לך לשלום, ואסאל גאה

ראש הממשלה יוצא אל פגישה ראשונה עם הנשיא אובמה. כובד ההיסטוריה מעיק על כתפיו. ידיד יהודי אמריקני עם נסיון אקזקוטיבי ניכר מזהיר: הם יגיעו לפגישה “מורעלים למחצה” זה נגד זה. הם כמובן אינם שווים. הם המלך והדוכס הקטן

היחסים המיוחדים בין ישראל לארה”ב לא היו תמיד כל כל מיוחדים. אמנם הארי טרומן זכור לטוב מיהר להכיר בישראל “דה פאקטו”, אבל גם מיהר להטיל אמברגו צבאי עליה. סטאלין המנוּול הכיר דה יוּרֶה, ושלח נשק צ’כי.

לישראל לא היתה בררה אלא ללמוד להסתדר.

כשאזל רצונו הטוב של סטאלין, והוא התחיל לתכנן פתרון סופי לשאלה היהודית, נולדה מלחמת אלג’יריה — והפכה את צרפת לבעלת בריתנו במאבק נגד הלאומיות הערבית. ארה”ב עמדה מנגד. היא אפילו ניסתה להתחרות עם ברית המועצות על חסדי גמאל עבד א-נאצר.

ביקורו הראשון של מזכיר מדינה אמריקני בישראל, ב-1953, היה מאורע מפחיד למדי. ג’ון פוסטר דאלס מיעט לחייך, ודיווח אחר כך כי מצא את ישראל פראנואידית. נשיאו, דוואייט אייזנהאור, משך את ישראל בשערות לאחר שכבשה את חצי האי סיני, בסוף 1956. הוא לא הרשה לחזון “מלכות ישראל השלישית” של בן גוריון להאריך יותר מכמה לילות הזויים.

נשיאים אמריקניים העדיפו להימנע מלארח ראשי ממשלות ישראליים בבית הלבן. לינדון ג’ונסון היה הראשון שאירח רשמית. יחסי ידידות נקשרו בינו וּבין לוי אשכול. בתחילת השנה ניתן פומבי לסרטי-ההקלטה הסודיים של ג’ונסון מזמן מלחמת ששת הימים. בעשרים-וחמשה ביוני 1967 הוא נשמע מספר על פגישתו עם ראש ממשלת ברית המועצות, אלכסיי קוסיגין.

“הוא לא יכול להבין מדוע זה נרצה לתמוך בשלושה מיליון יהודים, כאשר יש מאה מיליון ערבים”, אמר ג’ונסון. “אני אמרתי לו שהמספרים אינם קובעים מי צודק”.

לוי אשכול אצל לינדון ג’ונסון, בחוות ג’ונסון בטקסס, 1966. שם התחילו “היחסים המיוחדים”

צמחו לו כנפיים של גואל

איזה מזל היה לנו. מי יודע מֶה היה קורה אילמלא היה ג’ונסון בבית הלבן, בדיוק כאשר שארל דה גול החליט שישראל אינה עוד בעלת ברית או אפילו ידידה. ‘סקאייהוק’ ו’פאנטום’ החליפו את ה’מיסטר’ ואת ה’מיראז”.

ריצ’רד ניקסון היה הרבה פחות להוט לחמש את ישראל. הוא פיתח נוסחה מעצבנת, שישראל תורשה להחליף כל מטוס שתאבד, אבל לא יותר.

סטיריקן מפורסם אחד בוושינגטון תיאר כיצד ישראל ממציאה אבדות כבדות כדי לחדש את חיל האויר שלה. לרוע המזל, באוקטובר 1973 לא היה צריך להמציא אבדות כבדות.

בשעת המבחן ההיא, כמעט-תבוסה בשבוע הראשון של מלחמת יום-הכיפורים, לניקסון הלא-ידידותי צמחו כנפיים של גואל. שנוא בעיני האמריקנים כאשר יהיה, ישראלי יחזיק לו טובה. תמיד.

מאותו זמן ואילך לא היו עוד סוויצ’ים. ישראל פלירטטה עם כל מיני שותפים סודיים – עם איראן של השאה, עם טורקיה, עם דרום אפריקה של משטר האפרטהייד, עם סין – אבל תחליף לאמריקה לא היה.

מפעם לפעם, ראשי ממשלות ישראליים הרגישו מחויבים להכריז עצמאות. יצחק רבין דחה את הֶסדר הביניים עם מצרים מתוצרת הנרי קיסינג’ר, במארס 1975. ד”ר קיסינג’ר הנעלב נסע לוושינגטון, ויעץ לנשיא ג’רלד פורד להודיע על “הערכה מחדש” של היחסים עם ישראל. חצי שנה אחר כך חתם רבין על ההסכם, כמעט ללא שינויים. ההערכה מחדש הוערכה מחדש.

ב-1981 נקלע מנחם בגין לעימות פומבי עם שר ההגנה של ארה”ב, קספר וויינברגר, על עניין הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. בערך בזמן ההוא – אני מסתמך כאן על זכרוני – מר בגין זימן את שגריר ארה”ב בישראל, סם לואיס האגדי, ויצא מכליו. “ישראל אינה רפובליקת בננה”, הוא הכריז.

כן, ככה זה עם מנהיגים של ארצות קטנות, או קטנטנות. הם מתקשים להשלים עם הגודל. הם צריכים זריקת אדרנלין תקופתית.

המבחן מגיע כאשר מנהיג הקטנה עולה לרגל אל מנהיג הגדולה: האם הוא מצליח להשאיר בבית את מה שהיוונים העתיקים קראו “הוּבֹריס”, זאת אומרת גאווה ריקה המביאה את בַּעליה להתנשׂאוּת, או למרד נגד האֵלים? כל כך הרבה תלוי בזה.

“אין הוא רוצה בידיד”

אליוט אייבראמס, שהיה הממונה על המזרח התיכון במועצה לבטחון לאומי של ג’ורג’ דאבליו בוש, הִשׂיא כמה עצות לבנימין נתניהו בסוף השבוע שעבר. במסה מרתקת ב’וול סטריט ג’רנל’, אייבראמס, אינטלקטואל מן ‘השמרנים החדשים’ הכבר-לא-כל-כך-חדשים, כתב, כי “למר נתניהו, חשוב לכונן יחסים אישיים עם מר אובמה – אבל אפשר שמר אובמה ירגיש כי אין הוא רוצה במר נתניהו כידיד”.

“כוח ההתרשמות הראשונה”, מסה מאת אליוט אייבראמס, ‘וול סטריט ג’רנל, תשעה במאי 2009

מר אייבראמס נחשב פעם לבעל פוטנציאל של מזכיר מדינה, והכיר את מר נתניהו עוד כשהיה ציר בוושינגטון, לפני 25 שנה. הפרו-ישראליות שלו עמוקה ורבת שנים. הוא משאיל לנו את חוכמתו ואת נסיונו.

“האדונים אובמה ונתניהו יגיעו אל הפגישה מורעלים למחצה זה כלפי זה. אפשר שלמר נתניהו נאמר, כי מר אובמה הוא חלש ונאיבי […] ואפשר כי למר אובמה נאמר שמר נתניהו הוא ‘ימני’ […] טכססן שאינו ראוי לאמון, וּלפיכך יש לדחוף אותו בחוזקה כדי שיהיה ‘תהליך שלום'”.

עורכי ה’וול סטריט ג’רנל’ קישטו את מסת אייבראמס, באִיוּרים מתולדות הדיפלומטיה האישית: רוזוולט וצ’רצ’יל, 1941; קנדי וחרושצ’וב, 1961; ג’ורג’ דאבליו ופוטין, 2001; והמלך הנרי השמיני עם מלך צרפת פרנסוא הראשון, ב-1520 וּמשהו.

אני חושב שהם טועים. אין סימטריה כלשהי בין נשיא ארה”ב לראש ממשלת ישראל. הייתי מציע להם איור של מלך בימי הביניים, המקבל את פני הוואסאל שלו.

היו אגב ואסאלים חזקים מאוד, לפעמים חזקים מאדוניהם המלך )הנרי השני מלך אנגליה היה ואסאל של לואי השביעי מלך צרפת. כל השומע, במאה ה-12, צחק). אבל אינני מתכוון אליהם. אני מעדיף דוכס קטן עם טירה מבוצרת יפה בראש איזו גבעה בנורמנדיה, או אַנז’וּ, לפי בחירתכם.

רוב הדוכסים לא יחזיקו מעמד. סוף המשטר הפיאודלי יטאטא את האוטונומיות שלהם. יישארו רק אלה שייזהרו, ויַכּירו את מִגְבְּלות כוחם.

הרושם הרע של 1996

אינני שותף לחששות (או למשאלות הלב, אצל אחדים) שמשבר דרמטי ממשמש וּבא ביחסים עם ארה”ב. אבל משבר לא-דרמטי כבר התחיל. מהירות הידרדרותו, או תַקנתו, אינה תלויה רק ב”כימיה” בין ראש הממשלה ובין הנשיא. אבל מה מאוד ראוי לקוות שמר נתניהו יעיין בַּעצותיו של אליוט אייבראמס, וגם ייזכר בהתנהגותו שלו בפגישה הראשונה עם ביל קלינטון, כמעט לפני 13 שנה. הוא עשה אז רושם רע מאוד, והֵדֵי הרושם הזה מוסיפים להישמע בוושינגטון, בייחוד בין וָתיקי ממשל קלינטון, שאחדים מהם מנהלים את ארה”ב.

מוטב לזכור, כי נשיאים אמריקניים אינם מצפים מאורחיהם להתנהג כאמריקנים, או לדבר אנגלית אמריקנית, או לשזור את שׂיגָם ואת שׂיחָם בפולקלוריזמים אמריקניים. נשיאים יודעים שאורחיהם הזרים אינם אמריקנים. בדרך כלל.

מר נתניהו מרגיש שכובד ההיסטוריה היהודית מעיק עכשיו על כתפיו. הוא נוסע לדבר על עצם השִיוּר הלאומי. הֲיוּכַל לדבר בעצב מינורי וּבמידה של ספק עצמי? חזקה על ברק אובמה שלא יתרשם מֵחיוויים דרמטיים. אין זה מן הנמנע שהוא לא יסכים כי לישראל יש הרשות לעשות כל מה שהיא רוצה לטובת בטחונה.

לֵך לשלום, ואסאל גאה, וּזכור שלמלך יש כתר, וּלך יש רק טירה קטנה.

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

8 Responses to “לך לשלום, ואסאל גאה”

  1. אסתי הגיב:

    ואני הייתי עוד מוסיפה כצידה לדרך למר נתניהו לראות (אולי בשעות הארוכות במטוס) את פיטר סלרס ב”עכבר ששאג” כאיזה קומיק ריליף עם קריצה חכמה

  2. יוסי דר הגיב:

    ומה על הערך האסטרטגי – עבור האמריקאים – הגלום במיקומה המיוחד של הטירה הקטנה על הגלובוס?

    הרי ישראל וארה”ב קרויות בפי כמה מדינות ויישויות, לא ממש ידידותיות, בכינוי “השטן הקטן” ו”השטן הגדול”. האם לחינם כך? האין בכך – גם בכך – להגדיר את היחסים המיוחדים שבין הואסאל והמלך.

    הנניח לאובמה להתעלם מכך?

    קדימה ליברמן! ארוז את מזוודותיך וסע – בתחילת השבוע הקרוב – לפגישה עם פוטין!

  3. יואב קרני הגיב:

    לא הייתי מציע, יוסי, לתת אפילו קורטוב של אמון בשטות הליברמנית של “פאקטור הקרמלין”. ישראל אינה צריכה להטיל את יהבה על רוסיה, ארץ מעוטת עתיד, שאוכלוסייתה מתמעטת והולכת (בקצב של עיר בשנה). אולי מוטב למנות שר כלשהו מקהילת עולי סין (יש איזה שלושה, אם אינני טועה). שם באמת נמצאת החלופה היחידה.

    ואסאלים יכולים להיות חזקים. אם בעניין ימי הביניים אנחנו עומדים, מלכות ירושלים הצלבנית נחלה נצחון עצום על המוסלמים בשנת 1177, במידה כזאת שהנוצרים בארץ חשבו כי נס אלוהי התרחש. לא יצאו אלא עשר שנים, ו”הטירה החזקה” נפלה לרגלי צלאח א-דין. אני אינני חוזה את זה, חלילה. אני רק משתמש באסוציאציה ההיסטורית כדי להזכיר עד כמה טירות חזקות מוּעָדוֹת להיחלשות פתאומית ופאטאלית, אם רוזניהן עושים מעשי שטות.

    שבת שלום.

  4. יוסי דר הגיב:

    ארגומנט ליברמן היה רק כדי להדגיש את הטיעון הראשון, ולא לבוא במקומו.

    ומכל מקום, ישראל רשאית לצפות מארה”ב ליחס מיוחד בשל מיקומה האסטרטגי.

    כי האמריקאים יודעים יפה, שבהתקרב רגע של אמת – המרחב האווירי ושדות התעופה שלנו כמוהם כמו שדות התעופה של אריזונה (מה שאי אפשר לומר על כמה וכמה שדות תעופה במדינות נאטו).

  5. יואב קרני הגיב:

    השמטתי תגובה שהופיעה ללא זיהוי מלא. מה חבל שאחדים אינם מאמינים לי שזיהוי מלא הוא תנאי ולא יעבור.

  6. “מר אייבראמס נחשב פעם לבעל פוטנציאל של מזכיר מדינה, והכיר את מר נתניהו עוד כשהיה ציר בוושינגטון, לפני 25 שנה. הפרו-ישראליות שלו עמוקה ורבת שנים. הוא משאיל לנו את חוכמתו ואת נסיונו.”

    אני מת על העדינות שלך, יואב. אני יודע שאתה יודע היטב את הדברים, וסתם לא זרם לך בקטע המסוים הזה לפרט אותם, אבל לתועלת מי מקוראיך שאולי לא יודע (ואני מאמין שמרבית קוראיך הקבועים יודעים) – אליוט אייברמס הוא ניאוקון די קיצוני, כך שחוכמה גדולה אני לא יודע אם יש, ה”ניסיון” מעוות דרך אספקלריה של דוגמה אידיאולוגית ו”הפרו-ישראליות” שלו היא בדרגה כזו שאני בתור אזרח אמריקאי לא רוצה אותו בטווח מייל מניהול יחסי החוץ של ארה”ב. הצורה שבו הניאוקונים היהודים (וולפוביץ, פרל, פיית’, אייברמס, וורמזר ואחרים) תעדפו את האינטרסים של ישראל בהגותם מדיניות לארה”ב היא על סף חוסר הנאמנות, והיא הזיקה לאינטרסים האמיתיים של ישראל ולאמינותה בארה”ב בצורה שבישראל כלל לא מבינים.

    לאחר שאמרתי את כל זאת, הציטוט שאתה מביא הוא דווקא ענייני. אם נתניהו חושב שהוא יצליח להקסים את אובאמה אנחנו צפויים לכמה חודשי אי נעימות רצינית עד שממשלת הזדון הזו תיפול. אני לא מבין מה לעזאזל כואב לו להגיד פתרון שתי המדינות. אז קצלה (השיבוש במכוון) והרשקוביץ יפרשו. נו. אפשר לחשוב שאמירה שאתה בעד מזיזה משהו בהכרח בפועל. אילו כך היה, כבר היתה מדינה פלסטינית.

  7. זה יפה, אבל כשאתה ילד כאפות שחוסה בהגנתו של מלך הכיתה, התועלת שלך עבורו נמדדת ביחס לכמה כאב ראש מול אחרים עולה לו להגן עליך.

  8. יואב קרני הגיב:

    רחביה — אני רק מגיב כאן על האיפיון מרחיק הלכת של הניאו-קונסרבטיבים כעומדים “על סף חוסר הנאמנות” לארה”ב. אינני יכול להסכים בשתיקה.

    אחדים מאיתנו מתרעמים על ציונים שיריבים פוליטיים מעניקים לפטריוטיות שלנו. אני חושב שמוטב להימנע מלהעניק ציונים לפטריוטיות של יריבים פוליטיים, קל וחומר לנאמנותם לארצם.

    אני חולק על הניאו-קונסרבטיבים ברוב העניינים. אבל אני יכול להעיד עדות שומע ומשוחח, שרבים מהם אנשים חכמים, מעמיקים ומעניינים — וכולם נאמנים לארצם.

    אינני זוקף את ידידותם לישראל לחובתם. אני דווקא די פרו-ישראלי, ומעריך אנשים שאינם חושבים כי הגיעה השעה לסיים את המדינה הציונית. העלילות על נאמנותם של הניאו-קונס לארצם — שהיא ארה”ב, לא ישראל — באו בייחוד מצד אנשים הרוחשים שנאה לישראל ולידידיה.

    אינני אומר כלל, רחביה, שאתה שותף לדעות האלה. אני רק צריך להטעים כאן שאני בוודאי אינני שותף להן.

Leave a Reply