הוא סבן, היא ג’יין. איזה עסק הם עשו?

האם איל-המדיה הישראלי-אמריקני חיים סבן חצה את הגבול הדק בין לגיטימי ללא-כל-כך, כאשר ניסה (אולי) לעזור לקריירה של צירת הקונגרס ג’יין הַרמַן? סיפור בן שנתיים וחצי קם לתחיה, ולא מעט פנים מחווירות

בעידן הבלוגיזם – יש להם תמיד דֵעָה, כל הזמן, על כל דבר –  כמעט קשה להאמין שמישהו יעשה עבודה עתונאית לִשמה: זאת אומרת, יצליב מקורות, יאשר תאריכים, יֶאֱסוף ראיות – וִיפרסם עובדות. אם הוא עושה כן, ברור בהחלט – הלוא כן? – שהוא עושה את זה לטובת אינטרס, או כדי להשפיע על תהליך; או לפחות מנוּצל בתמימותו כי רבה.

בתחילת השבוע, זה היה גורלו של ג’ף סטיין, כתב מנוסה ב’קונגרשנל קוורטרלי’ (CQ), מוסד עתונאי כמעט-קלאסי בוושינגטון. סטיין לקח סיפור עתונאי די ישן, הפיח בו רוח חיים, והשליך אותו למרכז וושינגטון. בתוך 24 שעות, הסיפור הזה העפיל לראש עמודו הראשון של ה’ניו יורק טיימס’, וגלש משם אל שורה ארוכה של כלי תקשורת אחרים. גבעת הקונגרס כמו עצרה את נשימתה, מפני שאיש אינו יודע לאן מוּעדוֹת פניו של הסיפור. במה שמכנים “השדולה הפרו-ישראלית”, פנים לא-מעטות החווירו.

יומנאי-רשת באתר הסוכנות הטלגרפית היהודית (JTA) הכריז, כי “ריח הסיפור הזה נודף למרחקים”, והוא הודלף במתכוון, בשעה הזו, כדי להזיק לעניינה של ישראל באמריקה.

הסיפור נולד עוד לפני שנתיים וחצי במגזין ‘טיים’. במרכזו עומדת צירת קונגרס יהודיה מדרום קליפורניה, ג’יין הַרמַן, דמוקרטית, שטיפחה במרוצת השנים שאיפות הרבה יותר גדולות ממה שבוחריה או מנהיגיה נטו להרעיף עליה. היא קיוותה להיות סנאטורית, היא ניסתה להיות מושלת, וּלבסוף – היא רצתה מאוד לקבל את כהונת היושב ראש של הוועדה החשאית ביותר בבית הנבחרים: זו המופקדת על השירותים החשאיים.

לרוע מזלה, היו לה יחסים לא-כל-כך טובים עם מנהיגת הסיעה, ננסי פֶּלוסי, כיום יושבת ראש בית הנבחרים. פלוסי, גם היא קליפורנית (מסן פרנסיסקו), לא רצתה בהַרמַן. מאוד לא רצתה. הואיל ויושב ראש בבית הנבחרים של ארה”ב הוא כול יכול, הווטו של פלוסי היה משוריין בברזל. הרמן קיוותה להטות את לבה. על פי הסיפור, היא פנתה אל אחת השדולות השריריות ביותר של הפוליטיקה האמריקנית: הוועד האמריקאי-ישראלי לעניינים ציבוריים, הידוע יותר בראשי התיבות האנגליים שלו, Aipac.

הוועד עתה זה נאלץ לפטר שניים מעובדיו, כולל אחד הבכירים והמיוּמנים שבהם, מפני שהוגש נגדם כתב אישום פדרלי על קבלה לא חוקית של מסמכים מסוּוָגים (בעניין איראן), ועל מסירתם הלא-חוקית לעתונאים וּלדיפלומטים זרים, קרי: ישראלים. הַרמַן הציעה להשתדל לפני ממשל בוש שכתבי האישום יבוטלו. היא רצתה תמורה: שאייפא”ק תשתדל אצל ננסי פלוסי.

התורם והמשכנע, החמאה והלחם

כאן נכנס לסיפור – כנראה, אולי, מי יודע – הישראלי-אמריקני המצליח ביותר של זמננו, איל-המדיה וּמושך-החוטים, פטרון האמנויות וּמשַמן הפוליטיקות, המשקיע והחזונאי, המיליארדר חיים סבן. הוא אחד המממנים המבוקשים של פוליטיקאים דמוקרטיים, מביל קלינטון והילרי קלינטון וָמטה. הוא תורם בִּנדיבות – הוא תרם מיליונים להקמת בית המשרדים של המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון –  והוא עוזר להתרים אחרים. הוא גם להוט ביותר לעניינה של ישראל. הוא העיד על עצמו פעם, שבעניין ישראל הוא “משוגע לדבר אחד”. ישראל חייבת לו תודה על מאמציו.

מימון פוליטי בארה”ב הוא עסק יקר להחריד, הגוזל הרבה יותר מדיי זמן מפוליטיקאים. חוקי המימון מגבילים תרומות מיחידים לאלף דולר לעונה. סבן היה יכול לממן מכיסו מסע בחירות שלם. אבל זה אסור. לא עצם כספו הוא הנותן, אלא הקַלוּת שבה הוא יכול לשכנע עוד הרבה אנשים לפתוח את ארנקיהם.

“הענק האחרון”: כרזה לסרט תיעודי על חיי לו ווסרמן (2005). הסרט היה מיוסד על ביוגרפיה של ווסרמן, באותו השם. ווסרמן מת ב-2002, וה’ניו יורק טיימס’ פירסם הספד ארוך ומעניין

סבן סיפר בשעתו, כי מקור ההשראה שלו היה לוּ ווֹסֶרמַן (Lew Wasserman), המפיק האגדי, האיש שמשל בכיפת הוליווד עשרות שנים לאחר מלחמת העולם השניה. היתה לו רשת עצומת ממדים של קשרים פוליטיים, עד שהנשיא לינדון ג’ונסון הציע לו פעם כהונת שר בקבינט שלו. ווסרמן דחה את ההצעה, מפני ששום כיבוד מיניסטריאלי לא היה משתווה לכוחו העצמאי.

ווסרמן מילא תפקיד מרכזי במימון מסעי הבחירות של ג’ונסון, של ג’ימי קרטר ושל ביל קלינטון. ב-1995 העניק לו קלינטון את עיטור הכבוד הרם ביותר של הרפובליקה האמריקנית, “מדליית החרות”. תשעה חודשים אחר כך, בפרוש שנת הבחירות לנשיאות, ווסרמן ערך את נשף ההתרמה הגדול ביותר לכבוד הנשיא. בלילה אחד נאספו 1.7 מיליון דולר. באותה השנה, 1996, הוא תרם מכיסו חצי מיליון דולר ויותר למפלגה הדמוקרטית.

כיום יהיה קשה להגיע לאותו שיעור של השפעה”, אמר סבן בראיון עתונאי (‘לוס אנג’לס טיימס’, ארבעה ביוני 2002). “אני אהיה בן מזל אם אצליח למלא עשירית מנעליו של לוּ בעולם הפוליטי”.

גם עשירית היתה יעד שאפתני מאוד.

“העולם השתנה”, הוסיף סבן. “זה היה עולם של פטריארכים… אין לנו עוד פטריארכים. לדמות-אב אחת יכלה להיות השפעה יותר מאשר לכל טיים-וורנר”.

מיותר כנראה להגיד, שסבן היה שמח להיות “פטריארך”.

“אני אחתוך לעצמי את הביצים”

ב-2006, סבן עשה יד אחת עם שניים מאילי-הוליווד, סטיבן ספילברג וג’פרי קצנברג, כדי להבטיח את בחירתו החוזרת של המושל ארנולד שוורצנגר, אף כי המושל הוא רפובליקני. התגייסותם לטובתו תוארה בשעתה כמהלומה לטוען הדמוקרטי לכהונת המושל. ברור שידידות אישית גברה על אידיאולוגיה. סבן הסביר אחר כך, ששוורצנגר הוא רפובליקן רק באופן נומינלי, ולבו נמצא בצד הדמוקרטי. לא מעט יודעי דבר חלקו על האיפיון הזה.

השותפות עם ספילברג ועם קצנברג לא האריכה ימים. זמן קצר אחרי כן, אלה האחרונים החליטו, יחד עם שותפם, איל-המוסיקה לשעבר דייוויד גפן, להטיל את מלוא כובד משקלם לטובת יומרותיו הנשיאותיות הנועזות של אחד, ברק אובמה. אפשר לטעון, כי השלישיה הזו איפשרה את המשך הדרך בשביל אובמה. בלי הכסף היהודי של הוליווד ובנותיה, האויר היה אוזל מריאותיו של אובמה בשלב מוקדם.

סבן שמר אמונים לקלינטונים.

בפברואר 2007 הוא היה מן הנועדים בישיבת-תכנון אסטרטגי בביתה של הילרי קלינטון בוושינגטון. הוזמנו לשם בערך שבעים מן המתרימים הידועים ביותר של המפלגה הדמוקרטית. לפי דיווח ב’וושינגטון פוסט’ (שבעה בפברואר 2007), כל אחד מהם קיבל עליו לאסוף רבע מיליון דולר, ואחדים קיבלו עליהם לאסוף מיליון דולר.

באותו הזמן השתרר הרושם, שיתרונה הפיננסי של קלינטון כל כך עצום עד שהוא בלבד יכריע את הכף לטובתה. בסופו של דבר התברר ששיטות ההתרמה הישנות והבדוקות פשוט התיישנו. אובמה היכה את קלינטון שוק על ירך בגיוס כספים, ועשה חיל מיוחד באמצעות תורמים קטנים על האינטרנט.

בכתב העת ‘פורטפוליו’ התפרסם לפני חצי שנה דיוקן ארוך ועסיסי של סבן.

בין השאר מסופר בו על נשף התרמה גדול להילרי קלינטון בביתו של איל-המרכולים רון בֶּרְקְל, בבוורלי הילז. סבן עבד ימים כלילות כדי להגדיל את מספר הנוכחים. הוא אמר למנהל הכספים של מטה קלינטון, כי אם הוא לא יביא את נתח התרומות הגדול ביותר, “אני אחתוך לעצמי את הביצים”. הוא הביא 800 אלף דולר של תרומות, לא עניין של מה בכך, מפני ש-800 אלף דולר מצריכים לפחות 800 תורמים. הבכורה היתה לסבן, בקַלוּת.

“לפחות חמישה מיליון” — לביל

כאשר מסע הבחירות של קלינטון שקע בבוץ, תומכיה עשו נסיון נואש לערוך בחירות מקדימות חוזרות במדינת מישיגן. הבחירות המקוריות במישיגן נפסלו על ידי המפלגה הדמוקרטית בגלל מחלוקת על תאריך קיומן. קלינטון נחלה בהן נצחון גדול – שהתבזבז. התומכים קיוו שאם היא תוכל לנצח בִּבחירות מוּכָּרוֹת, הדינמיקה של המערכה תִשתַנֶה מעיקרה.

למישיגן לא היה כסף לחזור ולערוך בחירות. אוסף של תומכי קלינטון עשירים הציעו לממן בחירות כאלה מכיסם. סבן היה אחד מראשי המתגייסים, אבל העניין הסתיים בלא כלום.

בחודש פברואר 2008, כאשר קלינטון לחמה על חייה הפוליטיים, והכסף בקופותיה אזל, נידונה האפשרות שכל אחד מתורמיה הגדולים יהפוך לקבלן-משנה, וִינהל מסע בחירות עצמאי לטובתה. לפי ידיעה ב’וול סטריט ג’רנל’ (שלושה-עשר בפברואר 2008), חיים סבן היה אחד המעטים שאיתם נידון הרעיון הזה.

ללַמֶדך על היקף הקשרים בין סבן וּבין משפחת קלינטון באו הגילויים של אמצע חודש דצמבר שעבר. מועמדותה של הילרי קלינטון למזכירת המדינה חייבה את בעלה, הנשיא לשעבר, לגַלוֹת את זהותם של התורמים העיקריים לקרן המפורסמת שלו, זו הפועלת לפיתוח, לחינוך ולִבריאות, בייחוד בעולם השלישי. חיים סבן והקרן של משפחת סבן תרמו לקלינטון “לפחות חמישה מיליון דולר אבל פחות מעשרה מיליון” (הגדרה קצת משונה, אבל זו היתה לשון הדוח ביחס לכל התורמים).

היו תורמים גדולים מסבן, אם כי לא הרבה. הוא תרם למשל יותר מקרן רוקפלר, יותר מקרן ווֹלטוֹן (המשפחה השולטת בוול-מארט), יותר מממשלת כוויית, או ממשלת קטר, או ממשלת עומאן, אם כי פחות מממשלת ערב הסעודית. לא נוכחותו של סבן הדאיגה את דורשי השקיפוּת, אלא נוכחותן של ממשלות זרות. סוף סוף, סבן הוא אזרח אמריקני, ויש לו הזכות לנסות ולהשפיע על מדיניות החוץ של ארצו, כל זמן שהוא מציית לחוקיה.

את הרשימה המלאה של תורמי קרן קלינטון אפשר למצוא באתר הרשת של ‘וול סטריט ג’רנל’, והיא פתוחה גם ללא-מנויים.

הנשיא אובמה אינו ידוע כשומר טינה. סוף סוף, הילרי קלינטון היא עכשיו מזכירת המדינה שלו. אבל מותר לנחש שסבן תוהה מפעם לפעם מֶה היתה יכולה להיות השפעתו על הנשיא אילו הקדים לתמוך בו.

משהו לטֶרי, משהו למרטין

בשבוע שעבר דיווח עתון בעיר ריצ’מונד, כי סבן תרם 251 אלף דולר למסע הבחירות של טרי מֶקוֹליף (Terry McAuliffe), לשעבר יושב ראש הנהלת המפלגה הדמוקרטית, המתמודד עכשיו על כהונת המושל במדינת וירג’יניה. נראה שהעתון התכוון להגיד, כי זה הסכום שנאסף בנשף התרמה, שסבן ערך זה לא כבר לכבוד מקוליף. קשרי סבן עם מקוליף הם רבי-שנים. הוא היה איש קשר בין הקלינטונים וּבין סבן. אחוזתה של משפחת סבן בבֶּוֶרְלי הילז היתה מקום המיפגש של מקוליף עם תורמים פוטנציאליים למסע הבחירות של הילרי קלינטון בתחילת 2007 (על פי דיווח ב’וושינגטון פוסט’, ששה בפברואר 2007).

‘לוס אנג’לס טיימס’ דיווח (ששה במארס השנה), כי חיים ושריל סבן “מתכננים לארח 18 מאורעות-צדקה ונשפי התרמה פוליטיים במהלך השנה, כולל מאמצים לטובת מועמדים דמוקרטיים לקונגרס”.

בחודש ספטמבר, אחד התיאטראות המפורסמים ביותר של לוס אנג’לס, ווילשייר, ייקרא רשמית על שם בני הזוג סבן, אשר תרמו חמישה מיליון דולר לשיפוצו. זה עומד להיות מאורע חברתי מן המעלה הראשונה, וספק אם איזשהו דמוקרט חשוב באמריקה ירצה להחמיץ אותו.

“הסבנים מצילים את ווילשייר”, מכריזה הכותרת ב’לוס אנג’לס טיימס’, ששה במארס 2009. הם נראים בצילום, שהכיתוב שלו אומר, כי תרומתם לשיפוץ תיאטרון ווילשייר המפורסם “לא תחליש את פעילותם לטובת הדמוקרטים”, לשון אחר, עדיין יישאר להם קצת כסף

סבן הוא תומך מובהק של המפלגה הדמוקרטית, ואפשר כנראה להגיד שבענייני פנים הוא נוטה שמאלה, או לפחות קצת שמאלה. לא כן בענייני חוץ. הדיוקן המוזכר למעלה ב’פורטפוליו’ מייחס לסבן את ההכרזה, שהוא “נץ ימני מטורף” בענייני חוץ ובטחון, ושקל אפילו לתמוך בג’ון מקיין נגד אובמה. הוא הצליח לבסוף לשכנע את עצמו, שברק אובמה עומד במבחן הלאקמוס של תמיכה בישראל: הוא תומך בה לא רק ממוחו, אלא גם מלבו.

אגב, נציותו של סבן היא יחסית. הוא דחה למשל הפצרה של שלדון איידלסון לחתום על עצומה נגד ממשלת אהוד אולמרט (על פי דיוקן של איידלסון, שהתפרסם ביוני 2008 בשבועון ‘ניו יורקר’).

סבן הוא פטרונו הפיננסי של מרטין אינדיק. כספו מימן את הקמת המרכז לחקר המזרח התיכון במוסד ברוקינגס בוושינגטון (“מרכז סבן”), שאינדיק עומד בראשו. אין זו עלילה להגיד שאינדיק קיווה להפוך את המרכז הזה לקרש הקפיצה שלו אל מִמשלה של הנשיאה הילרי קלינטון, אולי כממונה על תהליך השלום במזרח התיכון, אולי אפילו למעלה מזה. לא הסתייע.

אינדיק הוא איש מבריק, המבין את פרוזדורי הכוח בוושינגטון. הוא ניצל להפליא את קשריו עם סבן ועם תורמים יהודיים חשובים אחרים לפני 17 שנה, כדי לקבל מינוי במועצה לבטחון לאומי בבית הלבן אף כי לא היה לו אפילו דרכון של ארה”ב. תהליך האיזרוח שלו הוּחַש, ואני חושב שארה”ב יצאה נשכרת משירותיו.

ג’יין, ננסי, הלחם והחמאה

סבן, בדרום קליפורניה, לא הרחק, יחסית, מן החוף בוֶניס, רצה בִּיקָרָהּ של צירת הקונגרס המקומית ג’יין הרמן, ותמך בשאיפתה להיות יושבת ראש ועדת הביון של בית הנבחרים. הרמן אינה “נץ ימני מטורף”, אבל היא נצית יותר מהרבה דמוקרטים, כולל היושבת ראש ננסי פֶּלוסי. על פי המדוּוָח, סבן הבטיח –  אולי, כנראה, מי יודע – להזכיר לפלוסי מאיזה צד של החמאה מרוח הלחם, או ההיפך. אם היא רוצה את כספו, ואת קשריו, לטובתה ולטובת המשך שלטונם של הדמוקרטים בבית הנבחרים, שתושיב בבקשה את הרמן על כס היושב ראש. כל זה במידה ניכרת של פישוט.

אגב, הרמן עצמה זקוקה פחות לעזרה כספית. בנסיון-השווא שלה להיבחר למושלת קליפורניה, ב-1998, היא הוציאה 17 מיליון דולר מכיסה הפרטי.

האפשרות שהרמן הציעה את שירותיה לחילוץ נֶאֶשמֵי אייפא”ק ממלתעותיה של התביעה הכללית תמורת כהונה פוליטית עלתה עוד ב-2006, בדיווח בשבועון ‘טיים’. ה’ניו יורק טיימס’ כתב באוקטובר 2006, כי הרמן “ניהלה מערכה אינטנסיבית בשנה האחרונה, וגייסה שתדלנים חיצוניים ותורמים דמוקרטים עשירים” כדי להפציר בפלוסי. הבולשת הפדרלית אישרה את עצם העניין, אבל אמרה אז שהחקירה “אינה מתנהלת באופן פעיל”. הסיפור גווע כמעט מייד. מדוע בעצם? אולי עוד נדע.

הסקופ של CQ מן השבוע נגע לִמקור החשדות נגד הרמן. מעשה אירוניה, האזנות הסתר של שירותי הבטחון האמריקניים, שהיא סמכה עליהם את ידיה, הגיעו איכשהו אל קו הטלפון שלה. שיחותיה על עיסקת אייפא”ק הוקלטו על ידי ‘סוכנות הבטחון הלאומי’ (NSA), בנק המידע המסווג הגדול ביותר של ממשלת ארה”ב.

כתבה על סבן ב’לוס אנג’לס טיימס’ השבוע מכריזה, “ידיד נאמן לדמוקרטים ולישראל”

האם סבן נשמע בהקלטה הזו? האם הוא הציע לאיים על פלוסי? האם הוא דחק בהרמן לחלץ את איפא”ק מן השרטון? זה לא התברר, וסבן עצמו, אם במישרים ואם באמצעות דוברים, נמנע מלהגיב. פלוסי אמרה תחילה שאין היא זוכרת, אבל ביום ד’ השבוע היא נזכרה שידעה על הציתותים להרמן. היא לא יכלה, “כמובן”, לשתף את הרמן בידיעה, מפני שמידע כזה, כאשר הוא נמסר בתדרוך בטחוני מסווג, אינו מיועד להיחלק עם איש.

הרמן עצמה הכחישה בכל התוקף שהיא הציעה עיסקה לאייפא”ק, או שהיא דיברה עם “מישהו” בממשל בוש לטובת נאשמי אייפא”ק. אדרבא, אומרת הרמן, יתפרסם-נא התמליל המלא של שיחות הטלפון שלה, ויראה הציבור.

מעשה אירוניה, השבוע שמענו כי אין זה מן הנמנע שכתבי האישום נגד נאשמי אייפא”ק יבוטלו. ה’וושינגטון פוסט’ כתב השבוע במאמר מערכת, כי אנשי אייפא”ק לא עסקו בריגול, הם בסך הכול ניצלו את “התיקון הראשון לחוקה”, המבטיח את חופש הביטוי של אזרחי ארה”ב.

מותר להניח שביטול המשפט יפלוט אנחת-רווחה עמוקה כמעט מכל חזה פרו-ישראלי. אבל הרווחה לא תהיה שלמה. מעל אייפא”ק עלול להתארך החשד שסבן, אחד המממנים הנלהבים ביותר של הארגון, התהלך על הגבול הדק בין השתדלות לגיטימית להתערבות פחות לגיטימית בהליכים משפטיים.

תוחלת חייה הפוליטיים של ג’יין הַרמַן היא עכשיו שאלה רבת פוטנציאל, בייחוד בזמן של חוסר ודאות כמעט חסרת תקדים ביחסי ישראל-ארה”ב.

זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. לא יורשו התקפות אישיות. תודה.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

6 Responses to “הוא סבן, היא ג’יין. איזה עסק הם עשו?”

  1. אהרון קנכט הגיב:

    כתבה מרתקת אך בסוף קריאתה נשארת בי בעיקר הפליאה כיצד הגיע כל כך רחוק…

  2. אורי פולגר הגיב:

    הדרישה שלה לפרסום השיחות היא ריקה מתוכן. אי אפשר לפרסם את השיחות כי הן חלק מחקירה מתמשכת בנושא ריגול כנגד ארה”ב.
    למעשה, הרמן סירבה לגלות פרטים שיתגלו אם תפורסמנה השיחות, כמו מיהו הסוכן הישראלי איתו דיברה.

  3. ברוך רוזן הגיב:

    עכשיו לאחר כל החוקים החדשים נגד טרור שרובם לא פורשו עדיין בבית משפט מדינתי או פדראלי איש אינו יודע מי מאזין למי ומי מנהל תיק על מי ומה חוקי או לא. הבעייה אינה הגברת בלבד אלא הרבה אנשים מדברים ב די סי למשל שאלה: מה קדם לנאום הרב משמעי של אובמה על הבעייה הארמנית? מה קרה לפני הביקור בתורכיה המוסלמית בהדגשה על מוסלמית? מה היה בדיוק סיפור ההשתחוות, מחווה אינסטינקטיבית של ילד מוסלמי לשומר המקומות הקדושים או לא כל כך אינסטיקטיבית. האם מאזינים לצייני? האם מכינים תיק על עינויים בעירק? מה ניתן להשיג מתיק רדום כזה? האם מישהו עוקב אחרי זרמי הכסף האדירים שמה שזרם בעירק הנו בוטנים לעומתם ולמי מהמזרימים נדבק מה ליד? מה עם זרימת המידע בזמן שסוחר יום עם קשר למידע פדרלי יכול לסדר לו את החיים בפחות מיום. האם עניני כסף פדרלי ידונו בבית דין פדרלי. שים לב לאלו שלא רוצים עכשיו כסף קל וכנראה יודעים למה. הרבה דברים מוקלטים ונרשמים וכל העסק מעורפל מאוד.

  4. איריס הגיב:

    כיום זה כבר אינטרס כלכלי ,רחוק מאד מהאינטרסים הלאומיים אם אי פעם זה היה כך.
    חיים סבן מתייחס באותה צורה גם לשלטון הישראלי, רק שהפעם זה לרווחים עצומים. גם פה סוחטים ומשחדים,אלה אנשים שהתעשרו מעבריינות, כביכול לטובת ישראל, אבל אז נשכו את היד,והפכו לאזרחי העולם. הרבה דם נשפך כדי שחיים סבן יתרחץ בכסף.
    כתבתי כאן כבר על המבצעים האפלוליים, אבל אהוד ברק עסוק. מה זה עוד אזרח ישראלי שנמעך על מזבח הכסף? עכשיו כשחיילים משמשים ברישגלי שפני ניסוי,מה זה עוד אונס בשירות האומה?
    קטן עליו.

  5. סיון פ הגיב:

    נהניתי לקרוא, אבל היה חסר לי מה שמופיע ברוב פוסטיך/כתבותיך, דהיינו השיבוץ בתמונה הגדולה של יחסי ארה”ב וישראל.
    אחרי הכל, אם חיים סבן התערב למען ארגון שהוא מעורב בו, ולמען אנשים שהוא מכיר, זה לא אומר בהכרח כי יש כאן התערבות ישראלית.
    ובכלל, תמיד דיברו על הכוח הרב של אייפאק, והנה עכשיו, כל יום יש שמועות רבות יותר על הלחץ שארה”ב מפעילה על ישראל (למשל האיום בהפסקת הסיוע אם יתקפו את איראן). הייתכן שכשהממשל יודע מה הוא רוצה אין בעצם ללוביסטים השפעה כל כך גדולה? או שאייפאק הפכו להיות ימנים ונענשים על כך עכשיו כשהדמוקרטים בשלטון?
    אשמח לדעת מה דעתך.

  6. אסף ברטוב הגיב:

    דומה שהמגיב ברוך רוזן מכוון אל ראש הבולשת הפדרלית בשעתו, ג’ אדגר הובר, ולא אל הרברט הובר, שהיה נשיא ארה”ב בשעתו.

Leave a Reply for אהרון קנכט