אנוּ אנשי-הפיל

תסמונת פוסט-טראומטית מתפשטת בעולם הדובר אנגלית. שנה וחצי לאחר המשבר הפיננסי הגדול ביותר של זמננו, מצביעים אמריקאים ובריטים שוברים את הכלים ולא משַׂחקים. הם רוצים להוציא את “הפיל שבחדר” — וּבהזדמנות הזו גם להשליך את כל הפוליטיקאים ואת כל ההֶרגלים הפוליטיים לכל הרוחות. מדוע רק באנגלית בעצם?

עשרים-ואֶחד באפריל 2010, למחרת התקוממותם של מצביעי ניו ג'רזי נגד תקציבי החינוך

מה הקשר בין הבחירות הממשמשות וּבאות לפרלמנט הבריטי וּבין בחירות לוַעדי-הורים בבתי ספר בִמדינת ניו ג’רזי בארה”ב?

פוסט-טראומה, זה הקשר.

בוחרים מִשני עֶברֵי האוקיאנוס מפגינים חשק כמעט חסר תקדים לשבור את הכלים. בארה”ב התבדוּ מי שהניחו, כי בחירת ברק אובמה לנשיא היתה אקט השבירה העיקרי. בחוכמה שלאחר מעשה אנחנו יודעים, כי הבוחר האמריקאי רק התחיל לשבור בנובמבר 2008. בבריטניה עדיין לא ניתנה לו ההזדמנות לשבור. היא תינתן בדיוק בעוד שבועיים.

הפעם האחרונה שבה ראינו חשק לשבור היתה לפני שלושים-וּשתיים שנה, כאשר בריטניה עשתה את צַעדיה האחרונים לקראת עידן מרגרט תאצ’ר, וארה”ב עשתה את צַעדיה הראשונים לקראת עידן רונלד רייגן. התמוטט אז האמון הציבורי בנוּסחוֹתיו של דור פוליטי שלם. אמריקאים ובריטים הרגישו שהם נקלעו למבוי סתום, שמנהיגוּת קונבנציונלית לא תִצלַח עוד, שהם מוכרחים לנסות את ההיפך.

מורד המסים ג'ארוויס על כריכת 'טיים', קיץ 1978. הוא בישר עידן פוליטי חדש

בארה”ב, הסימן הראשון לבאות לא ניתן בזירה הארצית או הבין לאומית, אלא במשאל-עם מקומי. קליפורני זקן, הַווַרד ג’ארוויס, שאיש לא שמע עד אז את שמו, הנהיג התקוממות עממית נגד מס רכוש. קליפורניה היא אלופת אמריקה במשאלי-עם, והעניין הועמד להצבעה. ב-1978, תושבי המדינה הגדולה ביותר בארה”ב החליטו להגביל את יכולתה של ממשלתם להטיל מסים. תוצאות ההחלטה הזו ניכָּרות בקליפורניה עד עצם היום הזה. היא כנראה המקום היחיד בעולם, שבו נחוץ רוב מיוחס של שני שלישים באסיפה המחוקקת כדי לאשר את תקציב הממשלה.

כעבור שנתיים, מרד משלמי המסים נשא את רונלד רייגן אל הבית הלבן, והעניק לרפובליקאים רוב בסנאט, בפעם הראשונה זה רבע מאה. רייגן מיהר לקצץ מסים, וול סטריט עלתה לה כפורחת, והממשלה הפדרלית שקעה בגִרעונות-ענק כרוניים. בעיני הימין האמריקאי, זה היה תור הזהב. בעיני השמאל, זו היתה הקדמה לעיוותים ולשאננות שהביאו את המערכת הפיננסית עד סף החורבן בסתיו 2008.

“בחירות ה’לא'”

ביום שלישי השבוע היו בחירות לוַעדי ההורים של בתי הספר בניו ג’רזי. בארה”ב יש מסורת רבת ימים, שמערכת החינוך מנוהלת במישור המקומי. מועצות נבחרות מכינות תקציבים, וּמעצבות את תכנית הלימודים.

בחירות למועצות בתי הספר מְביאות מִספר זעום של מצביעים אל הקלפיות. אבל בניו ג’רזי הגיעו  השבוע רבע מבעלי זכות הבחירה, שׂיא היסטורי. הסיבה: המושל הרפובליקאי, אשר נכנס לתפקידו לפני ארבעה חודשים וּפחות, קרא למצביעים לדחות את תקציבי בתי הספר, כל זמן שהמורים לא יסכימו לוויתורי שכר.

ואמנם המצביעים דחו 60% מן התקציבים. עתון מקומי אחד הכתיר את עמודו הראשון במלים “בחירות ה’לא'”. עתון אחר הודיע על “המצביעים הזועמים”. עתון שלישי הכריז, “המלחמה לא הסתיימה”.

המושל כריסטי מגיח מאחורי פרגוד ההצבעה, עשרים באפריל 2010. הוא הרבה פחות אתלטי מקודמו הדמוקרטי -- אבל הוא עכשיו חלוץ ההולך לפני המחנה השמרני באמריקה.

המושל, כריס כריסטי, הוא מן הסמלים המובהקים של שבירת הכלים. בחירתו, בנובמבר שעבר, היתה הכתובת הראשונה על הקיר הפוליטי. הנשיא אובמה גרף את ניו ג’רזי ברוב עצום בבחירות של 2008. זו מדינה המצביעה כמעט אינסטינקטיבית בעד דמוקרטים. שני הסנאטורים שלה הם דמוקרטים. האיש שכריסטי הביס, בהפרש משכנע, היה המושל הֶעשיר ביותר באמריקה, ג’ו קורזאיין, לשעבר המנהל המשותף של חברת הברוקרים הענקית גולדמן-סאקס. הוא נהג לממן את מַעַרכות הבחירות שלו מִכּיסו.

קיראו-נא את טורו המתפעם של ג’ורג’ וויל, פרשן ימני רב-יוקרה, “הרעם מניו ג’רזי”, ב’וושינגטון פוסט’.

התבוסה בניו ג’רזי התחילה מפולת פוליטית בשביל הדמוקרטים. הם הובסו גם בווירג’יניה, ובחודש ינואר הם נחלו את המהלומה הכבדה ביותר: אבד להם מושב הסנאט במסצ’וסטס, שהיה נחלתה של משפחת קנדי מאז 1953. הפוליטיקה האמריקאית התמלאה קול שאון של “מסיבות התה” — התנועה האזרחית אשר שאלה את שמה מהתקוממות נגד מס שרירותי על עלי תה במאה ה-18. היא היתה אקורד הפתיחה של תנועת העצמאות האמריקאית. מאז, חשד עמוק כלפי עריצותן של ממשלות רחוקות, ושנאה נוקבת כלפי מסים, עמדו במרכז הדיון הפוליטי באמריקה.

“מסיבות התה” של 2010 מכוּוָנות בראש וּבראשונה נגד ההתרחבות חסרת התקדים של הוצָאות הממשלה הפדרלית. מאז תחילת השנה שעברה, הקונגרס — בִּשליטה דמוקרטית — הגדיל את חלקו של התקציב הפדרלי לרבע התוצר המקומי הגולמי. הגרעון בתקציב מוערך עכשיו בטריליון דולר ויותר.

בניו ג’רזי הקטנה — היא המדינה האמריקאית החופפת בדיוק מפתיע את שטחה של ישראל — הגרעון יעמוד השנה על אחד-עשר מיליארד דולר, הגדול ביותר של איזושהי מדינה בארה”ב. המושל כריסטי מחפש דרכים לחסוך, ורוצה להקפיא את שׂכר המורים לשנה אחת. האיגוד המקצועי של המורים סירב — והמושל קרא איפוא לבוחרים לדחות מעיקרם את כל תקציבי החינוך.

רפובליקאים באשר הם אוהבים לשנוא את איגוד המורים — בחינת גילדה המְגינה בקנאוּת על האינטרסים של חבריה, וּמתעלמת מן האינטרס הֶחשוב ביותר: זה של התלמידים בבתי הספר. שמרנים בכל מקום באמריקה ינסו איפוא לחקות את המופת של ניו ג’רזי, כפי שקודמיהם חיקו את המופת של קליפורניה, ב-1978. הם יעשו כן בזירות מקומיות — אבל תינתן להם הזדמנות להרחיב את הבשורה של ניו ג’רזי במישור הארצי, בבחירות הדו-שנתיות לקונגרס, בעוד ששה חודשים וחצי. אין כמעט ברומטר אחד שאינו חוזה תבוסה ניצחת למפלגה הדמוקרטית.

“לשבור את הבנקים”

אין לעומת זאת כמעט ברומטר אחד, המסוגל לחזות עכשיו בבטחון מי יהיה ראש ממשלת בריטניה לאחר הבחירות של ששה במאי. הקלפים שם נטרפו לפני שבוע ויותר, כאשר ויכוח טלויזיה בין שלושת המועמדים העיקריים העניק נצחון חד-משמעי לזוטר מן השלושה, ניק קלג (Clegg). הוא עומד בראש המפלגה הליברלית-דמוקרטית, אשר החזיקה ברסן השלטון בפעם האחרונה לפני תשעים שנה (הליברל האחרון עמד בראש הממשלה כאשר נולדה הצהרת בלפור).

סקרי דעת הקהל יצאו מאז מדעתם. התמיכה בליברלים גדלה ב-50%, והשתוותה פחות או יותר לרמת התמיכה במפלגת העבודה השלטת וּבמפלגת האופוזיציה העיקרית, השמרנית. קשה מאוד להאמין שקלג יהיה ראש הממשלה הבא, אבל אין זה מן הנמנע שלידיו תימסר ההחלטה מי יהיה ראש הממשלה. דברים כאלה אינם קורים כמעט לעולם בבריטניה, ארץ ללא קואליציות, שבה בחירות מוכרעות על נְקַלָה, וראשי ממשלה נכנסים לתפקידם 15 שעות לאחר סגירת הקלפיות.

"אפקט ההילה" של ניק קְלֶג, על פני העמוד הראשון של ה'טיימס' הלונדוני, עשרים-ואחד באפריל 2010. הדיאגרמה מימין משקפת את שוויון-הכוחות חסר התקדים של שלוש המפלגות הגדולות בסקרים. אגב,"אפקט ההילה", או Halo Effect, הוא מושג בפסיכולוגיה חברתית -- תיאוריה מעניינת על האופן שבו אנחנו נוטים לייחס מכלול של תכונות חיוביות על יסוד תכונה חיובית אחת, למשל תווי-פנים נאים; והוא גם שמו של אחד ממשחקי-הווידיאו הפופולריים ביותר של כל הזמנים. מהדורתו השניה הממשמשת וּבאה מפקידה את גורל המין האנושי בידי מנהיג נועז אחד, המוליך אותו לקרב האחרון נגד פולשים מן הֶחלל החיצון. ראו-נא קדימון ('פרומו') ב YouTube

השבוע, קלֶג הצעיר (בן 43) הציג את מצע מפלגתו. במרכז המצע עומדת הצעה לטיפול רדיקלי בתוצאות הטראומה הפיננסית של סתיו 2008. צריך “לשבור את הבנקים”, אמר קלג, ולא מיצמץ. וצריך כמובן למהר וּלטפל בגֵרעון המפלצתי בתקציב, שהוא עכשיו הגדול ביותר של איזושהי מעצמה תעשייתית יחסית לגודל כלכלתה. השנה, הגרעון יעמוד על 175 מיליארד ליש”ט (270 מיליארד דולר), או 12.5% מן התמ”ג.

איש אינו מדבר על הגרעון, הזכיר קלג לשומעיו. “הגרעון הוא הפיל שבחדר”, הוא אמר. זו מטפורה שכיחה בלשון האנגלית, שוות-ערך של “בגדי המלך החדשים”, זאת אומרת משהו שהמתבוננים משתמטים מלהודות בו אף כי הוא ניכר לכל עין. “אני הוא איש-הפיל”, הכריז קלג לקול צחוקם של שומעיו, וקרא ל”התחלה חדשה מעיקרה”.

הסקרים מראים שהתמיכה בקלג “רכה”, ואוהדיו מוכנים לשנות את דעתם בימים הבאים (קלג עצמו הצליח קצת פחות בוויכוח הטלויזיה השני, בעשרים-ושניים באפריל). אבל בין תומכיו יש מספר מפתיע של צעירים, וּבארץ הידועה באדישות מצביעיה, נהירת צעירים אל הקלפי עשויה לשנות את המשוואה. קלג, בן טובים לְבַן-עור, אמנם אינו מזכיר כלל את ברק אובמה — אבל ההשוואה היא כמעט בלתי נמנעת.

התסמונת הפוסט-טראומטית אינה ניתנת לריפוי קל או מיידי. המשבר הקוסמי של 2008 רק התחיל להניב תוצאות. עיצרו-נא את נשימתכם, אם אתם חושבים את הפוליטיקה לספורט תחרותי. אם לא, מוטב לעצום את העיניים, ולהתפלל.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. אין טעם להשאיר תגובות ללא כתובת דואל. אני מתחייב שהיא לא תיראה, אלא לכל היותר תשמש אותי לאימות זהות.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

One Response to “אנוּ אנשי-הפיל”

  1. אינסה הגיב:

    ומתי יימצא איש הפיל בארץ, ומתי ימאסו אנשי ארצנו בפילים המסתובבים להם בכנסת, ברחובות ובסלון ביתם?

Leave a Reply