הדוֹנַג נמס. שיעור בטריגונומטריה פוליטית

כנפי הדונג של אובאמה-איקארוס נמסות סמוך לזרקור הטלויזיה (‘וול סטריט ג’רנל’, אחד בפברואר 2010)

מה בדיוק, או מה בערך, צריך לעשות בכוח פוליטי? האם צריך לחצות את הרוּבּיקוֹן בהזדמנות הראשונה? האם כל דה גול צריך לצאת מאלג’יריה, כל ניקסון צריך לנסוע לסין? האם הצלחתו של פוליטיקאי תימדד יום אחד על פי נכונותם של היסטוריונים להוסיף “איזם” לשמו: גוליזם, תאצ’ריזם, רייגניזם, או חלילה סטליניזם, מאואיזם, נאצריזם, מקארתיזם?

אילו יכולנו לשרטט את דיוקנו הרצוי של פוליטיקאי, האם היינו רוצים שהוא יכה באגרופו על השולחן, כדי להאיץ את ההתקדמות, וּכדי להלך אימים על אלה המעכבים אותה? או אולי עדיף פוליטיקאי, שינסה להתקדם באמצעות הסכמה רחבה? האם אנחנו רוצים, בייחוד בשעה של משבר לאומי, שבשלטון יהיה פוליטיקאי שוחר רבולוציה, או פוליטיקאי שוחר אבולוציה?

ופוליטיקאי, כאשר הוא אוחז בשלטון, האם הוא צריך לחשוב את המנדט המקורי שלו לרִשְיון-עבודה קונקרטי, או להֶתֵר כללי? האם המנדט שלו צריך לחזור וּלהתחדש בבית המשפט של דעת הקהל, או שהוא תָקֵף עד הבחירות הבאות?

הוא האמין שיש לו מנדט

ההזדמנות האחרונה להרהר בשאלות הנצחיות האלה על מהות הכוח הפוליטי ניתנת בימים האלה בוושינגטון: נשיאותו של ברק אובמה נכנסת לפאזה חדשה, אולי סופנית. הקרקע נשמטת מתחת לרגליו בִּמהירות וּבִדרמטיות כמעט לא-מתקבלות על הדעת. שנה אחת וטיפ-טיפה לאחר השבעתו, הוא מתלבט אם להמשיך באותו הכיוון, אולי אפילו להאיץ; או לעשות היפוך באויר, או לפחות להאט מאוד בכל סיבוב.

הוא האמין שיש לו המנדט לעשות משהו לא לטובת ההווה בלבד, אפילו לא לטובת ארבע השנים של נשיאותו – אלא לטובת הדורות הבאים. תהיה הדעה על רפורמות הבריאות שלו אשר תהיה, הן אמנם נועדו להיטיב עם הדורות הבאים. בִּיסודן עומדת ההכרה שבהיעדר רפורמות, הוֹצָאות הבריאות יביאו את אמריקה עד סף פשיטת הרגל.

רוב האמריקאים לא התעניינו. סקר דעת קהל הראה עוד בקיץ, כי 85% מרוצים מביטוח הבריאות שלהם. סקר אחרון, החורף, הראה כי רק 16% מעמידים את משבר הבריאות בראש מעייניהם.

מה יעשה פוליטיקאי לנוכח סקרים כאלה? האם “מנהיגוּת” נמדדת בהתעלמות מסקרים? האם פוליטיקאי המתחשב בהם הוא אופורטוניסט, או חסר חוט שדרה?

זו היתה אגב הביקורת העיקרית על סגנון מנהיגותו של ביל קלינטון, לפחות מן השנה השלישית של נשיאותו. בשנתיים הראשונות הוא דווקא קיבל עליו סיכונים גדולים, וניסה לחצות את הרוביקון. הֶעזתו הגדולה ביותר היתה רפורמה כושלת של מערכת הבריאות. היא עלתה למפלגתו ברוב הפרלמנטרי שלה. היא הסמיכה את קלינטון בשש השנים הבאות על שולחנם של הרפובליקאים, אשר משכו בכל חוטי החקיקה.

הטריגונומטריה של קלינטון

כתבתי “בשש השנים הבאות” – מפני שהיו שש שנים. ב-1994, לאחר שהדמוקרטים איבדו שליטה בת 40 שנה בבית הנבחרים, הדעה הכללית היתה שקלינטון לא יחזור וייבחר ב-1996. הוא חזר ונבחר. הוא עשה כן באמצעות ויתור חלקי או מלא על הזוויות החדות בתכנית הפעולה שלו.

לתאר את מה שעשה קלינטון, חכמי וושינגטון השתמשו במושג מעולם הגיאומטריה: טריאנגולציה (לפי מיטב ידיעותיי, האקדמיה ללשון העברית לא טבעה בשבילה תחליף, אנא עיינו ערך triangulation ).

הטריאנגולציה הפכה את היוצרות בפוליטיקה האמריקאית. בתחילת 1996 הדהים הנשיא את תומכיו ואת יריביו גם יחד, כאשר הכריז “עידן הממשלה הגדולה הסתיים”. זה היה פלגיאט מובהק, מטבע לשון רפובליקאי לכל דבר, שאוּל מן הרטוריקה הרדיקלית של רונלד רייגן (“הממשלה אינה יכולה לפתור בעיות”, היה רייגן אומר, “הממשלה היא-היא הבעיה”). שמונה חודשים אחר כך, הנשיא חתם על חוק רפובליקאי שֶשָֹם קץ למַעַנְקי רווחה, סעד ואבטלה. דמוקרטים חרקו שיניים. בעיניהם הנשיא מכר את פָּמוטות השבת בֶּצַע שלטונו.

ששה שבועות אחר כך, קלינטון ניצח בבחירות, הדמוקרט הראשון זה חצי מאה שהצליח לחזור וּלהיבחר. הוא יכול היה להגיד לַהגנתו, שפוליטיקה היא “אמנות האפשר”, שטובה ציפור אחת ביד – או אפילו רק רבע ציפור אחת – מלהקה שלמה על העץ; שגם אם לא יוכל לחצות רוביקון, הנה יוכל למנוע לפחות את הימין מִלַחצות אותו.

כל זה היה נכון, אבל השאיר את הדמוקרטים בידיים ריקות. ב-2009 הם חזרו אל שלטון מלא: הבית הלבן ורוב גדול מאוד בשני בתי הקונגרס. הם היו רעבים לתיקונים. הם האמינו שהמשבר הפיננסי העניק להם הזדמנות היסטורית לחזור ולברוא את אמריקה בצלמם. לאוצר המלים הדמוקרטי כבר נכנס הצירוף, “אסור לבזבז משבר”. אימתי אם לא בימי משבר תוכל מפלגת השלטון לקרוא תיגר על הסטאטוס קוו?

אה, היו ימים. “שאפנות,העזה”, מכריזה הכותרת ב’שיקאגו טריביון’, מתחת לתמונת הנשיא במסיבת עתונאים בבית הלבן. כותרת המשנה אומרת, “על סדר יומו של הנשיא עומדת בריאה-מחדש של אמריקה, לא פחות”. זה היה לפני מספר לא ידוע של שנות-אור פוליטיות: תשעה באפריל 2009, כאשר אובמה — פופולרי להחריד — כבר הספיק לחתום על שבעה חוקים, “כדי להפנות את אמריקה בכיוון חדש”, בלשון העתון

הוא? אידיאולוג? חלילה

בחוכמה שלאחר מעשה ברור למדי שהדמוקרטים וּנשיאם שגו. על גודל השגיאה אפשר להתווכח: אם עצם הרעיון של רפורמה היה שגוי, או רק הביצוע היה הרה-אסון. כך או כך, שנה אחת אחר כך, החשד ההיסטורי שהדמוקרטים הם מפלגת הבזבוזים והמסים חזר וקנה שביתה. כמעט כל הסימנים מעידים שנכונה להם תבוסה ניצחת בבחירות לקונגרס, בבוא נובמבר.

אובמה פוסח עכשיו על שתי הסעִפִּים. הוא הופיע בִּ”ועידת רעיונות” של הרפובליקאים, בבית מלון בבולטימור, בסוף השבוע שעבר, ודיבר על לבם לשתף אתו פעולה. (בטילווּז מלא, וּמרתק, של הפגישה הזו אפשר – לא, צריך – לצפות ב YouTube.) “אינני אידיאולוג”, אמר הנשיא. אולי. אבל הם, הרפובליקאים, בוודאי אידיאולוגים.

תבוסתם הניצחת בבחירות של 2008 לא עוררה אצלם פִּקפּוּקים, אלא במובן הזה שלא היו אידיאולוגיים מספיק. הם לא חשבו שפניית-העורף של הבוחר מחייבת אותם להכות על חטא, להתעדן, לסגת אל המרכז הפוליטי. אף כי מפלגתם הביאה את אמריקה עד סף תבוסה צבאית בעיראק ועד סף חורבן פיננסי מבית, הם הוסיפו להאמין שאין טעם בכוח פוליטי אם אין כרוכה בו חציה תקופתית של רוביקון כלשהו, בין אם זה הפוטומק של וושינגטון ובין אם זה החידקל של בגדאד.

פוליטיקה דו-מפלגתית היא עניין לִפשרות, בייחוד בארץ ענקית. בהכרֵחַ, כל אחת משתי המפלגות היא קואליציה של אינטרסים, של אֲזורים, של דורות, של טמפרמנטים. אין זה טבעי בשביל קואליציה כזאת להסכים על תכנית פעולה רדיקלית, לשכנע את הבוחר בִּנחיצותה, ואחר כך להוציא אותה אל הפועל. יותר מדיי אבני פסיפס קטנטנות צריכות להסתדר בִּמקומן כדי שזה יקרה. ממילא, זה קורה לעתים רחוקות מאוד. אין זה מקרה שהפוליטיקה האמריקאית, בניגוד לפוליטיקה האירופית, מעולם לא העניקה סיכוי של ממש למפלגות רדיקליות.

פרדוקסלית, מערכת רב-מפלגתית, או תלת-מפלגתית, נוחה יותר למפלגות רדיקליות, מפני שהן מסוגלות – תלוי בשיטת הבחירות – לנצל את פיצול הקולות הלא-רדיקליים כדי לרכוש רוב פרלמנטרי. ראו-נא למשל את טורקיה הניאו-איסלאמיסטית ב-2002, כאשר שלושים-וששה אחוז מן הקולות הספיקו לשני שלישים ממושבי הפרלמנט; או הדוגמא הרלוונטית יותר, בבריטניה, ב-1979. מרגרט תאצ’ר מעולם לא קיבלה יותר מארבעים-וארבעה אחוז של הקולות, אבל חזרה וזכתה ברוב מסיבי בפרלמנט שלוש פעמים רצופות.

תאצ’ר האמינה שאין טעם בשלטון מבלי לחצות נהרות סואנים. בשעה שכל קודמיה מאז מלחמת העולם השניה פעלו בתוך הגבולות של הסכמה חברתית רחבה, היא רחשה בוז אינסטינקטיבי לתרבות הקונסנסוס. אל-נכון, היא היתה סומכת את ידיה על ההֶגֵד הנפלא (והמפחיד) של ז’בוטינסקי, “שקט הוא רפש”.

אפשר לטעון, שאחת-עשרה שנות תאצ’ר היו הזמן הדינמי ביותר בפוליטיקה המערבית מאז מלחמת העולם השניה. אבל בַּסוף, הכול התעייפו, כולל הפוליטיקאים שהיא יילדה וגידלה והעלתה לגדוּלה. הם הדיחו אותה, חזרו והמליכו את הקונסנסוס, והצליחו לנצח עוד פעם אחת בבחירות.

“הכישוף פג”

כמה שהשמאל חשק ב”תאצ’ר שמאלי”. כמה שהוא חשק לשווא.

כמה שברק אובמה התקרב לממש את החשק הזה. כמה שמימושו נראֶה עכשיו רחוק.

פואד עג’מי, ההיסטוריון השיעי השמרן יליד לבנון, מריע השבוע ב’וול סטריט ג’רנל’, “הכישוף של אובמה פג”, וּמכריז ש”רגע לא-אמריקאי חטוף” הגיע אל קצו. את מאמרו מלווה קריקטורה של אובמה בכנפי איקארוס (ראו למעלה). הדוֹנַג שלהן נמס, כאשר אובמה-איקארוס מתקרב יותר מדיי אל זרקורי המצלמות.

אינני בטוח שאני שותף לצהלתו של ע’גמי. כשלעצמי אני אפילו מקווה שהדונג לא נמס. אבל חֲבָרות דמוקרטיות יצטרכו ללמוד את הלקח הזה, על אודות הגבולות הנתונים של פריצות-דרך פוליטיות. דעת קהל דמוקרטית אינה נוטה להבין נסיונות נועזים לשנות בן-לילה את הרגליה, את ציפיותיה, את דעותיה הקדומות, את קצב התנהלותה. נסיונות כאלה מבהילים אותה.

ישראל למדה את הלקח הזה בִּמרוצת ה”רגע הלא-ישראלי” הֶחטוף של יצחק רבין: מהר מדיי, גבוה מדיי, רחוק מדיי – ולא היה עוד דונג.

אני מודה ללא חמדה שאינני יודע את מי אני מאחל לפוליטיקה הדמוקרטית, את איקארוס הנועז ורב-הדמיון, או את קלינטון המוכן להתעגל – הלהוט להתעגל – כדי להחזיק בשלטון. קלינטונים מתעגלים אולי אינם פורצים דרכים – אבל הם עשויים למנוע אסונות. לפעמים נדמה שזה בדיוק מה שאנחנו צריכים מן הפוליטיקאים שלנו: שיוותרו על פלירטים עם שר ההיסטוריה, וישקדו רק על צִמצום הנזק שנוכחותם האגוטיסטית גורמת למהלך התקין של חיינו.

וּמצד שני אני מוצא את עצמי קורא את אדמונד בֶּרְק (Burke), אולי הפוליטיקאי הֶחכם ביותר של כל הזמנים. ב-1774 כתב ברק לבוחרים בעיר האנגלית בריסטול,

לא רק את חריצותו נציגכם חב לכם, אלא גם את שיפוטו; ולא זו בלבד שאין הוא משרת אתכם, אלא הוא מועל באמונכם אם הוא מוותר על שיפוטו כדי להניח את דעתכם.

הבוחרים אסירי התודה של בריסטול הנחילו לברק תבוסה בבחירות. הוא התפנה אז לַדָבָר הֶחשוב באמת: להביע את דעתו. והוא אמנם הביע אותה. קיראו בעצמכם, הו, אנשים טובים.

בלי איזמים בבקשה, אנחנו אמריקאים

כתבתי למעלה על הפוליטיקאים, שלשמותיהם הצטרף בִּרבוֹת הזמן ‘איזם’, ללַמֶדך מה גדולה היתה השפעתם על בני זמנם וגם, לפעמים, על בני הדורות הבאים.

בשעה שתרבויות פוליטיות אירופיות ולטינו-אמריקאיות הניבו שפע של ‘איזמים’, לא פעם בהפרזה גדולה, מעניין להיווכח, שכמעט שום נשיא אמריקאי לא הנחיל ‘איזם’ כזה. אני עובר על הרשימה, מג’ורג’ וושינגטון, המשך בתומס ג’פרסון ובאנדרו ג’קסון, באייברהם לינקולן ובטדי רוזוולט, פרנקלין רווזלט, טרומן וקנדי וגמור בקלינטון ובבוש. אני מוצא ‘איזמים’ בשיעור ממשי רק אצל וודרו ווילסון (1921-1913) ורונלד רייגן (1989-1981).

כמעט משונה. אין לי הסבר, אלא רק השערה אינטואיטיבית: ‘איזמים’ אינם מתיישבים עם רוחה של התרבות הפוליטית האמריקאית ועם הרגליה. עם כמה יוצאים חשובים מן הכלל, היא מיוסדת על פרגמטיות צרופה; על תוצאות, לא על כוונות. יש לה עניין מוגבל בהרהורים ערטילאיים וּבדוקטרינות. היא בוחנת את פוליטיקאיה, בדרך כלל, על פי מעשיהם.

אין זאת אומרת שלפוליטיקאים אין אידיאולוגיה. אבל המצליחים שבהם למדו להצניע אותה, והם משתדלים לשכנע את זולתם שהשכל הישר תמיד גובר. “אידיאולוגיה” נוטה להתחרז באמריקאית מדוברת עם “קיצוניות”. וקיצוניות אינה מעשית בשיטת בחירות, שבה “המנצח לוקח הכול”, בלי פרסי ניחומים, בלי כמה מושבים בקונגרס, בלי ממשלות קואליציה הזקוקות עד ייאוש לפעמים לתמיכת השוליים הסהרוריים כדי להאריך ימים, או אפילו כדי להיוולד.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

17 Responses to “הדוֹנַג נמס. שיעור בטריגונומטריה פוליטית”

  1. גיל הגיב:

    האמריקאים. כן, אני יודע שזו הכללה גורפת אבל איך 85% מהם יכולים לחשוב שביטוח הבריאות שלהם טוב נשגב מבינתי. בא נשיא שמנסה לשנות משהו מהיסוד לטובתם ומייד הם מפנים לו עורף. לעומת זאת נשיא שעירב אותם במלחמה מיותר בעיראק נבחר שוב.

    הדמוקרטיים בכלל פתטיים. שנה שלמה מתבשלים במיץ של עצמם ולא מסוגל להעביר חקיקה משמעותית לטובתם. הם מתסבכים במשאים ומתנים מייגעים, מכניסים אלפי הסתיגויות לתוכנית הבריאות כולל ביטול האופציה הציבורית ועדיין לא מסוגלים להסכים בינם לבין עצמם בנושא. שילמדו קצת מהרפובליקאים שלא לוקחים שבויים. כשהם רוצים משהו הם יעבירו אותו על אפם וחמתם של כולם. הפספוס של האפשרות לרפורמה במערכת הבריאות שדי ברור שלא תתקיים הוא בכייה לדורות. כמו שכתבת, הנשיא יקרטע וזה יהיה עוד יותר גרוע אחרי נובמבר.

  2. אסף הגיב:

    יש הבדל בין “איזמים” ל”יאנים”? כי יש כמה כמה נשיאים שזכו שעידן ייקרא על שמם. הבולט ביותר שעובר בראשי הוא אנדרו ג’קסון, שהעידן הג’קסוניאני שהוא החל היווה מעין מודל-פעולה לדורות הבאים על איך נשיא פעלתן שרוצה לנצח את האליטות הישנות ואת ביהמ”ש העליון ואת האינדיאנים ואת הבנקים צריך לפעול. גם תומס ג’פרסון נחשב לנשיא מכונן מהסוג הזה. אני מניח שיש עוד כמה. אבל יכול להיות שאתה עושה כאן הבחנה שלא עמדתי עליה.

  3. יואב קרני הגיב:

    ההבדל, אסף, הוא בין אפיון של מצב דעת ובין שיטת-מחשבה הניתנת להחלה מחוץ לגבולות הזמן של מצב הדעת.
    אנחנו קוראים לחצי המאה של מלוכת ויקטוריה “העידן הוויקטוריאני”, מבלי להעמיד פנים שיש “ויקטוריאניזם” היכול להעניק השראה היסטורית ורעיונית. חשוב-נא על זה שאתה יכול להגיד באנגלית על משהו שהוא, נניח, Leninesque, אבל אינו דומה “לניני” ל”לניניזם”. שים-נא לב שבאנגלית אפשר להגיד Tatcherite, לציין תומכים של תאצ’ר, אבל Thatcherism הוא משהו אחר בהחלט.
    זה ההבדל בין שם-תואר ובין שם-עצם, שהוא יותר מטכני. זה ההבדל בין חכם לחוכמה, בריא לבריאות, לאומי ללאומיות.

  4. אבי קליין הגיב:

    וקאפיטליזם הוא לא איזם? וניאו-קונסרביטיזם הוא לא איזם? מה עם ליברליזם?

  5. אסף הגיב:

    יואב, תודה. אני עדיין חושב שאולי אפשר לשים את ג’קסון גם תחת קטגוריית משרי ה”איזמים”, וכך גם את ג’פרסון של שנות השמונים והתשעים (לפני שהפך לנשיא!), אבל אני מבין את ההבחנה שלך בצורה בהירה יותר.

  6. דני פ הגיב:

    הסנאט האמריקאי חצוי לשנים:

    מצד אחד מפלגה רפובליקנית שמאורגנת כמו מפלגה במשטר פרלמנטרי, עם משמעת סיעתית ואידאולוגיה ברורה. רק חבל שהאידיאולוגיה שלהם מטורפת לחלוטין.

    מצד שני המפלגה הדמוקרטית שמזכירה את הסיים של הרפובליקה הפולנית הראשונה – חבורה של גבירים מושחתים שמייצגים אינטרסים צרים ואנוכיים ולכל אחד מהם זכות ווטו על כל נסיון שינוי. הסנאטורית מארקנסו מייצגת את וולמארט, הסנטור מקונטיקט מייצג את חברות הביטוח של הרטפורד (וגם איזשהי מדינה מיליטריסטית-פונדמנטליסטית במזרח התיכון) וכו’ וכו’.

    לשאלה האם אנו רוצים שכל נשיא אמריקאי יחתור לשינוי – אז מדוע לא? אם אני מביט מבחוץ, התאמת מערכת מערכת הבריאות לסטנדרטים המקובלים בעולם המערבי אינו נראה לי רדיקלי במיוחד. ולשם כך דרושה נשיא החלטי ואגרסיבי (ועושה רושם שאובמה אינו כזה): בשנות השלושים היה צריך רוזבלט לאיים למלא את ביעת המשפט העליון בשופטים מטמעמו על-מנת לקדם חקיקה פרוגרסיבית. בשנות השישים היה צריך ג’ונסון להתגבר על פיליבסטר של הסנטורים מהדרום כדי שיוכל לדאוג לשוויון אזרחי לכושים, ודוגמא קיצונית במיוחד: לינקולן היה צריך מלחמת אזרחים – הרי אין סיכוי בעולם שקונגרס אמריקאית היה עושה את בעצמו.

    אגב, קיימת המילה ,’בושיזם’ – אך פירושה הוא חוסר הרהיטות הרטורית ושיבושי הלשון בה ניכנו האב ובנו.

  7. דני פ הגיב:

    הפוסל במומו פוסל – התכוונתי לכתוב “ניחנו”.

    ישנו תחום אחד בו המערכת הפוליטית האמריקאית אין כמעט מגבלות על הנשיא – תחום מדיניות החוץ. אובמה מתקשה להעביר רפורמה במערכת הבריאות, אך אם ירצה לפתוח במלחמה על אירן – למרות המערכת הדו-מפלגתית, ההבדלים בין אזורים, וכו’, וכו’ – כמו קודמו בתפקיד, סביר להניח שלא יתקשה בכך.

  8. דני כהן הגיב:

    בד”כ יחסית לפרשנים הישראלים אתה הרבה יותר זהיר בענייני אמריקה. אובמה הוא בסה”כ בשלטון שנה שזה כלום גם מבחינת זמן כהונה, וגם מבחינה היסטורית יכולת לשפוט.
    לינקולן נחשב בשנתו הראשונה לנשיא חלש וגרוע: אחד שמושל בגלל פיצול בקולות ושוזכה בסה”כ בארבעים אחוז מקולות הבוחרים, בניו יורק וערים נוספות עם ציבור אירי גדול השתללו הפועלם האירים, הדרום עשה מהלכים שנראו כמו פירוק הברית של המדינות, והאליטות סברו שמדובר באדם פשוט וטיפש שימית אסון על האומה. ובכל זאת הוא נכנס כיום כגיבור של שתי המפלגות האמרקאיות דבר נדיר מאוד בפולטיקה האמרקאית.
    תן לנו לשפוט את אובמה לפחות בפרספקטיבה של עוד שלושים שנה.

  9. כמעט חוששת להשמע מיושנת, אבל האם לא מדובר בקבלה (כמעט אוטומטית, כמעט בכל מקום) של הציבור את הפעולות של הימין, בין אם הן “סתם” קיפוח בזכויות (כגון בריאות) או שהן פורצות דרך, כגון מלחמה על חצי כדור הארץ.
    האם כל זה אינו נעוץ במוקד הסלידה של דארווין: פטרריוטיזם ורליגיוזיות. דגלים שמצטרפים אליהם אוטומטית, גם אם מנפנפים בהם נגדך (כגון, שוב, הבריאות שיש לותר עליה כי היא ‘פוגעת’ בכלכלה הלאומית)

  10. האם אתה יכול להרחיב בעניין “ישראל למדה את הלקח הזה בִּמרוצת ה”רגע הלא-ישראלי” הֶחטוף של יצחק רבין: מהר מדיי, גבוה מדיי, רחוק מדיי – ולא היה עוד דונג.”

    אני מניחה שאני מבינה/ מנחשת למה כיוונו דבריך אך איני משוכנעת בכך. תאור ההתרחשויות אז כ” רגע לא ישראלי” מציג את הדברים בדרך שהפתיעה אותי.

    HF

  11. ברוך רוזן הגיב:

    אין שום דבר המתנגד לצדק חברתי ובין לאומי בפטריוטיזם ורגליוזיות. באשר לראשון ראה למשל סקנדינוויה ובאשר לשני כמרים קתוליים ומנהיגי דת פרוטסטנטים שהומתו במשך מאות שנים בכל דרך אפשרית ואחרת בגין מלחמתם עבור צדק חברתי, משום מה אין הרבה רבנים כאלו, אבל קצת יש. כל שמאל שנטש בבוטות בהפגנתיות לפעמים אפילו כהתגרות גסת רוח שני מאפיינים אלו בארצו שלו, בעמו שלו, בתרבותו שלו וחיפש צדק בשדות זרים אצל חברות זרות איבד במהרה את הקשר עם עמו כבארץ מזרח תיכונית קטנה אחת המוכרת לכולנו. ראה למשל בקבוצת הבלוגים שאני כותב בה כרגע.זה כנראה הרגשת רבים כרגע בארה”ב. למשל היחס המורכב בין ארה”ב לאיסלם [ראה דת ראה לאומיות ]. לא בכדי בחירת אובמה כמועמד לנשיאות ונאומיו בהקשר זה [ שלא היו מחויבי המציאות ] ודאי שהיו מעשה לא זהיר ובודאי שלא תרמו לפופולריות שלו בארה”ב.

  12. ברוך רוזן הגיב:

    ודאי שיש היה ויהיה שמאל מוצלח מתקדם מביא ברכה לעמו ולאחרים שלא כפר בבוטות בקול רם בלאומיות ובדת. והנסיון בכל העולם יוכיח. ובאשר לאיסלם. מה לעשות שכעובדה אובמה נושא חותם מוסלמי ורבים בעולם המוסלמי החליטו להלחם בארה”ב לפעמים בצדק והרבה פעמים לא בצדק. מי שהביא את 9.11 ראוי היה שיזכור את פרל הרבור הרבה אמריקאים זוכרים. ומי שמצדיק אותם בדרך זו או אחרת לא מקדם את אובמה. דיון בבריאות, הבנקים, ההבטלה. ההידרדרות במצוינות הטכנית במקום אחר.

  13. תודה על הפניה המכובדת. חסכת לי להגיב לגופו של ענין. אדוני.

  14. עמנואל ילין הגיב:

    אני דווקא אופטימי בקשר לאובמה.

    יכול להיות שדווקא ההפסד במסצ’וסטס יירשם כדבר הכי טוב שהיה יכול לקראות ולנקודת מפנה.
    כי אולי ההפסד הזה ימנע חזרה של 1994 ב 2010.

    מצד אחד אירוע שיהווה השכמה לדמוקרטים בקונגרס, ומצד שני גם ישנה את משחק הציפיות. עכשיו יש משיח חדש בעיר – סקוט בראון, ותוך שנה האכזבות מהמשיח הזה עשויות לגרום למטוטלת להפסיק לנוע ימינה, ואולי אפילו קצת לחזור שמאלה. (אני יודע, הוא רק סנטור אחד ממאה, אבל הפרופיל הגבוה של בחירתו יכול להפוך אותו לסמל, ולאו דווקא לחיוב מבחינת הרפובליקנים).

    אם הדמוקרטים יצליחו בסוף להעביר את ביטוח הבריאות (ונראה שלמרות הקשיים זה בהחלט אפשרי, גם אם בצורה קצת עקומה), ואם מצב האבטלה ישתנה לקראת סוף 2010, ואם נוסיף לזה את כך שאנשי מפלגת התה בטהרנות שלהם יכולים גם לפגוע במפלגה הפודנקאית שלהם (כמו שעשו בבחירות המיוחדות בנובמבר למושב בי תהנבחרים באחד ממחוזות אפסטייט ניו יורק), הדברים יכולים להראות לגמרי אחרת בנובמבר 2010.

    אז נכון, הקסם המשיחי של אובמה פג, ואולי טוב שכך. בלאו הכי לא זה מה שראיתי בו אי שם לפני שנתיים וחצי, אלא את הפוליטקאי השקול אך הנחוש, ובעל תפיסה חדה ומפוכחת של המציאות. נקווה שזה יספיק.

  15. אהרן הגיב:

    ולגבי זה- הרי ברור שאצלינו כל המנהיגים כולם, או מדוייק יותר לומר- כל הנהגים כולם, הם נהגי רכבת. יושבים על הפסים, את תכנית הנסיעה האמיתית אינם מספרים לנו, אלא מה שהם חושבים שאנחנו רוצים לשמוע- ומובילים אותנו רק לאן שהפסים מאפשרים להם. מדי פעם יש צומת, לא ברור כמה בקדנציה שבה הם באמת יכולים לשנות את המציאות. לעתים הצומת בנויה כך שהמנהיג יתהפך, מישהו שכח להסיט את הפסים. כל מה שהם יכולים לעשות הוא ללחוץ על הגז או על הברקס. וגם זה לא תמיד בשליטתם

  16. יואב קרני הגיב:

    זו – אני מוכרח להגיד – לא היתה “רשימה על אובמה”, או על פוליטיקה אמריקאית. זו היתה רשימה על מנהיגוּת בחברה דמוקרטית: על פרקטיקות ועל ציפיות, על ההתנגשות בין אידיאליזם וריאליזם, על פריצות דרך לעומת התפתחות הדרגתית. קצת חבל שהדיון, המעניין מאוד כשלעצמו, התפתח לשיחה על פוליטיקה אמריקאית.

    הנה כמה הערות:

    דני פ: שמח לחזור ולשמוע את קולך. מעניינת ההשוואה שאתה עושה בין חוסר המשמעת הכמעט מובנית של המפלגה הדמוקרטית בקונגרס וּבין המשמעת “כמו במשטר פרלמנטרי” של הרפובליקאים. אכן, משהו משונה מתרחש בוושינגטון: מפלגת השלטון, שלה עדיין 59% מן המושבים בסנאט, עברה עיקור פוליטי, מפני שאיבדה מושב אחד. ליצנים בוושינגטון הכריזו, ש”הרפובליקאים נהנים עכשיו מרוב של 41 לעומת 59″.

    אכן, הדמוקרטים מוּעָדים להתנהגות כזאת יותר מן הרפובליקאים, מפני שמפלגתם היא קואליציה רבת רבדים ורבת סתירות עוד משנות ה-30 של המאה שעברה. שלוש מפלגות, או ארבע, או אפילו חמש, היו מיטיבות לייצג את המיתחם האמריקאי יותר משתיים (כפי שהערתי ברשימה). גם הרפובליקאים היו פעם קואליציה, כאשר עדיין היה אגף ליברלי חזק למפלגה, או לפחות די פרגמטיסטים וּמתונים; לפני שהיא נסחפה ימינה, ונפלה בשִביים של אידיאולוגים כלכליים וחברתיים.

    קשה להעלות על הדעת סיכוי מפחיד יותר מאשר תחִיָה של המפלגה הרפבוליקאית על יסוד הלוך הרוח הנוכחי שלה: ימני נוקשה וחסר-פניות. האגף הרדיקלי של המפלגה אסר מלחמת-חורמה על אחרוני המתונים.

    אנחנו צופים בה בייחוד במערכת הבחירות המקדימות לסנאט במדינת פלורידה. שם מנסים הרדיקלים של זו המכונה “תנועת מסיבת התה” להביס את מושל פלורידה, המתון יחסית, מפני שאין הוא נאמן די הצורך לקרֶדוֹ של מפלגתו. הרדיקלים מעמידים שוחרי כהונות במבחן לאקמוס: עליהם לתמוך לפחות בשמונה עקרונות יסוד של המפלגה לפני שהנהלתה הארצית תבוא לעזרתם בכספים ובייעוץ.

    אם מפלגה כל כך צרת בסיס וּמעוטת סובלנות תחזור לשלטון, או לפחות לעמדת כוח בקונגרס, מבלי שעברה תחילה רפורמות – זו תהיה בשורה לא-טובה לפוליטיקה האמריקאית. זה באמת יהפוך את ברק אובמה לאינטרמצו, “רגע לא-אמריקאי חטוף” בלשונו המושחזת של פואד עג’מי.

    אגב, ביטויו של עג’מי הניב את הפרפרזה שלי על ממשלת יצחק רבין, אשר עוררה את תמיהתה של שולמית דוידוביץ’ (שמה נשמט מן המסר שהשאירה, אבל כתובת אתרה שם). אני אינני חושב את אובמה ל”לא-אמריקאי” – וחושב לסר טעם במיוחד את האיפיון הזה, כשהוא בא מפי עג’מי, בעצמו מהגר מוסלמי – וכמובן אינני חושב את רבין ל”לא-ישראלי”. אני רק רומז למערכה המסיבית של הימין הישראלי להבאשת ריחו של רבין וּלהחשדת הפטריוטיות שלו. אני מוצא מקבילות מסוימות – מסוימות, אמרתי; מפני שרבין היה ידוע יפה לציבור בַּעֲלוֹתוֹ לשלטון בפעם השניה, ואובמה היה תעלומה גמורה.

    ואני גם רומז לכשלונו החד-משמעי של רבין לנצל את השגו האלקטורלי הנדיר (הוא היה ראש הממשלה האחרון שנכנס לכנסת עם 43 מנדטים, והיה מסוגל להקים קואליציה בלי שום מפלגת ימין, ורק עם קצת דתיים). רבין לא השכיל לייצב את בסיסו האלקטורלי, מפני שלא ניהל שיחה גלויה עם בוחריו, מפני שהתייחס בביטול אל פחדיהם הלגיטימיים, מפני שניסה לתקן טעויות בנות דור ויותר בן-לילה.

    אורה לב-רון: את בהחלט צודקת בהנחת הקלוּת והטבעיוּת של נטיית הציבור ימינה. כל ציבור, כמעט בכל ארץ. “ימין” כאן אינו מוכרח להתפרש אידיאולוגית. ימין מייצג את הנטיה השמרנית הטבעית של רוב בני האדם. הם נעשים מהפכנים, אם בכלל, רק בזמן של שבר קיצוני.

    אפשר לספור על אצבעות יד אחת את הארצות הדמוקרטיות, הנוטות אינסטינקטיבית שמאלה: שוודיה, בדרך כלל (היא עברה ימינה בבחירות הקודמות, אבל הסקרים מראים שלשמאל מזומן נצחון מכריע בבחירות הקרבות ובאות); אולי ספרד מאז נפילת פרנקו; יוון (אבוי לה מכל פוליטיקאיה); קפריסין (נו, באמת); סקוטלנד, אם תהיה יום אחד עצמאית. אני חושב ששם, פחות או יותר, סיימנו את תרבות השמאל בדמוקרטיות המפותחות.

    אבל הימניוּת האינסטינקטיבית אינה עניין רק להעדפות מפלגתיות. אנשים מעדיפים הדרך כלל פוליטיקאים לא-רדיקליים. ישראל היא בעל-חיים מוזר, במובן הזה. עתונות זרה, בייחוד אנגולופונית, נוטה לתאר את ממשלת הליכוד כ”שמרנית”. זו טעות. הליכוד אינו מפלגה שמרנית במובן המערבי הקלאסי. אם אינני טועה, לא היתה בישראל מפלגה שמרנית קלאסית, מאז נבלעו הציונים הכלליים במֵעֵיהָ של תנועת החרות, לפני 35 שנה. (אגב, את התווית “שמרנים” אין צורך להבין כ”ריקאציוניים”. מפלגות שמרניות מודרניות היו לא פעם המובילות במערכה לרפורמות חשובות, עיינו ערך בנג’מין דיזראלי.)

    דני כהן: “נֶחרָצוּתי” בהערכת שקיעתו של אובמה אינה שיפוט היסטורי, אלא שיפוט של נטיה אלקטורלית. כל הסקרים, בזה אחר זה, מבטאים אותה; התבוסה המרה בבחירות-המשנה לסנאט במסצ’וסטס מאשרת אותה; הפאניקה שאחזה את המפלגה הדמוקרטית מטעימה אותה. אני יכול רק להציע את הפרספקטיבה הוושינגטונית שלי – ואתה בהחלט יכול להשתמש בפילטרים שלך. אין כל צורך שתסכים אתי. אני מקווה רק להזין את תהליך המחשבה העצמאי שלך. אגב, אני אינני רוצה בנפילת אובמה. אני מקווה שהוא יתאושש. מה חבל שאינני בטוח בִּיכולתו. וּמה מאוד אשמח להודות בטעותי.

    תודה לכל המגיבים, כולל אלה שקראתי בעניין מבלי להגיב על תגובותיהםפ. כרגיל, מכל מלמדיי השכלתי.

  17. עומרי ו הגיב:

    השנה הראשונה של אובאמה בשלטון התאפיינה בתופעה מאוד לא אמריקאית, תופעה ישראלית כמעט- מרגע שהתיישב על ההגה הרפובלקנים שמו לעצמם מטרה מול העיניים להזיז אותו משם מהר ככל הניתן או לפחות לסרסו קשות.

    הדרך בה מתקבלות החלטות בסנאט מחייבת כמעט תמיד שיתוף פעולה בין הצדדים, יש בזה משהו יפה כי בניגוד לשיטה הישראלית הקואליציה אינה כל יכולה ברוב המקרים וזה טוב לדמוקרטיה.

    רק שהרפובלקנים פועלים ממניעים לא רציונליים, שגם גזענות אינה נפקדת מהם.
    נראה כי מבחינתם זה בסדר שבשלוש השנים הבאות לא יהיה שלטון אקטיבי ומתפקד דווקא בתקופה בו ארה”ב זקוקה לו נואשות.
    אובאמה באמת נגע בכמה עצבים חשופים של האנשים שרוצים שאמריקה לא תשתנה במאום מאיך שהיא עכשיו, ורק על זה הייתי מכתיר את השנה הראשונה שלו בהצלחה.

Leave a Reply for דני פ