שלום אחרון

השבוע לפני תשעים שנה התחיל הכול. באמת. נשיא אחד ושלושה ראשי ממשלות הכתיבו לגרמניה המובסת את השלום. הם בראו את עולמנו, לטוב ולרע. בעיקר לרע. הסכמי ורסאי, 1919, הם סיבה ללמוד קצת היסטוריה ולהפיק לקחים: איך עושים שלום נדיב, שכל שותפיו ירצו בשיורו

ורסאי, השבוע לפני תשעים שנה: מעמד חתימת הסכמי השלום עם גרמניה. במרכז מובלטים שלושת השושבינים העיקריים (משמאל לימין): נשיא ארה “ב ווּדרוֹ ווילסון, ראש ממשלת צרפת ז’ורז’ קלֶמאנסו, וראש ממשלת בריטניה לויד ג’ורג’ (ציור של הבריטי ויליאם אוֹרפֶּן)

הפיתוי לקבוע נקודות התחלה היסטוריות הוא לעתים קרובות גדול מכדי שנעמוד בו. וּמדוע בעצם צריך לעמוד בו? מסעות ספקולטיביים אל קו הזינוק אולי אינם מניבים תוצאות מדעיות, אבל הם מעניקים לנו הזדמנות להרחיב הֶקשרים, וּלהוסיף נופך של סיפור מתח לכל נַרַטיב היסטורי.

כמו למשל התאריך הזה, שבתחילת השבוע מלאו לו תשעים שנה: 28 ביוני 1919. ביום ההוא, מנהיגי המעצמות המנצחות של “המלחמה הגדולה” (איש לא ידע עדיין שהיא בעצם מלחמת העולם הראשונה) הֵסֵבּוּ באולם המראות של ארמון ורסאי, כדי לחתום על הסכם השלום עם גרמניה המובסת.

לא היה צורך להמתין תשעים שנה, כדי להבין שמֵחֲלָצֵי ההסכם ההוא בקעה מלחמה איומה שבעתיים. זה התחוור לכול 15 שנה אחר כך, כאשר גרמניה המושפלת נכרכה על צווארו של היטלר. אחדים הבינו את זה תיכף ומייד, כמו האיש הֶחכם ביותר של דורו, ג’ון מֵיינארד קֵיינְז. הוא מיהר לחבר קונטרס נבואי, על “התוצאות הכלכליות של השלום”.

איך לכל הרוחות הם – נשיא ארה”ב וראשי הממשלות של צרפת, של בריטניה ושל איטליה – לא הבינו את זה? הם דווקא הבינו, פחות או יותר. אבל קָצרה ידם. הם היו שבויים בידי הנסיבות. היה משהו טראגי ופואטי וּבלתי נמנע בהתאבדות הקולקטיבית של אירופה.

יש כל כך הרבה תאריכים הטוענים לתווית של “קו הזינוק”. היכנסו-נא אל חנות ספרים גדולה בארה”ב, למשל, וחַפּשו את מדפי ההיסטוריה. מספר הספרים העוסקים בקווי-זינוק הוא פשוט מבעית. הם קופצים מכל עֵבר. מותר לחשוש שעוד מעט יאזלו השנים, המעניקות את ספרותיהן לכותרים. השבוע נתקלתי בספר חדש, הנקרא “1959: השנה שבה השתנה הכול”. הכול? נו, טוב. סמוך לה תוכלו למצוא את “רומא 1960: האולימפיאדה ששינתה את העולם”. ו”1968: השנה שטילטלה את העולם”. ו”1969: השנה שבה השתנה הכול”. הכול? ו”1973: השנה שבה נולדה אמריקה שלאחר שנות ה-60″. די הגיוני.

חור התולעת

בדרכן, כל אחת מן השנים ההן אמנם פתחה דלת חדשה. יום אחד, כאשר נוכל לגלוש בין עולמות פרלליים, נראה כמעט, בדיוק, בעֵרך מה היה קורה לנו בעולם שבו לא היתה אולימפיאדה ברומא, ולא היה אנדי וורהול, ולא היתה מלחמת וייטנאם. אבל אני חושב שאין צורך מיוחד לחפש חור תולעת באריגי החלל והזמן כדי לעמוד על משמעותו של עשרים-ושמונָה ביוני 1919. ביום ההוא, כנראה יותר מבכל יום אחר במאה העשרים, אמנם נולד עולמנו.

הבה נדבר כאן על היהודים. כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, אולי 80% של העם היהודי חיו ביבשת אירופה, בין נהר הדְנְיֶפֶּר ובין הרי הפירינאים, בין סאלוניקי ובין מנצ’סטר. רוב יהודי אירופה חיו בארצות, שוועידת ורסאי הקימה, או אִפשרה, או הִנדסה: פולין, הונגריה, המדינות הבלטיות, רומניה, צ’כוסלובקיה, יוגוסלביה. שם התנהלה הפעילות התרבותית והפוליטית החשובה ביותר של היהודים, ציונים ולא ציונים, חילונים ולא-חילונים.

תרבותה הפוליטית של ישראל טבועה בחותם עמוק של הפוליטיקה ב”ארצות ורסאי” בתקופה שבין שתי מלחמות העולם: המִבנה המפלגתי, הרטוריקה, הפוֹלֶמיקה, ההתנהגות הציבורית, הדימויים. אולי הצד מבשר הרעות ביותר הוא כשלונן המצמרר של ארצות ורסאי לכונן יחסים בריאים בין רוב וּבין מיעוט. המיעוטים היו גדולים מאוד. בפולין הם הגיעו עד שליש האוכלוסיה (יהודים, אוקראינים, ביילורוסים, גרמנים, ליטאים). בצ’כוסלובקיה, יותר מחצי האוכלוסיה לא היו צ’כים או סלובקים.

זה לא היה הגיוני. מה הטעם לפרק אימפריות רבות-לאומים כדי להעניק זכות הגדרה עצמית לִלאומיהן — אבל להפקיד את הלאומים האלה על לאומים קטנים מהם?

שבעים שנה אחרי האסון של ורסאי היה נדמה שעקרונותיה יוצאים סוף סוף אל הפועל. התמוטטות ברית המועצות שִחררה גל חסר תקדים של התעוררות לאומית. על חורבותיה, ועל חורבות המשטרים הקומוניסטיים של מזרח אירופה, קמו עשרים מדינות חדשות.

מאז עברו עשרים שנה. תיגר נקרא על קדוּשַת ההגדרה העצמית ועל הגיונה במלחמות יוגוסלביה והקווקאז, מלחמות קונגו והקרן המזרחית של אפריקה, העוויתות התקופתיות בתת היבשת ההודית וכמובן הסכסוכים האין סופיים של המזרח התיכון.

את השד אי אפשר להחזיר

במקום אחר עסקתי בניחושים מה היה קורה אילמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה. הרבה פחות אנשים היו מתים. שינויים היו מוסיפים להיות הדרגתיים, אולי הדרגתיים מדיי. אפריקה וחלקים של אסיה היו עדיין בשלטון אירופי. המזרח התיכון היה שייך לטורקיה מתוקנת וּמשופצת. באו”ם, אם היה בכלל דבר כזה, לא היו כמעט מאתיים חברות אלא אולי 50. האם זה היה רע? אני חושב שלא. אולי היה מוטב אילמלא יצא השד מן הבקבוק.

את השד אי אפשר להחזיר. אפשר לעומת זאת ללמוד לקחים מוורסאי. לקח אחד חשוב הוא ששלום, מוכרח להיות נדיב. גרמניה אגב, אילו ניצחה במלחמת העולם הראשונה, תכננה להעניש את אויביה באופן הרבה יותר חמור ממה שהם הענישו אותה. נדיבות כלפיה לא היתה איפוא עניין של צדק, אלא של אינטרס עצמי. כדי ששלום יאריך ימים, ויכה שורשים, הכרח הוא שלכל הצדדים החתומים עליו יהיה אינטרס מובהק בהצלחתו.

הגדרה עצמית צריכה להיות רצינית. היא אינה יכולה להינתן באופן סמלי. האפריקנרים בדרום אפריקה ניסו להעניק הגדרה עצמית סמלית לכל אחת מן הקבוצות האתניות העיקריות של השחורים. מה היה קורה אילו הגישו הצעה רצינית, כפי שאחדים דחקו בהם – ללכד את כל השברים הטריטוריאליים של השחורים לכלל יחידה גדולה וּבעלת יכולת קיום על פני כל החלק המזרחי והצפוני של דרום אפריקה? אולי בנסיבות כאלה היה אפשר להגיע להסכם חלוקה, שהיה מתקבל על דעת השחורים ועל דעת העולם.

לישראלים מותר עכשיו להרהר בוורסאי. הואיל ורעיון המדינה הפלסטינית חדל להיות חתרני, והוא עכשיו נחלת הרוב הגדול של החברה הישראלית, מוטב לפתח נוסחה שתאפשר למדינה כזאת להתקיים ולשגשג. פירוזה הוא אפשרות סבירה, אבל הוא לבדו לא יספיק. גרמניה פּוֹרקה מרוב נשקה, כמעט כל צבאה פוזר, ונאסר עליה להקים חיל אויר. איש לא הצליח לאסור עליה ליפול בזרועותיה של לאומנות היסטרית ושוחרת נקם.

ראש הממשלה הודיע בחודש שעבר מה המדינה הפלסטינית לא תוכל להיות ולא תוכל לקבל. שמא יקדיש את הנאום התוכניתי הבא להודעה חגיגית מה היא תוכל להיות ומה היא תוכל לקבל? האינטרס העצמי מחייב אותו לתת לפלסטינים סיבה לתמוך בהסכם שלום יותר ממה שהגרמנים של צ’כוסלובקיה, האוקראינים של פולין וההונגרים של רומניה תמכו בשלום של אולם המראות בוורסאי.

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא”ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא”ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.


10 Responses to “שלום אחרון”

  1. יואב קרני הגיב:

    מזכיר לכל המגיבים: הודעות יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנן.

  2. דידו הגיב:

    ברור ששלום נדיב כזה היה רצוי מאוד, בעבר ובעתיד.לא ידוע לי על אחד כזה בעבר ואני לא כל כך רואה אחד כזה בעתיד

  3. חנן הגיב:

    האם לדעתך זה היה עובד? בריטניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה על סף פשיטת רגל, צרפת הרוסה, ברוסיה מהפכה רק ארה”ב נמצאת במצב טוב ובה יש רוב שתומך בבדלנות
    איזה נדיבות היה ניתן לספק לגרמניה? כסף על חשבון מי? טריטוריה על חשבון מי? לתת לה לשמור על מושבותיה? לאחד אותה עם אוסטריה?

    האופציה היחידה שהיתה אפשרית אולי היא לתת לה לשמור על חלק ממושבותיה באפריקה ולתעל את הרצונות ההרסניים\נקמניים\אימפריאלים שלה לכיוון אפריקה (בדומה למה שעשה ביסמארק לאחר מלחמת פרוסיה צרפת)

    אנא תן דוגמא למה אתה מתכוון בנדיבות כלפי המנוצחים במקרה של מלחמת העולם השניה- כמובן נדיבות שהיתה ריאלית לזמנה

  4. הערה פרדוכסלית

    לועידת המומחים,בנוה דמברטון-אוקס,
    נכנס
    בקידה
    הפרדוכס.

    הוא נכנס ואמר:לא הוזמנתי הלום
    וחסר גם כרטיס-כניסה לי.
    אבל באתי! כי עצם בניית השלום
    על-ידי דיפלומטים – עדי במרום!-
    הוא עניין
    כמעט פרדוכסלי.

    אדבר נא איפה: מנסיון האומות,
    כל שלום היה זמן בית שתי מלחמות,
    בו צברו את הנשק, לאום מול לאום,
    בו בשלו סכסוכי עם ועם.
    ונצדק אם נאמר שלולא השלום
    לא היו מלחמות בעולם.

    משום כך הדנים על שלום ברוב-חפץ
    חייבים לשנן וללמוד
    כי שלום הוא אחד מחומרי-הנפץ
    היכולים להחריב עולמות.

    ולכן הקמת-השלום יש בה פחד
    כי ארגז דינמיט הוא,ומי יחזיקנו?
    ואמנם העמים מקימים אותו יחד –
    ומיד מתחילים להתרחק ממנו.

    יען כל השוכב לידו לישון,
    זאת הראו העובדות-
    מתנפץ ראשון.

    כך הולך ונסגר מעגל-הקסמים
    שתמיד סבבו בו דברי-הימים,
    ומזה העיגול המכושף עדי-עד
    יש מוצא יחידי ואחד-

    כך: כדי שאותו השלום בקומו
    לא יבשיל מלחמה חדשה בשקט,
    יש הכרח שיהיה השלום בעצמו
    מלחמה בלתי-פוסקת.

    מלחמה
    נגד כל השלמה ומורך,
    נגד כל עיוות-דין של יחיד ועם,
    ואפילו שמירת השלום,לעת צורך,
    משומרי -השלום בעצמם.

    כך דיבר פרדוכס ויצא בקידה
    מאולם הועידה.

  5. יואב קרני הגיב:

    כמובן היה שלום נדיב. חישבו-נא על השלום שהעניקו מעצמות המערב המנצחות למערב גרמניה, ליפאן ולאיטליה לאחר מלחמת העולם השניה.

    חנן, על שאלתך המסובכת הנה תשובה פשוטה: כל מה שהיה עליהם לעשות הוא לא להטיל על גרמניה עונשים כספיים אסטרונומיים לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה — זאת אומרת, לקבל את הצהרת העקרונות של הנשיא ווילסון. אשר לטריטוריות, היו עיוותים, בוודאי. היה אפשר להימנע לפחות מחלקם.

  6. דידו הגיב:

    אכן כן. אלא שהסכמי ורסאי היו ה רעבע געלט עבורם, ובלי הראשון לא היה השני, כאילו היו מערכת שלמה אחת שאלה שני חלקיה המאזנים זה את זה.גם את פצצות האטום ניתן למנות כגורם המאיר לצד החזק את מגבלות הכח

  7. אהרון קנכט הגיב:

    אני מסכים עם הכתוב באופן עקרוני ובכ”ז עולה בי הרהור אם באמת שלום נדיב היה משנה את פני ההיסטוריה. הניתוח מייחס לעמים דפוסי התנהגות כשל פרטים, ואם אכן כך – האם באמת התנהגות אבירית אצל הפרט מביאה לתגובה יותר טובה? לא תמיד,ולפעמים אף ההפך מכך. יש לזכור שכדרך הפרט קיימת אף דרך של כלל (“עם”, קבוצה אתנית) עם מאפינים יחודיים. ויש בי תחושה פנימית שהתגובה הגרמנית היתה דומה גם אם היו זוכים ליחס אדיב. ותחושה עוד פחות נעימה ביחס לכינון שלום עם הפלסטינים.

  8. יואב קרני הגיב:

    ד”ר קנכט: אני חושש שלא ירדת לסוף דעתי, אני מתנצל אם לא הסברתי את עצמי בהצלחה. אני אינני סומך כלל נעל אביריותו של מישהו. אדרבא, אני מדבר על הצורך ב”אינטרס עצמי”. שלום יכול להתקיים לאורך ימים באחת משתי הנסיבות: או שהוא נכפה בכוח, או שהוא משרת את האינטרסים של כל חותמיו.
    “שלום נדיב” אינו עניין של גינונים, אלא הוא עניין של נכסים. אם למפסיד אין מה להפסיד אחרי שהפסיד – הגרמנים ב-1918, הפלסטינים מ-1948 ואילך – או-אז אין כל סיכוי שהם ידבקו בסטאטוס-קוו. תן למפסיד חזקה בהסדר שלום – ופקח עליו עין בוחנת מאוד – ואולי הוא ישנה את דפוסי התנהגותו. אגב, כדאי לזכור שגם למפסיד יש סיבות להתייחס בפקפוק אל כוונותיו של המנצח. אני אומר את זה שלא על מנת להצדיק את הפקפוק, אלא כדאי להטעים את החיוניות של מאמץ להגיע לנוסחה הוגנת.

  9. איתמר רועי הגיב:

    כמדומני שמקיאוולי כבר אמר ב-“הנסיך” דברים דומים ולדאבון האידיאלים שלי גם נכונים מאוד

  10. יובל הגיב:

    בכלל בלוג מרתק ומלא עיניין
    ולגבי מלחמת העולם הראשונה ואחריה כנראה שבאמת “במערב אין כל חדש”

Leave a Reply for אהרון קנכט