הנסיך הקטן כבר לא כל כך קטן

עוד מעט הן יסתיימו, הבחירות האין-סופיות בהודו. ביום חמישי התקיים הסיבוב הלפני-אחרון. בזמן של משברים מחמירים בכל גבולותיה, מצביעיה אינם מתעניינים בעולם החיצון. עניינים מקומיים יכריעו את הכף. אין לנו מושג מי ינצח, אבל בבחירות האלה, ראהול גאנדי בן ה-38 הפך מנער לגבר. הוא מוכן להתחיל לקבל את ירושת סבתו ואביו. נחוצה רק הסכמת הבוחרים

הקולאז’ הזה הופיע השבוע בעתון Times of India, תחת הכותרת “מחול הדמוקרטיה”. במחול הזה רשאים להשתתף 715 מיליון בני אדם, בעלי זכות הבחירה בהודו, או צירוף כל אוכלוסייתן של מערב אירופה, ארה”ב ורוסיה. ריאלית, כנראה חצי מהם יצביעו. ניתנת להם ההזדמנות לבחור בין שבעים מפלגות

הבחירות הגדולות, הארוכות והמסובכות ביותר בעולם התקרבו ביום חמישי אל סיומן. זה השבוע הרביעי שהודים בוחרים צירים ל’לוֹק סַאבְּהַה’, בית הנבחרים הפדרלי בניו דלהי. נשאר רק עוד סיבוב אחד. בעוד שבוע יתחילו להיפתח הקלפיות ב-545 מחוזות בחירה.

מאחר שסקרי-יציאה אסורים בהודו, אין לנו מושג של ממש מה מתחבא בקופסאות החתומות. יש הרבה ארצות בעולם שסידור כזה – מאות אלפי קלפיות מאופסנות ימים ארוכים בחדרים חשוכים – היה מניב עצבנות ניכרת. זו הסיבה שכמעט בכל הארצות, בחירות מתחילות בבוקר וּמסתיימות בערב.

אבל הודו תמיד הצביעה לאט וּבהדרגה. ואיש מעולם לא האשים את וַעדת הבחירות המרכזית שלה ברשלנות או בזיוף. עובדה, זה 32 שנה שממשלות מפסידות, פעם אחר פעם.

אי אפשר כלל לטעות בחשיבות הפנומנלית של הבחירות האלה. יַציבותה של הודו חיונית לסביבתה המיידית – וחיונית מאוד למערכת הבין לאומית. היא חיונית גם לישראל, לרגל היחסים המסועפים שהתפתחו עם הודו, במישור המדיני, האסטרטגי והעסקי.

‘החזית השלישית’?

הבי.בי.סי, גם מסיבות ענייניות וגם מסיבות היסטוריות (סוף סוף, הבריטים הקימו את הודו המודרנית), שָׂכָר רכבת שלמה, שנסעה סביב הודו שבועות ארוכים בנסיון מעורר הערצה לפזר במקצת את ערפל הבחירות.

עתון בהיידֶרַבַּד, עיר הבירה של מדינת אַנְדְרַה-פּראדֶש, סיפר השבוע על ביקורה של רכבת הבי.בי.סי בעיר. הוא למד מאנשי צוותה, כי הבחירות האלה עשויות להניב הפתעה גדולה: אף אחת משתי המפלגות הגדולות לא תצליח לכונן קואליציה, ואת הממשלה הבאה ירכיבו מפלגות ‘החזית השלישית’.

במרכז החזית הזו עומדות שתי מפלגות קומוניסטיות, אנטי-אמריקניות, אנטי-ישראליות, ולפעמים, אם גם לא תמיד, אנטי-קפיטליסטיות.

בהיעדר סקרי יציאה, התקשורת ההודית מנסה לסַרטֵט פרופילים של מצביעים בעזרת ראיונות אקראיים וניתוח פוליטי, תרבותי וסוציולוגי.

ניתוח כזה הביא השבוע את ה’טיימס אוף אינדיה’ למסקנה, כי הבחירות יסתיימו כמעט בתֵיקוּ. למפלגת הקונגרס השלטת וּלבעלי בריתה יהיה יתרון קטנטן על פני מפלגת העם (BJP). שתיהן יהיו רחוקות מרחק ניכר מרוב פרלמנטרי. יתחיל איפוא סחר סוסים, שהיה מביך אפילו מרכיבי קואליציות ישראליים. או לא.

“טבעת משברים”

התופעה המעניינת ביותר של הבחירות האלה היא היעדר מוטיבים ארציים. אמנם שוּרה של מפלגות מוסיפות את התואר “כל-הודיות” לִשמָן – אבל מעט מאוד נושאים בבחירות האלה ראויים להיחשב ל”כל-הודיים”.

וזה קורה בימים של משבר בין לאומי מן המדרגה הראשונה, המִתדפק על שערי הודו, ונכנס גם מבלי לקבל רשות. כאשר פקיסטן כורעת תחתיה, במלחמה לא-מבטיחה נגד איסלאם קנאי, היה מותר להניח שענייני חוץ ובטחון ימלאו תפקיד מרכזי. ולא היא.

בימים האחרונים נוסף משבר פתאומי בנפאל, השכנה הצפונית הקטנה (יחסית), שממשלתה נפלה אגב סכסוך קולני בין ראש הממשלה המאואיסטי ובין הרמטכ”ל השמרני של הצבא. מפגינים מאואיסטיים ערכו מצעדי לפידים ברחובות, והכול נזכרו, במידה ששכחו, כי למאואיסטים יש צבא פרטי של אולי 20,000 לוחמים. הודו אובדת עצות, והמאואיסטים מאשימים אותה שהיא התערבה בסכסוך לטובת הרמטכ”ל. בעתונות ההודית יש דיווחים, שאת אמינותם קשה להעריך, על בחישה סינית בקלחת. סין גובלת בנפאל, באמצעות שליטתה בטיבט.

נפאל, שנחלצה רק לפני שלוש שנים ממלחמת אזרחים, זינקה אל הכותרות הראשיות של עתוני הודו בתחילת השבוע. המאואיסטים שבשלטון התנגשו עם שותפיהם בממשלת הקואליציה השברירית לאחר שניסו לזרז את השתלטותם על הצבא, יריבם משכבר הימים במלחמת האזרחים. הם ניסו להדיח את הרמטכ”ל. הנשיא חסר הסמכויות השתמש בסמכות היחידה הנתונה לו, וסירב לאשר את ההדחה. הממשלה נפלה, המאואיסטים יצאו לרחובות, והודו הואשמה בעזרה לממסד הצבאי. גבולן המשותף של הודו ושל נפאל פתוח לרווחה, ובערך ששה מיליון נפאלים חיים ועובדים בהודו

מלחמה איומה מתנהלת בשרי לאנקה, השכנה הימית מדרום, שבה ממשלת הרוב הסינהאלי מתקרבת לחסל, מקץ 25 שנה, את תנועת המרד הברוטלית של בני המיעוט הטאמילי. עשרות אלפי אזרחים לכודים במובלעת בג’ונגל, מעשי זוועה מתרחשים יום יום, ורבים מן הטאמילים בהודו (אולי 50 מיליון מהם, בייחוד במדינה הגדולה של טאמיל-נאדו) חורקים שיניים.

חוץ מזה, ענן של אי-יציבות מרחף על בנגלאדש, השכנה הצפופה להחריד ממזרח. היא חזרה רק לפני חודשיים למשטר דמוקרטי, אבל כבר נעשה נסיון אלים מאוד, רצוף במעשי זוועה, להפיל את ממשלתה. גבולה הפרוץ של בנגלאדש עם הודו – כותבים עתונים בדלהי – משמש קיצונים מוסלמים לתנועה אל בנגלאדש וּמִתוֹכהּ.

מה הפלא שעתונים הודיים כתבו בימים האחרונים על “טבעת משברים”, המקיפה את הודו מכל עֵבֶר. אף על פי כן, העולם החיצון כמו התקיים על גלקסיה אחרת.

אחת המדינות המצביעות היום (יש בהודו 28 מדינות ושבע “טריטוריות”) היא רַגַ’סטן המִדברית, הידועה יפה לתיירים ישראליים. היא דוגמא מעניינת להתרחקות הודו מן העולם.

בסתיו שעבר היו בה בחירות לבית הנבחרים המקומי. זה היה ימים אחדים לאחר התקפת הטירור האיומה על מומבאיי (בומביי). אז, האופוזיציה הלאומנית, בעלת המסורת האנטי-מוסלמית, ניסתה להפיק הון פוליטי. לא זו בלבד שמפלגת הקונגרס השַלטת לא נפגעה, אלא שהיא אפילו ניצחה במקומות לא-צפויים, כולל רג’סטן. סקר דעת קהל הראה אז כי 40% או יותר של המצביעים בַּמדינה לא שמעו כלל על הטירור במומבאיי. לא שמעו.

ראהול גאנדי חוזר ומכריז כי למפלגתו יש רק מועמד אחד לראש הממשלה, זה המשמש בכהונה מאז 2004, מנמוהאן סינג. ד”ר סינג, כלכלן מדופלם, הכריז מצדו כי הוא תומך במועמדותו של ראהול לכהונה הזו “בעתיד”. הכותרת ותמונת שני השותפים לקוחות מן העתון Mail Today, המופיע בדלהי

מבחנו של ראהול

אגב, מפלגת הקונגרס מוכרחה לנצח ברג’סטן. היא מוכרחה לנצח, או לפחות להגדיל את ייצוגה, במדינות אחרות שהצביעו ביום חמישי. אחת היא פּוּנג’אבּ, שרוב תושביה שייכים למיעוט הסיקי. יהיה מעניין לראות אם הם יעדיפו את הקונגרס על פני מפלגה סיקית מקומית. לכאורה, יש להם סיבה טובה: ראש הממשלה של הקונגרס, מנמוהאן סינג, הוא סיקי, חובש טוּרבּן וּמגוּדל זקן. המפלגה צריכה להגדיל את ייצוגה בשתי מדינות ענקיות: אוּטאר פְּראדֶש (כמעט 200 מיליון תושבים) ובּיהאר (82 מיליון).

המדינות האלה מעמידות במבחן גורלי את נסיך הכתר של מפלגת הקונגרס, ראהוּל גאנדי, יורש העצר של השושלת המשפחתית. בשבילו, הבחירות האלה הן חזרה כללית. בפעם הבאה, אל נכון, הוא כבר יתפוס את מקומה של אמו סוניה בראש המפלגה, ויהיה מועמדה לראש הממשלה. הוא כמעט בן 39, וּמשמש מזכיר כללי זה שנה וחצי. הוא עיצב את אסטרטגיית הבחירות של הקונגרס.

זו אסטרטגיה נועזת ורבת סיכונים. המפלגה מאבדת כוח זה עשרים שנה למפלגות מקומיות. היא כרתה ברית עם המפלגות האלה: הן מעניקות לה רוב פרלמנטרי בניו דלהי, כדי לכונן ממשלה ארצית – אבל בתמורה היא הסכימה להיות שותפתן הזוטרה וחסרת החשיבות בשורה של מדינות-מפתח. אם הפיחות במעמדה של מפלגת הקונגרס לא ייפסק, היא תידחק בסופו של דבר גם מן הזירה הארצית.

בהנהגת ראהול, המפלגה מנסה עכשיו את כוחה לבד, או כמעט לבד. אם היא תגדיל את ייצוגה העצמאי, אשראי ניכר ייזקף לזכותו. אם ההימור לא יעלה יפה, המפלגה עשויה לא רק לאבד את השלטון, אלא לאבד את עצם מרכזיותה. גורלה יהיה אז, אולי, כגורלה של מפלגת העבודה בישראל (יש כמה מקבילות מעניינות, אם כי כמובן חלקיות מאוד).

בימים האחרונים, מפלגת הקונגרס כיוונה את רוב זרקוריה לעֵבֶר ראהול. גומות החן הנעריות שלו חייכו מכל מירקע, מכל עתון, מכל מודעת חוצות. הוא הופיע במסיבות עתונאים, משוחרר מֵעַכּבותיו הקודמות. ביישנותו התחלפה בניסוחים בוטים, שנונים, מפתיעים. “הילד”, כפי שקראו לו בלעג יריביו, היה לגבר. והוא הודיע להודו כי בדעת המפלגה לנצח — וגם לשלוט. הוא לא יהיה ראש הממשלה, אבל הוא יהיה הבוס.

בהנחייתו, המפלגה הזקנה – המושלת בכיפה ההודית זה מאה שנה – עוברת ניתוח קוסמטי מפליג. היא מציגה את עצמה כמפלגת הצעירים. בני דמותו של ראהול מתמודדים על מושבי הפרלמנט שלה בכל רחבי הודו. מותר להניח שאחדים גם יישבו בממשלתה הבאה, אם הקונגרס יעמוד בראשה.

“כוכבי הצפון הצעירים של ראהול”, מכריזה הכותרת ב Hindustan Times בחמישה במאי. יורש העצר של שושלת נהרו-גאנדי מנסה להצעיר את מפלגתו הזקנה. זה הימור גדול בחברה שמרנית, שנטתה עד היום לקום מפני שיבה. ראש הממשלה של מפלגת הקונגרס הוא בן 76, ועתה זה עבר שורה של ניתוחי לב מסובכים. מועמד האופוזיציה הימנית לראש הממשלה הוא בן 81. אם ייבחר, הוא לא יהיה האיש הזקן ביותר שהגיע אי פעם לשלטון בהודו

רק כופרים מאמינים בדמוקרטיה

הבעיה הגדולה ביותר בִכתיבה על בחירות בהודו היא הרלוונטיות המוגבלת של התרשמות מַשׂכּילה. אני מדפדף בנאמנות בשמונה עתונים הודיים ביום (למרבה הנוחיות, עתונים הודיים מוצגים כמות שהם על האינטרנט), קורא לתיאבון היסטוריה פוליטית – וחושב כפי שחושב משקיף מערבי.

לרוע המזל, כל כך הרבה מהנחות היסוד של משקיפים מערביים הופרכו פעם אחר פעם. דמוקרטיות אינן פשוטות, ודמוקרטיה הודית רחוקה מאוד מכל רמז של פשטות.

אין זה פלא איפוא שמנהיג הטליבאן בפקיסטן הכריז לפני שבועיים, כי רק כופרים מאמינים בדמוקרטיה חוקתית. למען האמת, אין צורך להגביל את האמת הזו לשליחי אלוהים. מצפון להודו, המשטר החד-מפלגתי השמרני בסין מניד אל נכון בראשו בתערובת של שאט נפש ושל מבוכה. איך ההודים האלה מקווים להתקדם לאיזשהו מקום עם האנרכיה הנצחית שלהם, הם אומרים. (לא שהם מצטערים.)

אכן, סיבה טובה להתפלל לשלומה של הודו.

נ”ב: אולי לא כל כך…

לאחר כתיבת הרשימה הזו התחילו להישמע קולות של תרעומת כלפי ראהול גאנדי בגלגולו החדש, הפומבי, הבוטה, הבָּטוח. מפלגות אזוריות קטנות רטנו שהוא נוהג בהן בחוסר דרך ארץ, וּמוטב שיזכור כי מפלגת הקונגרס תהיה זקוקה להן למחרת הבחירות, אם תרצה לכונן ממשלה. מקורות של הקונגרס מיהרו להגיד, שראהול הביע רק את דעותיו שלו, ולא יהיה לו תפקיד מרכזי לאחר הבחירות.

האם זה חלק מן האסטרטגיה, או שיורש העצר מעד? נחכה ונראה.

“האם ראהול דיבר יותר מדיי ומוקדם מדיי?”, שואלת הכותרת בעתון Mumbai Mirror, שמונָה במאי 2009. את ראשו של ראהול הגדלתי, ואת הרקע הֶאֱפַרתי, באמצעות תוכנת עריכה

רשימות קודמות על הודו באתר הזה

רשימות קודמות על נפאל באתר הזה

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

5 Responses to “הנסיך הקטן כבר לא כל כך קטן”

  1. ינון שפריר הגיב:

    בהחלט כתבה מרתקת. תודה. הכתבה מעלה את השאלה הבאה: אם כדי להקים קואליציה תקים מפלגת הקונגרס ברית עם מפלגתה של מיאוואתי קומארי שבאה מהקסטה הנמוכה ביותר (הדאלית)
    עצם העובדה שאשה שהיא גם דאלית הגיעה למשרת רה”מ של אוטר-פרדש (המדינה עם הכי הרבה מושבים בפרלמנט ההודי) מראה כמה הודו התקדמה מצד אחד, ועוד כמה יש לה ללכת.

    http://www.smh.com.au/world/indias-slumdog-pm-20090509-ayjr.html

  2. ידין עילם הגיב:

    יואב, תודה על הכתבה המרתקת. אני חושב שהטענה ש”איש מעולם לא האשים את וַעדת הבחירות המרכזית שלה ברשלנות או בזיוף” היא מוגזמת למדי. ראשית,טענות כלפי זיופים ושחיתות בבחירות בהודו היו תמיד (ראה, לאחרונה, כתבה מהוול סטריט ז’ורנאל http://online.wsj.com/article/SB123922567732202597.html).

    אני מבין שאתה התכוונת לוועדת הבחירות עצמה אבל גם סביבה היו מחלוקות לא מעטות, החל ממינוים של שני משנים לנציב הבחירות הראשי שהיה חזק מדי לדעת הפוליטיקאים וכלה במינוי השנוי במחלוקת של הנציב הנוכחי (http://www.thehindu.com/2009/01/31/stories/2009013160550100.htm).

    תיאור מרתק של תהליך הבחירות ניתן למצוא ברומן White Tiger, סיפרו של אראווינד אדיגה (שזכה בפרס הבוקר למרות שלדעתי הוא ספר בינוני למדי) שם הוא מתאר איך כפרי עני המנסה לנצל את זכותו החוקתית להצביע לאחר שכבר הצביעו עבורו מוכה למוות על ידי עובדי הקלפי והשוטרים המפקחים.

    ואף על פי כן, אני מסכים שהליך הבחירות בהודו הוא מקור לגאווה לאומית רבה בהתחשב בקשיים העצומים העומדים בפני וועדת הבחירות.

  3. אלון ניסר הגיב:

    האם תוכל להפנות למקורות מידע ברשת
    על הפוליטיקה המפלגות המדינות ושיטת הבחירות ההודית?
    רשימתך סיקרנה אותילהתעניין בנושא והתקשתי למצוא הסברים

  4. יואב קרני הגיב:

    ינון: אני מודה שאינני מתפעל ממאייאוואטי. היא אמנם באה מתחתית המידרג הכִּתתי, ונוכחותה היא הקנטה בריאה של מערכת המוסיפה להיות שבויה בדעות קדומות הרסניות. אבל כשלעצמה היא פוליטיקאית אנוכית, אופורטוניסטית, צמאת-שלטון ורודפת-כבוד. לשון אחר, אין היא שונה כמעט משום פוליטיקאי הודי אחר.

    אנחנו שומעים עכשיו, שאף כי היא הצטרפה אל ‘החזית השלישית’, ברית של ערב-בחירות בהנהגת הקומוניסטים, היא מוכנה לעשות עיסקה עם הימין ההינדואי הלאומני. אני מעיין עכשיו בביוגרפיה חדשה שלה, ואינני מוצא סיבות לרחוש לה הערצה.

    אבל כמובן מעט מאוד פוליטיקאים בהודו ראויים להערצה.

    ידין: חן חן על תיקוניך, אני יודע שיש לך עניין מיוחד בהודו. התכוונתי להגיד שמעולם לא עלתה הטענה שתוצאות הבחירות הכלליות זויפו. זה די מפתיע, הלוא כן. אני ממהר לקנות עותק של White Tiger, תודה על ההמלצה.

    אלון: שיטת הבחירות היא בריטית קלאסית — 545 מושבים בפרלמנט, כל אחד (חוץ משניים) מייצג מחוז בחירה אחד. המנצח הוא, על פי השיטה הבריטית, זה הזוכה במקום הראשון, גם אם אין לו רוב מוחלט (First Past the Post).

    אבל שם מסתיים הדמיון, מפני שבהודו יש יותר ממיליארד בני אדם, יותר מ-700 מיליון בוחרים, 28 מדינות ושבע טריטוריות, 15 לשונות רשמיות — ואף לא אחת שהרוב מסוגלים לדבר — וּמיעוט ענקי (מוסלמים, 12% של האוכלוסיה).

    אינני חושב שתמצא מאמר יחיד שישׂבּיע את סקרנותך. אבל נסה-נא את ארכיון ה’ניו יורק טיימס’, הפתוח לרווחה עד 1981. מִלֵי חיפוש אפשריות הן

    India Congress Indira Rajiv Sonia Uttar-Pradesh Bihar Gujarat “West Bengal” “Tamil Nadu” Vajpayee Advani Nodi Hindutva BJP.

    אני מציע לך לנסות לכרוך אחדות מהן יחד בכל חיפוש.

    לַחלופין, אם יש לך קצת פנאי, נסה-נא לקרוא ספר, כמו למשל

    India After Gandhi — the History of the World’s Largest Democracy

    מאת Ramachandra Guha. יצא בארה”ב בהוצאת HarperCollins. אגב, מונח לפניי.

    אין זה מן הנמנע שהאוניברסיטה המשודרת של גלי צה”ל כללה במרוצת השנים סדרת הרצאות על הודו. אבל אינני מכיר ספר בעברית.

    הודו ראויה לתשומת לב וּמצריכה לימוד. אני רק סטודנט מתחיל, משתף את קוראיי בתהליך הלימוד שלי, ללא התיימרות של בעל-סמכות.

  5. אלון ניסר הגיב:

    תודה על ההפניה, אנסה להניח את ידי על ספר בנושא
    ראיתי כרגע בניו יורק טיימס צפי לניצחון גדול ומפתיע של הקונגרס.. אם כי הקרדיט לראהול גנדי הצעיר איננו קיים שם כמעט אלא לראש הממשלה סינג (הסיקי כמדומני?)
    אם התיזה שהוצגה במאמר זה נכונה נראה שהאסטרטגיה של ראהול והקונגרס צלחה, האם יצליחו לנצל נצחון זה לקדם רפורמות נחוצות כל כך במערכת ההודית ובמיוחד לאור המשבר העולמי (הכלכלי) והאזורי-מדיני-בטחוני
    אם אפשר ללמוד מההיסטוריה הרי שהקארד בלאנש שמקבל הקונגרס לדרכו הוא מוגבל בזמן ובבחירות הבאות הרוב (אם יהיה) יהיה הרבה פחות מכריע
    ועוד תהייה – האם תוכל המערכת הפוליטית הישראלית לייצר הפתעה כזו? שבירה של מגמות המובן מאליו של שלושים השנים האחרונות?
    לעתיד פתרונים
    ושוב תודה ליואב על הזרקור המרתק לכיוון מוכר פחות במערכת הבינלאומית

Leave a Reply for אלון ניסר