הרודנים הדמוקרטיים, הנה הם באים

מאיראן ועד ונצואלה, נשיאים שנבחרו, אולי, באופן דמוקרטי רוצים להישאר לנצח. בהונדורס הקטנה ניסה הנשיא לחקות אותם — אבל הודח השבוע בהפיכה צבאית. ברק אובמה גינה ללא הסתייגות. לא היתה לו ברירה. הדמוקרטיה המערבית נמצאת בנסיגה, ולארה”ב התייבש רוב האשראי

מֶל מרגיש בבית. הנשיא המודח של הונדורס מנואל ‘מל’ סֶלַאיה (שני משמאל) נועד עם רביעיית צ’אווס. מימין לשמאל: נשיא אקוואדור, רפאל קוריאה; נשיא ונצואלה, אוגו צ’אווס; מארח הפגישה, נשיא ניקרגואה דניאל אוֹרטֶגה; סלאיה; נשיא בוליביה, אֶבוֹ מוראלֶס. גזיר מן העתון הספרדי אל פאיס

אם היינו זקוקים לתזכורת על המידה שבה נשיאות ג’ורג’ בוש החלישה את השפעת ארה”ב בעולם, הבחירות באיראן הזכירו לנו בחודש שעבר, וההפיכה-לא-הפיכה בהונדורס חזרה והזכירה השבוע.

הקשר בין השתיים מקרי בהחלט, חוץ מזה שבשתיהן תגובת ארה”ב היתה תוצאה של הצורך להיזהר, אולי יותר מדיי. באיראן, הנשיא ברק אובמה לחש וגישש לפני שהרים את קולו נגד דיכּוּיָם של מפגיני הדמוקרטיה. בהונדורס, הוא מיהר לגנות בחריפוּת את הדחתו של נשיא אנטי-אמריקני, בעל ברית של השמאל הקיצוני באמריקה הלטינית.

בִּשני המקרים, ארה”ב וִידידיה שילמו את המחיר של התמעטות האשראי האמריקני, לא רק בעיני אויבים מושבעים אלא גם בעיני ידידים משכבר הימים. ארה”ב צריכה לנקות את עצמה מחשד שיש לה כוונות סמויות, אפילו כאשר אין לה כוונות סמויות. בעלי בריתה הטבעיים יוצאים נפסדים.

המאורעות באיראן החשובה, ובהונדורס השולית, התיישבו עם מגמה מבשרת רעות: חוסר החשק של מנהיגים פופוליסטיים ואוטוקרטיים לפַנות את השלטון באופן דמוקרטי. אמריקה הלטינית משופעת בנסיונות כאלה, אבל אנחנו מוצאים אותם גם ברוסיה, ברוב הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, באיראן וּבטורקיה — וכמובן באפריקה.

משהו רקוב ברפובליקת הבננה

הונדורס (בצבע) על רקע שאר אמריקה המרכזית ואגן הים הקאריבי. הקצה ההאפור למעלה מימין מציין את פלורידה. מתחתיה — קובה. האפור משמאל הוא מקסיקו

הונדורס היא מקום ביש-מזל במיוחד. היא היתה מקור ההשראה של הסופר האמריקני או. הנרי, כאשר טבע בסוף המאה ה-19 את המושג “רפובליקת בננה”. הוא נועד לתאר מדינות קטנות וחלשות באמריקה המרכזית, שבננות היו בסיס כלכלתן. בערך שלושה רבעים של הבננות הנסחרות בעולם באות מאגן הים הקאריבי. המדינות האלה השתעבדו לתאגידים אמריקניים, בייחוד ‘חברת הפירות המאוחדת’ הידועה לשִמצה, שנקראה לימים United Brands, ונקראת כיום “צי’קיטה”. הונדורס מוסיפה להיות תלויה בבננות, כמעט רבע היצוא השנתי שלה.

הונדורס חוזרת ונודעת לעולם החיצון בדרך כלל באחת משתי הנסיבות: אסון טבע, או אסון מידי אדם. זאת אומרת, כאשר סופת הוריקן שורקת מן הים הקריבי, או כאשר הגנרלים שלה מחליטים שהגיע הזמן להציל את המולדת מידי הפוליטיקאים הכושלים.

שלושה הוריקאנים קטלניים פגעו בה ב-11 השנה האחרונות. אחד, ב-1998, שניתן לו השם “מיטש”, היה ההרסני ביותר זה מאה שנה. הוא השמיד 90% מיבול הבננות, ו”החזיר אותנו 50 שנה אחורה”, בלשונו של נשיא הונדורס בימים ההם.

אשר להפיכות צבאיות, הן היו לחם חוקה של כל ארץ באמריקה הלטינית: האמצעי העיקרי, לפעמים היחיד, להחליף שלטון. הן התחילו לצאת מן האופנה בסוף שנות ה-70.

ביום א’ השבוע היה נדמה לאמריקה הלטינית שרוח הרפאים חוזרת: חיילים הונדורניים הופיעו במעונו של הנשיא מַנוּאֶל ‘מֶל’ סֶלַאיַה (Zelaya), עצרו אותו בכתונת הלילה שלו, העמיסו אותו על מטוס, ושלחו אותו לגלות בקוסטה ריקה. זו היתה הפיכה, בוודאי במובן טכני. אבל זו לא היתה הפיכה קלאסית.

הצבא לא תפס את השלטון. הנשיאות עברה לידי היורש החוקתי, נשיא הקונגרס (פרלמנט). הוא מיהר למנות קבינט אזרחי, ולהבטיח שהבחירות הבאות יתקיימו במועדן, בעוד חמישה חודשים ופחות. עתונים לא נסגרו, מפלגות אופוזיציה לא פוזרו, מתנגדים לא הושלכו לכלא. זו אינה נוסחה רגילה של הפיכה צבאית.

ההדחה היתה תוצאת נסיון מגושם של סֶלאיה לתקן את החוקה, כדי לחזור וּלהתמודד על הנשיאות. הוא רצה לערוך משאל עם, אף כי לא היתה לו הסמכות החוקית. הוא התעלם מבית המשפט העליון, , פיטר את רמטכ”ל הצבא שסירב לשתף פעולה, והזמין פתקי הצבעה מוונצואלה. כאשר חיל האויר סירב להפיץ את פתקי ההצבעה – בהונדורס הצבא מספק כל מיני שירותים אזרחיים – ‘מל’ צעד בראש תהלוכת תומכים אל בסיס חיל האויר הסמוך, ותפס את הפתקים.

עתון הונדורני, ממתנגדי הנשיא המודח, מכריז שעות אחדות לפני ההפיכה הצבאית על חרדה “לנוכח התערבותו של צ’אווס” בענייניה הפנימיים של הונדורס. העתון הגיע לידי קוראיו לאחר שהנשיא סֶלַאיַה, בעל בריתו של צ’אווס, הודח וגורש מן המדינה, ביום א’ השבוע

מבוקש: סוֹתְרָן ל’קאודיליוֹס’

הונדורס אוסרת על נשיאים לכהן יותר מתקופת כהונה אחת. ההגבלה הזו, שאוּמצה בשעתה בשוּרה של ארצות באמריקה הלטינית, נועדה למנוע ריכוז הכוח הפוליטי בידי מנהיג יחיד, “קאודיליוֹ” בספרדית. בחירות דמוקרטיות לִמהדרין העלו לשלטון אנשים שלא היה להם חשק לרדת ממנו. הגבלת כהונה — האמינו כותבי חוקות, מארגנטינה ועד גוואטמלה — תהיה סוֹתְרָן (אנטידוט) לדיקטטורה חדשה.

ב-1976 היו באמריקה הלטינית רק שלוש ארצות שיכלו להיחשב לדמוקרטיות: קוסטה ריקה, ונצואלה וקולומביה. חוקותיהן הגבילו נשיאים לתקופת כהונה אחת, אם כי לא מנעו מהם לחזור ולהתמודד לאחר הפוגה.

כאשר התחילה הדמוקרטיזציה, בסוף שנות ה-70, כל המצטרפות החדשות אימצו את ההגבלה. הראשונה שהתנערה ממנה היתה ארגנטינה, ב-1994. ברזיל הלכה בעקבותיה שלוש שנים אחר כך. ונצואלה עשתה כן בשנת 2000, קולומביה – ב-2005, בוליביה ואקוואדור – בשנה שעברה. בסוף השנה שעברה, ונצואלה הסירה את כל ההגבלות על מספר הכהונות. עוד קודם, ונצואלה האריכה את תקופת כהונתו של נשיא לשש שנים. במקסיקו הנשיא מכהן תקופה יחידה של שש שנים.

הארצות הלטינו-אמריקניות המוסיפות לדבוק בתקופת כהונה יחידה הן צ’ילה, פרו, אורוגוואי, פרגוואי ופנמה בדרום אמריקה; גוואטמלה, אל סלוואדור, הונדורס, ניקרגואה וקוסטה ריקה במרכז אמריקה; ומקסיקו בצפון אמריקה.

זה התחיל להשתנות עוד בשנות ה-90, בברזיל ובארגנטינה. אוּגוֹ צ’אווס החיש את המהלך הזה. נשיא ונצואלה לא רק רוקן את הפרלמנט ואת בתי המשפט מרוב סמכויותיהם, אלא גם העניק לעצמו את האופציה לכהן בנשיאות פחות או יותר לנֶצַח. כך נהגו גם בעלי בריתו הרדיקליים באקוואדור ובבוליביה. גם בעל ברית אחר, נשיא ניקרגואה, מנסה להיפטר מחוקה ליברלית המאיימת על נצחיוּתוֹ. עוד נראה מה יקרה בגוואטמלה, באל סלוואדור ובפרגוואי, כאשר נשיאים שמאליים שנבחרו בזמן האחרון, יתקרבו אל סיום כהונתם.

מותר לסלוח לנשיא צ’אווס, אם נדמה לו שהוא שומע פעמי משיח. הוא רקם חזון של איחוד מדיני וכלכלי שיעמוד נגד “האימפריה הצפון אמריקנית” שנואת נפשו, הידועה לנו כארצות הברית. הונדורס אמנם לא היתה החוליה החשובה ביותר בציר של צ’אווס, אבל נִראֶה שהוא עודד את נְשיאהּ סלאיה לאסור מלחמה על “האוליגרכיה”, או שלטון המעטים. כך מכנה צ’אווס את מתנגדיו, בלי שים לב למספר תומכיהם.

בימים האחרונים לפני הדחתו, סלאיה עורר רושם, שהוא רוצה למתוח את החוט עד קריעה. הוא היה מוכן לקומם עליו את הממסד הפוליטי, המשפטי, את הכנסיה הקתולית – ואת הגנרלים. אולי הוא חשב שיריביו יירתעו ברגע האחרון. אולי הוא קיווה להתקוממות עממית. אולי לא חשב ולא קיווה, אלא הימר.

הדחתו עוררה את צ’אווס להתקפה מרה על “האימפריה”, עד שהתברר כי הקיסר אובמה דווקא מתנגד להדחה, ותובע את החזרת סלאיה. לאובמה לא היתה בררה. אף כי הוא אמון על ניואנסים, לא זה המקום להפגין אותם. כאשר צ’אווס נושף בעורפו, נשיא ארה”ב חייב להתנער מהפיכה נגד ממשלה דמוקרטית, גם אם אין זו בדיוק הפיכה, וגם אם הנשיא המודח עצמו תיכנן לקרוע את החוקה לגזרים.

סטנדרטים כפולים

צ’אווס הספיק בינתיים להעמיד את צבאו ב”כוננות”, וּלהבטיח עזרה לעם של הונדורס אם יתקומם נגד “ממשלת הגורילה הזו”. קצת קשה להתייחס ברצינות אל האיוּם. בהונדורס אמנם יש סכנה של אלימוּת, אבל היא נובעת לא מעימות בין “העם” וּבין שליטיו, אלא מפילוג רציני בשוּרוֹת העם עצמו. אלפי הונדורנים הפגינו השבוע ברחובות  בקריאה “דמוקרטיה — כן, קומוניזם — לא”.

עתון בעיר שדה בוונצואלה מודיע (עשרים ותשעה ביוני), כי הנשיא צ’אווס מעמיד את הצבא במצב הכן בעקבות ההפיכה בהונדורס. “ונצואלה בעמדת קרב”, מצוטט צ’אווס, המאיים “לפעול” אם יאוּנֶה רע לשגרירו בטֶגוּסיגַלפַּה. נשיא ונצואלה מחמיץ מעט מאוד הזדמנויות לדרמות פומביות. רובן מסתיימות בקול דממה דקה

ארגון מדינות אמריקה מאיים על הונדורס בסנקציות. ארץ כה קטנה וכה חלשה היא מטרה נוחה מאוד, הרבה יותר מאיראן למשל. אמנם קצת קשה להבין את האיומים האלה חודש אחד לאחר שהארגון החליט לחזור ולפתוח את שעריו לפני קובה, שבה לא היו בחירות דמוקרטיות מאז 1952, אם בכלל. סטנדרטים כפולים כאלה ראינו בשפע בימי המלחמה הקרה, כאשר רודנויות שמאליות נהנו כמעט-אוטומטית מן התווית של “מתקדמות”, ורודנויות ימניות — מן התווית של “אנטי-קומוניסטיות”.

מוסדותיה של הדמוקרטיה הקפיטליסטית ושיטות ארגונה אינם נהנים בימים האלה מהערצה כללית. כנראה אין זה מוגזם להודות שהדמוקרטיה נמצאת עכשיו בנסיגה. את מקומה עלולים להחליף בהדרגה משטרים שהיסטוריון גדול, יעקב טלמון המנוח, היה קורא להם “דמוקרטיות טוטליטריות”.

דבר והיפוכו? לאו דווקא. ארצות יכולות לבחור להן רודנים באופן דמוקרטי בהחלט: צ’אווס, אחמדיניג’אד ועוד. סלאיה ניסה לתפוס טרמפ בהונדורס, אחרים ינסו. יעבור כנראה די הרבה זמן לפני שהדמוקרטיות התעשייתיות יוכלו להיאבק במגמה הזו מבלי להתבייש ומבלי להתנצל. שלמי תודה לג’ורג’ דאבליו בוש.

מדוע אמריקה הלטינית יוצאת מִגִדרָהּ? באמריקה הלטינית היו בעשרים השנה האחרונות שורה של הפיכות, גם אם לא הפיכות צבאיות קלאסיות. נשיאים שנבחרו באופן דמוקרטי הופלו לפני תום כהונתם. אף אחת מן הארצות שבהן התרחשו ההפיכות האלה לא הוענשה. אף אחת מהן לא קיבלה אולטימטום בין לאומי להחזיר את המודחים לשלטון.

פעם אחר פעם הספיקה העובדה שהנשיא המודח הוחלף בידי יורשו החוקתי, בין אם זה היה סגנו, או נשיא הקונגרס (פרלמנט), או נשיא בית המשפט העליון. מדוע היבשת כולה, ללא יוצא מן הכלל, מאיימת עכשיו על הונדורס בעיצומים מכאיבים, אם לא תחזיר את הנשיא סֶלאיה?

שתי תשובות אפשריות: אחת, הלחץ הֶעצום מצד אוגו צ’אווס ותומכיו; שתים, הרצון להבטיח שהנְגיף הישן של golpismo , “הפיכתיוּת” בתרגום קצת מגושם, לא יחזור וִיזהם את ורידי היבשת.

במובן הזה, הממסד הפוליטי בהונדורס שגה כאשר שלח חיילים חמושים לאסור את הנשיא באישון לילה. הוא עורר אסוציאציות שרוב ארצות היבשת עדיין לא נגמלו מהן.

הממסד ההונדורני חשב שאין לו בררה, מפני שבו ביום סלאיה עמד לערוך משאל-עם על תיקון החוקה. זה היה משאל לא חוקי, ובית המשפט העליון אסר על קיומו. סלאיה ציפצף על בית המשפט, וּפיטר את מפקד הצבא שסירב לסייע בארגון המשאל. התנהגותו של סלאיה היתה לא-רציונלית. הנשיא, מיליונר, שהפך את עצמו מליץ יושר לעניים, פלירטט עם צ’אווס ועם דניאל אורטגה מניקרגואה. כאשר ונצואלה ובוליביה גירשו בשנה שעברה את שגרירי ארה”ב, סלאיה גילה סולידריות: הוא סירב לקבל את כתב האמנתו של השגריר האמריקני החדש.

כל זה קצת מגוחך, “נהמת עכבר”, בהתחשב בחולשתה של הונדורס וּבִתלוּתה בארה”ב. אבל ביבשת הנוחה מאוד להתרגש, בייחוד מרטוריקה, הפנטזיה הצ’אוויסטית של הרפתקן הונדורני מנסה להתממש.

כל זה אינו מיועד לטעון שהונדורס אינה זקוקה לשינויים גדולים. נתוני הסי-איי-אי מדרגים את הונדורס בין 50 הארצות העניות ביותר בעולם. רמת האבטלה בה, עוד לפני המשבר הכלכלי הגלובלי, עמדה על 27%, אחת הגבוהות ביותר בעולם. נתוני 2004 מעמידים 50.7% של האוכלוסיה מתחת לקו העוני. כמעט 40% של 7.8 מיליון תושביה הם בני 14 ומטה. הגיל הממוצע הוא 20. פירושו של דבר שהונדורס יושבת על חבית חומר נפץ. היא מוכרחה לצמוח במהירות, כדי לספק עבודה לתושביה.

ללַמֶדכם משהו על תנאי המחיה, הונדורס עומדת במקום ה-181 בטבלת התמותה.

מרשימה היא יציבותו של משטר דמוקרטי, המניב זה 28 שנה נשיא חדש אחת לארבע שנים. אבל חילופי שלטון כשלעצמם אינם מספיקים. ממשלות צריכות להניב תוצאות. אי הצלחתה של הונדורס הדמוקרטית להניב אותן פותחת פתח להונדורס דמוקרטית פחות.

הפגנה גדולה בחוצות טֶגוּסיגאלפַּה בירת הונדורס לטובת הממשלה החדשה. על עמוד השער של עתון מקומי, שניים ביולי 2009

התיתכן דמוקרטיה טוטליטרית בישראל?

קצת קשה לראות אותה מתרחשת באופן לטינו-אמריקני. צה”ל היה מחוּסן במידה מרשימה מפוליטיזציה. אני אומר “מרשימה”, לא מפני שאין פוליטיזציה, אלא מפני שבְּארץ הנמצאת במצב מלחמה מיום כינונה היה אפשר לצפות להרבה יותר פוליטיזציה. אולי אני טועה, אבל בישראל קצת קשה לחזות אלוף משנה בצנחנים, העושה מעשה אוגו צ’אווס (אשר ניסה את כוחו בהפיכה צבאית ב-1992, שש שנים לפני שנבחר באופן דמוקרטי).

משטר אוטוריטרי עם סממנים דמוקרטיים יבוא, אם בכלל, מכיוון אחר. אני מנחש שהוא יהיה טבוע בחותם ולדימיר פוטין, מקור ההשראה של המפלגה השניה בגודלה בקואליציה. אפילו שמה, “ישראל ביתנו”, הוא תרגום שֵם מפלגתו של פוטין בגִלגוּלה הראשון (“רוסיה ביתנו”). מאז השם השתנה, אבל המהות בעינה עומדת.

פוטין רוקן את המוסדות הדמוקרטיים ברוסיה מתוכנם בהדרגה. הוא השאיר על כנם סממנים דמוקרטיים, אבל הבטיח שליריבים פוליטיים לא יהיה כל סיכוי. הוא הרס בשיטתיות כל ביטוי של עצמאות בממשל מקומי. הוא עשה עסק עם נתיניו: הוא יעניק להם יציבות כלכלית, ירשה להם לצרוך ולנסוע לחו”ל – והם יעניקו לו מונופול על הפוליטיקה.

כאשר מר ליברמן מדבר על ערגתו למשטר נשיאותי, פוטיניזם הוא המקום שאליו היה רוצה להגיע. הוא האיש המסוכן ביותר בדורנו, סוס טרויאני בלבה של התרבות הדמוקרטית.

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, וכתובת דוא”ל אמתית הם תנאים מקדימים לפירסום. כתובת הדוא”ל לא תיראה, היא נועדה לעיניי בלבד, ואני אשתמש בה אך ורק לאימות הזהות, אם יהיה צורך. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. מצטער על עודף הבקשות, נסיון לא נעים מחייב אותן. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

13 Responses to “הרודנים הדמוקרטיים, הנה הם באים”

  1. חנוך גיסר הגיב:

    במדרון הפתלתל של התמוטטות הדמוקרטיה, שגם ככה קשה להגדירה כדמוקרטיה “ממש”:
    מפלגת ליברמן + השתלטות החרד”ליזם הלאומני על עמדות המפתח בצבא (בדרך לגיטימית של התגייסות המונית ליחידות המובחרות, תוך כדי חולשת החילוניות) = רפובליקת בננות קלסית!

  2. יואב קרני הגיב:

    מצטער, הודעה שהושארה כאן באנגלית ללא זיהוי הושמטה. המגיב מוזמן להשאיר הודעה בעברית בלבד, ולחתום עליה.

  3. פיני הגיב:

    תודה יואב על סקירה ממצה ומעשירה
    של המתרחש במדינות אמריקה הלטינית.

    מכל מלמדיי השכלתי וגם ממך.

    שבת שלום,
    פיני

  4. אבי הגיב:

    חוקה היא לא דבר נצחי, וצריכה להיות אפשרות לשנותה אם הרוב רוצה בכך, אחרת היא משליטה חוקי עריצות שהעם לא רוצה בהם. במידה והעם רוצה את האפשרות שבנשיאות יוכל לשלוט מנהיג יותר מקדנציה אחת צריכה להיות לו האופציה להחליט זאת, ואיזו דרך טובה יותר ממשאל עם בו העם קובע בחוק הנידון, בלי קשר לנושאים אחרים שיבואו לידי ביטוי בבחירות רגילות.

  5. עוז הגיב:

    אתה כותב:
    “הוא הרס בשיטתיות כל ביטוי של עצמאות בממשל מקומי. הוא עשה עסק עם נתיניו: הוא יעניק להם יציבות כלכלית, ירשה להם לצרוך ולנסוע לחו”ל – והם יעניקו לו מונופול על הפוליטיקה.”

    בעצם זה המצב בישראל פחות או יותר. פרופ’ גלנור מהאוניברסיטה העברית כבר טוען שנים שאין שלטון מקומי אפקטיבי בארץ. ואני מסכים איתו, וכותב על זה המון בבלוג שלי.
    הנה לך דוגמא כדי להמחיש כמה הדמוקרטיה בישראל (שכמובן עובדת רק בשביל 50% מתושבי ישראל) דפוקה (חוץ מכל נושא השטחים) הנה לך דוגמא אבסורדית: ראש עיר בישראל לא יכול להתקין תמרור עצור בצומת מסוכן על דעת עצמו. הוא צריך את אישור משרד התחבורה. גם תחנות קווי האוטובוס נקבעות על ידי פקיד במשרד התחבורה. הידעת למשל, שהרפרנט של משרד התחבורה לנושא התח”צ בירושלים לא גר בירושלים, ומגיע לעיר כל יום באוטו פרטי.
    וזו בעצם תמצית העניין. לרוב הישראלים נוח כי יש להם יציבות כלכלית, ירשה להם לצרוך ולנסוע לחו”ל – והם בתמורה יושבים בשקט ומתעלמים ממה שקורה בשטחים בשמם כבר 42 שנים. קשה להגיד שלמתנחלים ולחרדים יש מונופול על הפוליטיקה, אבל הם בהחלט מיוצגים בעודף בפוליטיקה ועל פיהם יישק דבר. זה עולה לכולנו ביוקר, ואנחנו נשלם הרבה יותר אם התחזיות העגומות של שלטון ליברמן ייתממשו.

  6. שולמית הגיב:

    אולי ההצדקות וההסברים להתנהלותו של הנשיא אובמה מכסים על מבוכה . למה להאשים את ממשלו של בוש? הרי בכל מקרה יאמרו שאר המדינות מה שמשמרת את האיטנרסים שלהם. תמיד אירופה תאשים את ארה”ב בהתנשאות אך על פי רב תפנה אליה שתפתור את הבעיות שאירופה יצרה. על ארצות איסלם, דרום אמריקה ( במידה רבה של צדק) אין מה לדבר. כל דיקטטור משמאל יגנה את ארה”ב.
    גם סין או רוסיה ישמחו לנשיא ארה”ב הססני.
    מצטערת, אובמה לא מספק את הסחורה. הוא מאכזב את נאמני ארצות הברית ומתחנף לאחרות. אני מקווה שאני טועה.

  7. מאור פרץ הגיב:

    לא ייתכן שכל דבר שאובאמה יעשה רע יאשימו את ג’ורג’ בוש, כדי חס וחלילה לא להעביר ביקורת על אובאמה. לפעמים –שומו שמיים– גם אובאמה אחראי למעשים שלו עצמו. לעמדות הקרטריסטיות הפייסניות של אובאמה, התוודענו כבר מזמן ודומני שאתה יואב התרעת על כך שבמהלך כהונתו ייתכן שארה”ב לא תרקע ברגלה ברגעים בהם היא מחוייבת לרקוע ברגלה. לעניות דעתי, ירי של משטר איסלאמי דתי לעבר עשרות אזרחים לא חמושים שמפגינים הוא מקרה קלאסי שבו ארה”ב מחוייבת לרקוע ברגלה. ואם אובאמה בחר לומר שהוא לא רוצה להתערב בעינייניה הפנימיים של איראן אזי יש לו הזכות (חבל שלא גם הרצון) שלא לגנות את סילוקו של אדם שמנסה להשתלט על הונדורס בכח. אם הוא היה מצמיד את אי-הגינוי של ה”הפיכה” בהונדורס לאי הגינוי של הברוטליות של המשטר האיראני בשבועות האחרונים, אף אחד לא היה יכול לטעון שהוא נוקט במוסר כפול ושהוא תומך בסילוקו בכוח של נשיא אנטי-אמריקני.

    באשר לשאלה האם “דמוקרטיה טוטליטרית” אפשרית גם בישראל, תשובתי היא חד משמעית כן והיא קורית כבר עכשיו עם הממשלה הנוכחית שגמרה אומר לסיים את 4 שנות כהונתה ויהי מה (הכל כמובן בשם “שיפור יכולת המשילות כמובן”). העברת תקציב דו שנתי, הגדלת מספר הח”כים הדרושים להפלת ממשלה, הקטנת מספר הח”כים ממפלגה באופוזיציה שיכולים לפרוש ולהצטרף לממשלה (“חוק מופז”), חזרתה של ממשלה שנפלה לשלטון באם המפלגה שהחליפה אותה לא הצליחה להרכיב ממשלה חלופית והכנסת שופטים מתנחלים בעלי אופי ימני מובהק ביותר לבג”ץ הן רק חלק מהחוקים שמתכוונת הממשלה לחוקק כדי להנציח ככל שניתן את כהונתה. הפיכה לא חייבת להתבצע באמצעות טנקים שיקיפו את הכנסת. הפיכה יכולה להתבצע גם בחסות החוק.

  8. יואב קרני הגיב:

    אכן, מאור, “הפיכה יכולה להתרחש גם בחסות החוק”. אין בזה כלל ספק. זו בעצם הנקודה: רודנים דמוקרטיים — אלה הנבחרים באופן חוקי, ומשתמשים בשלטונם כדי להמעיט את החרויות. הדוגמאו שנתת מצוינות. אני אגב כתבתי על התקציב הדו-שנתי במקום אחר באתר הזה. קראתי לרשימתי “חטפו את החוקה”

    http://www.notes.co.il/karny/55114.asp

    אשר לאשמתו של בוש: בגללו ארה”ב נקלעה לעמדת התגוננות ביחסים הבין לאומיים אפילו במקומות שבהם היתה יכולה להנהיג התקפה (לא צבאית) לטובת דמוקרטיה. הפסיביות האמריקנית באמריקה הלטינית לנוכח אוגו צ’אווס היא הדוגמא הטובה ביותר. הפסיביות הזו התחילה בימי בוש, מפני שהוא היה עסוק בדמוקרטיזציה קטלנית של עיראק.

    תודה, עוז, על הדוגמאות שנתת בעניין ממשל מקומי בישראל. עניין התמרור הוא אבסורד, אם כי אני כמובן התכוונתי להחלטות ממשפחת המאקרו, שפוטין הפקיע מידי מושלים ומידי נשיאים של רפובליקות אוטונומיות, כדי להשלים את הרה-צאריזציה של רוסיה.

    חוקה, האזרח אבי, אכן אינה נצחית. אבל כאשר מנסים לשנות אותה באופן לא חוקי, זה אקט השקול כנגד הפיכה. כאשר בית המשפט העליון אוסר לערוך משאל-עם, והנשיא — שאין לו הסמכות החוקית לערוך משאל כזה — מתעקש, ומפטר באופן לא חוקי את הרמטכ”ל, הוא golpista לכל דבר, גם אם אינו לובש מדים.

  9. אבי הגיב:

    מדוע “האזרח אבי?”, אני לא המגיב שמכנה את עצמו “האזרח” (כבר הודעתי לך על כך ואתה ממשיך לעשות את אותה טעות)
    אמל”ט היא אינה העולם המערבי, הפערים בין האליטות להמונים הם גדולים וברורים שם בהרבה. ביהמ”ש נשלט שם בדרך כלל, ע”י חברי האליטות שמנסים למנוע כל שינוי ביחסי הכוחות. במצב הזה ביהמ”ש יפסול כל נסיון לשנות את החוקה, אפילו אם העם רוצה בשינוייה. איזה שיטה טובה יותר לשינוי החוק ממשאל עם שבו העם יקבע?
    לא פלא שחברי האליטות אסרו את נשיא הונדורס והגלו אותו, הם יודעים שהעם יתמוך בו.
    חוסר ההבנה של הפער העצום בין האליטה להמונים באמל”ט, היא הסיבה שנראה לך ולכל המגיבים שתושבי אמל”ט השתגעו, איך הם בוחרים במנהיגים מוזרים שכאלו? הסיבה היא כמובן שהאלטרנטיבה היא שלטון של האליטות. רק לסבר את האוזן, באמל”ט הפערים הכלכליים הגבוהים בעולם! האופוזיציה הימנית מצדיקה את המצב המביש שם ואינה שואפת לשנותו.

  10. יואב קרני הגיב:

    אני מודה לך על השיעור ועל סימני הקריאה. בעל האתר הזה מאמין בדמוקרטיה ליברלית. היא כוללת מוסדות ובתי משפט. לרוע המזל, מהפכנים מצליחים לנצל את מוסדותיה כדי להרוס אותה. אוגו צ’אווס עלה לשלטון באמצעות חוקה ליברלית, לפני שקרע אותה לגזרים. אבו מוראלס ניצח בבחירות דמוקרטיות בבוליביה. לולה בברזיל ניצח פעמיים באמצעות חוקה ליברלית.

    אני מציע לך לעיין קצת בהיסטוריה לטינו-אמריקנית לפני שאתה כותב פמפלטים מהפכניים, ומציע לפרק בתי משפט כאשר הם מסרבים לשרת את צורכי המהפכה.

  11. שחר גפני הגיב:

    לדעתי ובנתיים על פי ההתרחשות נהג הצבא שם באופן אחראי אך יש להמתין לבחירות החדשות.
    יש לי תחושה טובה שהצבא לא מעוניין למשול שם אבל גם לא לתת למהפכה מהסוג הוונצואלי לקרות.
    נכון, זה היה צריך לקרות בחסות המשטרה וללא גירוש אבל באמל”ט הפוליטיקלי קורקט הוא לא מפותח עדיין.

    לגבי המשילות בישראל אני כן הייתי שמח לראות ממשלה שיודעת מראש שאכן יש סבירות למשול 4 שנים. תנו לשרים להוביל מדיניות לטווח בינוני. מצד אחד נמאס לכולנו ללכת לבחירות כל שנתיים אבל רבים מתקשים לראות מהלכים לביסוס תיקון.

    ולבסוף או במה מתחיל לזייף. אל תדבר גבוהה על ערכים ומוסר אם בסוף אתה פועל לפי אינטרסים צרים. אי אפשר לשחק על שני הכובעים הללו בו זמנית.
    קוהרנטיות = אמינות = כוח. מאידך הוא חדש וצובר ניסיון. יש לתת לו עוד זמן לצבור שעות מנוע.

  12. יואב קרני הגיב:

    שחר גפני — אם רצונך להשאיר כאן תגובות, אדרבא. אבל אינך יכול להשאיר כתובת של אתר מסחרי. זה ניצול לא הגון של המדיום.

  13. רועי הגיב:

    לגבי ארה”ב, אם אינני טועה, אי-התערבותה בטבח ברואנדה ב-1994 הוסברה לאחר מעשה (או אי מעשה) כתגובה להתערבות הכושלת בסומליה ב-1993 והביקורת שנמתחה עליה. אומרים גם שהכשלון להתערב ברואנדה הוא מה שהכריע את הכף בהחלטה להתערב נגד סרביה במלחמת בוסניה-סרביה ב-1995.
    כך, כתנועת מטוטלת ארה”ב מחליטה אם להתערב ואם לא ותמיד אשמה בהתערבות או באי-התערבות. קשה להיות השוטר של העולם.
    אגב, התקופה הזו של הבדלנות היחסית עלולה לבשר משהו לגבי המוכנות של ארה”ב להתערב במצב בישראל. הרבה מאוד טמון בתזמון והרבה מאוד יהיה תלוי בהקשר. מתישהו ארה”ב תחליט לכפר על שתיקתה כרגע במסע כלשהו למען “הטובים” – מי שהם לא יהיו.

    לגבי ישראל, לא רק הפוטיניזם מסוכן. דמוגרפית, מסלול “החינוך העצמאי” – המקבל תקציבים מהמדינה ואינו מדבר ולו דקה אחת על דמוקרטיה – כמו גם זרמים אחרים ותפיסה עקומה של דמוקרטיה כעקרון עריצות רוב המגיע מכיוון הפוך לגמרי מפוטין – גם אלה מאיימים על המשך קיומו של חלק המשטר שעוד נותר שפוי בישראל.

Leave a Reply for אבי