החדשות הרעות משנת 2037

בשנה ההיא יפשוט הביטוח לאומי של ארה”ב את הרגל. ביטוח הבריאות לקשישים יתרוקן ממזומנים כבר ב-2017. סיבה לדאגה? לא, אם הייתם שואלים את ג’ק קמפ, כוכב הפוטבול שרצה להיות נשיא. הוא מת בשבוע שעבר, ושלח בזה תזכורת איך הימין האמריקני התפתה לאופטימיות בלתי מוגבלת שלא כל כך התיישבה עם המציאוּת

“כמה זמן זה יוכל להימשך?”, שאלה השבוע הכותרת לכל רוחב עמודו הראשון של עתון בקולורדו. “זה” הוא הביטוח הלאומי, אשר שיק ממנו — מן הפריטים המפורסמים ביותר בחיי אמריקה — נראה ברקע

בשבוע שעבר מת ג’ק קֶמפּ, ששינוי קטן מאוד של נסיבות היה הופך אותו לִנשיא ארה”ב, ואולי מְשַנה בזה את מהלך ההיסטוריה. הוא היה שחקן פוטבול מהולל (‘באפאלו בילס’), לפני שנעשה באמצע שנות ה-70 “ילד הפלא” של הימין הרפובליקני. כאשר נבחר לקונגרס היה סביר בהחלט להניח שזו רק תחנת ביניים.

בקיץ 1980, השמרנים הפצירו ברונלד רייגן למנות את קמפ למועמד המפלגה הרפובליקנית לסגן נשיא. או אז, קמפ היה כמעט ללא ספק נבחר למועמד המפלגה לנשיאות ב-1988, ומנצח בקלות. שושלת בוש לא היתה עולה לשלטון, אולי גם לא שושלת קלינטון.

קמפ היה אופטימיסט לתיאבון. הוא לא האמין במשחק סכום אפס. הוא היה להוט להגדיל את העוגה, כדי שיותר אנשים יוכלו לבצוע ממנה פרוסות גדולות יותר. זה היה אמור במפלגה הרפובליקנית עצמה – שהוא רצה להביא אליה שחורים, היספאנים וִיהודים – וזה היה אמור בכלכלה האמריקנית. הוא רצה לקרוא לה דרור, לחלץ אותה מן החישוקים של מסים גבוהים ושל (כיעכוע גרון קל) עודף פיקוח.

הוא היה הרוח החיה ביוזמת החקיקה, שהימין לא חדל להתגעגע אליה: הפחתת המסים הגדולה ביותר בתולדות ארה”ב, ב-1981. ההפחתה ההיא, בעיצומו של המיתון הֶחמוּר ביותר זה 45 שנה, הטילה פחד על אנשים רציונליים. היא תגדיל את הגרעון ללא נְשׂוֹא, הם הזהירו.

לקמפ היתה תשובה רהוטה וּלהוטה: אל תדאגו, הוא אמר, המספרים המוחלטים אינם מעלים ואינם מורידים. מה שחשוב הוא חלקו היחסי של הגרעון בתוצר הלאומי. אם כלכלת אמריקה תוכל לצמוח חמישה אחוזים בשנה, הגרעון יצטמק יחסית, וּבסופו של דבר גם ייסגר בזכות תַקבּוּלי המס שֶגֵאוּת כלכלית תניב.

המבקרים צדקו. בזמן נשיאותו של רייגן, החוב הלאומי של ארה”ב גדל כמעט פי שלושה.

יש סוכריות, אין חשבון נפש

אלאן גרינספן, הנגיד רב השנים של הבנק המרכזי (מ-1987 עד 2005), סיפר בזכרונותיו, שקמפ הציע לו פעם להפוך את הסֵדר הטבעי של הפוליטיקה האמריקנית: בִּמקום שהדמוקרטים יחלקו סוכריות להמונים בזמן שלטונם, והרפובליקנים יצטרכו לתקן את הנזק – יְחַלקו-נא הרפובליקנים את הסוכריות, וִיתקנו-נא הדמוקרטים את הנזק. קמפ התכוון כנראה להגיד שהרפובליקנים הם מפלגה רצינית מדיי, אחראית מדיי, שקולה מדיי. ככה קשה להגיע לשלטון, או להישאר בו לאורך ימים.

ג’ק קמפ בחברת אשתו, בצילום מ-1996, כאשר היה מועמד הרפובליקנים לסגן נשיא. הוא היה אופטימיסט רב-חזון, ועם קצת מזל היה יכול להיות נשיא (צילום בארכיוני, ללא ציון מקור. סליחה)

הנה כי כן, קמפ, שמת מסרטן בגיל 73, זכה לראות את נוסחתו מתממשת: במשך שש שנים, מ-2001 עד 2007, הרפובליקנים משלו בכיפה, גם הבית הלבן וגם הקונגרס היו בִּידיהם. הם חילקו “סוכריות” מכל הבא ליד, הם ויתרו על העמדת פנים של זהירות ושל איפוק, הם התנהגו כמו… דמוקרטים. ממשל דמוקרטי וקונגרס דמוקרטי מופקדים עכשיו על תיקון הנזקים.

השמרנים מכים על חטא – וּבה בשעה גם פוטרים את עצמם מחשבון נפש. הם אומרים שהתבוסה הניצחת של המפלגה היתה תוצאה של התרחקותה מֵעקרונותיה, לא של עמידה על העקרונות. ממילא, לא את עצם העקרונות צריך לחזור ולבחון אלא את קַלוּת הדעת של הפוליטיקאים. פוליטיקאים אפשר וצריך להחליף, אבל עקרונות לעולם עומדים.

אין לפי שעה כל סימן שהטענות האלה משכנעות את רוב שומעיהן. רבע או פחות של הציבור מזהים את עצמם עם המפלגה הרפובליקנית. היא סמוכה מאוד למעמד של חוסר רלוונטיות. נשיא פופולרי וחזק חופשי להתעלם מעצותיה. לקולותיה בקונגרס הוא כמעט אינו זקוק. ה’וול סטריט ג’רנל’, שמאמרי המערכת שלו הם פחות או יותר הסַמן הימני של הימין, הודה זה לא כבר, כי בזמן הנראה לעין תהיה בארה”ב “ממשלה ליברלית חסרת רסן”.

הממשלה חסרת הרסן הזו נמצאת עכשיו בעיצומם של צירי לידה דרמטיים. יושבת ראש בית הנבחרים, נאנסי פֶּלוֹסי, הבטיחה השבוע להשלים לפני סוף הקיץ חקיקה עצומת ממדים לרפורמה של מערכת הרפואה הציבורית.

זו משאת נפשם של “ליברלים חסרי רסן” עוד מתחילת שנות ה-90. הרפורמה נועדה להבטיח שכל האמריקנים ייהנו מטיפול רפואי. זה יהיה עסק יקר. זה גם יהיה עסק רב-בירוקרטיה. זה יחייב פיקוח מחמיר על בתי חולים ועל תעשיית התרופות, כדי להנמיך את ההוצאות. בקצרה, מכל זווית אפשרית, זה יהיה חלום ביעותים של הימין, המאמין שהחברה האידיאלית היא זו המצמצמת עד מינימום את התערבות הממשלה במהלך חייה.

הנצחון המהולל, או תעלול הפּוֹנְזי

השבוע התפרסם הדוח השנתי על מצב הביטוח הלאומי (באנגלית, “ביטוח סוציאלי”) ועל מצב הביטוח הרפואי לקשישים (“מדיקייר”). החדשות היו רעות. הביטוח הלאומי ייקלע לגרעון בתוך שבע שנים. הוא לא יוכל לעמוד עוד בתשלום מענקים לנָכים בתוך 11 שנה. הוא לא יוכל לעמוד בהתחייבויותיו לכל הציבור בתוך 27 שנה, ארבע שנים מוקדם מן הצפוי. “מדיקייר” יגיע לשם כבר ב-2017.

קצת משונה עד כמה אמריקנים לא נבהלו מן הידיעה. בדקתי בערך 400 עמודים ראשונים של עתונים, וּמצאתי רק עשרה שהעניקו לידיעה הזו את הכותרת הראשית הראויה לה.

אולי זה מפני שהחודשים האחרונים הרגילו את התקשורת ואת צרכניה במינון גבוה של חדשות רעות. אולי זה מפני שהזהרות מפני התמוטטות הביטוח הלאומי ומדיקייר נשמעות בתכיפות ניכרת זה 25 שנה. אולי זה מפני שאמריקנים מניחים, כי מה שעשתה ממשלתם לטובת הבנקים בוול סטריט היא תעשה גם לטובת קשישי אמריקה וחלשיה.

“הביטוח הלאומי בסכנה”, מכריז עתון בצפון קרוליינה. באנגלית אפשר לקרוא את הכותרת הזו גם “הבטחון החברתי בסכנה”. אמריקנים היו מקבלים את שני הניסוחים

העתון הזה, המופיע במדינת מונטנה, מראה באמצעות עקומה כיצד הביטוח הרפואי לקשישים יתרוקן ממזומניו בתוך שמונה שנים. בארה”ב אין ביטוח רפואי כולל, ורק קשישים או מעוטי יכולת זכאים לסיוע ממשלתי. אפילו הם יתקשו לסמוך עליו לאורך זמן

עוד מעט, בינואר 2010, ימלאו 75 שנה לביטוח הלאומי. החוק שאיפשר אותו היה אולי הנצחון המהולל ביותר של ‘המערך החדש’ (‘ניו דיל’) שכונן הנשיא רוזוולט בימי השפל הכלכלי הגדול של שנות ה-30. עד אז, אמריקנים במצוקה היו תלויים בנדבות, או בצדקה; בעשירים רחומי-לב או בבתי תמחוי של כנסיות. והנה, ב-1935, בפעם הראשונה בתולדות הרפובליקה, ממשלת ארה”ב התחייבה להעניק סיוע קבוע לאזרחיה.

השמרנים חרקו שיניים. מלכתחילה הם חשבו את הביטוח הלאומי להונאה. הסכנה של פשיטת רגל לא חדלה לרחף עליו. האמריקנית הראשונה שקיבלה שיק מן הביטוח הלאומי, ב-1940, שילמה לקופתו רק 22 דולר. עד יום מותה, הביטוח הלאומי שילם לה 22,000 דולר.

רונלד רייגן קרא לביטוח הלאומי “תעלול פּוֹנְזי העובר מִדור לדור”. נדמה לי שבזכות ברנרד מיידוף אין עוד צורך לתרגם “פונזי” לעברית. אבל רייגן לא עשה שום דבר בעניין הזה. יורשיו בדרך כלל סירבו לגעת בביטוח הלאומי מחשש לשלומם הפוליטי.

ביל קלינטון דווקא ניסה. בסוף 1998, כאשר הבורסה נסקה אל גבהים מטאפיזיים, הוא הציע להשקיע 62% מעודפי התקציב (אז היו עודפים, במשך שלוש שנים) ברכישת מניות. הרעיון עורר התנגדות כללית, משתי המפלגות. הוא כמובן מת מיתת נשיקה כאשר בועת הבורסה התפקעה, כמה חודשים אחר כך.

הינצל ברק אובמה את הנסיבות, כדי לעשות משהו לטובת הביטוח הלאומי? “איננו חושבים שזה נושא טמא”, אמר השבוע שר האוצר טים גאייטנר. אבל קצת קשה להאמין שוושינגטון תתפנה לביטוח הלאומי בשעה שהיא מגלגלת את הסלע הכבד של רפורמות הבריאות במעלה ההר. לשנת 2037 ממילא יש צליל של מדע בדיוני. מי יודע אם בכלל נגיע אליה.

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

7 Responses to “החדשות הרעות משנת 2037”

  1. עדה הגיב:

    האם אתה יכול להסיק מכך מסקנות גם על מצב הביטוח הלאומי בישראל?

  2. אדי הגיב:

    פעם ראשונה שאני קורא בעברית דיווח אמיתי על מצבה העגום של ארה”ב בהקשר של הביטוח הלאומי (שלא לדבר על הביטוח הרפואי). וזו לא רק מחמאה לך יואב, אלא גם ביקורת על חוסר ההבנה של העיתונאים בארץ בנושאים הללו והתעסקותם המתמדת בזוטות ובפרסונות במקום בעיקר.

    מדוע העיתונות בארה”ב לא מתעסקת בזה? הסיבה שכתבת (“החודשים האחרונים הרגילו את התקשורת ואת צרכניה במינון גבוה של חדשות רעות”) נראית נכונה ביותר, אבל נדמה לי שיש אף מעבר לזה – כל תקופת שלטון אובאמה כרוכה בבורות כלכלית משוועת של העיתונות האמריקאית ובנכונות ללכת כסומאים אחרי החלטות שמשמעותן התאבדות כלכלית.
    במובן הזה פשיטת הרגל של הביטוח הלאומי והמדיקר היא נדבך נוסף בחומה המתמוטטת ומה הם כבר מוסיפים על גירעון צפוי של 11 טריליון דולר?

    מעבר להתעסקות המאוד פוליטיקלי אינקורקט בסוגיה הזו, העובדות הקודרות פשוט אינן מתיישרות בקו הרוח האופטימית שעיתונים כמו הניו-יורק טיימס מנסים לפזר. הכלב של אובאמה הרבה יותר מעניין מעוד איזו תחזית עגומה.

  3. אבי הגיב:

    מה שאני לא מבין, זה איך מדינות אירופאיות כמו שבדיה, נורבגיה, דנמרק, פינלנד, הולנד, שוויץ וכו’, שבה הנגישות לבריאות והזכות לקיצבאות, פנסיה, דמי אבטלה וכו’ של האזרחים היא גבוהה בהרבה מבארה”ב יכולות לממן זכויות אלו ואילו ארה”ב לא יכולה?

  4. צביקה ברנהולץ הגיב:

    היא שחדלות הפרעון הממשמשת ובאה שלו היא כבר משהו נתון שלא נתפס כבר תקנה. אמריקאים בני גילי שאני בקשר איתם, בסביבות גיל השלושים, מניחים מראש שהתוכנית תגווע לפני שהם יגיעו לגיל פרישה, וממילא הם מתייחסים אליה כמס רגיל שאין בצידו שום הבטחה עתידית לתגמול.

    ולכן לדבר ולהתעסק באקטואריה שלה משול לדיון מעמיק במאזן של ג’נרל מוטורס.

  5. רועי מיל הגיב:

    יש מילה טובה יותר ל- centralization?

    בכל אופן, לכנות ביטוח לאומי בשם משחק פונזי זה כמו לכנות כל השקעה בשם הזה. ביטוח לאומי תלוי בתכנון שלו ובצפי קדימה של תזרימי המזומנים. אם הצפי הזה מוטעה, ביודעין או שלא, נדון הביטוח הלאומי לקריסה.
    זה לא חייב להיות המצב, אבל גם התחזיות הטובות ביותר לא תוכלנה לחזות בדיוק את התמורות הדמוגרפיות, הרפואיות, הכלכליות עשרות שנים קדימה.
    כשהשוק מנסה לעשות זאת, הברירה הטבעית מאפשרת למי שטעה ליפול ולמי שצדק לשלוט. כשיש רק אלטרנטיבה אחת, והיא טועה, כולם בצרות.

    האוניברסאליות של הביטוח הלאומי – היא שנתנה לו את טעמו והיא זו שתדון אותו לכשלון בסופו של דבר.

    ואולי יש פתרון בביטוח לאומי שהוא אוניברסאלי, אך לא יחיד? לא יודע. ייתכן וזה אוקסימורון, וייתכן שאפשר לחשוב על מנגנון שיאפשר פיזור מחד, ושליטה בכיפה של גופים המנהלים את ענייניהם בצורה אחראית ויעילה יותר.

  6. דני בלוך הגיב:

    מדינת הרווחה האירופאית בנוייה על ההערכה שהמדינה גובה מסים כדי לממן שירותי ביטחון, משטרה, איכות סביבה, רווחה, ביטוח בריאות וביטוח זקנה. המדינה רואה את המכלול ולכן אינה מנהלת חשבון אקטוארי נפרד בכל נושא ונושא כמבטח פרטי אלא רואה את המכלול. היא פועלת למען צמיחה חברתית שתגדיל גם את הכנסותיה ממסים ודוגת להוציא את תקציבה בתבונה וביעילות, תוך שמירת כספים לימי סגריר. מי שמצליח בכך – מעניק לתושביו חיים טובים יותר.

  7. יואב קרני הגיב:

    לא הייתי אומר שהעתונות בארה”ב אינה עוסקת במשבר הזה. היא עוסקת בהחלט, זה שנים רבות, במידה של העמקה. הערתי על חוסר העניין היחסי נגעה רק לשבוע שעבר.

    צביק’ה, אינני מסכים עם התיאור “בעיה אקטוארית” שנתת למשבר הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי באמריקה הוא שאלה פוליטית, מוסרית ורגשית מן המעלה הראשונה. הוא חזר והציל אמריקנים מעוני מנוון ומהשפלה. הוא המרכיב הסוציאלי החשוב ביותר של השיטה האמריקנית. התמוטטותו תחולל משבר סיסטמי ותרבותי שאי אפשר בכלל לשער את ממדיו.

    דני, תודה על הערתך החשובה. זה אמנם ההבדל ההיסטורי בין תפיסת המדינה באירופה ובין תפיסתה בארה”ב. בעיני הימין האמריקני, הביטוח הלאומי (בשנות ה-30) והביטוח הרפואי החלקי (בשנות ה-60) היו אלמנטים ב”סוציאל-דמוקרטיזציה” של אמריקה. אם אינני טועה, אתה שירתת בוושינגטון בימי השיא של “המהפכה הרייגנית” כאשר נעשה נסיון לפרק את “הממשלה הגדולה” — ולהרוס את האיגודים המקצועיים. עכשיו הנסיבות שונות מעיקרן.

Leave a Reply for צביקה ברנהולץ