דוח על מצב הרוח

במלה אחת: עכור. פופולריות מפתיעה של תרחישי אחרית הימים מתיישבת עם שנאת ממשלה, עם שנאת מהגרים ועם שנאת בנקאים. מי יודע איך תיראה אמריקה לאחר שמצב הרוח הזה יחלוף

"קבל-נא את המכונית הזו לאחר ההתרוממות הגדולה", מכריזה תווית-הפגוש, הנמכרת עלי רשת

תווית פגוש מזהירה: בבוא ההתרוממות הגדולה, המכונית הזו תתרוקן מיושביה

הציפיות לסוף העולם גואות. על פָגושי מכוניות בכל מיני מקומות בארה”ב אפשר למצוא תוויות כמו, “במקרה של התרוממות גדולה, המכונית הזו היא שלך”. “התרוממות גדולה” היא תרגום לא-מדויק של rapture. “ראפְצֶ’ר” נועדה לבטא את האקט הסופי, הדרמטי, הבלתי-הפיך של אחרית הימים.

לא האחרית הנדיבה, לא זו שבה כל המתים קמים לִתחיה, וּמשיח בן דויד רוכב על אתונו. אפילו לא האחרית שבה ישו משיחם יורד מבית אביו לייסד את “מלכות השמיים” עלי אדמות. האחרית הזו היא איומה ונוראה. היא מְביאה את הקץ על המין האנושי. רק המאמינים נחלצים ממנה, ועולים השמיימה. אבוי לנשארים.

המֵפיץ הבולט ביותר של בשׂורת ה”ראפצ’ר” הוא טים לאהֵיי, מַטיף בפטיסטי זקן. הוא ממתין בכִלְיון עיניים ליום שבו המחוג בשעון שנותיו יוחזר אחור, וגילו יושווה לזה של ישו ביום צליבתו (33 על פי המניין המקובל). “אני זוכר איך הייתי בגיל 33”, הוא נשמע בראיון רדיו זה לא כבר.

'על סף האפוקליפסה', הרב-מכר של טים לאהיי

לאהיי כתב ארבעה רבי-מכר עוצרי נשימה על ה”ראפצ’ר”, והם נמכרו בששים-וּשלושה מיליון עותקים. כן, ששים-ושלושה. השנה מוּצעת מהדורה חדשה של כל הכרכים. על פי לאהיי, המאמינים יעופו השמימה בפתאומיות כזאת, עד שהם ייעקרו ממכוניותיהם הנוסעות. מכאן גם ההתרסה, בתווית הפגוש, “המכונית הזו היא שלך”. טובת ההנאה החומרית כמובן לא תפצה את הנשארים מאחור על הייסורים המזומנים להם. מוטב להם להבטיח את הצטרפותם לצבא השמיים מבעוד מועד. אגב, מטוסים באמצע טיסתם יישארו ללא קברניט, אם הקברניט הוא נוצרי מאמין.

“אין זה עניינה של הממשלה”

לאהיי נשאל בראיון הרדיו אם טיפוח הציפיה לאחרית מרה אינו מֵסיח את הדעת מִמשימות אנושיות חשובות. למשל? למשל, הציווי הנוצרי להיחלץ לעזרת העניים והחלשים. תשובתו של לאהיי היתה מהירה אפילו יותר מִמהירות נסיקתם של המאמינים אל הרקיע השביעי. “אין זה עניינה של הממשלה!”, הוא השיב.

המראיינת בכלל לא הזכירה את הממשלה, היא שאלה על חובת היחיד לעזור לחברה שסביבו. אבל תגובת לאהיי לימדה משהו, לפחות משהו, על מצב הרוח הציבורי.

הֶחודשים האחרונים בפוליטיקה האמריקאית אמנם עמדו בסימן הקריאה “אין זה מעניינה של הממשלה”. אין זאת אומרת שיש קשר הכרחי בין ציפיות משיחיות וּבין התנגדות להרחבת התפקיד שהממשלה ממלאת בחיי אזרחיה. לא ראיתי ראיות שהמורדים האזרחיים באמריקה, פעילי התנועה הנקראת “מסיבות התה”, נוטים בהכרח למשיחיוּת. הסקר המקיף ביותר לפי שעה על נטיות לבם של מְסִיבֵּי התה, ב’ניו יורק טיימס’ לפני שבועיים, לא שאל כלל על אמונה דתית.

הסקר טרח גם טרח, לעומת זאת, לבדוק מה חושבים מסיבי התה על מהגרים לא-חוקיים. בעיני 82% זו “שאלה רצינית מאוד בשביל ארצנו”. 42% חשבו שצריך לצמצם אפילו את ההגירה החוקית.

אריזונה, מדינת משטרה

הַיַחַס למהגרים הוא מאפיין קלאסי של חברה במשבר. את אמריקה, שהיא הלוא חברת מהגרים מובהקת, פוקדות התפרצויות תקופתיות נגד מהגרים, פחות או יותר מאז השליש השני של המאה ה-19. לתיאור הרגשות האלה נִטבַּע המושג “נֵייטיביזם”, שאפשר לתרגם, גם אם לא כדאי במיוחד, “יְלידיוּת”.

המהגרים — מן האירים והאיטלקים של אמצע המאה ה-19, עבור דרך היהודים והסינים של שלהי המאה ההיא, המשך בווייטנאמים וּבהודים של ימינו, וגמור בלטינו-אמריקאים — היו מזלה הטוב של אמריקה. הם העניקו לה דינאמיוּת, הם הזינו אותה, הם מילאו את מחסורה בידיים עובדות; הם במידה רבה מאוד הסיבה שאמריקה לא לקתה במחלות הזיקנה האופייניות של אירופה ושל יפאן.

ממילא, המערכות התקופתיות נגד מהגרים ניחנות בשיעורים ניכרים של דמגוגיה ושל היסטריה.

קל מאוד להצית אותן בזמן של פחד, הנובע ממצוקה כלכלית. היתה להן עדנה בשנות ה-30, ימי השפל הכלכלי הגדול; אחר כך בשנות ה-70 וּבִתחילת שנות ה-90. בשבוע שעבר נרשם סיבוב חדש, שאת תוצאותיו מוקדם לחזות: מדינת אריזונה, במדבר הדרום מערבי של ארה”ב, על גבול מקסיקו, אימצה את החוק הדרקוני ביותר נגד מהגרים לא חוקיים.

"דוחים את החוק נגד מהגרים", מכריז השבועון הזה לשון הספרדית, היוצא בעיר פיניקס, אריזונה. עשרים-ושלושה באפריל 2010

אריזונה אינה ידועה במסורת של פתיחוּת ושל סובלנות. היא התנגדה בשעתה להוספת יום זיכרון למרטין לותר קינג ללוח השנה האמריקאי. עכשיו, האסיפה המחוקקת שלה הטילה על המשטרה המקומית לפשפש בכליהם של אלה החשודים בנוכחות לא חוקית — לשון אחר, אנשים שחומי עור עם מבטא מקסיקאי — ולהשליך אותם לכלא. בעיני המבקרים, אריזונה הפכה בזה ל”מדינת משטרה”. הנשיא אובמה הורה למשרד המשפטים הפדרלי לבדוק אם בחוק האריזוני החדש יש משום הפרה של חוקים ארציים על זכויות האזרח.

שושביני החוק באריזונה היו רפובליקאים. אין זה מן הנמנע שלמפלגה תהיה סיבה להצטער. אריזונה העניקה לדמוקרטים כלי גיוס אפקטיבי של קולות בין מהגרים לטינו-אמריקאים, שבדרך כלל אינם נוהרים לקלפי. קולות של לאטינוס יקטינו את ממדי התבוסה החזויה לדמוקרטים בבחירות לקונגרס בחודש נובמבר.

“הדרך עוברת ברחוב החומה”

מצב הרוח הֶעכור באמריקה היטה אותה ימינה. זו תוצאה קצת לא צפויה, וּבשמאל יש אנשים המייחסים אותה לחוסר הכשרון הפוליטי של הנשיא אובמה. הוא וּמפלגתו עמדו בשיא היסטורי בינואר 2009, וּמאז ירדו מנכסיהם במהירות מסחררת. הם נפלו קורבן לכעס שעורר המשבר הכלכלי — במקום לתעל אותו נגד יריביהם בימין.

הנשיא וּמפלגתו מנסים עכשיו בכל כוחם לחזור וּלהשתלט על הכעס. נאמן עליהם הכלל, “הדרך אל הרחוב הראשי עוברת דרך רחוב החומה”. זה נשמע הרבה יותר טוב באנגלית. “רחוב החומה” הוא כמובן וול סטריט, והרחוב הראשי הוא “מיין סטריט”.

הגילויים האחרונים על היקף הציניוּת בין בנקאי וול סטריט ערב התמוטטות שוק הנדל”ן, ב-2007, עצרו בימים האחרונים את נשימתם של הרבה אמריקאים. אם לפני שנה וחצי הכול שנאו את לימאן בראדרז, הנה עכשיו הכול שונאים את גולדמן סאקס. צריך להודות שהיה יכול להיות קצת יותר נעים אילמלא השמות הקופצים לעומתנו מגולדמן סאקס היו בלנקפיין וקון (כהן). אבל אין שום דבר אנטישמי בבחילה שתקפה את דעת הקהל.

הנשיא רוצה רפורמה מקיפה של המערכת הפיננסית, כדי להציל את אמריקה מפני הרגליהם של הבנקאים החמדנים וּמעוטי העכבות. הוא אומר שהרפובליקאים מנסים להציל את הבנקאים. זה מוציא את הרפובליקאים מכליהם, ובוושינגטון הכול צועקים עכשיו אלה על אלה.

מצב הרוח העכור יחלוף, אבל עד שיחלוף הוא עומד לטבוע עקבות עמוקים; כל כך עמוקים עד שקשה לדעת כמה מהנחות היסוד שלנו על אמריקה וכמה מציפיותינו הטבעיות יטבעו בהם.

לשנוא מהגרים, לשנוא שונאי מהגרים

שנאת מהגרים, או לפחות פחד מפניהם, מזינים עכשיו שורה של מערכות פוליטיות, לא רק בארה”ב. ישראלים אינם זקוקים לתזכורות. המערכה נגד זכויות לעובדים זרים בארץ נועדה למנוע “בעיית מהגרים” בנוסח אירופה — אבל בסופו של דבר היא תיצור אותה. כאשר ממשלה מחנכת ציבור לשנוא עובדים זרים, היא תישא יום אחד באחריות לתוצאות החברתיות והמוסריות של מעשיה. בעתוני סוף השבוע של ישראל מצאתי את המודעה הנפסדת הבאה.

ממשלת ישראל חתומה על מודעה, שבארצות אחרות, אם אינני טועה, היתה מתפרסמת מטעם איגודים מקצועיים או ארגונים פרטיים, או מפלגות פוליטיות

הביקורת על המסע הרב-יבשתי נגד מהגרים בשום פנים אינה מכוּונת נגד עצם הדרישה להגביל הגירה. אם חברה דמוקרטית רוצה להגביל, באופן ענייני וּמתוך הבנה של התוצאות, ואגב כיבוד זכויות האדם והאזרח — זה עניינה. אבוי לפוליטיקאים המתייחסים בביטול, או בהתנשׂאוּת, אל החרדה מפני הגירה, בייחוד מפני הגירה לא-חוקית, וּבייחוד מפני הגירה המאיימת לשנות את אופי החברה, כאשר המהגרים אינם מתעניינים בִטמיעה או בהתמזגות.

בשבוע שעבר, רגע של התנשאות בענייני הגירה נעץ אולי את המסמר האחרון בארון הקבורה הפוליטי של ראש ממשלת בריטניה. גורדון בראון ביש-המזל ביקר במנצ’סטר, שמונה ימים לפני יום הבחירות. אמרגניו סידרו לו פגישה ספונטנית עם אשה בת 68, סבתא, מצביעה נאמנה של מפלגת העבודה שהוא, בראון, עומד בראשה. האשה התלוננה באוזניו באריכוּת על מהגרים, בייחוד ממזרח אירופה, המציעים תחליף זול לכוח העבודה המקומי.

ראש הממשלה דיבר אתה באופן ענייני, וניסה להסביר לה את התנגדותו להגבלות דרקוניות על הגירה, שחלק של הימין הבריטי היה רוצה למהר וּלהטיל. עתוני הימין מהלכים אימים על קוראיהם בתיאור ממדיה של “בעיית ההגירה”. ראו-נא למשל את הכותרת הבאה.

"זרים בארצנו", מכריז אחד העתונים הימניים הפחות נעימים של לונדון, 'דיילי אקספרס'. הוא מגיב על סטטיסטיקה המראה שהאנגלים הופכים למיעוט בחלק מבתי הספר

לאחר שדיבר עם “הסבתא ממנצ’סטר”, גורדון בראון התרחק, ונזף ביועציו שהפגישו אותו עם “האשה החשוכה הזו” (מצטער, “חשוכה” הוא תרגום לא מוצלח במיוחד למלה האנגלית רבת הכוח והמפחידה bigot. קצת משונה שהעברית המודרנית, הבוקעת מגרונותיהם של כל כך הרבה bigots, לא מצאה עדיין תחליף הולם). לרוע מזלו של בראון, מיקרופון הרדיו שהותקן בדש מקטורנו כדי להקליט את שיחתו עם סבתא, עדיין לא הוסר. בריטניה כולה האזינה לו בשידור חי, או עמדה להאזין להקלטה בשעות הבאות.

הנזק היה עצום ממדים, פשוט פנומנלי. כשלעצמי אני מודה שלא כל כך הבנתי מדוע. אני מבין את עצם הנזק, אבל לא לא לגמרי הבנתי מדוע השתררה כמעט מייד הסכמה רחבה, שהאפיזודה הזו “הבטיחה את תבוסת מפלגת העבודה” בבחירות של ששה במאי.

את התשובה מוטב כנראה לחפש בעיקר במישורים לא-פוליטיים. בראון חשוד זה זמן מה שהוא אינו מתאים טמפרמנטלית להיות ראש הממשלה, איש שהתפרצויות הכעס שלו כלפי סביבתו כללו השלכת חפצים, קללות והרמות קול — לא התנהגות יאה לבנו של כוהן דת פרוטסטנטי. תגובתו אישרה גם את האכזבה הכללית מפני פוליטיקאים: הם צבועים, הם יהירים, הם תלושים מן המציאות, הם רק מעמידים פנים שהם מאזינים.

יהיה נא סיפור גורדון בראון לקח לכל המעוניינים, בכל קטגוריה של פעילות פוליטית: אבוי לפוליטיקאי המתייחס בביטול אל פחדי בוחריו. יהיה הפחד מופרך כאשר יהיה, המפחד ראוי לדרך ארץ, לאמפתיה. פוליטיקאים רגילים לחייך אל בוחריהם, ואחר כך להיכנס למכונית השרד וּלהגיד את ההיפך, לפעמים בגסות-רוח מיוחדת. מעכשיו ואילך, מוטב שכל פוליטיקאי גס-רוח יחשוש מפני מיקרופון זעיר. כמובן, פוליטיקאים ישראליים אינם חוששים אפילו ממיקרופונים גלויים, אבל בכל זאת.

"בראון יוצא מדעתו" (בתרגום חופשי, המחמיץ קצת את המקור), מכריז עתון בסקוטלנד, יום אחד לאחר שראש ממשלת בריטניה העניק תואר מעליב מאוד לאשה שהתלוננה על מצב ההגירה. עשרים-ותשעה באפריל 2010

מעידתו של בראון העניקה הזדמנות ל'דיילי מייל', אחד העתונים העוינים ביותר לממשלתו, להגן על כבודה של הסבתא שכבודה הוכתם מפני "שהעזה להוציא מפיה את המלה המתחילה ב I", אימיגרציה, זאת אומרת "הגירה". מיותר להגיד שהעתונות הימנית ליקקה את אצבעותיה

6 Responses to “דוח על מצב הרוח”

  1. איתמרק הגיב:

    אם אינני טועה, אין קשר של ממש בין המילים rapture ו-rupture.
    חוץ מזה, טור מרתק כרגיל.

  2. תומר הגיב:

    תודה רבה על זה. כמעט תמיד מעניין ומשכיל כאן.

    לגבי הרפצ’ר ההוא, הייתי מתרגם אותו כ”התעלות”. נדמה לי שהמובן כאן אינו של שבר אלה של עונג עילאי (אפשר למוצא חיבור של שני המובנים בהתענגויות חריפות במיוחד, וד”ל), וכמובן של אותה התרוממות מיוחלת לשמי ימינו של ישו. לכן זה מתאים.

    • יואב קרני הגיב:

      הצדק עם שניכם, איתמר ותומר. כל כך הייתי בטוח שעניין לנו ב rupture עד שלא טרחתי לבדוק. למען האמת, רק בהשכיבי את הטור (=עגת מְעַמדים בִדפוס עופרת חמה, ללַמֶדכם מאיפה באתי) שמתי לב שהכתיב הוא rapture. הנה אני מתקן, תודה.

  3. שונרא הגיב:

    התרגום שלך לאותה “התעלות” מוצלח הרבה יותר. יש משהו מענג בכינוי תומכי הראפצ’ר “עדת מתרוממי ישוע”, במיוחד שהכינוי נייטרלי לגמרי מבחינתי ויעצבן אותם כל כך.

    קראתי (בבלוג בשם Making Light, לפני שנתיים ומעלה) שיש כבר עורכי דין זריזים שמציעים שירות דמוי-צוואה לחלוקת רכושם אחרי הראפצ’ר.

  4. עודד הגיב:

    מר קרני,

    מדהים אותי איך ליברלים כמותך אינם מסוגלים לראות תהליכים היסטוריים דרמטיים בראשיתם. במיוחד אם מדובר בתזה שמחזקת טענות של חוגים ימניים.

    תופעת ההגירה של העולם השלישי אל “העולם המודרני” (תופעה חדשה יחסית) היא תהיה אחת התופעות הדרמטיות בהיסטוריה האנושית מבחינת השלכותיה. הרבה יותר מנפילת בריה”מ. הכי הרבה ניתן להשוותה לנהירת הברברים אל האימפריה הרומית וקריסתה.

    כידוע, האימפריה הרומית הייתה אחת האימפריות המתקדמות ביותר בהיסטוריה. היא הייתה מקבילה באופן ברור למה שמוגדר בימינו כ”עולם המערבי”. הברברים לא רק לחמו באימפריה אלא גם השתלבו בה והתערו בה וגם ניסו לחקותה. אני מבטיח לך כי בעוד מאות שנים ההיסטוריונים ידברו על ההגירה של העולם השלישי (ובעיקר המוסלמי) אל העולם המערבי שהחלה בסוף המאה העשרים והביאה תוך 50 שנה לחיסול הציוויליזציה המערבית לפחות למאות שנים כמו שקריסת רומא החזירה את העולם לאחור לאלף שנים (עד לרנסנס).

    המהגרים מסודן לישראל וממקסיקו לארה”ב אינם באים עם כוונות שליליות (בכוונה לא ציינתי את המוסלמים שמציפים את אירופה וקשה לומר שכוונותיהם חיוביות) ובסך הכול רוצים רמת חיים טובה יותר. אבל, זה הפרדוקס, מרוב סודנים ישראל תעבור תהליך “סודניזציה” הרבה יותר מהר מהישראליזציה שתעבור על הסודנים. וכמובן שארה”ב עד אמצע המאה ה- 21 כבר תוכל להיקרא “מדינת צפון מקסיקו”.

    תמיד יש קושי לזהות תהליך היסטורי גדול עוד בראשיתו. האם מישהו דמיין שהרפורמות שהחל גורבצ’וב ב1985 יביאו לקריסת כל העולם הקומוניסטי? האם דמיין מישהו ב1967 את ההשלכות של הכיבוש?

    אנחנו היום עדים לתחילת קריסת העולם המערבי ולמחיקת הנצרות האירופית.
    ישראל כמדינה מערבית בוודאי לא תשרוד עד 2050 אל מול הגידול המטורף של המגזרים הערבי והחרדי (לא ממש מגזרים יצרניים) ואל מול הנחיל המגיע מאפריקה. וכמובן, השכבות המבוססות בישראל ינטשו את המדינה עד 2030 בדומה לנוצרים הלבנונים כיום.

    מר קרני, אל תדאג!! הגזענות תובס וההגירה תימשך. העיקר שנישאר אופטימיים.

    • יואב קרני הגיב:

      לא ירדת לסוף דעתי. אני הרי כתבתי במפורש שזכותה של חברה דמוקרטית להגביל הגירה, וּבלבד שתָגֵן על זכויות האדם של כל תושביה, כולל זרים היושבים בתחומיה.

      אני גם מסכים בהחלט שמשבר הגירה גדול-ממדים מאיים על צביונה של אירופה. הרבה מהגרים התערו — אבל הרבה יותר מדיי לא התערו, אם מפני שלא היו מסוגלים, אם מפני שלא רצו, ואם מפני שהחברה לא הקלה עליהם. ההגירה המסיבית לאירופה, אגב, היתה תוצאה של אימפריאליזם אירופי, בוודאי במקרים של בריטניה, של צרפת, של הולנד, של ספרד, של פורטוגל, במידה מסוימת של איטליה. יש ג’מייקים בלונדון ואלג’יראים בפאריס מפני שהיו תחילה לונדונאים בג’מייקה ופאריזאים באלג’יר.

      כך או כך, העניינים השתבשו, ואין טעם להעמיד פנים. אבל גירוש מהגרים לארצות-המוצא שלהם הוא אקט של היסטריה ושל אלימות. אפשר לסגור שערים, אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל אחור. כאשר מפלגות פוליטיות מְפיחות היסטריה נגד מהגרים, הן מסכנות את החברה כולה. כאשר ממשלה מפיחה היסטריה כזאת, היא מסכנת את המשטר הדמוקרטי.

      “סודניזציה של ישראל”? היסטריה צרופה. אגב, מה על “אתיופיזציה של ישראל”? מתקבלת על דעתך יותר? הבה נשמע תשובה כנה. או “מרוקניזציה” של ישראל בשנות ה-50 וה-60?

      אשר ל”מקסיקניזציה” של ארה”ב: ניחוחות של גזענות נודפים מן האיפיון הזה. ארה”ב מעולם לא היתה מדינת לאום. היא תמיד היתה חברת מהגרים. היא תמיד עמדה בעיצומה של הִשתַנוּת דמוגרפית. לפנים היא היתה פרוטסטנטית אנגלו-סקוטית, והחרדה הגדולה ביותר אז נגעה לריבויים של מהגרים ממוצא גרמני (בפנסילווניה, באוהיו). אחר כך שררה חרדה עמוקה מפני ריבויים של קתולים — אירים, איטלקים, פולנים. אחר כך הציפו אותה מהגרים פרימיטיביים ועניים ממזרח אירופה, שהיו במקרה יהודים ודיברו יידיש. זו היתה החריגה הדרמטית הראשונה מן המודל האירופי-לבן-נוצרי.

      אחר כך באו הסינים והווייטנמים והפיליפינים וההודים והערבים. וּבוֹאוֹ של כל אחד מן הגלים ההם עורר חרדה מפני שינוי האופי. וּלבסוף התברר שהם העניקו לאמריקה כוח יצירה פנומנלי. אין זה מקרה שעתון אולטרה-שמרני כ’וול סטריט גר’נל’ הוא התומך העקיב והקולני ביותר של הגירה חופשית לאמריקה.

      אני משועשע מסגנונך, מר עודד. מדהים אותך, אתה כותב, איך ליברלים כמוני “אינם מסוגלים לראות תהליכים היסטוריים דרמטיים בראשיתם”. אתה מר עודד גבהת מכולנו. משק כנפי ההיסטוריה הוא מוסיקת הרקע שלך. מה אנו יושבי המישור לעומתך. אבל טוב שאתה מואיל להתחלק בתובנותיך האולימפיות מפעם לפעם.

      אגב, צחקתי מאוד למשמע הפרשנות שנתת להתמוטטות האימפריה הרומאית. אני מבטיח לך שהוונדלים לא התאזרחו, ולא הצביעו בבחירות לטריבון של רומא, לפני ששׂרפו אותה. מי שאינם רוצים זרים, שלא יקימו אימפריות; מי שאינם רוצים זרים, שיסכימו לשלם שכר עבודה גבוה פי שלושה, או ארבעה, או עשרה — וממילא גם לשלם הרבה יותר תמורת המוצרים שהם קונים בחנויותיהם. מאוחר מדיי להיות שונאי-זרים, לאחר שהזרים השנואים איפשרו שגשוג כלכלי ואינפלציה נמוכה.

      ועוד: אני חושב שההגינות מחייבת אותך להזדהות בשמך המלא. אני הזדהיתי.

Leave a Reply for תומר