דיפלומטיה ואנטיפתיה

איך הצליח בנימין נתניהו להשניא עליו כל ממשל אמריקאי שאתו בא במגע בעשרים השנה האחרונות? בין אם זה כשלון פוליטי ובין אם זה כשל התנהגותי — זה צריך לעורר חרדה

הסופר המקראי אינו נכנס לפרטים. בתיאור הדיפלומטיה האישית בין שלמה המלך וּבין מלכת שבא הוא מסתפק בהערה שהוד מלכותו “נתן למלכת-שבא את כל-חֶפצה אשר שאלה”.

הכימיה הישראלית-תימנית של המאה העשירית לפני הספירה העמידה משׂוּכה גבוהה למדי בִּשביל הדורות הבאים. אבל גם מבלי לתת לכל אורחת רמת-דרג את “כל-חפצה אשר שאלה”, סימפטיה ואנטיפתיה הן חלק בלתי נמנע של הדיפלומטיה.

האפיפיור שעצר את אטילה בשערי רומא במאה החמישית לא עשה כן בזכות הדיוויזיות שלו, אלא בזכות קסמיו; והקיסר הגרמני שנאלץ לזחול על גחונו אל מושב האפיפיור בקאנוסה (מכאן הביטוי “הלך לקאנוסה”) במאה ה-11 גילה להוותו ששרירים אינם מספיקים. הנרי השני מלך אנגליה וחצי-צרפת במאה ה-12 היה יכול אולי להיות קיסר אירופה, אילו היה מבורך בקצת יותר טאקט.

האפיפיור ליאו בא אל אטילה מלך ההונים, להתחנן שיחוס על רומא. ציור של רפאל. הכומר הזקן הצליח להלך קסמים על הצ'יף הברברי — וּלרומא ניתנה ארכה של רבע מאה עד שהברברים הבאים סירבו לעצור (Wikimedia)

אגב, לא לגמרי ברור מי זקוק ליותר טאקט, החלש או החזק. סוף סוף, חזק המטעים קצת יותר מדיי את חוזקו עלול לסיים כמו נפוליאון האנטיפאת בסט’ הלנה.

דיפלומטיה אישית נעשתה חשובה בעידן של מלכים אבסולוטיים, מן המאה ה-18 ואילך. שני קונגרסים נקראו במאה ה-19 כדי לקבוע את דפוסי המערכת הבין לאומית — בווינה, ב-1815, וּבברלין ב-1878 — וּשניהם היו תלויים עד גיחוך בכימיות בין-אישיות.

קנצלר הברזל של גרמניה, אוטו פון ביסמרק, אולי לא חיבב את ראש ממשלת בריטניה, בנג’מין דיזראלי, אבל רחש לו כבוד, וקרא לו “הגבר ההוא”. זה בהחלט עזר להם לחזור וּלסרטט את המפה הפוליטית של אירופה. אילו יורשיהם היו יורשים את חוכמתם ואת התאפקותם, אפשר שהגבולות האלה היו קיימים עד עצם היום הזה. באותו הזמן, ביסמרק לא סבל את שר החוץ הרוסי גורצ’קוב, והרוסי חזר הביתה בפחי נפש.

הנשיא תפס אותו במערומיו

ידידות אישית בין צ’רצ’יל לרוזוולט עזרה לכינון הברית האמריקאית-בריטית, שהצילה את הציוויליזציה המערבית במלחמת העולם השניה. צ’רצ’יל התגורר שלושה שבועות בבית הלבן, התהלך בחלוק לילה, ולפעמים התהלך ללא כל חלוק. “אין לי סודות מפניך”, הוא אמר לרוזוולט, כאשר הנשיא תפס אותו יום אחד במערומיו.

רוזוולט וצ'רצ'יל במסע דיג במדינת לואיזיאנה ב-1943, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. קודמו של צ'רצ'יל לא סבל אמריקאים. צ'רצ'יל אהב אותם — והם אהבו אותו (ארכיון ממשלת ארה"ב)

כמובן, ידידות אישית וחיבה משותפת למרטיני יבש לא הצילוּ את האימפריה הבריטית, ולא מנעוּ את רוזוולט מלפלרטט עם סטלין נגד דעתו של צ’רצ’יל. אבל פוליטיקאים המעריצים את צ’רצ’יל, וּמצטטים אותו לעתים קרובות (או קרובות מדיי), צריכים לזכור שהאפקטיביות של מנהיגותו לא היתה רק תוצאה של בומבסטיוּת, אלא גם של מעשׂיוּת ושל חינניוּת.

צ’רצ’יל הצליח לפתח יחסים מיוחדים עם ארה”ב מפני שהבין את האמריקאים יותר מכל המדינאים הבריטיים של זמנו. חלקם הגדול לא סבלו אמריקאים (טענה אחת על מקורות ‘הפייסנות’ של צ’מברלין כלפי היטלר היא שהוא רצה למנוע את עליית ארה”ב לבכורה עולמית). צ’רצ’יל, לעומת זאת, התברך באמא אמריקאית. אילו אביו היה אמריקאי — הוא אמר פעם לקונגרס בוושינגטון — “אפשר שהייתי עומד כאן בזכות עצמי”, זאת אומרת לא כראש ממשלת בריטניה אלא כנשיא ארה”ב.

בנימין נתניהו, ממש כמו ג’ורג’ דאבליו בוש, הוא מצטט סִדרתי של צרצ’יל. צ’רצ’יל היה מוטיב חוזר בִֹנאומו של מר נתניהו בעצרת האו”ם, בספטמבר שעבר. הוא חזר והזכיר את צ’רצ’יל בנאומו בוועידת אייפא”ק בחודש שעבר. מר נתניהו עוסק זה רבע מאה בנסיון לחנך את העולם להילחם בטירור, וּכמו צ’רצ’יל הוא חוזר ונאנח על “חוסר יכולתו של המין האנושי ללמוד” (unteachability).

כמו צ’רצ’יל, מר נתניהו מכיר את התרבות האמריקאית ואת גינוניה כנראה יותר מכל פוליטיקאי ישראלי. כמו צ’רצ’יל, מר נתניהו הוא אורח רצוי בכל בית לבן, חלוק ופיג’מה, הלוא כן.

“כמעט בלתי נסבל”

לא, לא כן. מר נתניהו, למען האמת, הוא ‎שׂנוּא-נפשם של נשיאים אמריקאיים ושל מזכירי מדינה זה עשרים שנה. ג’יימס בייקר, מזכיר המדינה של ג’ורג’ בוש האב, אסר על מר נתניהו את הכניסה לבניין מחלקת המדינה ב-1992. בבית הלבן של ביל קלינטון חשבו, כי כל אימת שמר נתניהו “פותח את פיו, אין שום ודאות שהאמת תבקע משם” (כדברי מזכיר העתונות האחרון של קלינטון, ג’ו לוקהרדט).

לא קשה לנחש מה לימד דניס רוס את ברק אובמה על מר נתניהו. הוא, רוס, כתב בזכרונותיו (הלא-דיסקרטיים להחריד), כי ראש ממשלת ישראל אמנם אינו סובל מ”חוסר אינטליגנציה אלא מחוסר שיקול דעת”. בִּפגישתו הראשונה עם הנשיא קלינטון, בקיץ 1996, מר נתניהו היה “כמעט בלתי נסבל”. כאשר יצא, נשיא ארה”ב אמר לעוזריו, שנתניהו חושב, ש”הוא-הוא מעצמת-העל, ואנחנו נמצאים כאן כדי למלא את רצונו”. רוס הוסיף ביובש, “אף אחד מאנשינו לא חלק על הדברים האלה”. (אפשר לעלעל בספרו של רוס באנגלית באתר הרשת של ‘אמאזון’. הציטוט הזה מופיע בעמ’ 261-260).

"הוא בא וניסה ללמד אותנו מיהם הערבים", כתב לימים דניס רוס על ביקורו הראשון של מר נתניהו לוושינגטון, ב-1996. ראש הממשלה הצליח לעורר אנטיפתיה מיידית אצל הנשיא קלינטון. כאן הוא נראה בלשכה הסגלגלה, 1998, בחברת הנשיא קלינטון, יאסר ערפאת, סגן הנשיא אל גור ומזכירת המדינה מדלן אולברייט

עם גרעון כל כך גדול של רצון טוב, ראש ממשלת ישראל היה צריך לצאת מגדרו למחות את הרושם המזעזע. תחת זאת, הוא הצליח להעמיק את התהום, לאושש את הדעות הקדומות עליו, לעורר דרגה ניכרת של אי-אמון.

כל זה פשוט אינו מתיישב עם הציפיות הטבעיות. האיש המתהלך כבן בית באמריקה, אמון על אנגלית אמריקאית, על דימויים של תרבות עממית, על דפוסים של התנהגות חברתית, על ניואנסים של דיבור ושל לשון גוף — האיש הזה פשוט נפל מכל המדרגות. ישראל, בצומת דרכים גורלי, מונהגת עכשיו על ידי מדינאי המעורר שיעורים יוצאי דופן של אנטיפתיה כמעט באשר הוא הולך.

ההזיה קובעת את התודעה

אני מנסה לנחש מה מניב כשלון כזה של התנהגות. האומנם יש לו מוּמֵי אופי יסודיים? אולי פתולוגיות? סוף סוף, הוא איש אינטליגנטי. הוא יודע שלא תצמח לו שום תועלת מִניכּוּר האמריקאים. האומנם אין הוא מסוגל להתנהג אחרת? האומנם תוקפת אותו מפעם לפעם קלוּת דעת איומה, המביסה את עכבותיו הרציונליות, ושוללת ממנו שיקול דעת, כפי שכתב דניס רוס?

כמובן, בעיני הרבה ישראלים כל מה שזקפתי לחובתו של ראש הממשלה ראוי להיזקף לזכותו. יש ישראלים לא בלתי רציניים, הכותבים בימים האלה מאמרים לטובת שינוי רדיקלי של כיוון; אפילו של זניחת השותפות האסטרטגית עם אמריקה. היתכן שמר נתניהו עצמו מאמין באפשרות כזאת? פשוט קשה להאמין. אם זה נכון, ממשלת ישראל ראויה עכשיו לפרפרזה על הציווי המרקסיסטי המפורסם. במקרה שלה, לא “ההוויה קובעת את התודעה”, אלא “ההזיה קובעת את התודעה”.

אם מר נתניהו אינו הוזה, מוטב שהוא יעשה משהו בעניין התנהגותו האישית. התנהגותו הפוליטית היא עניין נפרד, שעליו הוא צריך להישפט פוליטית. אבל הכשל ההתנהגותי הוא כמעט עניין הצריך התערבות טיפולית. את המלים האלה אני כותב בעצב וּבִפליאה, ללא שמחה לאיד, כמעט בחרדה.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. אין טעם להשאיר תגובות ללא כתובת דואל. אני מתחייב שהיא לא תיראה, אלא לכל היותר תשמש אותי לאימות זהות.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן

15 Responses to “דיפלומטיה ואנטיפתיה”

  1. אהרון קנכט הגיב:

    מר נתניהו אכן אינטליגנט ובעל כושר ביטוי אך נטול אופי אמיתי וחשיבה עצמאית, ולוקה בחוסר עקביות קשה.
    צרות עליך ישראל!

  2. דן הגיב:

    קודם כל: ברכות על הבית החדש לרשימותך!

    לענייינו: אני טוען כבר שנים, במיוחד לאחר פרסומי ראיונות עם בנציון נתניהו – אביו הדומיננטי של ראש ממשלתנו, שביבי פשוט מנסה לרצות אב שאינו ניתן לריצוי.
    זה נראה כאילו הוא בחר בקריירה ציבורית ניצית ואף בתחתן בשלישית עם שרה בן ארצי כדי להוכיח שהוא אוהב את ארץ ישראל לפחות כמו אביו.
    הוא בסך הכל רוצה שאבא יהיה גאה בו.

    על בובי קנדי אמרו האמריקנים שהוא “הנשיא הטוב ביותר שלא היה לנו” ןכנראה שזה יכול היה להיות נכון גם לגבי האח המוכשר יותר ממשפחת נתניהו שנתן את שמו למבצע אנטבה.

    נתיהו חי בצל של יוני ובצל של בנציון; ליד אלו – הצל של אובמה בכלל לא מזיז לו.

    • יואב קרני הגיב:

      כן, אלה ספקולציות ממשפחת הפסיכואנליזה. אני עצמי קצת עסקתי בהן ברשומה קודמת, לפני די הרבה זמן, לאחר שנתניהו פרש מממשלת שרון, בקיץ 2005. ראו נא את הטור פורש בן פורש.

      הספקולציה מעניינת במידת מה, אם כי אני מודה שאני קצת מהסס בהרחבת בית הקיבול שלה, אנחנו נוטים קצת יותר מדיי להניח הנחות על אופי ועל מניעים, ואולי טיפ-טיפה להוטים יותר מדיי לקשור את חולשות בגרותנו בטראומות של ילדותנו. אף על פי כן, אינם קלים חיים בצִלו של ענק — ואבא בן ציון הוא אמנם ענק, וּפשוט אי אפשר להבין מדוע לא הוענק לו עד היום פרס ישראל. כל אחד מאיתנו זקוק למורה וּלרב, מה שקוראים בלעז מֶנטוֹר, ואשרֵי מי שיש לו מורה דגול צמוד, מזמן שהיה מוטל בערישתו. אבל אין צריך לומר שהמטען עלול להיות לפעמים כבד מדיי, לפעמים משַתק.

      מי מן האחים נתניהו היה ראוי יותר? איננו יודעים די הצורך על יונתן, ואנחנו מתקשים להבחין בין האיש וּבין המיתוס. מי יודע מֶה היה יונתן אילו הגיע לגיל העמידה או הזִקנה.

      כשלעצמה מסקרנת השאלה מי משני האחים היה מיטיב יותר. ואפשר להציג את השאלה הזו גם בִּצמדים אחרים. למשל, אפשר להניח שנשׂיאֵי מדינת ישראל קציר והרצוג לא היו בהכרח אפרים קציר וחיים הרצוג, אלא אולי אהרן קציר ויעקב הרצוג. אהרן ויעקב מתו בדמי ימיהם, בשיא הקריירות שלהם, בסמיכות זמנים מפתיעה, ב-1972 — הראשון היה מדען מהולל ונשיא האקדמיה הישראלית למדעים כאשר נרצח בהתקפת הצבא האדום היפאני על נמל התעופה בלוד בהיותו בן 59; השני היה מנכ”ל משרד ראש הממשלה, כאשר מת מהתקף לב בהיותו בן 51.

      בזירות אחרות, מותר לשער שאילו גֶ’בּ בוש היה מנצח בבחירות למושל פלורידה, ב-1994, הוא היה נעשֶׂה מועמד מפלגתו לנשיאוּת ב-2000, והעולם היה מקום די שונה.

      כיוצא בזה, אם סאנגֵ’יי גאנדי, בנה הצעיר של אינדירה ונכדו של ג’ווהרלל נֶהרוּ, לא היה נספֶּה בתאונת מטוס ב-1980, אין כמעט ספק שהוא היה נעשֶׂה ראש הממשלה ב-1984, לאחר ההתנקשוּת בחייה של אמא אינדירה. בהיעדרו, בכורה של אינדירה, ראג’יב, נעשָׂה ראש ממשלה בינוני מאוד. הודו כנראה היה בת-מזל שסאנג’יי האוטוקרטי לא הגיע לשלטון. אבל מי יודע.

      אין זה מן הנמנע שנראה משהו מעין זה בבריטניה בבוא הקיץ. אם מפלגת הלייבור תפסיד בבחירות בחודש הבא — כפי שאמנם חוזים — עשויה להתפתח התמודדות על מנהיגוּת המפלגה בין שני אחים, שניהם שרים בממשלה הנוכחית, שר החוץ דייוויד מיליבאנד (בן 45) ושר האנרגיה אד מיליבאנד (בן 41), בניו של מהגר יהודי פולין. זה זמן מה מתנהל ויכוח על מעלותיהם היחסיות, וּבזמן האחרון, אם אינני טועה, הכף נוטה לטובת אד.

      יש אגב עוד דוגמאות, רובן על גבול הקוריוז, אחדות מסקרנות מאוד (למשל, האחים דֶקלֶרק בדרום אפריקה; האחים חוסיין וחסן בירדן; או — זו אפשרות מעניינת לתרחיש היפך-עובדתי — לנין וואחיו הבכור אלקסנדר, שהוּצא להורג ב-1887).

      זה יספיק בינתיים, אבל אם אורחיי נזכרים בדוגמאות נוספות, אדרבא.

  3. שלומי שטרית הגיב:

    אני מעז לחשוד שהבעיה אינה דווקא בטיב יחסיו הבין-אישיים של נתניהו, כמו בעמדות שהציג. לו הסכים נתניהו ללכת בתלם שהתווה קלינטון ולהמשיך להשליך חלקי ארץ למולך הפלסטיני בשנות התשעים, תוך התגברות הטרור, אני משוכנע כי הדעות לגיבו היו שונות.
    לגבי אובמה, נדמה לי כי הבעיה שלו אינו ראש ממשלת ישראל, אלא ישראל. האיש מאמץ מדיניות המנוגדת בתכלית לזו של הממשלים שקדמו לו, ונוקט בקו שהוא במובהק עוין לישראל. עד כמה היה המצב שונה לו עמדה לבני בראשות הממשלה? אני משער שלא בהרבה.

    • יואב קרני הגיב:

      “חלקי מולדת למולך הפלסטיני”, נו באמת, בכל האינטרנט לא מצאת אלא את האתר הזה כדי להתרומם למעלת נביא תנ”כי קדמון?

      במוקם להעז לשער, אולי תואיל לעיין במקורות שהצעתי, כמו ספרו של רוס, ולראות שלרועץ היו לנתניהו תכונותיו האישיות, מיום ביקורו הראשון אצל קלינטון. בייקר נידה אותו מבניין מחלקת המדינה בגלל גסות רוחו — התקפה על מניעי ארה”ב בשעה שהיה בטריטוריה אמריקאית.

  4. יובל הגיב:

    מדובר באינטרסים ולא בסנטימנטים. הממשל האמריקאי שונא את נתניהו כי הוא אינו מוכן להתישר לפי מה שהם מכתיבים וזאת בניגוד לכל יתר ראשי הממשלה שכיהנו מ-1992. לא צריך לתמוך בנתניהו כדי להבין את הסכנה בהפיכת ישראל למדינת חסות.

    ולגבי נפשם העדינה של האמריקאים- במדיניות החוץ האמריקאית אין ולא היה מקום לסנטימנטים אלא רק לאינטרסים העטופים בציפוי של מילים יפות. נתחיל בצ’רצ’יל- ארה”ב לא הצטרפה סתם לעזור לידיד מותקף. הפרס על העזרה היה אדנות עולמית, לא פחות מכך. חבל שלא הזכרת את ועידת יאלטה שבה תמך רוזוולט בסטלין בניגוד לעמדת צ’רצ’יל ידידו הטוב. ומדוע ארה”ב הטילה אמברגו נשק על ישראל ב-1948? מפני שבן גוריון היה אנטיפת או מפני שרצו את תמיכת מדינות ערב? ומדוע ב-1956 לא התנגדו האמריקאים לדיכוי האכזרי של המרד ההונגרי אך כפו בברוטליות על בעלי בריתם לשעבר בריטניה וצרפת לסגת מתעלת סואץ? אין כאן שום סימפטיה או אנטיפטיה אלא רק אינטרס קר. אותו אינטרס בדיוק אשר גרם לתמיכה גורפת בטיוואן ודרום ויטנאם ואח”כ לזריקתן לכלבים. השלטון שם לא התחלף, רק האינטרס האמריקאי התחלף. ומדוע האמריקאים תמכו בפינושה ופול פוט ? בגלל הסימפטיה הרבה אליהם ??

    ונחזור אלינו. בזמן מלחמת יום כיפור אמר קיסינג’ר -“תנו להם לדמם”. בזמן ממשלת רבין הראשונה בוצעה “הערכה מחדש” ע”י ממשל פורד.האם גולדה ורבין היו כל כך אנטיפטים, או שמדובר באינטרסים? שרון היה זמן רב אישיות מאד בלתי רצויה בארה”ב. היחס כלפיו השתנה לא בגלל אישיותו אלא מפני שהאמריקאים חשבו שכך ניתן להפיק ממנו יותר תועלת. אילו נתניהו היה נענה לדרישות הממשל באופן גורף סביר שההערכות על אישיותו היו הרבה יותר מחמיאות. כל ההדלפות הללו הן חלק ממאמץ לא מוסתר להתערב בהרכב הממשלה בארץ.

    ולגבי הקריאות לבחינה מחדש של מהות הקשרים בין המדינות – לא הצלחתי להבין מדוע הרעיון כל כך הזוי בעיניך. על כל דבר מותר לחשוב ולדון מחדש ורק הקשר עם ארה”ב הוא פרה קדושה? וחוץ מזה נראה שהם בעצמם כבר בצעו הערכה מחדש בעצמם.

    • יואב קרני הגיב:

      מותר לך, יובל, להניח שאני יודע כי לארצות יש אינטרסים. אבל לארצות — בייחוד אם הן דמוקרטיות — יש גם סנטימנטים, הנובעים מתרבות, מהיסטוריה, מאמונה דתית, מאהדה טבעית. ישראל תמיד היטיבה לנצל את הסנטימנטים האלה. הם היו נכס לאומי.

      האמן לי שאני יכול לתת רשימה ארוכה הרבה יותר של דוגמאות שבהן ארה”ב פעלה על יסוד האינטרסים שלה. מובן מאליו שלא סנטימנטים כלפי צ’רצ’יל הוציאו אותה אל מלחמת העולם השניה. אבל סנטימנטים עזרו לבריטים. אישיותו של ראש ממשלתם הֵקֵלָה על אמריקאים לזהות את עצמם עם מאבק השיור של בריטניה. האהדה האישית לגולדה מאיר הועילה לישראל בשנים הלא-כל-כך נעימות של ממשל ניקסון. ישראל יצאה נשכרת מן הכימיה בין לינדון ג’ונסון ללוי אשכול. אבא אבן הוא דוגמא נוספת.

      אני מתחבט בכנות בשאלה מדוע מר נתניהו עורר כל כך הרבה אנטגוניזם. אינני יודע. אני מוכן לקבל את הנחתך, שאילו היה נוח יותר פוליטית, הוא היה מעורר אהדה גדולה יותר. אבל איש לא חשב שבגין ושמיר הם שקרנים פתולוגיים. איש לא אמר עליהם שהם יהירים, מתנשאים, חצופים. איש לא נידה אותם מבנייני ממשלה. מר נתניהו השיג את כל ההשגים האלה, עוד בזמן שהיה סגן שר החוץ.

      אכן, היה רגע חולף שבו ארה”ב, וגם דמוקרטיות אחרות, מצאו את עצמן תומכות במשטר הקמר רוז’ המודח בקמבודיה (לאחר פלישת וייטנם). זו היתה בחירה טרגית, השייכת לימים רחוקים של המלחמה הקרה. אני מתקשה להאמין שמישהו נכסף אל קטגוריה כזאת של אינטרסים משותפים, שיש לה תוחלת חיים מוגבלת, והיא רדודה מעיקרה.

      סנטימנטים בריאים, אפילו לציניקנים. 

      • ינון שפריר הגיב:

        לגבי שמיר ובגין: ההתבטאויות בממשלו של ג’ורג’ בוש האב לגבי שמיר היו מהחריפות ביותר. יהיר, חוצפן ועקשן עוד היו נחשבים מחמאות.

        גם בגין לא ליקק דבש אצל רייגן ועד כמה שזכור לי בזמן המשבר בלבנון או עסקת האיוואקס הוחלפו בינהם כמה מילים חריפות (רפובליקת בננות) ורייגן לא הסתיר מה הוא חושב על בגין. רייגן, עד כמה שזכור לי, היה הנשיא היחיד שעיכב משלוחי נשק לישראל והשעה זמנית את שיתוף הפעולה הבטחוני עם ישראל.

        על קרטר אין מה להרחיב.

        יש לי הרגשה שאנטיפתיה אישית שלך לנתניהו (אם מוצדקת ואם לאו) גורמת לסנטימנטליזציה מוגזמת של העבר.

        • יואב קרני הגיב:

          ינון, אם אינני טועה אתה איש-מדע. האם גם במעבדה אתה משתמש בתכיפות כזאת ב”עד כמה שזכור לי” ו”יש לי הרגשה” — או שאתה מרשה לעצמך זחיחות-דעת כזאת רק בדיון היסטורי?

          אני מציע כאן פרספקטיבות על יחסי ישראל-ארה”ב שהן תוצאה של התנסות אישית ומקצועית. אתה רשאי להסכים איתן, או לדחות אותן על הסף. אבל אינני בטוח שנסיון לייחס אותן למניעיי האישיים מוסיף כבוד או תוקף לטענותיך.

          • ינון שפריר הגיב:

            נכון, כאיש מדע כשאני מדבר על נושאים מדעיים אני נמנע ממילים כמו “הרגשה” ו”עד כמה שזכור לי”.

            אולם זה אינו נושא מדעי ולכן ביטויים אלה לא ממש עלים או מורידים ולבטח לא מעידים על “זחיחות דעת”.

            למרות זאת – לגבי היחס של ממשלים קודמים לבגין ושמיר מתועדים היטב (גם ברחבי האינטרנט) ולכן לפי דעתי המשפט שלך על שמיר ובגין “איש לא אמר עליהם שהם יהירים, מתנשאים, חצופים. איש לא נידה אותם מבנייני ממשלה” אינו נכון עובדתית.

            תקרא למשל ראיון עם משה ארנס

            הוא עצמו אומר

            “I agree that the public punished Shamir for being persona non-grata in Washington, but Shamir did not give in. By the same token, some people think Bush senior lost his election in 1992 due to this same tension [with Israel]. “

            היחסים בין בגין וקרטר לא היו יחסי אמון וזו בלשון המעטה, כפי שתיאר זאת קנת’ סטיין ב 2007.

            ג’ונסון ואשכול הם היוצאים מן הכלל שמעידים עליו, ויש לזכור שרק מתקופת שלטונו התחילו “יחסים מיוחדים” בין המדינות וזה קרה רק אחרי מלחמת ששת הימים. מאז היו לנו את ניקסון ומריבותיו עם גולדה, קרטר ורייגן ומריבותיהם עם בגין ובוש האב עם שמיר. בכל ריב מתוקשר כזה היו תמיד “מקורות אנונימיים” אם זה היה קיסינג’ר, בז’זינסקי, סקוקרופט, בייקר או ויינברגר שתמיד דאגו להוציא לעיתונות מידע שהנשיא התורן כועס/לא מאמין לראש הממשלה התורן.

            ולגבי מניעיך האישיים – לא ייחסתי לך כל מניע. אבל אני חושב שחוסר הסימפטיה שלך לנתניהו די ברורה. ולכן כל ביקורת שלך על נתניהו, גם אם נכונה לחלוטין, נקראת על רקע כזה.

            אני לא מצפה מג’פרסון למשל, לכתוב ביקורת אוהדת על המילטון כמו שאני לא מצפה מטיודוריסט מוצהר לכתוב מחזה נלהב על על ריצ’ארד השלישי (כן שייקספיר, אני מסתכל עליך) . אקרא את מה שיש להם להגיד בהנאה אך מצד שני אדע לקבל את דבריהם עם גרגיר של מלח.

            • יואב קרני הגיב:

              אני רק חוזר ואומר: לא היה עוד מדינאי ישראלי שעורר יותר אנטגוניזם בוושינגטון, ויותר טינה אישית, ויותר בוז, מבנימין נתניהו.

              לא, אתה אינך מייחס לי מניעים אישיים. אתה רק עושה קשר סיבתי בין דעתי האישית על נתניהו וּבין הערכותיי על מעמדו בוושינגטון.

              נו, באמת, ינון. ניחוחות של חוסר רצינות נודפים מהתגוננותך. בוודאי שאתה מייחס לי מניעים אישיים. אתה אמנם מתווכח גם לגופו של עניין, אבל אחר כך שולל ממני את הזכות להישמע לגופו של עניין, מפני שאני “טיודוריסט לעומת שייקספיר” (ינון, האם אתה מנסה להבטיח שאיש כמעט לא יבין על מה אתה מדבר?)

              כלפי זה אני יכול רק להגיד, שמלכתחילה נטיתי אהדה לנתניהו, ויעידו דברים שכתבתי בזכותו עוד ב-1993, ואחר כך ב-1996 (אולי אחזור וַאפרסם אותם לתועלת הרקורד, כשיהיה קצת זמן). אני התאכזבתי אכזבה עמוקה מממנהיגותו וּמאישיותו. זה היה סדר הדברים, לא ההיפך.

              הדוגמאות שנתת היו של חילוקי דעות פוליטיים בין נשיאים וחברי קבינט אמריקאיים וּבין מנהיגי ישראל. חילוקי הדעות אמנם הניבו מתחים וּמר בגין היה מפורסם בארסיות לשונו כלפי מי שחלקו עליו. אבל לא היו שיעורים כאלה של טינה ושל בוז, וּבדרך כלל היתה דרך ארץ.

              אגב, אני מציע לך שלא לקרוא את הציטוט ממשה ארנס כִּפשוטו. שמיר לא היה “אישיות בלתי רצויה” בוושינגטון במובן זה שנאסרה עליו הכניסה. היתה צינה פוליטית גדולה ביחסי ישראל-ארה”ב, שהניבה את חוסר הנכונות של ממשל בוש האב לערוב להלוואות השיכון, והחישה את נפילת הליכוד מן השלטון. אבל איש לא הוציא צו, אשר אסר על מר שמיר את הכניסה. צו כזה אמנם הוּצא נגד מר נתניהו. משעשע להיווכח עד כמה מרירותו של מר ארנס לא פחתה מן הימים ההם. טענתו המשתמעת שבוש האב הפסיד בבחירות ב-1992 בגלל היחסים עם ישראל מופרכת עד גיחוך. הוא הפסיד מפני שהיה משבר כלכלי חריף בארה”ב, ומפני שהוא לא השכיל לשכנע את האמריקאים שאיכפת לו.

              אגב, הערת שוליים: היחסים המיוחדים בין ג’ונסון לאשכול נִטוו לפני מלחמת ששת הימים, עוד ב-1966. הנה קישור לתמונות ביקורו של אשכול בחוות ג’ונסון בטקסס, 1966.

              כלטוב 

      • יובל הגיב:

        כמובן שלא התכוונתי לומר שאינך יודע שלאינטרסים יש מקום בשיקולים המדיניים. התפלאתי רק שלא חלקת איתנו את ההבנה הזאת. ושתי דוגמאות נוספות – ציינת בתגובה לינון את היחסים הטובים בין ג’ונסון ואשכול. היחסים הללו לא עזרו ערב מלחמת ששת הימים כאשר ארה”ב לא תמכה בישראל, אם לאמר בעדינות. ודוגמא יותר אקטואלית – במשך 20 שנה היה ג’רמיה רייט מורהו הרוחני של אובמה בכנסיה. כאשר הוחלט שהקשר איתו גורם יותר נזק מתועלת, הוא הורחק מיד כזבוב טורדני.

        • יואב קרני הגיב:

          יחסי אשכול-ג’ונסון לא עזרו? שמעת פעם את השמות ‘סקאייהוק’ ו’פנטום’? שער בנפשך מה היה קורה אילמלא אשכול הכין את הקרקע לחילופי ספקים, כאשר צרפת הטילה אמברגו פתאומי ושרירותי על ישראל. כמובן, אין זאת אומרת שהסנטימנטים בחווה בטקסס הכריעו את הכף. ג’ונסון היה פרו-ישראלי, היה קרוב מאוד אל יהודים חשובים בארה”ב, וגם שקל שיקולים גיאופוליטיים. אבל הסנטימנטים עזרו.

          אגב, אני מתנצל על הפדאנטיות, אבל מפעם לפעם אנשים כותבים כאן הערות המתחילות ב”להגיד בלשון המעטה”, או, כמוך, “לומר בעדינות”. אלה הערות מיותרות. מה זאת אומרת “בעדינות”, במקרה הזה? איך היית אומר את מה שאמרת בלי “עדינות”? שג’ונסון הפציץ את תל אביב? העברית המודרנית כל כך מעוטת ניואנסים, עד שההתיימרות להגיד משהו ב”לשון המעטה” מגוחכת על פניה. אם יש לכם מה להגיד, הגידו-נא, במלוא התוקף של עובדותיכם ושל הגיונכם, מבלי להסתתר מאחורי פילטרים של המעטה.

          אני גם לא הצלחתי להבין מדוע הזכרת את כוהן-הדת של אובמה. אבל נניח לזה, אינך צריך להסביר.

          • יובל הגיב:

            ערב מלחמת ששת הימים הממשל התנגד לכל פעולה צבאית של ישראל וסירב למכור נשק לישראל. מטוסי הסקייהוק הראשונים הגיעו בסוף 1967 לאחר מלחמת ששת הימים. מטוסי הפנטום נרכשו בזמן כהונת ניקסון והגיעו לארץ ב-1969 כך שאף מטוס קרב, טנק, תותח, נגמ”ש או רובה אמריקאי לא היו בשירות צה”ל ערב המלחמה, וזאת בשעה שמדינות ערב במיוחד מצרים חומשו בציוד סובייטי איכותי מאותם הדגמים ששימשו בקו הראשון של הצבא האדום.

            • יואב קרני הגיב:

              ג’ונסון הסכים למכור ‘סקאייהוק’ עוד לפני מלחמת ששת הימים. הוא הנשיא שנתן את הסכמתו למכירת ה’פאנטום’, עוד לפני תום כהונתו.

Leave a Reply for יובל