תשתה תה, אדוני הנשיא?

לג’ורג’ בוש היו דרושות שש שנים של נשֹיאוּת, כדי להתעורר בבוקר עם טעם של תבוסה בפה. לאובמה נדרשה רק שנה אחת. הוא נחל אותה ב”מדינה הדמוקרטית ביותר” בארה”ב. החודשים הבאים יהיו עקובים מדם פוליטי

20 בינואר 2010, למחרת “מסיבת התה” של בוסטון. האסוציאציה חקוקה בתרבות האמריקאית מאז 1773

בחירות של אמצע קדנציה הן תמיד בעיה, כמעט בשביל כל שלטון, בוודאי בימי משבר. בחירות של אמצע קדנציה, שבהן לא צריך לבחור ממשלה, הן הזדמנות לקרוא קריאת ביניים, לשחרר קיטור, לפרוק עול.

הבחירות לסנאטור במדינת מסצ’וסטס השבוע לא היו אפילו “אמצע קדנציה”. הבחירות של האמצע יהיו בנובמבר, ואז ייבחרו כל צירי בית הנבחרים וּשליש מחברי הסנאט.

הבחירות של השבוע היו רק רבע-קדנציה. מסצ’וסטס, בִּצפון החוף המזרחי של ארה”ב, בחרה ממלא מקום לטד קנדי, הסנאטור רב הכריזמה, אחיו הצעיר של הנשיא ג’ק. טד מת בגיל 77, סרטן המוח. הוא שימש סנאטור במשך 47 שנה. לפניו חבש ג’ק את המושב הזה. רפובליקן נבחר בפעם האחרונה ב-1946.

זה היה צריך להיות עניין של מה בכך בשביל המפלגה הדמוקרטית. המועמדת הדמוקרטית בבחירות האלה נהנתה מיתרון של 20% בסקרי דעת הקהל באמצע דצמבר.

והיא הפסידה. זה אפילו לא היה צמוד. המנצח היה חבר אלמוני באסיפה המחוקקת של מסצ’וסטס, שנשבע להצביע נגד יוזמות החקיקה של ברק אובמה. הפרט הידוע ביותר על הסנאטור המיוֹעד, סקוט בראון, היה שזכה בתחרות דוגמנות של מגזין הנשים ‘קוסמופוליטן’ ב-1982. גופו הֶחטוב, בעירום כמעט מלא, נמרח על שני עמודי האמצע של מה שהיה אז המקור הֶחשוב ביותר לעצות בחיי המין של נְשֵי אמריקה.

בראון ניצח אף על פי שהנשיא אובמה הוטס בסוף השבוע האחרון שלפני ההצבעה, כדי לעשות נפשות למועמדת הכושלת של מפלגתו (“מה אתם רוצים?”, היא שאלה, “שאני אעמוד בבוקר בקור כלבים ליד הפארק ואלחץ ידיים?”). בראון ניצח יום אחד לפני שמלאה שנה להשבעת אובמה. בראון ניצח בעיצוּמה של מחלוקת פוליטית על עתיד מערכת הבריאות של ארה”ב. אפשר שנצחונו היטה את כפות המאזניים נגד הרפורמה עצומת-הממדים, שעמדה בשנה האחרונה בראש סדר היום של אובמה, ויש לה הפוטנציאל הלא-מבטיח “להגדיר את נשיאותו”, כמו שאומרים אנשים כבדי-ראש באנגלית אמריקאית.

“מסיבת התה של בוסטון”

“הסנסציה הגדולה ביותר בתולדות הבחירות לסנאט”, אמר לפחות מומחה אחד על תוצאות ההצבעה. הוא כנראה לא הפריז. קולה של היריה הפוליטית הזו הידהד השבוע בחללה של אמריקה. מאמר המערכת של ‘וול סטריט ג’רנל’, השופר החשוב ביותר של הימין השמרני באמריקה (מאמרי המערכת של העתון, לא העתון עצמו), נטף אופוריה. כותרתו דיברה בַּעדה: “מסיבת התה של בוסטון”.

“מסיבת תה” ו”בוסטון” מעוררות אסוציאציה כמעט אלמנטרית אצל אמריקאים, היודעים טיפה על ההיסטוריה של ארצם. ב-1773 התקוממו תושבי בוסטון נגד עול המסים שהטילה עליהם ממשלת בריטניה. הם עלו על סיפונה של אניה בנמל בוסטון, והשליכו שקים של עלי תה אל הים. זה היה אקורד הפתיחה של תנועת העצמאות האמריקאית.

מאז הקיץ שעבר התחזקה והלכה תנועה ציבורית רדיקלית ופופוליסטית, אשר נטלה לעצמה את השם “מסיבות התה”. היא ערכה עצרות ותהלוכות, והפריעה לנואמים, במחאה נגד הרפורמה המוּצעת של מערכת הבריאות. היא תיארה את הרפורמה כאיוּם ישיר על חרויות הפרט, צעד ראשון בדרך אל “סוציאליזם”. קיצוניה הניפו כרזות של אובמה עם שפם קטן.

“מסיבות התה” שמטו את הקרקע הציבורית מתחת לרגלי הרפורמות, וּבסופו של דבר גם מתחת לרגלי הנשיא. המגמה הזו התאשרה בבחירות למושליהן של שתי מדינות בחודש נובמבר וּבסִדרה ארוכה של סקרי דעת קהל. אבל השבוע היא הגיעה אל שיא מעורר הִשתָאוּת — רק שנה אחת לאחר שאמריקה נשמה אויר-פְּסָגות, וּשני מיליון בני אדם מילאו את מרכז וושינגטון כדי לצפות בהשבעת הנשיא המבטיח והמרגש ביותר של דורנו.

עתון במדינת צפון קרוליינה (Winston-Salem Journal ) היה מן המעטים בארה”ב שציינו השבוע בחגיגיות את יום השנה להשבעת אובמה. ההתרגשות של 20 בינואר 2009 פינתה את מקומה למפח-נפש פוליטי, אם כי הסקרים מוסיפים להראות שהנשיא מוסיף ליהנות מפופולריות אישית

היש רוח חיים בעצמותיה?

למפלגתו של הנשיא עדיין יש רוב גדול בשני בתי הקונגרס. אבל מוּזָרוּיוֹתֶיהָ של השיטה האמריקאית, והבחירות הממשמשות וּבאות של אמצע-הקדנציה, עומדות כנראה לנטרל את הרוב הזה.

וּבבוא חודש נובמבר עשויים הדמוקרטים לִספּוֹג תבוסה מהממת. אם אבד להם מושבו של טד קנדי, במדינה השמאלית ביותר באמריקה, כמעט מובן מאליו ששום מושב דמוקרטי אינו בטוח עוד. עכשיו אפשר אפילו להעלות על הדעת ששני בתי הקונגרס יעברו לידי הרפובליקאים. ספק אם מישהו היה מסוגל להעלות התפתחות כזאת על דעתו במוצאי יום הבחירות של 2008, או במוצאי יום ההשבעה, או אפילו במוצאי היום המאה של נשיאות אובמה. התקדימים והשכל הישר עוררו את הרושם הסביר, שלדמוקרטים מזומן עשור של שליטה בקונגרס, אם לא למעלה מזה.

גם אם הדמוקרטים הולכים מדחי אל דחי, הרבה יותר מדיי מוקדם לספוד לנשיא אובמה עצמו. הוא יעמוד לבחירה חוזרת רק בסוף 2012. כל כך הרבה עומד לקרות. שיפור ממשי במצב הכלכלי ישפר את סיכוייו. רונלד רייגן נחלץ משקיעה פוליטית בשנה השלישית של נשיאותו. היתה אז התאמה מלאה בין ירידת האבטלה וּבין עליית הפופולריות של הנשיא. רייגן חזר ונבחר ברוב הגדול ביותר בתולדות ארה”ב. גם ביל קלינטון הצליח לחזור ולהיבחר, שנתיים לאחר שמפלגתו איבדה את הקונגרס, בזכות שיפור גדול במצב הכלכלי.

אבל הדוגמאות האלה אינן עושות צדק עם המצב הנוכחי. המשבר הכלכלי בארה”ב  אינו חלק ממחזור-העסקים הרגיל. בִּזמנים כתיקונם, השפל מאפשר את הגאוּת, כאשר הוא מתקן הפרזות, מְפַנה ערוצים, מרוקן מדפים, מגביר את הפריון — ויוצר את הפאזה הבאה של ביקוש.

כאן, השפל לא הגיע כלל אל מיצויו, מפני שאיש לא רצה להתנסות במיצוי. המיצוי כאן עמד להיות אפוקליפטי, בנוסח שנות ה-30. כאן השפל הוגבל בהיקף וּבִזמן בעזרת הזרמות עוצרות נשימה של כסף (הגרעון בתקציב ארה”ב עומד השנה כנראה על טריליון וחצי דולר). בקרוב יהיה צריך להתחיל לממן את ההזרמות, והכסף שהוזרם יצטרך לחזור ולהישאב. האוּמנם נשארה רוח חיים בעצמות הכלכלה האמריקאית?

הוא רצה לתקן מסלול

מאז מלחמת האזרחים האמריקאית, כאשר התבססה המערכת הדו-מפלגתית הקיימת, היו אם אינני טועה רק ששה נשיאים שלא ניסו לחזור ולהיבחר, ורק ארבעה במאה ה-20. שניים מהם — הרי טרומן ולינדון ג’ונסון — נמנעו מהתמודדות מפני שמלחמות לא-פופולריות מֵעֵבֶר לים הרסו את בסיסי התמיכה שלהם. ברק אובמה, באופן טבעי, ירצה תקופת כהונה נוספת. אבל הוא רצה מלכתחילה כל כך הרבה יותר. הוא רצה להצטרף אל הגלריה הקטנה של נשיאים מְתַקני-מסלול.

מתקני המסלול הגדולים בתולדות ארה”ב — לינקולן ופרנקלין רוזוולט — יכלו לנסות לברוא עולם חדש מפני שעולמם שלהם קרס. חזונם התבהר בִּנסיבות של משבר מערכתי ענקי: מלחמה, מצוקת המונים. משברים מעניקים הזדמנות לבעלי חזון בְּאֶרֶץ המסתייגת בדרך כלל מפני שינויים דרמטיים, ונרתעת מפני התערבויותיה של הממשלה המרכזית.

מסופר על ימי אובמה הראשונים בבית הלבן, שראש הסגל שלו, רם עמנואל, היה חוזר ואומר, “אסור לנו לבזבז את המשבר הזה”. הנשיא וּבכירי עוזריו האמינו — בעצם כמעט הכול האמינו — שהוא קיבל מנדט נדיר מן הבוחר האמריקאי להתערב במהלך הטבעי של ההיסטוריה.

נראה בעליל שאובמה לא היה מוכן להסתפק בניהול פרגמטי של משברים. הוא רצה להשאיר טביעות אצבעות.

זה לא עבד. מדוע זה עבד אצל רוזוולט ב-1933? כנראה מפני שהמשבר היה הרבה יותר גדול, והייאוש הציבורי היה הרבה יותר עמוק, וּממילא הנכונות להסתכן היתה רחבה הרבה יותר. ואולי גם מפני שרוזוולט היה בן טובים לָבָן. מי יודע.

אגב, הפרופסור האחרון שישב בבית הלבן לפני אובמה היה וודרו וילסון, הנשיא ה-28 של ארה”ב, שהוציא אותה אל מלחמת העולם הראשונה, וניסה לברוא סדר עולמי חדש שימנע מלחמת עולם שניה. ווילסון אמר: “מנהיגיה של ארץ גדולה אינם אנשים החוזרים פשוט על שיח הרחוב, או על דעות המובעות בעתונים. מנהיגיה הם אלה המציעים עקרונות חדשים לעידן חדש”.

וילסון נכשל כשלון חרוץ. כשלונו הניח את היסוד לכשלונו הקולקטיבי של המין האנושי במאה העשרים. פוליטיקה — הראה הנסיון ההוא — לא נועדה לפרופסורים.

הוא מֵאֵט את הקצב

אתמול הכריזו כותרות העתונים שהנשיא החליט להאט את הקצב. הוא מוכן להקטין את היקף הרפורמות שלו. הוא להוט לחדש את הדיאלוג עם הרפובליקנים. אכן, לג’ורג’ בוש היו דרושות שש שנים של נשׂיאוּת, כדי להתעורר בבוקר עם טעם של תבוסה בפה (הבחירות של נובמבר 2006, שהעבירו את השליטה בשני בתי הקונגרס לידי הדמוקרטים). לאובמה נדרשה רק שנה אחת.

נשיאותו עומדת עכשיו במשבר קיומי. הוא יישא בעוד שבוע נאום על מצב האומה במליאת הקונגרס. הוא יגיש את תקציבו הראשון בפברואר. אז יתחיל שעון העצר לתקתק בדרך אל נובמבר. הדרך הזו עשויה להיות עקובה מדם פוליטי. הנשיא הזה נראה עכשיו חיוור ואובד עצות מתמיד.

“פניה חדה ימינה”, מכריזה הכותרת בעתון במדינת מסצ’וסטס (Enterprise), למחרת הבחירות הסנסציוניות לסנאט. זה קרה במדינה שרק 15% מתושביה מגדירים את עצמם “רפובליקאים”. סקר של האיגודים המקצועיים מראה כי 49% מחבריהם הצביעו לטובת המועמד הרפובליקאי. זה נתון מעורר תדהמה

העתון ‘ניוזדיי’, המופיע בלונג-איילנד, ניו יורק, מסביר לקוראיו למחרת הבחירות במסצ’וסטס “כיצד זה עשוי לשנות הכול”, זאת אומרת כיצד זה עשוי לשנות מעיקרה את המִשוואה הפוליטית בוושינגטון

נון-בי”ת: הלוחם המאושר?

לאחר כתיבת הרשימה הזו באה ההודעה הדרמטית של הנשיא, שהוא מתכוון להעמיד את הבנקים הגדולים במקומם, כדי למנוע חזרה על המשבר של 2008. עולם הפיננסים, לא בארה”ב בלבד, פירש את הדברים כהכרזת מלחמה — לא פחות — על וול סטריט, בנוסח שני הרוזוולטים, טדי ופרנקלין. הנשיא עצמו השתמש במלה “מלחמה”, והבטיח “להילחם”. זו רטוריקה פופוליסטית, דמוקרטים אוהבים אותה. המצביעים במסצ’וסטס אהבו את שכמותה, כאשר בקעה מפי סקוט בראון.

האם היא משקפת את עולמו של ברק אובמה, את מצב דעתו ואת נטיות לבו? מי יודע. אבל נדמה לי שלא-כל-כך. האיש הזה הוא כה פרופסוריאלי, כה מדוד, כה לא-להוט לדרמות (ההֶגֵד המפורסם של מערכת הבחירות היה No Drama Obama) עד שקשה להשוות אותו עם הדגם הקלאסי של “הלוחם המאושר” (The Happy Warrior) — התואר שנתן פרנקלין רוזוולט (בהשראת שיר של ויליאם וורדסוורת’) למועמד הדמוקרטי לנשיאות ב-1928, אַל סמית; התואר שרוזוולט עצמו היה ראוי לו בשנים הראשונות של נשיאותו; התואר שדבק ביוּבֶּרט הַמְפְרי, האיקון המהולל של המפלגה הדמוקרטית בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20.

אבל אם הוא באמת מִתמָרק לקראת מלחמה נגד ההון הגדול — וּמוּכן להסתכן בנסיגות המבוהלות של מדדי הבורסה, שכבר התחילו — מזומנים לנו חודשים מעניינים מאוד.

צירוף נסיבות, כנראה, הסמיך את הודעת הנשיא לפסיקה החשובה מאוד של בית המשפט העליון ביום חמישי. הרוב השמרני בבית המשפט החזיר את הגלגל אחור, ועיגן תרומות פוליטיות גלויות של תאגידים מסחריים ב”חופש הדיבור”.

הפסיקה הזו עומדת לפתוח סכר של ממון בפוליטיקה. כספם של תאגידים נוטה להיטיב עם הרפובליקאים. אולי לנשיא אין עוד בררה אלא לנהל מלחמה גלויה נגד ההון הגדול, מפני שההון הגדול בוודאי מתכנן לנהל מלחמה נגדו.

אני מניח שעוד אחזור לעניין הזה בקרוב.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

14 Responses to “תשתה תה, אדוני הנשיא?”

  1. גיל הגיב:

    הייתה להם שנה שלמה להעביר את הרפורמה בבריאות אבל הם מיסמסו אותה באינסוף דיונים וויכוחים, פשרות של טלאים על גבי טלאים כך שלאף אחד לא היה מושג מה בדיוק היא כוללת. הם צריכים ללמוד שיעור מהרפובליקאים איך להעביר חקיקה לא פופולארית על אפם וחמתם של המתנגדים. בעיקר הזעם צריך להיות מופנה לכל אותם דמוקרטים שלחצו לוותר על האופציה הציבורית כי זה לא פופולארי במחוז הבחירה שלהם.

    אגב, תיקון קל, לינדון ג’ונסון לא העמיד עצמו לבחירה נוספת ב68 למרות שיכל לעשות כך. הוא נבחר רק פעם אחת וכיהן שנה כמחליפו של קנדי.

  2. אזרח. הגיב:

    http://www.msnbc.msn.com/id/3036677/vp/34985508#34985508

    http://www.msnbc.msn.com/id/34981476/ns/msnbc_tv-countdown_with_keith_olbermann%5B

    Olbermann: U.S. government for sale
    With no limits on campaign financing, corporations WILL TAKE(הם כבר לקחו) over the government.

    אזהרתו של לינקולן התממשה.

    “I see in the near future a crisis approaching, that unnerves me, and causes me to tremble for the safety of my country. . . . Corporations have been enthroned, and an era of corruption in high places will follow, and the money power of the country will endeavor to prolong its reign by working upon the prejudices of the people, until ALL WEALTH is aggregated in a FEW hands ,AND THE REPUBLIC IS DESTROYED.”

    — U.S. President Abraham Lincoln, Nov. 21, 1864
    (letter to Col. William F. Elkins)

    0.1% ,כ300.000 איש בארה”ב ,מרוויחים בשנה הון השווה להון של 50%
    מהאוכלוסיה.שזה ,כ 150 מליון איש.

    http://www.pbs.org/now/shows/332/index.html

    n America, the top one-tenth of one percent of earners, make about the same money per year collectively ,as the millions of Americans in the bottom fifty percent combined. This is putting a tight squeeze on the middle class, while leaving millions of others in the cold.

    THE REPUBLIC HAS BEEN DESTROYED.

  3. יובל הגיב:

    ולא לשכוח את הזהות של המילה האנגלית ל”מסיבה” ו”מפלגה” – כבר נוצר הבקרונים (ראשי-תיבות-שלאחר-מעשה) למפלגת
    Tax Enough Already Party.

  4. אזרח. הגיב:

    התנועה ה”ציבורית” הפופוליסטית,הצליח מעל ומעבר.מארגני מסע ההפחדה (מסיבות התה )יודעים את נפש בהמתם בארה”ב.

    http://www.huffingtonpost.com/2009/04/14/tax-day-tea-parties-offic_n_186788.html

    Tax Day Tea Parties Officially Endorsed By REPUBLICAN Party.

    http://timblair.spaces.live.com/blog/cns!B71A619F97F176BD!190107.entry

    “Your participation in this project is vital to holding the Obama Democrats accountable for their destructive higher tax and spending policies. Please send your virtual tea bag today. Thank you.

    Sincerely,

    Michael Steele
    Chairman, Republican National Committee

    לתעשיית הבריאות יש 450 לוביסטים הפעילים במשרה מלאה.משתתפי מסיבות התה של התנועה ה”ציבורית” אינם יודעים לענות על שאלות פשוטות הנוגעות לנושאים הנידונים.

    http://www.youtube.com/watch?v=lUPMjC9mq5Y

    9.12 DC TEA PARTY – MARCH FOOTAGE WITH INTERVIEWS

    http://www.youtube.com/watch?v=fevga9jUC48

    9.12 DC TEA PARTY – INTERVIEW B-ROLL

    מי שלח/מימן/הסיע את משתתפי מסיבות התה ?

    ארגון כמו : Americans for Prosperity .

    http://www.sourcewatch.org/index.php?title=Americans_for_Prosperity

    http://www.youtube.com/watch?v=gC65hipGB_E&feature=player_embedded

  5. עמנואל ילין הגיב:

    כשרוזוולט נכנס לבית הלבן המשבר היה כבר בן 3 שנים.

    אובמה נכנס לבית הלבן כשהמשבר היה רק בן כמה חודשים, ו(אם אני זוכר נכון) בשלב שהוא עוד לא הורגש בכל עוצמתו על ידי האזרח הפשוט מבחינת אבטלה.

    ולגבי אנשי ה tea party, הם עוד מסוגלים לירות לעצמם ברגל ולהפוך למהפכה שמכלה את עצמה במו ידיה (כפי שראיו בבחירות המיוחדות שהיו בנובמבר על מושב הקונגרס בניו יורק). הידד לגיליוטינה של הטהרנות הרעיונית!

  6. אלון ניסר הגיב:

    תנועת מסיבות התה הוא גם שדרן ומגיש פופלרי בפוקס ניוז. שלא מסתיר את ההזדהות שלו עם הימין הרדיקלי – לגלן בק יש תוכנית מדהימה לצפייה למי שמתעניין בהלכי הרוח של הימין האמריקאי.
    אכן, אובמה ביזבז (ואולי לא הייתה לא ברירה) חלק מהקרדיט הגדול שלו בניסיון להיות “חוצה מפלגות” ומאחד והרפובליקאים הריחו חולשה ולא התפשרו כמעט בכלל. עדיין הרפורמה (אם תצליח לעבור) היא נצחון משמעותי לשמאל האמריקאי. ומוקדם, מוקדם מאוד מאוד להספיד את ברק אובמה.. גם אם הרפובליקאים הם אכן (כפי שלימדנו פעם יואב) מפלגת השלטון הטבעית של אמריקה במאה האחרונה.

  7. alterk הגיב:

    המהלומות שאובמה חוטף לאחרונה על ימין ועל שמאל הן עדיין חלק מהאבק ששוקע מהאירוע ההיסטורי-המכונן של בחירתו לנשיאות. ב- 100 הימים הראשונים לכהונתו, מגובה בכח האינרציה של קמפיין הבחירות, כאשר הימין מוכה ונבוך, ולרגליו אדמה חרוכה שהשאיר בוש הבן, היה נראה שאין דבר שיכול לעצור אותו.
    אבל המציאות חזקה יותר מהחלום, ואובמה לומד על בשרו את המסגרות שמגבילות אותו וכמה הקרדיט לו הוא זכה הינו נזיל וזמני. זה ניכר בשטח – הפער בין הדיבורים הגבוהים על רפורמת הבריאות, תוך איומים והתעלמות מהרפובליקנים, ובין הנכונות כיום לדיאלוג ושינויים; הפער בין הרצון להכתיב את פתרון הסכסוך האזורי הפלסטיני-ישראלי, לבין יאוש וחוסר התקדמות מאז ההצהרות. וכמו כן עיראק, אפגניסטן וכו’.
    לא קל להיות ברק אובמה. חלק מההחלטות שעליו לקבל כיום הן בחירה בין אינטרס קצר מועד לבין הבראה איטית וכואבת של ארה”ב. הכלכלה האמריקאית מצפה לתוכנית תמריצים נוספת, המשך הזרמת הכספים כבר מגולם בתמחור שוק המניות. הציפיה היא שאובמה, שחייב שיפור בכלכלה לקראת הבחירות לקדנציה נוספת, יספק את הסחורה. השווקים מאוד לא אהבו את הכרזת המלחמה שלו היום על הבנקים. דיבורים זה משהו אחד (והוא דיבר הרבה) ומעשים זה כבר משהו אחר. יהיה מעניין לראות לאיזה כיוון זה הולך.
    לגבי התפקיד ההיסטורי האפשרי של אובמה – להציל את ישראל מעצמה – ככל הנראה זה לא בתוכנית כרגע.

  8. יואב קרני הגיב:

    כן, גיל, הצדק איתך בעניין ג’ונסון. גם טרומן יכול היה להתמודד בבחירות של 1952 (הגבלת הכהונות לא חלה עליו).

    אבל זה עניין נדיר מאוד. גם ג’ונסון גם טרומן היו הקרבנות של מלחמה (וייטנאם, קוריאה). ואובמה? נראה.

    עמנואל, הצדק איתך, והוא שאמרתי — רוזוולט היה יכול לעשות רפורמות נועזות מפני שייאוש עצום קנה שביתה באמריקה, עם אבטלה של 25%.

    אלון, אכן גלן בק וכמובן ראש לימבו מילאו תפקיד מרכזי במסיבות התה. הם לא הסתירו את כוונתם, עוד פני השבעת אובמה, להרוס את נשיאותו.

    אני חשבתי שנס ליחם של שדרי הימין הרדיקלי. לא נס כלל. בעיני הימין, כמובן, התוצאות במסצ’וסטס מעידות שאמנם “אמריקה מוסיפה להיות ארץ העומדת ימינה מן המרכז”, כפי שמיהר לטעון קארל רוב, יועצו משכבר הימים של ג’ורג’ בוש הבן, למחרת נצחונו של אובמה. למען האמת, אני חושב שרוב החברות הדמוקרטיות נוטות ימינה, וברובן מפלגות שמרניות הן “מפלגות השלטון הטבעיות”, עם חריגים פה-ושם, עם הפסקות-צורך-התרעננות פה-ושם.

    כפי שאמרו פעם אנשים חכמים, אילו היה על הצרפתים להצביע במשאל-עם ב-1789, הם היו מתנגדים למהפכה הצרפתית. לרוסים דווקא היתה הזדמנות להצביע במשאל-עם, בדצמבר 1917, והם הנחילו תבוסה איומה לבולשביקים (בבחירות לאסיפה המכוננת. הבולשביקים מיהרו לפזר את האסיפה למחרת כינוסה.)

    מותר להניח שרוב הטורקים היו מצביעים נגד אטאטורק, והוא, בחוכמתו הצרופה, אסר עליהם להצביע.

    אני יודע שקצת עירבתי פה מין בשאינו מינו — דמוקרטים ואוטוריטרים — אבל התכוונתי רק להגיד שחברות מעטות מאוד נוטות באופן טבעי לטובת תיקונים רדיקליים. כאשר באה שעתם של תיקונים כאלה, הצלחתם תלויה כל כך באריזה ובצבע הנייר. יצחק רבין המנוח היה יכול, אולי, להשיג לגיטימיות לאוסלו — שהיתה חוסכת לו את מכאובי השנים הבאות — אילו ידע ללטף, ולהקשיב ולרחוש אמפתיה. הוא לא ידע.

    אגב, לא במקרה אני מזכיר כאן את נסיון רבין — מלכתחילה קינן אצלי החשש שחוויית אובמה עומדת להיות רביניסטית על פי טיבה, אם גם (אני מקווה) לא על פי תוצאותיה הפיזיות. זאת אומרת, מפלגה שסבלה דיסקרדיטציה הרבה מאוד שנים חוזרת לשלטון בהבזק פתאומי של תמיכה גדולה, אבל אינה מצליחה להניח יסודות לשלטון ארוך ימים, וחוזרת ונכשלת; מנהיג בעל שיעור קומה וחזון אינו מצליח לשוחח עם אזרחיו ומעורר רושם של ריחוק יהיר.

  9. אזרח. הגיב:

    בהמתו.גלן בק זימר זמירות אחרות כאשר
    הוא נדפק ע”י מערכת הבריאות.גלן בק טען שהמערכת רקובה .עכשיו,כאשר
    הוא עובד עבור רשת FOX האולטרה שמרנית,בעלת ההשקפה האולטרה ניאו-ליברלית
    ,הוא מזמר זמירות אחרות.הוא מזמר את הזמירות שהאדון החדש שלו(רופרט
    מורדוק ) רוצה שהוא יזמר.

    הנה הדברים שאמר גלן בק.

    http://www.youtube.com/watch?v=GVU1qvMqk3g

    Glenn Beck´s Health(I Don´t)Care

    גלן בק “בכה” בשידור חי ושכנע את המטומטמים הצופים בו שכ”פטריוט” אמיתי כואב לו מצב האומה.יודע דמגוג ופופוליסט נפש בהמתו.

    http://www.youtube.com/watch?v=6HWKzobeya4

    http://www.youtube.com/watch?v=Kj4I2f0ZO6g&feature=related

    Glenn Beck EXPOSED – Crying On Cue Using Vicks under His Eyes.
    .

  10. יואב קרני הגיב:

    “אזרח”, מספיק ודי. פתח=לך אתר רשת משלך.

    כל הודעה נוספת שלך תושמט.

  11. אמיר תיבון הגיב:

    יואב, כיצד אתה מעריך כעת את סיכוייו של אובמה להעביר – אם בכלל – את הרפורמה במערכת הבריאות? אמנם אין לו יותר רוב מוחץ בסנאט אך הדמוקרטים עדיין שולטים באופן מובהק בשני בתי הקונגרס.

  12. Piny הגיב:

    מאמר מנומק וכתוב
    היטב.תודה לך יואב
    על מבט ביקורתי ומדויק על ידידתנו
    שמעבר לים.

    שיהיה לך שבוע טוב

  13. אורי הגיב:

    יואב, דומני שבנוסף לשניים שהזכרת שלא ניסו להיבחר בפעם השנייה לאחר שירשו את כהונתו של נשיא מת בפעם הראשונה, כלומר טרומן וג’ונסון, יש רק אדם אחד נוסף שלא ניסה להיבחר בשנית. זהו, כמובן, ג’ון קנדי, שנרצח באמצע הקדנציה היחידה אליה נבחר. אייזנהאואר נבחר פעמיים, אחריו גם ניקסון, רייגן, קלינטון ובוש ג’וניור. פורד (שירש את ניקסון המתפטר), קארטר ובוש האב ניסו גם ניסו, אך הדבר לא עלה בידם.

  14. יואב קרני הגיב:

    אמיר: הנשיא הודיע שימשיך את המאבק לחקיקת רפורמה. לדמוקרטים עדיין יש רוב גדול מאוד. תכנית הומור ברשת הרדיו הציבורית התבדחה היום שהדמוקרטים “מחפשים מישהו כדי לקבל את כתב כניעתם”. אבל יהיה הרוב גדול כאשר יהיה, פאניקה אוחזת עכשיו את הדמוקרטים. נראה אם הם יצליחו לשמור אפילו על 59 הקולות. האם יצליחו למצוא קול רפובליקני יחיד בסנאט לטובת הרפורמות? אולי, אחת הסנאטוריות של מדינת מיין עשויה להצטרף אליהם.

    אבל החוק צריך גם את הסכמת בית הנבחרים, ויושבת ראש בית הנבחרים הודיעה אתמול שאין לי די קולות לאמץ את גירסת הסנאט. בית הנבחרים תומך בגירסה קצת יותר רדיקלית, וגם יותר יקרה. אם בית הנבחרים יעמוד על הגירסה הזו, לא יהיה חוק בריאות. כאן יצטרך הנשיא להיכנס לפעולה. סגולות המנהיגות שלו יעמדו במבחן קריטי.

    אורי, תודה על התובנות ההיסטוריות. למען האמת שכחתי עוד נשיא שוויתר על ההזדמנות לחזור ולהתמודד, אף כי היה פופולרי להפליא, ואין כמעט ספק שהיה נבחר ברוב ניכר: קלווין קולידג’ הרפובליקן, ב-1928. בעשרים השנה שלפני מלחמת האזרחים, שום נשיא לא כיהן יותר מתקופה אחת, אז גם השתררה ההנחה ששום נשיא לא יכהן יותר מתקופה אחת. זה השתנה בעקבות המלחמה, והגיע כמובן אל שיאו של פרנקלין רוזוולט, אשר נבחר ארבע פעמים.

Leave a Reply for יואב קרני