הבה נצנן

מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 21 בינואר 2010

חוק צינון לעתונאים? רעיון לא רע, ובלבד שהוא יהיה רק מרכיב אחד בצינון הכללי. אני מציע בזה ששום פוליטיקאי לא יורשה להתמודד בבחירות הבאות, אלא רק לאחר שהמתין שלושה חודשים לאחר פקיעת כהונתו. שום עורך דין לא יורשה, אלא לאחר שסגר את אחרון תיקיו והתפטר מן הלשכה. שום אקדמאי, אלא לאחר שהעביר את כל תלמידיו בבחינה.

אגב, אני מציע ששום בוחר לא יורשה לחזור ולבחור, אם יתברר שבחר בבחירות הקודמות. צינון, אמרנו. הבה נצנן את התרבות הפוליטית כולה. רק לאדישים יהיה מותר להביע דעה. רק לנמנעים יהיה מותר להצביע. רק למנומסים יהיה מותר לקרוא קריאות ביניים. רק לצמחונים יהיה מותר לאכול בשר. רק לפציפיסטים יהיה מותר לצאת למלחמות. ברצינות. זאת אומרת, לא ברצינות, כי רק לרציניים יהיה מותר להתחכם.

עכשיו, הבה נשקול את חוק תירוש רונית לבלימת לפיד יאיר. יש בו משהו, ברעיון החקיקה הזה. מר לפיד נודע לציבור מעריציו בזכות גלי האתר, או הספקטרום הדיגיטלי. הוא עמד ברשות הרבים, ועשה שימוש ברכוש ציבורי – האויר – כדי לכבוש את פִֹסגת כל המִדרוגים. עם כל הכבוד לטוריו ב’ידיעות אחרונות’, הם רק מוסיקת רקע. האינטימיות השוֹרה על יַחסיו של מר לפיד עם קוראיו היא כולה תוצאה של טלויזיה. הוא יציר כפיו של האויר הציבורי. והוא מעולם לא אמר לנו, זאת אומרת לכם, שהוא רק נמצא בַּדרך-אֶל.

עכשיו, כאשר מר לפיד נמנע מלהכחיש את יומרותיו הפוליטיות, כל הופעת טלויזיה שלו היא עצרת בחירות בכוח. והואיל והאויר הוא ציבורי, זה מצב עניינים המוכרח לעורר מידה של הסתייגות.

ג’ורג’ המיר את האסימונים

ב-1997 החליט איש-חמודות אחר לעשות דרך הפוכה. ג’ורג’ סטפנופולוס היה נער הפלא יְפֵה הקלסתר של הבית הלבן בימי ביל קלינטון. מקץ ארבע שנים אינטנסיביות הוא החליט לעשות לביתו, וּלהמיר את האסימונים בִּמזומנים. רשת הטלויזיה אי.בי.סי הציעה לו להגיש את תכנית המלל הפוליטית שלה ביום א’ בבוקר, שהיא די משעממת כשלעצמה – אבל רבת יוקרה. הוא נענה.

מצוין, אמרה אי.בי.סי, אבל אנחנו צריכים התחייבות שלא תשתמש בנו כקרש קפיצה אל קריירה פוליטית שניה. אינני יודע אם סטפנופולוס חתם על התחייבות מפורשת, אבל הוא התחייב מוסרית ואתית. הוא התחיל קריירה עתונאית סולידית אם גם לא מרגשת, והוקפץ בקיץ שעבר למדרגת המגיש המשותף של ‘בוקר טוב אמריקה’.

הטלויזיה האמריקאית מלאה בני דמות של סטפנופולוס, שפשטו את המדים הפוליטיים, והתיישבו לפני המיקרופון והמצלמה. לפי מיטב ידיעותיי לא היו חזרות אל הפוליטיקה, או עריקות אליה.

מפעם לפעם מתרוצצות שמועות על כוונות פוליטיות של אנשי תקשורת. אופרה ווינפרי עומדת במרכזן של ספקולציות תקופתיות; לו דובס (Dobbs), המגיש רב-השנים של CNN, עורר ניחושים על יומרות פוליטיות רמות-דרג כאשר פרש בסתיו שעבר. בסנאט יושב כיום אל פראנקן, סנאטור טרי ממדינת מינסוטה. הוא בילה את רוב חייו הציבוריים כבדרן וקומיקאי. בשלוש השנים שלפני בחירתו לסנאט הוא שימש מגיש של תכנית רדיו ברשת לא חשובה שעתה זה פשטה את הרגל.

בשנה שעברה היו שמועות שמגיש הטלויזיה חד-הלשון, כריס מאת’יוס (MSNBC), יתמודד על כהונת הסנאטור של מדינת פנסילווניה. ארבעה ימים אחר כך הוא הבהיר, שכהונה בסנאט אמנם היתה חלום נעוריו, אבל עוד לפני 22 שנה הוא החליט “לסַקר פוליטיקה, לא להשתתף בה”.

זה משפט חשוב, גם אם מאת’יוס עצמו אינו מופת לריחוק מקצועי מן הנושאים שבהם הוא עוסק. יש גבול בין עתונאות וּפוליטיקה, אפילו כאשר הוא דק מאוד. הגבול הזה אינו מוגדר על פי “אובייקטיביות”, אם כי רפורטר צריך כמובן להיבחן על פי חתירתו אליה. הוא מוגדר על פי נכונותו של עתונאי להימנע מלשרת שאיפות פוליטיות.

ל’ניו יורק טיימס’ יש מדריך רב-מלל לענייני מוסר מקצועי. הוא מייעץ לעובדיו להימנע לא רק מהחצנה מפורשת של דעותיהם הפוליטיות, אלא אפילו ממראיות עין מעוררות חשד. עובדי העתון מוזהרים אפילו מפני התוצאות האפשריות של הדבקת תוויות פוליטיות על פָּגוֹשֵי מכוניותיהם.

ב’וושינגטון פוסט’ היה עד לאחרונה עורך ראשי, ליאונרד דאוני, שנמנע אפילו מלהצביע בבחירות, כדי שלא ייפול עליו חשד של משוא פנים. זו היתה אולי הפרזה, שממילא לא שיכנעה מבקרים ימניים של העתון. אבל זו היתה בהחלט תעודת כבוד לעתונאי שהבין את חשיבות הגבול ואת ערכה של מראית-העין.

עתונאות כהקנטה

צריך להודות שיש הרבה יותר דוגמאות לניצול לרעה של מעמד עתונאי. עתונים היו מלכתחילה פמפלטים, קריאות רטוריות, הבעות קולניות של דעה. הם נולדו כדי לשרת עניינים פוליטיים. לא זו בלבד שלא היה גבול, דק או דקיק, אלא שהיתה דלת מסתובבת. פוליטיקאים היו עתונאים כאשר לא יכלו להיות פוליטיקאים – והשתמשו בגלוי בעתונאיותם, או בעתוניהם, כדי לחזור אל הפוליטיקה. למען האמת היה לעתים קרובות זיהוי מלא בין פוליטיקה לעתונות. מנהיגים של מפלגות פוליטיות היו לעתים קרובות העורכים הראשיים של עתוני מפלגותיהם.

זה לא היה זמן טוב. הסיכוי למצוא מידע ענייני היה קטן. אין צורך להתגעגע אל הזמן ההוא. חזרה אל הֶרגלים רעים היא רגרסיבית, היא צריכה לעורר התנגדות, בראש ובראשונה מצד עתונאים.

האם יאיר לפיד עתונאי? אינני יודע. אינני בטוח אפילו שהוא היה מתאר את עצמו כעתונאי. עתונאותו היא סִדרה של קריאות ביניים. הוא מקניט, בהצלחה מעוררת הערצה. הוא נותן קול, צורה ואינטונציה לרחשי-הלב הלא-תמיד-מלומדים של הרבה משומעיו. זה מה שהיה עושה אביו המנוח. הרבה זכויות יש לאביו, אבל תרבות הדיבור שלו באולפני טלויזיה אינה אחת מהן. הוא לא ברא את הרטוריקה הישראלית, אבל הוא מילא תפקיד חשוב, ונפסד, באחת המוטאציות שלה.

היש מנוס מפני כל זה? כנראה אין. אי אפשר לחוקק חוק נגד חציית הגבול מהשקפה פוליטית אל פעילות פוליטית. אי אפשר להעניש אנשים על יהירותם, או על קולניותם. אפשר לעומת זאת לחשוש מפני התוצאות, הדידקטיות והמעשיות, של הפקעת האויר הציבורי.

במאי 2006 הוזמנתי לדבר על “עתונות ופוליטיקה — איך נפגשים שני קווים מקבילים”, במאורע באוניברסיטת תל אביב לציון מלאות חמישים שנה למותו של ד”ר עזריאל קרליבך, מייסד ‘מעריב’. דובר אחר במאורע ההוא היה יוסף לפיד המנוח, שהיה מזכירו של ד”ר קרליבך. מארגני המאורע — מכון הרצוג ומכון ברונפמן של האוניברסיטה — הקליטו אותו. אפשר לצפות בווידיאו עלי-רשת. כל משתתפי המאורע ראויים להאזנה. דברי מר לפיד מתחילים בדקה ה-17. הרצאתי הארוכה למדי מתחילה בדקה ה-66. יש שם תפריט. מסיבות לא-ברורות אפשר לצפות בווידיאו רק בדפדפן אחד: אינטרנט אקספלורר של מייקרוסופט. מה חבל. הגיע הזמן שהאוניברסיטה תתרגל לפלורליזם של דפדפנים — וגם להתפשטותם של מחשבי ‘אפל’.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

9 Responses to “הבה נצנן”

  1. יוסי דר הגיב:

    כדי לחדד את דבריך,
    יש איזשהו כשל בדרישה של רונית תירוש:
    לכאורה היא צודקת בכך שהיא רוצה – בשם התחרות ההוגנת – לצנן את יאיר לפיד מפאת הפרופיל התקשורתי הגבוה שלו והיתרון שהוא משיג בכך על אחרים.

    אבל הרי גם לרונית תירוש עצמה, כחברת כנסת, יש פרופיל תקשורתי לא ממש נמוך, ולכן יש – בשם אותה תחרות הוגנת – לצנן גם אותה אל מול מועמד שאינו מוכר לציבור כלל.

  2. גיל הגיב:

    ששימש שנים כעיתונאי בידיעות אחרונות ואחר כך כיועץ של רבין וראש לשכתו. זה נחשב למעבר יחסית מוצלח. אני מתקשה לחשוב על דוגמאות שבהן עיתונאים עשו את המעבר לפוליטיקה והשפיעו עמוקות. טומי לפיד היה שר ועשה הרבה רעש אבל השפעתו מועטה. באמריקה אני לא מכיר דוגמאות כאלו. נראה לי שהמעברים המוצלחים נעשים בכיוון ההפוך מפוליטיקה לתקשורת, כנראה מכיוון שתובנות תקשורתיות של פוליטיקאי לשעבר הרבה יותר מאירות עיניים מתובנות של עיתונאי בפוליטיקה.

  3. יואב קרני הגיב:

    אינני חושב שדוגמת איתן הבר היא “הטובה ביותר”. זה לא היה מעבר לפוליטיקה, אלא לייעוץ לפוליטיקאי. מספר ניכר של עתונאים עשו את זה בכל הדרגים. רבין עצמו שכר את שירותיו של דן פתיר, עתונאי בכיר ב’דבר’, בקדנציה הראשונה שלו. יוסי ביילין היה עתונאי כאשר נעשה עוזר של שמעון פרס, לאחר תבוסת מפלגת העבודה ב-1977. יוסי אחימאיר היה עתונאי בכיר ב’מעריב’, כאשר נעשה דוברו של יצחק שמיר (ואחר כך גם חבר כנסת מטעם הליכוד).

    אבל אני אינני מדבר על תפקידי ייעוץ, לפחות לא ברשימה הזו. אני מדבר על חציית קווים אל הפוליטיקה ממש, מה שעשה ניצן הורוביץ למשל. אני מעריך מאוד את עבודתו העתונאית — אני מעריך קצת פחות את השימוש שעשה בה כדי להיכנס לפוליטיקה. אבל אולי אני מפריז במידת האיסטניסיות שלי.

    בארה”ב אין הרבה דוגמאות — פחות ממה שהיה אפשר להעלות על הדעת — אם כי היסטורית היו הרבה יותר. עתונאי היה אפילו מועמד לנשיאות (טוב, ב-1872). שמו של וולטר קרונקייט הוזכר כמועמד לסגן נשיא ב-1972. מיי’קל בלומברג קפץ מעולם המדיה אל ראשות העיר בניו יורק, אם כי בזמן ההוא הוא היה מוגול מדיה יותר מעתונאי. פטריק ביוקנן היה פרשן טלויזיה ועתונות ידוע מאוד, כאשר התמודד על מועמדות המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ב-1992 (ואחר כך גם ב-1996, ובאופן עצמאי ב-2000). סטיב פורבס (ששם משפחתו קרוי על המגזין הפיננסי רב ההשפעה שבבעלותה) ניסה את כוחו באותו הזירה. אבל, כדבריך, הדלת הסתובבה מפוליטיקה לעתונות יותר מאשר מעתונות לפוליטיקה.

  4. One Of the Crowd הגיב:

    צריך לזכור את דרכה של רונית תירוש עצמה, היא קיבלה מקום בקדימה לאחר שקיבלה הרבה זמן מסך (ותקשורת חיובית, כאנטיתיזה ללימור לבנת)
    כמנכלית משרד החינןך

  5. שגיא חייטס הגיב:

    שלום יואב

    הבאת את דוגמת ארה”ב, ואולי לכן כן דרושה חקיקה מעין זו אצלנו
    שכן הגויים המנומסים באמריקה ובאירופה עדיין משתמשים באותו דבר חמקמק הקרוי “התנהגות אתית” או “התנהגות ציבורית נאותה”

    – האבולוציה של התרבות הפוליטית שלנו, לעומת זאת, הובילה אותנו אל מקום בו יש לחוקק את המוסרי ואת מה שבמקום אחר הוא מובן מאליו מעצם האתיקה

    בנימין נתניהו שבר כמה וכמה מוסכמות פוליטיות של “מה לא עושים” במושב הכנסת הנוכחי, ונענה בשבירת כללים ילדותית “בחזרה” מצד האופוזיציה (כמדומני העלאת הצבעת אי אמון כאשר שהה בחול). אנחנו מתוחכמים כל כך עד שאנחנו משכללים את מנגנוני שבירת הכלים הציבוריים שלנו מדי קדנציה.

  6. ינון שפריר הגיב:

    נזכיר כמובן את יוסי שריד שהיה בצעירותו “נער הפוסטר” לשילוב של מדינה/מפלגה/משפחה ועיתון.

    בנו של מנכ”ל משרד החינוך, יועצו של ספיר, דובר מפא”י ועיתונאי בדבר.

    כמובן שניצן הורוביץ רק חיקה את שלי יחימוביץ’ ואליו הצטרף דניאל בן סימון.

    אבל לגבי ארה”ב, רק כדאי להזכיר שרבים וטובים מהאבות המייסדים היו מעין “אנשי תקשורת” בזמנם שהדפיסו עיתונים עם חדשות אמיתיות וטורי דעה חריפים.
    פרנקלין כזכור היה מדפיס ומו”ל (ועיתונאי) לפני שהפך למדען ומדינאי. רק חסר לנו היה שפרנקלין היה צריך לעבור צינון……

  7. יואב קרני הגיב:

    אכן, ינון. הרצאתי באוניברסיטה, שנתתי לה קישור למעלה, כללה שורה של דוגמאות. הבולטת ביותר, אם אינני טועה, היא זו של הוראס גרילי, שהיה עורך ה’ניו יורק טריביון’, עתון האיכות של אמריקה באמצע המאה ה-19, ונעשה מועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ב-1872. אני לא הייתי מרחיק את עדותי עד המאה ה-18. נראה לי שמוטב להסתפק בעידן המודרני.

    דוגמא מעניינת אחרת היא זו של ז’ורז’ קלמאנסו, המדינאי המהולל של הרפובליקה השלישית, שביסס את חזרתו אל מרכז הזירה הפוליטית על עתון, שהוא היה עורכו הראשי. זה העתון, כמובן, שפירסם את ‘אני מאשים’ של אמיל זולא על פני כל עמודו הראשון — והתחיל בזה את תהליך זיכויו של אלפרד דרייפוס.

    ועוד עתונאי אחד, ממש רפורטר, כתבו של עתון אוסטרי ידוע בפאריס, ששמו היה תיאודור הרצל.

  8. בנימין הגיב:

    לשמוע, והוא: מר קרני, רוץ-נא לפוליטיקה! :)כנראה אחד הישראלים הבולטים היחידים שהייתי מצביע לו בלי שתרעד לי היד.

    ואגב פלורליזם, נאה דרשת; לא ניתן להגיב באתר רשימות כלל באמצעות דפדפן כרום.

  9. יגאל הגיב:

    יש צינונים יותר חשובים מזה, כמו מעבר של פקידי ממשלה בכירים למשרות עסקיות, והללו צריכות להיות חזקות יותר מהיום, אבל גם צינון על מעבר מפוזיציות תקשורת לפוליקה לא יזיקו. שימו לב גם שבמרבית הפעמים מדובר בכוכבי טלוויזיה יותר מאשר עיתונאים, והמדיום הזה לא בדיוק מייצר שיח חכמים. מצד שני, אליהו שפייזר כתב פעם איפשהו שמעטים אלה שמתחילים בפעילות פוליטית בסניפי המפלגה המרוחקים ועושים את דרכם בפעלתנות עד מושבי הפרלמנט. רוב רובם של הפוליטיקאים הם נסיכים, או כאלה שנחתו לכיסאם במצנח זהב מהצבא/הבידור/הטלפרומפטר

Leave a Reply for One Of the Crowd