעלם עוד יותר הוא הקשרים של מדינות אחרות עם דרא”פ – גם בימים שהיא הוכרזה כמוקצית בעולם. אני לא אתפלא אם תמצא רבבות של חברות צרפתיות גרמניות אמריקאיות ואחרות שעשו עסקים עם דרא”פ והכל בידיעת המשטרים ועצימת עיניים שלהם. ניתן לראות זאת גם מאוחר יותר בקשרים שלהם עם איראן ועירק.

    כך ששוב – צריל לשאול טוב טוב למה מוצאים רק פרשיות שקשורות לישראל – הם בטוח שם אבל הם לא לבד.

  2. עדי סתיו הגיב:

    אני לא רואה למה כל הסיפור המביך הזה אינו אקטואלי. בימים אלה נידונה שאלת הנשק הגרעיני של ישראל (על־פי פרסומים זרים), וישראל טוענת שהיא מדינה אחראית ושאפשר לסמוך עליה בנושא, בניגוד לאחרות. פרסום כזה, אפילו הוא בן 35 שנה, יכול לתמוך בטענה שישראל לא היתה מדינה אחראית בנושא גם בעבר, ולא רק פוטנציאלית בעתיד, ולפגוע ממש בבטחון המדינה. אם זה המצב, בטח שישראל לא צריכה לתמוך אקטיבית בטענה הזו.

    • יואב קרני הגיב:

      המסמכים פורסמו. חתימתו של שמעון פרס מתנוססת עליהם. את קיומם אי אפשר להכחיש, אלא אם כן נשיא המדינה טוען שחתימתו זויפה. אנחנו זקוקים להסבר על עצם חליפת המכתבים. אנחנו זקוקים להסבר איך מתיישבת הג’סטה המילולית הריקה “יהודים לא תומכים באפרטהייד” עם תמיכתה הפעילה והחיונית של מדינת היהודים במדינת האפרטהייד.

      אין הכרח לדון בשאלה הגרעינית, אבל היו הרבה צדדים צבאיים ובטחוניים שאפשר לדון בהם. ואם אין רוצים לדון בתוכן היחסים, עדיין אפשר לדון בעצם ההחלטה לכונן אותם.

      האם הכול מותר? מפני שאם הכול מותר, אין מקום להתלונן על שום דבר.

  3. עוז הגיב:

    מגיב אחד, בבלוג אחר, כתב בתגובה לנושא אחר על מדינת ישראל את הדברים הבאים: “ארגון פשע שקורא לעצמו מדינה”.

    אם זה נכון, אז מה הפלא ששקרים, סתירות ואלימות הם חלק בלתי נפרד. אני לא חושב שכולם בישראל פושעים, אבל יש לי תחושה קשה שהמנהיגים שמובילים את המדינה מאז 1967 מתעקשים לנקוט בשיטות האלו. ואם זה הולך כמו ברווז ועושה קולות של ברווז, אז כנראה זה … ברווז, והמבין יבין .

    • יואב קרני הגיב:

      הייתי רוצה לראות קישור לאיפיון הזה. בעיניי הוא נפסד ומגונה, דמגוגי וירוד. ביקורתי על מדיניות החוץ של ישראל בכלל, ועל קשריה עם האפרטהייד במיוחד, היא עניינית, לא קיומית. ישראל עשתה שגיאות חמורות — אבל היא אינה ראויה לעונש מוות.

  4. רועי הגיב:

    מה אומַר… כמה הגיון, כמה רגישות וכמה פרספקטיבה.

    הבלוג הזה, בחדותו, ביושרו ובענייניותו… כל כך נדיר בים המלל המתלהם המלווה את הטרגדיה הישראלית. כמה חבל שהוא כה נדיר.

    תודה.

  5. אלי הגיב:

    בשנת 2005, זמן לא רב לפני מותו, התראיין פרופ’ יובל נאמן, מקברניטי היחסים המיוחדים – ברית המצורעים – בין ישראל לדרום אפריקה, ל”ידיעות אחרונות”. ב-1971 יצא פרופ’ נאמן לדרום-אפריקה לסיבוב של הרצאות במכוני המחקר במדינה, כחלק מהפיצוי שניתן לשלטון הלבן על פרסום תמיכה חשאית של ישראל בקונגרס הלאומי האפריקאי. הקשרים שהוא רקם אז באו לידי ביטוי ב-1974, עם כינון “ברית המצורעים” בין ישראל לדרום-אפריקה.

    הוא סיפר בראיון כי “אומר רק שביקרתי שם מספר פעמים ונטלתי חלק מרכזי בקשרים איתם. אלו היו יחסים מעולים שהניבו לישראל תועלת רבה בביטחון”.

    בתגובה לשאלת המראיין, רונן ברגמן, אם לא היתה לו בעיה מוסרית בקשר עם משטר גזעני ופשיסטי, השיב נאמן: “ביטחונה של מדינת ישראל חשוב לי יותר, עם כל הכבוד. לא היו לי שום רגשות אשמה”.

    ונראה כי הדברים הללו מייצגים את המדיניות הישראלית יותר מכל: הביטחון מעל הכל, ולעזאזל עם כל היתר. בשם הביטחון ניתן לנהל יחסים עם מדינה גזענית-נאצית, לארח בכבוד מלכים חבר לשעבר בהיטלר-יוגנד, ולצפצף על העולם.

    30 שנה מאוחר יותר, העולם לא שוכח מי תחזק ועזר למשטר האפרטהייד להתקיים. וכאשר בבית הלבן מתגורר אדם שחור (זה נשמע משעשע, אבל זו המציאות, מה לעשות), דין ההיסטוריה לחזור – פעם כטרגדיה, פעם כפארסה.

  6. יגאל לביב הגיב:

    רשימה מצויינת וחשובה. אני מתפעל מאיכותה כמו מנגישותה לפרסומים שקדמו לתקופת האינטרנט.

  7. גיל בן אבי הגיב:

    יבשת שלמה מפרידה בין ירושלים לפרטוריה והמרחק עושה את שלו. הזיכרון בדבר אותם קשרים “אפלים” למשטר “אפל” מתעמעם ככל שעולים במעלה נילוס, חוצים את ימת ויקטוריה ועד שמגיעים לכף התקווה הטובה, רק “צדיקים” נוסח הגארדיאן מעדיפים לזכור במקום לשכוח. השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא האם זה נכון גם כשמדובר למדינות השכנות.שאלה נוספת היא האם מדובר רק בברית מצורעים, או גם חולי שזוכה לפחות יחסי ציבור הוא פסול.

    האם אנחנו נקיים מוסרית שעה שאנו מנהלים יחסים עם מדינה טוטליטארית כמו מצרים של מובארכ? האומנם אנחנו רואים עין בעין עם הערכים האנטי-דמוקרטיים של הממלכה ההאשמית?

    האם משום שהמדינות הללו מתקבלות כחלק ממשפחת העמים מתוך אינטרס גרידא ולא מתוך שותפות ערכית אמיתית הופך את הקשרים איתן לכשרים יותר מהיחסים עם דרא”פ? האם אנחנו זקוקים להודעה מטעם מועצת הביטחון או מועצת זכויות האדם של האו”ם כי מדובר במדינות חולות, או שאולי אנחנו יכולים לקבוע דיאגנוזה בעצמנו גם כש”פגעי הצרעת” אינם “נראים לעין”?

  8. אלון ניסר הגיב:

    אין מה לומר, פוסט חשוב ומושקע וביותר ממימד אחד. שמחתי לקרוא

  9. צור שפי הגיב:

    נדמה לי שיש סתירה מסויימת בין הדרישה הצודקת מהנשיא לתת דין וחשבון אמיתי על קשרי ישראל עם משטר האפרטהייד (גם אם נזכור שקוזי פאן טוטי) ובין קטילת התחקיר של 7 ימים והסלחנות המופלגת כלפי גולדסטון. לדעתי העובדה שהאיש הזה דן פושעים למוות היא סופר רלבנטית לדו”ח המתועב שלו, ואם מבקשים מישראל לתת דין וחשבון על העבר, ניתן וצריך לבקש את זה גם ממנו.

    העניין הוא שלא רק ישראל תחזקה את דרא”פ, ואפילו לא בעיקר ישראל — אבל כמו שכתב קרני, כל הזרקורים מופנים אלינו בגלל שזה משרת את אג’נדת השיסוי והדה-לגיטימציה של השמאל הרדיקלי המתרחב.

  10. חנן הגיב:

    גם לפושע הכי שפל מגיע סנגור (אלף אלפי הבדלות) לכן אנסה לשמש כסנגורה של מדינת ישראל (לצערנו אין יותר מדי בעולם) בנוגע לקשרים עם משטר האפרטהייד.

    יש לזכור כי עד סוף שנות הששים לישראל לא היו כלל יחסים עם דרום אפריקה להבדיל מאנגליה, צרפת, פורטוגל, ארה”ב, בלגיה ושאר המדינות ה”נאורות” שנקטו במדינות מקפחת שחורים וקולוניאלית במחוזותיהם. אשמתן של מדינות אלה אינה פחותה והם שיתפו פעולה ללא צער עם שלטון האפרטהייד ואף תמכו בו – לשם דוגמא חברת בריטיש לילנד שהיתה החל משנות השבעים בבעלות ממשלתית החזיקה מפעל ליצור מכוניות בדרא”פ החל משנות החמישים ועד שנות השמונים, הסיוע של פורטוגל לרודזיה הלבנה הינו ידוע וניתן לקרוא על כך בעשרות אתרים, אין טעם להכביר במילים על בלגיה ואחריותה לרצח העם באפריקה (זה נושא לפוסט אחר) – והקשרים בין חברת דה-בירס לגורמים עיסקיים וממשלתים שונים באירופה וארה”ב, ועוד.

    האם המשטר (הלבן) בשנות החמישים והששים היה פחות מקפח מבשנות השבעים? האם בשנות הששים לא נרצחו שחורים על ידי שרותי הביטחון (טבח שארפוויל) האם בשנות הארבעים והחמישים לשחורים ההיה חופש או שיוויון? זה לא מנע מבריטניה לקיים יחסים קרובים ולמכור נשק לדרא”פ.

    מענין שפרסום הכתבה הינו בעיתון בריטי ולאו דווקא בעיתון דרום אפריקני, דומא הדבר לקצין בצבא הנאצי המבקר מדינות אחרות על יחס לשבויי מלחמה או על זכויות אדם, ישנה מעט צביעות בכך וכן בהתנהגות העיתון שאינו מזכיר את שיתוף הפעולה של בריטניה (חלק גדול מהנשק בשנות החמישים והששים של צבא דרום אפריקה היה בריטי – רובי הליי-אנפילד כדוגמא אולם גם שיריוניות ומטוסים), והעיתון עצמו עם משטר האפרטהייד (אם אינני טועה הגארדיין לא החרים את המשטר הלבן וכן קיים קשרי מסחר איתו).

    ישראל החלה את יחסיה עם המשטר הלבן רק לאחר שכל מדינות אפריקה נכנעו ללא בושה לחרם הערבי – מדוע אינו מונה (הכוונה לגארדיין) זאת לחובתם נבצר ממני – בעקבות זאת ישראל מתחילה את יחסיה עם דרא”פ כנקמה (אולי) ומתוך רצון ואף הכרח לשרוד בעולם אכזר המתנכר ומחרים אותה מתוך אינטרס כספי ותוך כניעה לשימוש בכוח (מוזר שלא שומעים דבר על הכניעה המבישה של ממשלות וחברות בינלאומיות לחרם הערבי).

    נדמה לי כי אנו נוטים לשכוח את הבידוד והסכנה הקיומית האמיתית (בודדות המדינות שאי פעם חשו מצב זה) שריחפה על מדינת ישראל בשנות הששים והשבעים וכפי שאין שופטים אדם בצערו כך אולי מן הראוי גם להתיחס למדינת ישראל ולפעילויותיה בשנים אלו.

    אציין כי טייוואן מדינה הנמצאת במצב דומה לישראל גם כן קיימה יחסים עם רודזיה ודרא”פ אל תוך שנות השמונים והפרה את חרם הנשק על דרא”פ (אם היה לה נשק גרעיני רק ניתן לשער מה היתה עושה), איני שומע יותר מדי גינויים בעולם על טייוואן (גם שם אם אינני טועה ביקר ראש ממשלת דרא”פ בשנות השבעים והשמונים).

    האם כאשר נעשה לך עוול מותר לך לבצע עוול במקום? אין ספק כי הקשר בין ישראל למשטר האפרטהייד היה מעשה בעל טעם רע בלשון המעטה, אולם ניתן לראות כי מעשה זה אינו עומד בפני עצמו אלא הובילו אליו מעשי עוולה אחרים מצד גורמים אחרים אשר לגביהם אין אף התיחסות בעולם או בכתבה (ב’גארדיין’).

    נראה לי כי הגארדיין מנסה להתחמק מרגשות האשמה של מדינות אירופה על הקולוניאליזם, הקיפוח, הגזענות ובעיקר האחריות של בריטניה לביסוס וקיום המשטר הלבן בדרום אפריקה באמצעות השלכת האשמה על ישראל.

    אינני טוען לרגע כי ישראל הינה צדיקה, אולם היא לא יותר גרועה משאר מדינות העולם והניסיון לדרוש מישראל אמות מידה גבוהות בהרבה משאר מדינות העולם מוכיח עד כמה נגוע העולם באנטישמיות, שכן העולם דורש מהמדינה היהודית דברים שאין בכוחו או ברצונו לדרוש מעצמו או מכל אחד אחר!

    ואסיים בציטוט המתאר בצורה יוצאת דופן מהי אנטישמיות ומהיכן היא נובעת (יהושע סובול במחזהו ‘אסתרהזי’, על הקצין הצרפתי שאשמת בגידתו הוטלה על אלפרד דרייפוס):

    “אנשים לא שונאים את מי שרחוק ושונה מהם, בהכרח. אדרבא גיליתי שאנשים שונאים ומתעבים את אלה שדומים להם וקרובים ומתעבים את מי שקרוב אליהם ושונים מהם אך מעט. סופרים אינם שונאים סנדלרים. הם שונאים סופרים אחרים. פרוצות לא שונאות נזירות הן שונאות פרוצות אחרות, צעירות יותר ומצליחות יותר. הומוסקסואלים לא שונאים גברים חובבי נשים. הם לא סובלים טרנסווסטיטים. מה שלמדתי זה שככל שהיהודים מתקרבים אלינו ונעשים דומים אלינו ומקיפים אותנו מכל עבר כך אנו שונאים אותם יותר. דוחים אותם יותר. מזהים אותם ומפתחים רגישויות לגבי השוני שלהם. אני לא יודע במה הם שונים. אני לא יודע מהו יהודי, אני יודע שהצחוק שלהם הוא צחוק יהודי. אני יודע שהדמעות שלהן הן דמעות יהודיות. אני יודע שהשנאה שלהם שנאה יהודית. אני לא יכול לעשות שום דבר נגד זה. זה חוק טבע”

    מילת ביניים: על אף שאינני מגיב בדרך כלל אני מצפה וקורא בשקיקה כל טור המתפרסם באתר זה, אף שלא תמיד מסכים אני עם דעותיך אני חייב לשבח אותך על השפה העשירה ויופי הכתיבה.

    • יואב קרני הגיב:

      חנן, אתה כורך כאן שורה של דברים שהקשר ביניהם לא תמיד ברור; ואתה מציג שורה של עובדות לא-תמיד מדויקות.

      אתה כותב שלישראל לא היו יחסים עם דרום אפריקה עד סוף שנות ה-60. לא כן. היו לה. ראש הממשלה הראשון של משטר האפרטהייד, דניאל מאלאן, ביקר אצל דויד בן גוריון ביוני 1953. אם אינני טועה הוא היה ראש הממשלה הזר הראשון שביקר בארץ. הנה צילום של לשכת העתונות הממשלתית, המראה את בן גוריון ואת מאלאן ברגע של בדיחות הדעת, בלשכת ראש הממשלה בקריה.

      בן גוריון ומאלאן, 1953

      אגב, מאלאן היה שר הפנים בממשלת דרום אפריקה בסוף שנות ה-30, והוא שהודיע רשמית על סגירת השערים לפני פליטים יהודיים מאירופה. שבע שנים אחר כך, בן גוריון חשב שדרום אפריקה בשליטת מפלגתו של מאלאן היא אחד המקומות המסוכנים ביותר ליהודים בעולם בגלל האידיאולוגיה הגזענית ובגלל הפונדמנטליזם הנוצרי של שליטיה. גולדה מאיר, בהיותה שרת החוץ, סירבה להיפגש עם נציגים של ממשלת דרום אפריקה בגלל האפרטהייד.

      מוטב כמובן לזכור שבזמן ביקורו של מאלאן בישראל, דרום אפריקה לא הוחרמה בשום מקום. אפילו לברית המועצות היתה בה קונסוליה כללית (עד 1955). נכון בהחלט שישראל נמנעה מלהעלות את דרג הייצוג בדרום אפריקה לשגרירות, והיתה מיוצגת שם על ידי ציר. שגריר התמנה רק ב-1974.

      אתה משווה את ישראל עם “המדינות הנאורות” (המרכאות הן שלך), שהפלו נגד שחורים במושבותיהן. פורטוגל, שאתה כולל ברשימה, לא היתה “נאורה” משום נקודת מבט. היא היתה דיקטטורה חצי-פשיסטית עד 1974, וניהלה מלחמות קולוניאליות עקובות מדם בכל מושבותיה באפריקה. היא היתה בעלת ברית מוצהרת של דרום אפריקה. בריטניה התחילה להתרחק מדרום אפריקה עוד ב-1961, וזו הסיבה שממשלת האפרטהייד פרשה מחבר-העמים הבריטי, והכריזה על רפובליקה.

      אבל אתה צודק בהחלט: שורה ארוכה של ארצות ניהלו יחסים מסועפים עם דרום אפריקה, כולל יחסים צבאיים (דרום אפריקה היתה בעלת ברית חשובה למדי במלחמת העולם השניה, כך שהיסודות הונחו עוד אז). ב-1977 הטילה מועצת הבטחון של האו”ם אמברגו צבאי על דרום אפריקה. זו לא היתה המלצה, זו היתה פקודה. כל מי שהוסיפו לספק נשק לדרום אפריקה הפרו את החוק הבין לאומי. ישראל חזרה והכחישה שהיא מספקת נשק מסוג כלשהו. רק ב-1987 החליטה ארה”ב (בימי נשיאותו של רונלד רייגן הימני), שמספיק-ודי. היא דרשה בפומבי מישראל לחדול לחמש את דרום אפריקה, ולישראל לא היתה בררה אלא להודות שהיא שיקרה. אפילו אז לא פסק הסיוע הצבאי.

      אתה מתלונן על צביעותו של ה’גארדיין’, שאינו מזכיר את יחסיה הלבביים של בריטניה עם דרום אפריקה. היה-נא סמוך ובטוח שהעניין הזה נידון בהרחבה הרבה פעמים בעתונות הבריטית. אני אינני מגן על ה’גארדיין’, הלוא ראית מה כתבתי על מניעיו. אבל אתה באמת מרחיק קצת לכת בהשוואת ה’גארדיין’ עם קציני צבא נאציים. אני חושב שהקצינים הדרום-אפריקאיים היו ראויים יותר להשוואה הזו, אם בכלל.

      אכן, ישראל התחילה את בריתה עם האפרטהייד לאחר שדיפלומטיה סולקו כמעט מכל ארצות אפריקה. אף על פי כן ישראל חזרה והטעימה שהיא מתנגדת לאפרטהייד, מפני ש”יהודים אינם יכולים לתמוך באפליה גזעית”. לכל חברה יש איזשהם מבחנים מוסריים, שהיא צריכה לעמוד בהם כדי לגדל ילדים עם מצפון. חברה החושבת שמותר לה לעשות הכול כדי להתקיים — ואני אינני חושב שהיחסים עם דרום אפריקה היו הכרחיים לקיומה של ישראל — היא חברה המוותרת על מצפון. אני דוחה מעיקרה ציניות של נערים בני 15, קל וחומר של הוריהם או של סביהם, המתייחסים בביטול אל שאלות של מוסר ציבורי ומדיני.

      כך או אחרת, גם אם נקבל את הצעתך להחיל את “לא לשפוט אדם בצערו” על ארץ שלמה, או לפחות על ממשלתה — זה הזמן לדבר אמת. אדרבא, יעמוד נשיא המדינה ויסביר לדורות הבאים את המצוקה ואת הבדידות, שדחפו את ישראל אל זרועות דרום אפריקה. ואחר כך אולי יהרהר בקול רם בקשיים המוסריים שהברית הזו עוררה ומוסיפה לעורר. ידבר-נא על רגשותיו, על התלבטויותיו; ישתמש-נא ביתרונות שמזמנת לו הפרספקטיבה ההיסטורית, כדי להגיד לנו אם הוא מתחרט על משהו; אולי כדי להשיב על השאלה העיקרית המעניינת אותי: איזה לקח יש ללמוד מן הברית ההיא, האומנם המטרה מקדשת את כל האמצעים.

      עליך להבין, אני אינני מציע לנשיא המדינה להכות על חטא. אני מציע לו להרהר בקול רם ובכנות, ולהגיד אגב כך את האמת. אם הוא לא יגיד אותה, יימצאו אחרים שיגידו אותה, או יסלפו אותה. שמעון פרס הוא מן האנשים שנוכחותם לאחר הסתלקותם תהיה בהכרח גדולה יותר מן הנפח של גומחת קברם. אנשים משיעורו נמצאים במשא-ומתן בלתי פוסק עם הדורות הבאים. הוא מתעניין במה שיחשבו עליו. אדרבא, יכבוש את כעסו, וירביץ בנו תורה.

      דוגמת טייוואן שהבאת אינה טובה. טייוואן סולקה מן הקהילה הבין לאומית ב-1972, כאשר איבדה את מושבה באו”ם. יש לה ייצוג דיפלומטי בערך בעשרים מדינות, שרובן הן איים זעירים בלב האוקיאנוס השקט, או מדינות קטנטנות בשולי אמריקה הלטינית ואפריקה. היא אינה עומדת למבחנים של אתיקה דיפלומטית, מפני שאין לה שום מישקל דיפלומטי. יש לה כלכלה איתנה, והיא יצואנית-מפתח של רכיבים אלקטרוניים. אבל שיקולי מדיניות החוץ שלה אינם מעניינים איש.

      יכולת לעומת זאת לדבר על היחסים ההדוקים שהיו לדרום אפריקה עם שורה של דיקטטורות צבאיות באמריקה הלטינית בשנות השבעים. אבל אף אחת מהן לא הציעה לה סיוע צבאי כל כך חשוב כזה שהציעה ישראל.

      אשר לרגשי האשמה הקולוניאליים של מדינות אירופה: אכן, הם ממלאים תפקיד בעניין הזה ובשורה של עניינים אחרים. אפשר אגב לייחס להם חלק ניכר מן השחיקה במעמדה של ישראל בדעת הקהל המערב-אירופית. אירופים מתביישים בעברם, שונאים את עברם, מגנים את עברם — וכורכים את ייסוד ישראל בעבר הזה. זו סיבה נוספת לדבר בכנות על כשלונה המוסרי של ישראל בדרום אפריקה לפני רבע מאה. זה יהיה סימן שישראל מתבגרת, מרצינה, מתמתנת. אני יודע שאת רוב הישראלים איפיוני אירופה אינם מעניינים. ואני חושב שהאדישות הזו היא טרגית.

      אחד מאורחיי שאל אותי כאן על הקשרים עם מצרים, שהוא תיאר “מדינה טוטליטרית”. מדוע איפוא אנחנו שוחרים קשרים איתה. מחייבי היחסים עם דרום-אפריקה בארץ השתמשו בטענות דומות בשנות השבעים.

      מה לעשות במדינות משטרה, המתעמרות באזרחיהן? האם צריך לקשור איתן קשרים? האם צריך להעמיק את הקשרים? לסחור? למכור נשק?

      אלה שאלות כבדות-משקל. אתה תוכל ללא קושי להצביע על סתירות, גם אצלי. סוף סוף, אינני קורא לרופף את היחסים החשובים והעניפים עם סין. היש ספק שהיא דיקטטורה מרושעת וברוטלית, הכופה את רצונם של מתי-מעט על הרבה יותר ממיליארד בני אדם? אני אינני מציע לרופף. לא הייתי מציע לדחות על הסף הצעה סורית, או סעודית לכונן יחסים דיפלומטיים.

      ואילו מדינה יהודית היתה קיימת בארץ ישראל בשנות ה-30, ההיתה צריכה לכונן קשרים עם איטליה הפשיסטית? ומה היה קורה אילו גרמניה הנאצית שלפני 1938 היתה מציעה לפתוח שגרירות בעיר הבירה של מדינת יהודה? אורי אבנרי הציג פעם את הדילמה הזו, בתרחיש של היסטוריה היפך-עובדתית. הוא ניסה להעניק אילוסטרציה לפשיטת הרגל המוסרית של ביקור ג’ון פוסטר בארץ. הוא שירטט עולם פרללי, שבו אמנם קיימת מדינה יהודית בשנות ה-30. גרמניה הנאצית אינה משמידה יהודים, אפילו אינה שורפת את בתי הכנסת שלהם, אלא רק מצרה את צעדיהם, ומגבילה את זכויותיהם הפוליטיות. והנה, ב-1938 מגיע לנמל חיפה לביקור רשמי מרשל הרייך הרמן גרינג.

      נורא. כמעט פורנוגרפי, הלוא כן? חוץ מזה שלח”י ניסתה להציע לכונן מדינה יהודית פשיסטית ופרו-נאצית ב-1940, במיזכר ששליחיה הגישו לדיפלומט גרמני בביירות. האם מותר היה לעשות הכול כדי לסלק את הבריטים? אני אניח לך להשיב.

      אגב, הבריטים עצמם הגיעו למסקנה שמותר לעשות הכול כדי לגבור על היטלר. הם כרתו ברית עם סטאלין. צ’רצ’יל השמיע אז את המלים המפורסמות, “אילו פלש היטלר לגיהינום, הייתי אומר משהו טוב על השטן במליאת בית הנבחרים”. אבל זה היה באמת צורך קיומי.

      על השאלה מדוע דווקא דרום אפריקה היא מקרה מיוחד, כאשר העולם מלא משטרים רעים, אני משיב במלה אחת: נאצים. מדינת האפרטהייד לא היתה שונה כמותית ואיכותית מגרמניה הנאצית שלפני 1938. העולם החיצון הכיר בגרמניה הנאצית וקיים אתה יחסים מלאים עד 1938 (ארה”ב הוציאה את שגרירה מברלין רק לאחר ליל הבדולח, אחרים לא עשו אפילו את זה). העולם טעה. עמדה פסקנית נגד היטלר היתה מחלישה את אחיזתו, ואולי מונעת את המלחמה ואת השואה.

      אני מסכים בהחלט עם המליצה השחוקה והלא-כנה, “יהודים אינם יכולים לתמוך באפרטהייד”. לרוע המזל הם תמכו, או החרישו. ואני רוצה להבין מדוע, ואני רוצה לשמוע את ההסבר מפי בעל הסמכות הגדול ביותר, האיש היודע באמת מה קרה.

      כלטוב

  11. יפתח הגיב:

    יואב תודה, נקודה נוספת אשר מוסיפה למורכבות הסיפור היא יהדות דרא”פ. בעוד שנראה שפליטי שואה אלו יסירו ידיהם ממשטר גזעני רבים חיו ופרחו תחת שלטון האפרטהייד כולל תמיכה כלכלית רחבה במדינת ישראל. נכון גם הודים ומוסלמים חיו בדרא”פ ואחרי עזיבתו של גנדי דאגו בעיקר לעצמם (דרך שהנחיל להם גנדי בעצמו) אך רק על עצמנו נדבר. חבל שישראל לא פועלת בדרך שהתחיל ארכיבישוף דרום אפריקאי בשם דזמנוד טוטו של הבעת חרטה וסליחה אולי ככה היינו פחות תלויים בשקרים והצטדקויות ויותר בערכים אנושיים.

    • יואב קרני הגיב:

      נקודה טובה, שהתלבטתי אם להעלות מלכתחילה, ונמנעתי. כתבתי על זה פעם כתבה ארוכה מאוד ב’הארץ’, שאולי יש טעם לחזור ולתת אותה לתועלת הדיון ההיסטורי. הרבה אינדיבידואלים יהודיים בדרופ אפריקה הוקיעו את האפרטהייד ומספר מרשים יצאו למאבק גלוי נגדו, בייחוד בשורות המפלגה הקומוניסטית שרוב מנהיגיה היו יהודים (ממוצא ליטאי, אלא מה). אבל קולקטיבית, הקהילה היהודית נמנעה מלגנות את האפרטהייד עד 1986, שלוש שנים לפני תחילת התמוטטותו. בדרך כלל אני נמנע מלגנות אנשים על פחדנותם, בייחוד בחוכמה שלאחר מעשה. אבל הרב הראשי של יהודי דרום אפריקה בכבודו ובעצמו גינה את השתיקה הזו עוד ב-1961. והוא לא היה שמאלן. למען האמת, הוא עלה אחר כך לארץ, והיה מועמד גח”ל (הורתו של הליכוד) לראשות עיריית ירושלים בשנות ה-60.

      היה חשש מסוים, לפעמים גדול ממסוים, בין יהודי דרום אפריקה מפני תגובתם של האפריקנרים על התנגדות יהודית גלויה. בן גוריון אפילו דיבר על סכנה האורבת לשלומם הפיזי של יהודי דרום אפריקה. קצת קשה להאמין בזה, אבל מי יודע. על זה צריך להוסיף את העובדה החשובה, שמכל הקהילות היהודיות בעום ספק אם היתה קהילה אחת שבה היתה תמיכה רחבה יותר בז’בוטינסקי ובימין הציוני. איני אומר שהתמיכה הזו הפכה את בעליה לשותפים טבעיים של האפרטהייד. אבל בנסיבות הגיאופוליטיות של זמנן — המלחמה הקרה, החשש הממשי מפני עליית הקומוניזם באפריקה הדרומית — היתה סימפטיה שקטה. אגב, מפלגת השלטון האפריקנרית אסרה על יהודים את החברות בה אם אינני טועה עד תחילת שנות ה-80. כל חברי הפרלמנט היהודיים באו משורות האופוזיציה הליברלית (שתמכה בפתרון פדרלי לדרום אפריקה), והיו מחשובי מנהיגיה. הלן סאסמן (זוסמן) היא המפורסמת ביותר, שנים אחדות היא היתה הנציגה היחידה של מפלגתה בפרלמנט, קולה האמיץ של ההתנגדות הלבנה הלא-אלימה לאפרטהייד.

Leave a Reply for יפתח