הומוסקסואלים באמריקה: המהפכה המתמדת

כשמחלקת המדינה של ארה”ב השוותה בחודש שעבר את זכויות עובדיה ההומוסקסואליים היא השלימה תהליך היסטורי שהתחיל 43 שנה קודם בלגלוג סרקסטי. האם זה מספיק? מה עוד צריך להיעשות? האין זה מסוכן להוסיף ולהקניט? האם נימוס ישכנע רוב להעניק זכויות למיעוט?

צלולויד ישן, משנת 1966 אם אינני טועה (לא על YouTube, אבוי), מראה את מזכיר המדינה של ארה”ב, דין ראסְק. הוא מדבר באוזני אנשי סגל ועתונאים בבית מחלקת המדינה. הוא אינטלקטואל כבד-סבר ועצום קרחת, ושלוש שנים אחר כך הוא יחזור אל קתדרת הפרופסור באוניברסיטה דרומית מכובדת.

“מודיעים לי שבחוץ מתקיימת מחאה על קיפוח הומוסקסואלים במחלקת המדינה”, הוא אומר (אני מצטט מזכרוני). רחש של גיחוך חולף באולם. אכן, דעתה של אמריקה התבלעה. שנות ה-60 מניבות אוסף של התפרצויות פוליטיות ותרבותיות: הִיפּים ושירי מחאה, ושיער ארוך, ואהבה חופשית, ושריפת צווי גיוס לווייטנאם. ועכשיו גם זה: הומו-סקסו-א-לים רוצים איזו מהפכה קטנה.

תשומת הלב היחידה שהומוסקסואלים קיבלו במחלקת המדינה בימים ההם היתה מצד האף.בי.איי. לא זו בלבד שהם עסקו בפרקטיקה מגונה ולא חוקית, אלא שהם היו, כמובן, “סיכון בטחוני”. והם גם נטו להיות קומוניסטים, כפי שהיטיב להבין הבוס הנצחי של האף.בי.איי, אדגר הובר, שהתגורר בעצמו עם גבר, והיה ידוע בחיבתו לשמלות, לפיאות נוכריות ולאיפור. לא אצל נשים.

הרבה מים זרמו מאז בפוטומק. בחודש שעבר הודיעה מחלקת המדינה, כי מעתה ואילך היא תכיר הכרה מלאה בזוגיוּת חד-מינית בשירות החוץ האמריקני, ותנהג בהומוסקסואלים ובלסביות כפי שהיא נוהגת בזוגות הטרוסקסואליים. ההודעה התקבלה כמעט במשיכת כתפיים. לפי מיטב ידיעותיי, שום פוליטיקאי בעל מעמד לא מחה.

מכתב רוברט זליק להילארי קלינטון, 23 ביוני 2009

נשיא הבנק העולמי, רוברט זליק, לשעבר סגן מזכיר המדינה בממשל רפובליקני שמרני, מיהר לכתוב אל מזכירת המדינה הילארי קלינטון לברך אותה על החלטתה – ולהביע משאלה. התואיל מחלקת המדינה, הואיל והיא ממונה על אשרות כניסה לזרים, להעניק אשרות לבני זוגם החד-מיניים של עובדי הבנק ושל עובדותיו? “גברתי המזכירה”, הוסיף רוברט זליק בכתב ידו, “מה מאוד הצטערתי לשמוע על תאונתך – נשמע מכאיב! אני יודע מה גדול הלחץ על לוח הזמנים שלך… תודה לך על כל עזרה שתוכלי להגיש. ב.ז.”

“אחיות העונג המתמיד”

לאחר ששינויים דרמטיים מתרחשים, אנחנו נוטים באופן טבעי שלא להשגיח בהם. אבל הנאום שבו הודיעה הילרי קלינטון על שיווי זכויות הדיפלומטים, וּבקשת המוסד הפיננסי הבין לאומי הגדול ביותר שממשלת ארה”ב תכיר בנישואים חד-מיניים הנערכים מחוץ לגבולותיה, הם ציוני דרך. ממדי המהפכה כמעט בלתי נתפסים. ב-1966,  דין ראסק, מזכיר המדינה של ג’ון קנדי ושל לינדון ג’ונסון הליברליים, חשב את הדרישה לשיווי זכויות לאנקדוטה הראויה לסרקאזם. למרבה העניין, שנה אחר כך נשמעה הדרישה שראסק עצמו יתפטר, כאשר נודע שבתו פגי עומדת להינשא לעובד ממשלה שחור.

אפילו עשרים שנה אחר כך, הומוסקסואליות היתה קוריוז ראוי לסיום מהדורת חדשות בטלויזיה. אני נזכר בוועידת המפלגה הדמוקרטית הראשונה שסקרתי, לפני 25 שנה, בסן פרנסיסקו. רירם של הרפובליקנים פשוט זלג לרגל  האסוציאציות ההומוסקסואליות שעורר מקום הוועידה. כוהן הדת ג’רי פולוול, הדובר המפורסם ביותר בימים ההם של הימין הנוצרי, בא לסן פרנסיסקו למחות נגד חטאי העיר ונגד חטאי המפלגה הדמוקרטית. את אחת המחאות המסוקרות ביותר נגד ביקורו ערכה רביעיה של גברים טרנסוורטיים בלבוש נזירות קתוליות. הם קראו לעצמם “אחיות העונג המתמיד” (Sisters of Perpetual Indulgence).

זה היה מצחיק עד דמעות, תשובה ראויה למטיף הפונדמנטליסטי הנפוח מווירג’יניה, בחליפותיו ההדורות ובהתנשאותו המתמידה. מצחיק – אבל כל כך לא אפקטיבי. “הדמוקרטים של סן פרנסיסקו”, כפי שהרפובליקנים קראו להם בלעג, נחלו באותה השנה את התבוסה הגדולה ביותר בתולדות מפלגתם.

שנתיים אחר כך, בית המשפט העליון של ארה”ב סמך את ידיו על “החוק נגד מעשי-סדום” של ג’ורג’יה, מדינת הולדתו של דין ראסק הנ”ל. יעברו 18 שנה לפני שבית המשפט ישנה את דעתו, יפסול חוק נגד הומוסקסואליות במדינת טקסס, וישים בזה קץ לקרימינליזציה של יחסים חד-מיניים, ב-2003.

עתון בדאלאס מודיע על החלטת בית המשפט העליון של ארה”ב, יוני 2003, לבטל את החוקים נגד “מעשי סדום” של מדינת טקסס. “עידן חדש להומוסקסואלים אמריקניים”, הוא מצטט הכרזה של פעיל

אף על פי כן, רק לפני חמש שנים וּפחות, התנגדות גואה לנישואי הומוסקסואלים ולסביות הקימה לתחיה את נשיאותו של ג’ורג’ בוש, וּמילאה תפקיד חשוב, אולי מרכזי, בנצחון הבחירות הדחוק שלו על ג’ון קרי ב-2004. לא מעט דמוקרטים חרקו אז שיניים, ותהו, בדרך כלל רק בלחישה, אם אמנם היה צורך להעמיד נישואי הומוסקסואלים סמוך כל כך לראש סדר היום. סוף סוף, על הפרק עמדו כמה דברים הרי גורל, כמו מלחמה בעיראק, זכויות אזרח, נסיגה כלכלית.

היוזמה להכיר בנישואים חד מיניים במדינת מסצ’וסטס בעיצומה של שנת בחירות היתה מָן משמיים בשביל הרפובליקנים. היא עזרה להם להוציא אל הקלפיות מאות אלפי מצביעים נוצריים שמרנים, שכנראה לא היו טורחים להגיע אילמלא נקראו “להציל את מוסד הנישואים”. הם היטו את הכף לטובת בוש במדינת המפתח אוהיו. בלי אוהיו, בוש היה מפסיד.

ג’ורג’ בוש מיהר לתפוס את השור בקרניו. בגבור זרם החדשות הרעות ממלחמת עיראק, כאשר הכלכלה לא מיהרה להתאושש ממיתון, הנשיא ואסטרטגיו החליטו להעלות על סדר היום את הנושא החשוב באמת: בפברואר 2004, בוש קרא לתקן את החוקה כדי לאסור נישואים חד-מיניים. החוקה לא תוקנה, אבל בוש נעשה מֵגֵן האמונה — ומגנט לקולות של נוצרים שמרנים

כרזת בחירות של ג’ון קרי באוהיו, 2004, אומרת, “ג’ון קרי שותף לערכינו”. זה לא עבד. הנוצרים האוונגליסטים של אוהיו נהרו בהמוניהם לקלפיות כדי להכשיל הכרה בנישואי הומוקסואלים — ואגב כך גם כדי להצביע בעד ג’ורג’ בוש. אוהיו אבדה לדמוקרטים, הבחירות אבדו

כמה יש בעצם?

ברק אובמה הבטיח די הרבה במסע הבחירות שלו. למשל, הוא הבטיח שיבטל את האיסור החלקי על שירות הומוסקסואלים בצבא. לפי שעה הוא לא עמד בדיבורו, למורת רוחם הניכרת של פעילים הומוסקסואליים. בחודש שעבר, אובמה הורה להעניק הטבות משפחתיות לבני זוג הומוסקסואלים של עובדי מדינה. הוא גם החליט שבפעם הראשונה מאז ומעולם, מִפקד האוכלוסים העשר-שנתי, זה המיועד להיערך ב-2010, יפקוד בני זוג הומוסקסואליים אם הם מכריזים שהם נשואים.

זה תמרור בדרך העולה אל שוויון זכויות – וזו החלטה עם פוטנציאל מעניין. אפשר שהיא תיתן תשובה על שאלה, התלויה ועומדת זה ששים שנה לפחות: כמה הומוסקסואלים יש בעצם? ד”ר אלפרד קינסי, הסקסולוג המפורסם של אמצע המאה ה-20, טען ב-1948 שאחד מכל עשרה הוא הומוסקסואל. אבל מאז התעוררו השגות ניכרות, והערכות אחרות העמידו את שיעור ההומוסקסואלים על אחוז אחד עד ארבעה אחוזים של האוכלוסיה.

האם תוצאות המיפקד ישַנוּ? למשל, האם מספרים קטנים יחסית יהיו לרועץ למאבק על שיווי זכויות? תשובה ליברלית היא שזכויות אזרח אינן תלויות במספרים, הן תלויות בהכרה עקרונית. תשובה מעשית היא שעניינים המצריכים חקיקה, או לפחות הסכמה רחבה, יוצאים נשכרים כאשר יש להם סיבות סטטיסטיות.

שמא הגיע הזמן לצנן את הלהט, כדי לבסס את מה שכבר הושג? סוף סוף, יש סכנות לא מבוטלות לכל עניין פוליטי שכרוכה בו הקנטה של הֶרגלים ושל דעות קדומות. פעילי זכויות ישיבו על זה שנימוס לא שיכנע שום רוב להעניק זכויות לשום מיעוט. בינתיים המהפכה תוסיף להתגלגל.

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא”ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא”ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

5 Responses to “הומוסקסואלים באמריקה: המהפכה המתמדת”

  1. מיכאל ז. הגיב:

    שהיה אחד המתנגדים החריפים ביותר למתן זכויות להומוסקסואלים בכלל, ולזוגות בפרט, אותו פאלוול האשים את ההומואים, הפמיניסטיות ואת תומכי ההפלות ביצירת אקלים פוליטי שגרם לאירועי 9/11.

  2. ינון שפריר הגיב:

    1. עד כמה שידוע לי, הזכויות לבני זוג הומוסקסואלים ניתנות כעת לכל העובדים הפדרליים ולא רק לעובדי מחלקת המדינה. עדיין אלה לא זכויות מלאות – אבל לפחות יש הכרה מסוימת.

    2. הכינוי “Sisters of perpetual Indulgence” הוא כמובן משחק מילים, היות ובתאולוגיה הנוצרית הקתולית המילה Indulgence פירושה “סליחה מוחלטת על חטאים”

  3. יואב קרני הגיב:

    ינון: במחלקת המדינה העניין שונה, כי מדובר על שיבוץ מעבר לים.

    הבנק העולמי עושה עוד צעד אחד, ומבקש אשרות. אם זה יוענק, תעלה מייד הדרישה להעניק אשרות כניסה ושהיה לבני זוג חד-מיניים של אזרחים אמריקניים. אני מנחש שדרישה כזאת תעורר נחשול של התנגדות.

  4. אילן הגיב:

    חשוב מאוד, ומעניין מאוד.

  5. דרור שניר הגיב:

    כמו תמיד. תודה על עוד מאמר מעולה ומרחיב-דעת, יואב.

Leave a Reply for אילן