יש לו שאלה פשוטה, לנשיא ארה”ב

ברק אובמה, בנאום השנתי (המבריק) על מצב האומה, מבקש על חייו הפוליטיים, מבטיח “לא להרים ידיים”, מפציר במפלגתו שלא “תימלט אל ההרים”, מתקוטט עם בית המשפט העליון — ומגלה מה לא לימדה אותו שנה אחת בנשיאות. האם הוא איחר את המועד?

נאום אובמה עורר אסוציאציות בלתי נמנעות מעולם המחשבים: איתחול, אובמה 2.0, וכדומה. איתרע מזלו של הנשיא וסטיב ג’ובס קדם לו רק בכמה שעות בהצגת ה iPad. אחד העתונים הנראים כאן מסמיך את הנשיא ואת ג’ובס זה אל זה. מה מאוד היה הנשיא רוצה שתדבק בו קצת הילת גאון הסיליקון. אבל שניהם אולי קצת פיספסו השבוע

את נאומו על “מצב האומה” (או, לתועלת התרגום המדויק, על “מצב הברית”) באוזני הקונגרס, נשיא ארה”ב חתם במלים לא-שגרתיות: “איננו מרימים ידיים. אני אינני מרים ידיים”. הוא השתמש בפועל האנגלי quit, שהוא דרמטי במיוחד.

שנה אחת לאחר השבעתו, חמישה-עשר חודשים לאחר בחירתו, ברק אובמה צריך לשכנע את שומעיו שהרוח לא יצאה מִמִפְרְשֵׂי ממשלו. שמונה ימים לאחר תבוסתה המהממת של המפלגה הדמוקרטית בִּבחירות-מִשנה לסנאט במדינת מסצ’וסטס, הנשיא נשמע השבוע כמי שמקווה למחוק את “השנה הקשה הזו” מן הזיכרון. הוא נחל תבוסות — הוא אמר — וּ”לחֶלקן הייתי ראוי”.

הוא גילה עד כמה התמעט האמון הציבורי במנהיגותו, כאשר פנה אל ספסלי מפלגתו, ואמר לסנאטורים וּלצירי בית הנבחרים הדמוקרטיים: “הרשו-נא לי להזכיר לכם שעדיין יש לנו הרוב הגדול ביותר זה עשרות שנים, והציבור מצפה שנפתור בעיות, לא נימלט אל הֶהרים” (באנגלית, “גבעות”).

למִשמע המלים האלה, קצת קשה להאמין שהמְדַבּר הוא האיש שחִשמל את ארצו ואת מפלגתו לפני זמן כל כך קצר; שהגיע לוושינגטון עם מאגר יוצא דופן של רצון טוב; שנועד להיות הנשיא הֶחזק ביותר שידעה המפלגה הדמוקרטית זה שבעים שנה. הנה כי כן, היום הוא צריך לדבר על לבּה של מפלגתו שלא תימלט מִשדה-הקרב הפוליטי. וּבאותה השעה הוא צריך להפציר באופוזיציה הרפובליקנית — שיש לה רק 41% מן המושבים בסנאט — להרשות לו למשול.

בריאות? איזו בריאות?

זה לא המקום שבו קיווה הנשיא לעמוד בינואר 2010, בנאום הראשון של נשיאותו על מצב האומה. שעות אחדות לפני נאומו התפרסם עוד סקר דעת קהל איום ונורא, שנערך בשביל רשת הרדיו הציבורית (NPR). כאשר הוצגה השאלה הקלאסית — מה שסוקרים מכנים “שבשבת הרוח” — “האם אמריקה מתנהלת בכיוון הנכון”, פי שניים יותר מן המשתתפים השיבו בשלילה. רק 20% חשבו, ש”התקדמות גדולה” הושגה בפתרון בעיותיה העיקריות של ארצם.

הנזיפה הברורה ביותר באובמה באה, כאשר הנסקרים התבקשו לבחור נושא אחד הראוי לעיקר תשומת הלב. 46% בחרו ב”כלכלה וּמקומות עבודה”, זאת אומרת יצירתם של מקומות עבודה חדשים במקום שבעה מיליון משרות שאבדו מאז פרץ המשבר הפיננסי, בסתיו 2008. רק 13% בחרו ב”טיפול רפואי”. ב-2009, רפורמה של הטיפול הרפואי עמדה בראש סדר יומו של הנשיא, והאפילה כמעט על כל עניין אחר. בימים האחרונים של 2009 הסתמן סיכוי ממשי שהקונגרס אמנם יחוקק רפורמת בריאות מקיפה.

ואז באה תבוסת הדמוקרטים במסצ’וסטס, והפכה את הקערה על פיה: גם מפני שבחירת רפובליקן גזלה מן הדמוקרטים את הרוב המיוחס שלהם בסנאט, זה שחיסן אותם מפני תמרוני השהיה רפובליקאיים – וגם מפני שהבחירה המחישה עד כמה האמריקאים מתרעמים על סדרי העדיפויות של הנשיא.

ברק אובמה אולי אינו “מרים ידיים”, אבל השבוע התברר עד כמה הוא להוט לשכנע את האמריקאים, שהוא קלט את המסר. נאומו לא השתמע לשתי פנים: יצירת מקומות עבודה היא עכשיו משימתו העיקרית. את הרפורמה של מערכת הבריאות הוא הזכיר בפעם הראשונה בערך חצי שעה, אולי יותר, לאחר תחילת נאומו (הנאום נמשך 70 דקות).

הוא עדיין רוצה רפורמה, הוא אמר. הוא תמיד רצה. הוא הוסיף בחיוך רחב, שעכשיו הכול יודעים איזו “פוליטיקה גרועה” כרוכה ברפורמות שלו.

“לחכות עוד קצת”

היתה לו שם תלונה רצינית על הדינמיקה של הפוליטיקה האמריקאית. מיומו הראשון בנשיאות הוא הוזהר מפני הסכנה של “עודף שאפתנות” בפתרון בעיות יסוד, הוא אמר. הוא הוזהר שנסיון לפתור אותן יעורר יותר מדיי מחלוקת, שעורקיה של המערכת סתומים, שמוטב לחכות עוד קצת.

“לבעלי הטענות האלה יש לי שאלה פשוטה אחת”, אמר הנשיא, ושאל-לא-שאל, “עד מתי צריכה אמריקה לדחות את הטיפול בעתידה?”

התשובה על השאלה הזו היא המפתח לעתידה של נשיאותו. האם הוא יעמוד על רצונו שלא “לחכות עוד קצת”, וִיסַכּן בזה את שלומו הפוליטי? או האם יפיק את הלקח המפורסם של ביל קלינטון, זה החוזר וּמוּזכּר עכשיו בוקר וערב?

הנשיא קלינטון עמד לפני שוקת שבורה בִּתחילת 1995 – שבורה אפילו מזו של אובמה. מפלגתו הפסידה את הרוב שלה בִּשני בתי הקונגרס, והתעורר הרושם שקלינטון עצמו יילך בעקבותיה, וִיאבד את הבית הלבן. הוא החליט אז להנמיך מאוד את ציפיותיו, לאמץ חלקים ניכרים ממצעם של יריביו, לשתף איתם פעולה – וּלהרחיק את עצמו ממפלגתו שלו. זה עבד, באותו המובן שקלינטון חזר ונבחר לנשיא. אבל מאותו הזמן ואילך, נשיאותו עוקרה, והוא ויתר על נסיון ליישב בעיות-יסוד.

מה מעט אנחנו יודעים על אישיותו הפוליטית של נשיא ארה”ב. לאן הוא נוטה? האם הוא אידיאליסט יותר מפרגמטיסט, או פרגמטיסט יותר מאידיאליסט? האם זהירותו תגבר על הבנתו ההיסטורית? האם הוא מוכן להיות נשיא-מנהל, או שהוא גמר אומר להיות נשיא-מתקן? אין לנו מושג של ממש. אנחנו יכולים רק לנחש.

“שני משיחים”

ה’ניו יורק טיימס’ היכה השבוע בנשיא. “ההיפך מהעזה”, היתה הכותרת של מאמר מערכת על מהלכי אובמה בימים האחרונים. זה מזכיר קצת את סגנון הביקורת על קלינטון באמצע שנות ה-90. קלינטון הואשם שאצבעו זקופה תמיד למהירות נשיבת הרוח של סקרי דעת הקהל. אובמה הבטיח מלכתחילה משהו אחר.

בעצם, זה לא שאובמה הבטיח. פוליטיקאים תמיד מבטיחים התחלות חדשות ונועזות. זה שמספר גדול להפתיע של אמריקאים האמינו לו. מורין דאוד (Dowd), בעלת טור שנונה, משקיפה וָתיקה וחדת-עין על וושינגטון, לגלגה השבוע על הציפיות ההן. היא השוותה את קבלת הפנים האקסטטית לאובמה, כאשר הגיח אל מרכז הזירה, עם קבלת הפנים לסנאטור הרפובליקני הטרי ממסצ’וסטס, סקוט בראון. לפני שבועיים הוא היה אלמוני גמור. עכשיו הוא כוכב השביט של מפלגתו, יעד לספקולציות על גבהים רמים, כולל האפשרות שיתמודד על כהונת הנשיא.

דאוד מייעצת לאובמה לחפש את קירבתו של בראון, לשתף אתו פעולה, להתיידד, לשחק אתו כדורסל. “שני משיחים יוכלו אז לקלוע לסל, וּלהחליף סיפורים על האיש-שֶבָּא-מן-העם”.

הסכנה הגדולה ביותר לשלום אובמה היא ציניוּת מן המין הזה. אנטי-ציניות העלתה אותו. ציניות תוריד אותו. לאמריקאים אין צורך בו , אם הוא כאחד הפוליטיקאים.

אגב, נאומו על מצב האומה היה מלאכת מחשבת רטורית. הוא יצק דרמה, ג’סטה, טון, לשון-גוף ומוסיקה. נאומים כאלה היו לחם חוקו של מסע הבחירות שלו. אבל אז הוא היה מורד, ולא היתה לו אלא רטוריקה. עכשיו, מקץ שנה של שלטון, רטוריקה אינה מספיקה. אין זה מן הנמנע שהוא איחר את המועד. (ואין זה מן הנמנע שאני טועה.)

כותרות ראשיות בשלושה עתונים — בצפון קרוליינה, בצפון דאקוטה וּבנֶבּרסקה — מטעימות את התערובת של נחישות-דעת ושל כמעט-ייאוש בנאום הנשיא

שפתיו של השופט העליון

בתיאטרון פוליטי מן המעלה הראשונה, מֶחֱווֹת הן חלק בלתי נפרד של הנַרַטיב. אפילו הַעֲוויות, אפילו תנועות שפתיים.

בפעם הקודמת שהנשיא נאם במליאת הקונגרס, בספטמבר 2009, כדי להציג הצעת תקציב, הרים אחד הצירים הרפובליקאיים את קולו בכעס. “אתה משקר”, הוא צעק.

זה היה כמעט חסר תקדים. קודם כול, בקונגרס של ארה”ב אין קריאות ביניים, אפילו בזמן ויכוחים במליאה. אנשים מדברים בתורם, ורק בִּגבולות הזמן המוקצה להם. שנית, נשיא ארה”ב אינו ראש ממשלה. הילה קיסרית מרחפת מעל ראשו, יהיה אשר יהיה בעל הכהונה.

הציר הרפובליקאי ננזף רשמית במליאת בית הנבחרים, והתנצל. אגב, הוא גם אסף מייד שני מיליון דולר בתרומות, וּשמו נחרת באותיות זהב בָּאנאלים של התנועה המכוּנָה ‘מסיבת התה’, זו הסבורה שחוֹתָם של חוסר לגיטימיות טבוע על כל מעשיו של ממשל אובמה.

הפעם, הצועק הבטיח שלא לצעוק. הצירים הרפובליקאיים הונחו על ידי מנהיגיהם להתנהג יפה כלפי הנשיא, אף כי הם שונאים אותו. לסנאטורים לא היה צריך להזכיר, הם מנומסים מלידה.

המחווה הסנסציונית של הערב היתה נחלתו המפתיעה מאוד של אחד משופטי בית המשפט העליון.

הארכאית, המעורפלת

בית המשפט הוא מוסד אולימפי. יש בו רק תשעה חברים, וכל אחד מהם ממונה לכל ימי חייו, אין גיל פרישה. נָקֵל לשער לאיזה גבהים של חשיבוּת הוא הגיע, מִהיותו המְפָרש הבִּלבדי של כוונות “המנסחים”, הלוא הם אוסף הגברים הלבנים הקְדַם-מודרניים שיצרו את החוקה בשלהי המאה ה-18. היא ארכאית,היא מעורפלת, היא פוסחת בהכרח על כל מה שקרה אחרי ניסוחה. היא אמנם תוקנה פעם אחר פעם, אבל כוונות המנסחים נשארות במרכזה.

מינויו של כל שופט עליון הופך איפוא לקרב פוליטי עוצר נשימה, הנמשך לפעמים חודשים. התופעה הזו הגיעה אל שיא בשלושים-וחמש השנה האחרונות, מאז שבית המשפט העליון, בהרכב ליברלי, העניק מעמד חוקי להפלות מלאכותיות על יסוד פירוש נועז ושנוי במחלוקת של כוונות המנסחים (הוא פסק שהחוקה מכילה “זכות לִפְרָטִיוּת”, אף כי המלה אפילו לא הופיעה שם). הימין האשים את השופטים ב”אקטיביזם”. כיום המושג הזה ידוע יפה גם לישראלים, וּמעורר כמעט אותה מחלוקת.

הפסיקה של 1973 היתה, צריך לומר, הדבר הטוב ביותר שקרה לימין הרעיוני בארה”ב. היא היתה קו פרשת המים. ממנה ואילך, הימין ליכד שורות, התארגן, ויצא להתקפת-נגד. הוא גם התחיל לנצח בבחירות, מפני ששיכנע מיליוני מצביעים אדישים ללכת אל הקלפי ולבחור נשיא שישים קץ ל”אקטיביזם השיפוטי”. ואמנם, נשיאים רפובליקאיים התחילו למַנות שופטים עליונים. רונלד רייגן מינה שניים, ג’ורג’ בוש האב מינה שניים, ג’ורג’ בוש הבן מינה שניים.

לא כל הממונים מילאו את הציפיות, ולקח די הרבה זמן להטות את כף המאזניים. הכף נטתה לבסוף בשנת נשיאותו האחרונה של בוש הב, לאחר שמינה שני שופטים צעירים יחסית, סביב ה-50: את ג’ון רוברטס, שנעשה נשיא בית המשפט, ואת סמיואל אַליטוֹ. הדמוקרטים חרקו שיניים, הם ידעו שהכף תיטה. אליטו עורר בהם את החששות הגדולים ביותר. הדובר הבוטה ביותר נגד מינויו היה סנאטור הצעיר מאילינוי, לשעבר פרופסור מבריק למשפט חוקתי, ברק אובמה. הסנאט הוא המאשר את מינוי כל השופטים הפדרלים, בכל הרמות.

בסנאט היה אז רוב רפובליקאי, רוברטס ואליטו אושרו, ותפסו את מושביהם. שניהם הבטיחו להיות “מרוסנים”, ולכבד תקדימים. אליטו שמר כנראה טינה לאובמה. עובדה, כאשר הנשיא ערך את ביקורו הראשון בבית המשפט, זמן קצר לאחר השבעתו, אליטו היה החבר היחיד שלא הופיע לקבלת הפנים.

בשבוע שעבר התחוור שיעורו של השינוי בבית המשפט. הרוב השמרני, חמישה נגד ארבעה, פסק שתרומות פוליטיות של תאגידים מסחריים כפופות לתיקון הראשון לחוקה, זה המבטיח את חופש הדיבור. הוא שמט בזה את הקרקע מתחת לרגליה של תחיקה היסטורית, בתחילת הֶעָשׂור, אשר נועדה לצמצם את השפעת הכסף על הפוליטיקה האמריקאית (נו, טוב). חמתם של הדמוקרטים, וגם של קצת מאוד רפובליקאים, בערה בהם להשחית. תאגידים נוטים לתרום למועמדים רפובליקאיים. בית המשפט פנה עורף לתקדימים שהוא עצמו יצר.

ברגעים האחרונים של נאומו על מצב האומה, הנשיא אובמה נגע בפסיקה הזו. “בשבוע שעבר”, הוא פתח ואמר

בית המשפט העליון הפך על ראשה מאה שנה של משפט, וּפתח את שערי הסכרים לטובת בעלי אינטרסים — כולל תאגידים זרים — כדי שיוכלו להוציא כסף ללא הגבלה במערכות הבחירות שלנו. אכן, אין זו דעתי שאת הבחירות באמריקה צריכים לממן האינטרסים רבי-הכוח ביותר באמריקה, קל וחומר גורמים זרים. העם האמריקאי הוא הצריך להחליט — וזה הטעם שאני מפציר הן בדמוקרטים והן ברפובליקאים לחוקק חוק שיעזור לתקן את השגיאה הזו.

היסטוריונים אומרים שנדירה להפליא היא ביקורת כל כך בוטה מצד הנשיא על בית המשפט העליון, במעמד שופטיו, רק ימים אחדים לאחר שפסק. נשיאים התווכחו עם בית המשפט, נשיאים העמידו את בית המשפט במרכז מסע הבחירות שלהם — אבל נאום חגיגי על מצב האומה היה פורום לא-רגיל להשמעת הביקורת.

ולא-רגילה היתה גם מחוות-ההתנגדות הגלויה של השופט העליון סמיואל אליטו. הוא ישב בשורה השניה של בית המשפט, סמוך מאוד אל במת הנשיאות. יער של מצלמות טלויזיה היו מכוונות אל השופטים, מפני שהנוסח המוקדם של הנאום היה ידוע לפחות לעתונות אם לא לבית המשפט. אליטו הניד בראשו, ואמר “זה לא נכון”. קולו לא נשמע, אבל שפתיו נקראו.

אז מה? אז בעצם שום דבר, חוץ מזה שעוד עַכָּבָה הוסרה. כבוד השופט העליון לא צעק, בניגוד לציר הרפובליקאי בשנה שעברה. אבל בעידן הדיגיטלי, כאשר רזולוציה 1080 מרחפת על מרקעינו, ואנחנו קשורים בטבורינו אל משדרי HD, שפתיו הנעות של השופט העליון נראו ונשמעו והובנו — וחוללו שערוריה.

הן אישרו שבית המשפט אינו מוּרָם עוד מעם. הן אישרו שהוא מוסד פוליטי, אידיאולוגי’ עם טונים מפלגתיים; שיש לו סדר יום וכוונות; שאקטיביזם אינו תכונה של ליברלים בלבד; שגם ימין מסוגל “לחוקק מן המדוֹכָה” (או “מן הספסל”, בתרגום מכאני מאנגלית).

ברגע של אליטו אפשר לצפות ב YouTube

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

13 Responses to “יש לו שאלה פשוטה, לנשיא ארה”ב”

  1. ינון שפריר הגיב:

    אני חושב שהרבה אמריקאים היו חותמים בשתי ידיהם על נשיאות של ביל קלינטון. הכלכלה שגשגה, אבטלה מינימלית ועודפים בתקציב. מה רע?

    ולגבי אליטו.
    לפי דעתי זה רק מוכיח שהשופטים הם בני אדם עם תגובות אנושיות.
    מי מאיתנו לא היה בהרצאה שבה לא הסכמנו עם הדובר (במיוחד בנושא בו אנו מחשיבים עצמנו כמומחים) ופשוט הנדנו ראשנו בשלילה וסיננו “הוא לא יודע על מה הוא מדבר?”

    מה בסה”כ קרה שם? הנשיא “הסביר” את פסה”ד של בית המשפט העליון לציבור. מן הסתם, אליטו שהיה חלק מאלה שדנו בעתירה וכתב דעה נפרדת (הצטרף לסקאליה) לא חשב שההסבר נכון או מדויק.
    יש לזכור שההתמחות המשפטית של הנשיא היא החוקה ולכן לפי דעתי יש לראות את תגובת אליטו באור אקדמי-מקצועי ולא באור פוליטי.

    תחשוב שמישהו נואם מולך ותוקף אותך מול כל האומה ולא מדייק.

    מה גם שמסתבר שאליטו באמת צדק והתיאור של הנשיא לא היה מדויק בלשון המעטה.
    ע”ע:
    http://factcheck.org/2010/01/obamas-state-of-the-union-address/

  2. אילן שרון(אזרח.) הגיב:

    http://www.haaretz.com/hasite/spages/1001153.html

    http://www.haaretz.com/captain/objects/ResponseDetails.jhtml?resNo=3712045&itemno=1001153&cont=2

    ציטוט:”אמת.קץ המאה של ארה”ב.מדוע? השיטה רקובה,ואובמה לא יצליח להציל
    אותה.
    אובמה גם אינו מעוניין לשנות את השיטה הרקובה ולהפוך אותה על פניה.
    אי אפשר, כיום, לשנות את השיטה הרקובה.
    אי אפשר.
    יש יותר מידי מערכות בירוקרטיות ואינטרסים שונים בתוך השיטה הפוליטית-חברתית-כלכלית אשר ימנעו שינוי אמיתי.
    לא נראה לי שה 0.1% מהאוכלוסיה של ארה”ב אשר שולט בפוליטיקה ובכלכלה ,יוותר על זכויות הייתר שהוא השיג בעורמה.
    0.1% מהאוכלוסיה(300.000 איש) מחזיק הון השווה להון המשותף של 50% מהאוכלוסיה.(150 מליון איש).
    אותו ה 0.1% הוא המנווט והשולט בכל המערכות של ארה”ב.הציבור של ארה”ב בכללותו,אינו אלא כלי משחק בידי אותו ה 0.1% של האוכלוסיה.”

    http://www.haaretz.com/captain/objects/ResponseDetails.jhtml?resNo=3716387&itemno=1001153&cont=2

    http://www.notes.co.il/iris/49270.asp

    שיערתי בתגובה מס’ 1 שלא יהיה שינוי מערכתי רציני.
    “אזרח. בתאריך 11/6/2008 4:30:14 PM

    כתבת מעולה.אובמה הוא הרע במיעוטו .כמו

    שאומרים.כאזרח ארה”ב,אני אומר את זה בלית ברירה,מכיוון שאני מבין שהשאיפות שלי לרפורמה אמיתית לא תתממשנה.רפורמה אמיתית לא תבוא מהדמוקרטים.לצערי,בגלל השליטה של שתי המפלגות הגדולות ובעלי העניין שמאחוריהן,הרפורמטורים הרציניים לא הצליחו .(ראלף ניידר , ורון פול ).אז כל שנותר לי זה להסתפק ברע במיעוטו. שזה עדיין רע,אבל פחות. “

  3. הייתה הבעיה העיקרית בויכוח הפוליטי. כולם רוצים בו כשהוא תומך בדעות או באינטרסים שלהם ומתנגדים לו כשאינו עושה זאת. בית המשפט העליון בארצות הברית,זה שעשה שמות בחקיקה החברתית של רוזוולט, היה מאד אקטיביסטי ומאד שמרן.
    בישראל-עקב התמוטטות השמאל הפך האקטיביזם השיפוטי למשאת נפש וכך גם המעמד המקודש שניתן על ידי חוגים מסוימים לבית המשפט-זאת בהיעדר חלופה פוליטית ממשית. כמובן-בית המשפט הוא מוסד פוליטי גם אם רוצים מאד לחשוב שלא-זו לא אשמתו הוא לא יכול להיות אחר

  4. אהרון קנכט הגיב:

    לרוע מזלו, אובמה התחיל את נשיאותו בזמן משבר, ומצד הציבור – עם רמת ציפיות גבוהה ממה שההיגיון חייב. ייתכן וגם שגה בחלק מצעדיו ובתכנון סדר העדיפויות, אך עם כל זאת נראה לי שיכולותיו עולות לאין שעור על פני קודמו ועל פני אחרים, ואני מקווה עבור האומה האמריקאית שכוחו יישמר כדי לבצע.

  5. יוסי דר הגיב:

    מדהימה בעיני אמירתו של אובמה

    I don’t quit

    היש תקדים לאמירה מעין זו של נשיא ארה”ב?
    וכעבור שנת נשיאות אחת?

    האין זה משדר תבוסתנות?

    קשה לי לשפוט את התנהלותו בענייני פנים, אבל אם להשליך מביצועיו בחוץ – האמריקאים צריכים להיות מודאגים.

  6. יובל הגיב:

    ניתוח מצוין, כמעט טוב כמו ג’ון סטיוארט 🙂

    רק תיקון קטן – אירוע ה”אתה לשקר” של ג’ו וילסון אירע בספטמבר האחרון ולא בפברואר.
    http://en.wikipedia.org/wiki/You_lie#Outburst_during_2009_Presidential_address

  7. המחלקה הסגורה הגיב:

    לך תמצא סוף סוף עזרה מקצועית. אולי היא תועיל, אם כי לדעתי אתה מזמן כבר מקרה אבוד.

  8. יואב קרני הגיב:

    יוסי דר: לפי מיטב זכרוני רק נשיא אמריקאי אחד השתמש במלים האלה, ושמו מבשר-הרעות היה ריצ’רד ניקסון. הוא אמר I’m not a quitter. נדמה לי שאנחנו יודעים איך זה נגמר.

    ינון שפריר: אני נוטה להסכים איתך. תנועת השפתיים של השופט העליון היתה רק קוריוז — אבל הפוליטיזציה של מערכת המשפט האמריקאית אינה קוריוז כלל וכלל. השופט אליטו אמר בשימוע הסנאט שאישר אותו, כי הוא מקבל את סמכות הקונגרס לחוקק. הנה ניתנה לו ההזדמנות — והוא פסל את סמכות הקונגרס לחוקק.

    משה גולדבלט: מסכים איתך, חוץ מזה שבית המשפט נעשה מנוע של התקדמות חברתית משנות ה-50 ואילך. אילמלא התערב, מי יודע אם החקיקה לשיווי זכויות האזרח של השחורים התה מתקבלת ב-1965. בוודאי לא היתה מסתיימת הרדיפה המשפטית של הומוסקסואלים רק לאחרונה. המשטרה לא היתה מקפידה על זכויויהם החוקתיות של עצורים. ועוד דוגמאות. הקרבות האידיאולוגיים סביב בית המשפט העליון של ארה”ב ממשיים מאוד ולא-טובים לשלומה של הדמוקרטיה האמריקאית. ישראל היא עניין אחר. בישראל בית המשפט אמנם נעשה חלופה למפלגה ליברלית. זה טראגי — וכמובן לא יוכל להאריך ימים.

    יובל: תודה על התיקון..

  9. ינון שפריר הגיב:

    “אבל הפוליטיזציה של מערכת המשפט האמריקאית אינה קוריוז כלל וכלל.”

    בהחלט לא. בקטע הזה האמריקאים לטעמי מאד לא צבועים. כל שיטת המינוי של מערכת המשפט האמריקאית היא פוליטית ונבחרים בד”כ אנשים שהיו שייכים במידה זו או אחרת למערכת פוליטית. הם לא מעמידים פנים שיש אנשים ללא אג’נדה פוליטית או שאג’נדה פוליטית פוסלת מראש. אף אחד לא מצפה מנשיא כמו אובמה להציע שופט כמו סקאליה ואף אחד לא ציפה מרייגן למנות מישהו כמו גינזבורג אלא מועמד שמרני. ראית מה עשו הרפובליקאים לבוש הבן כשהוא הציע את מאיירס.

    היה אפילו נשיא (טאפט) שהפך לשופט, היו לחשושים לגבי מינוי הילארי לשופטת (לפני המינוי למזכירת המדינה) ואני משער שאם היינו אומרים לג’ון ג’יי שבית המשפט העליון אינו פוליטי הוא היה נחנק מצחוק.

    “הנה ניתנה לו ההזדמנות — והוא פסל את סמכות הקונגרס לחוקק. ”

    לגבי לתת לקונגרס לחוקק – ברור, כל עוד החוק אינו מנוגד לחוקה. עובדה – היו לפחות חמישה שופטים עליונים (וכמה שופטים פדרליים) שחשבו שהחוק במתכונתו הנכחית נוגד לתיקון הראשון (ולמרות שאני ליברל בהשקפתי, אני חושב שלטיעוניהם יש משקל רב – התיקון הראשון לא מגביל את חופש הדיבור למי שאינו אדם).

    לקונגרס יש כלים חוקתיים חזקים משלו (הזכות לפקח על המסחר למשל) שבהם הוא יכול להשתמש כדי להגביל את ההוצאה הכספית של החברות בלי להגביל את תוכן המסר שלהן.

  10. יואב קרני הגיב:

    אינני בטוח שדוגמת טאפט — הנשיא שנעשה נשיא בית המשפט העליון – מועילה להבנת העניין. זה היה עידן אחר בהיסטוריה הפוליטית של ארה”ב, כמעט לפני תשעים שנה, והפוליטיזציה של בית המשפט לא היתה מובנת מאליה. אנשים פוליטיים אמנם מונו במרוצת השנים לבית המשפט העליון, לפעמים הישר מן הקבינט, או מִסֶגֶל הבית הלבן. אבל בית המשפט העליון אינו פרלמנט, ואין בו ייצוג לפי מפתח מפלגתי. האמריקאים בהחלט מצפים מבית המשפט העליון שלהם שלא ינהג משוא-פנים.

    החוק נפסל מפני שלא התיישב עם החוקה? מדוע איפוא לא נפסל, כאשר הוגש נגדו ערעור קונקרטי, ב-2003? החוק, במובן אבסטרקטי, מתפתח. הוא התפתח במשך עשרות שנים, עד שהגיע אל הקליימאקס של חקיקת 2002 (“מקיין-פיינגולד”,על שם שני הסנאטורים שיזמו הגבלות היסטוריות על תרומות פוליטיות). כבר אז היתה התנגדות של רפובליקאים בטענה ש”כסף = חופש דיבור”, ואי אפשר לאסור על בעלי כסף להשתמש בו כדי להביע את דעתם. בית המשפט דחה את הטענה הזו ב-2003. ראו-נא את הקישור הבא

    http://en.wikipedia.org/wiki/Bipartisan_Campaign_Reform_Act

    שש שנים אחר כך הוא משליך לכל הרוחות את פסק הדין של עצמו. זה נסיון ברור להחזיר את הגלגל אחור — והדמוקרטים יודעים שיש להם רק אופציה אחת: להיות בעמדת כוח, כאשר יגיע הזמן להושיב שופט חדש על כסא מתפנה. אני מניח שלא היה
    איכפת להם כלל אילו כסא כזה התפנה עוד השנה.

    אגב, אין זה מן הנמנע, אם כי המועמד לפַנות הוא בעצמו שופט ליברלי. גילם הממוצע של השופטים השמרניים ישאיר כנראה את כולם על המדוכה עוד כמה שנים טובות, אולי עד שרפובליקן יחזור אל הבית הלבן.

    אני כתבתי קצת על ההיסטוריה של בית המשפט

    http://www.notes.co.il/karny/45686.asp

    http://www.notes.co.il/karny/56849.asp

  11. ינון שפריר הגיב:

    שני דברים:
    ג’ון ג’יי ייסד את בית המשפט העליון ולא היה מניפולטור פוליטי כמוהו.

    זכורה קריאתו הנרגשת של ג’קסון לאחר פסיקתו של מרשל (שהיה יריבו הפוליטי המוצהר) “אם מרשל החליט – תנו לו ליישם את זה בעצמו”.

    הפוליטיקה שזורה בימי ביהמ”ש העליון כחוט השני מיום הקמתו דרך מרשל, טאפט, המניפולציות של רוזוולט, בורק ועד הפיליבסטרים של ימינו אנו.

    זה שלשופטים יש זהות פוליטית לא אומר שהם לא יכולים לשפוט ללא משוא פנים.
    בסופו של יום לא ממנים לבית המשפט העליון כל פרחח זב חוטם חורץ לשון אלא כאלה שעברו תהליך סינון יחסית מורכב (טוב, אולי חוץ מקלארנס תומאס). כאשר זהות המועמד קצת יותר מדי קיצונית לטעם הסנאט – הוא לא נבחר. עוד דבר שצריך לזכור שגם במערכת הבחירות לנשיאות אחד השיקולים של הבוחר הוא “איזה שופט הוא ימנה לכס השיפוט”. ז”א שגם לציבור הבוחרים השאלה הזו צבועה באדום וכחול.

    לגבי העתירה של 2003 והעתירה הנוכחית. יש בינהן הבדל משמעותי ולכן קשה לגזור בינהן גזירה שווה.

    העתירה ב 2003 היתה האם לחברה יש זכות *להוציא כסף* בצורה לא מבוקרת במערכת בחירות. התשובה היתה לא. לחברות מסחריות אין את הזכות הזו.

    המקרה הנכחי נגע יותר האם יש להטיל על חברה או אירגון הגבלות על *מה להגיד* לפני בחירות. עד הפסיקה הנכחית אסור היה על ארגונים לקנות שידורי תעמולה שמדברים על מועמד ספציפי או לשדר אותם 30 ימים לפני הבחירות.
    בנושא הזה בית המשפט קבע שגם לחברות יש את הזכות להגיד מה שהן רוצות (ההגבלות על המימון זה דבר אחר. למשל, עדיין אסור להן לתרום ישירות למועמד זה או אחר ).

    אם כבר, הפסיקה הזו ביטלה את ההחלטה מ 1990.זה לקח 20 שנה.
    את האמת, במונחים אמריקאים זה בהחלט מהירות הבזק.

  12. מרק ק. הגיב:

    ינון, תודה על ההסבר לגבי הפסיקה, זה אפילו נשמע הגיוני.

  13. הפוליטיזציה של השיטה האמריקנית היא לא דבר שאנחנו צריכים לשאוף אליו. היום יושבים בבית המשפט העליון 4 שופטים אולטרא-קונסרבטיבים, ו4 שופטים די ליברלים. יש שופט אחד, אנתוני קנדי, שהוא שמרן מתון. המשפט החוקתי של ארצות הברית היום, הוא, במידה רבה, מה שהשופט קנדי יחליט שהוא. קנדי מחליט שהוצאה להורג של פטינים היא בלתי חוקתית – ניצחון לליברלים. קנדי מחליט שהחוקה האמריקנית נותנת זכות להחזיק נשק – ניצחון שמרני. קנדי מחליט שמותר למדינה להחרים קרקע למטרות פרטיות – ניצחון ליברלי. וכו’, וכו’.

    לאף שופט במדינת ישראל לא היה אי פעם כוח שכזה. יש הרבה מה ללמוד מארצות הברית, אבל שיטת מינוי השופטים שלהם היא לא משהו שכדאי לחקות.

Leave a Reply for אילן שרון(אזרח.)