אלוהי הים, אלוהי הים

היא כל כך צעירה, היא כל כך פלשתית וִיוונית וּמערבית ועברית. היא החומה והיא הגשר. גם אם אינה הלב, היא הריאה. היא כפתור האיתחוּל של מדינת היהודים. היא הנצחון הגדול ביותר של הציונות. תל אביב

מתוך ׳אשירה לך תל אביב׳ לשלמה סקולסקי

מספר הגון של ארכיאולוגים ששמם אינו אדם זרטל מפקפקים בַּהיסטוריוּת של יציאת מצרים. הפִּקפוק כשלעצמו אינו גורע מֵעֶרכּהּ התיאולוגי, המוּסָרי והספרותי. רישומה טבוע לא רק ביהדות, אלא במעמקי הציוויליזציה המערבית.

אחת ההנחות החלוּפיוֹת על מוצָא הישראלים הקדומים מעמידה אותם על גִבעות כנען. מאבק השיוּר שלהם הורידם מן הגבעות, והפגישם עם תושבי החוף והשפלה. זה מקור הסאגה של המלחמה על הפלשתים. לפלשתים היה הים, מעזה ועד אשדוד. הישראלים אמנם שרו “עציון גבר, עציון גבר”, אבל אין לנו שום ראָיוֹת שהם הצטרפו אל דודניהם דוברי העברית מצור וּמצידון בקולוניזציה של אגן הים התיכון, או של איזשהו אגן.

אפשר להגיד על הים, שמאז קריעתו (הלא-ארכיאולוגית) בידי משה, הוא לא היה פופולרי בין הישראלים. היה בו משהו קוסמופוליטי מדיי בשביל אומת מִדבר חובבת כל מיני טאבו. שִׂנאת הפלשתים של אבותינו הקדומים הורישה לִלשונות המערב את הגידוף “פיליסטיני”, במובן של זול וּמכוער ודוחה.

כיוצא בזה, שִׂנאת הסורים – של איש הגבָעות מתתיהו ושל חמשת בניו גיבורי התהילה – הנחילה ללשוננו את המושג “התייוונות”. הבה נודה שאבותינו היו מסתדרים הרבה יותר טוב עם העריצוּת הפרסית, וגם היא היתה מסתדרת אִתָם. סוף סוף עריץ פרסי גאל אותם מנהרות בבל, והעניק להם רבע-אוטונומיה על גִבעות ירושלים. ראשוני כנסת הגדולה לא חיכו בקוצר רוח לאלכסנדר הגדול, אף כי רק בזכות העימות עם יוון ועם רומא יכלה היהדות להגדיר את עצמה ולִחיות.

בקצרה, אף כי כתבי הקודש היהודיים הזהירו ש”מצפון תיפתח הרעה”, היהדות הקדומה פחדה מפני המערב (עם הרבה יוצאים מן הכלל). אנחנו כולנו הננו ניניו של התלמוד הבבלי, והוא לא היה תלמוד אילמלא היה בבלי. מי יודע איך היינו נראים אילו נכתב תלמוד אלכסנדרוני.

הממלוכים שנאו, איתמר אהב

שַליטיה המוסלמים של ארץ ישראל בסוף ימי הביניים רחשו איבה גדולה לים. היתה להם סיבה: הים הביא אליהם את הצלבנים, מסוף המאה ה-11 ואילך. אחרוני הצלבנים גורשו מן הארץ מאתיים שנה אחר כך, אבל הפחד מפני הים הביא את הממשלה הממלוּכּית לַעווית טירוף: היא הרסה את כל ערי החוף, להבטיח שצלבנים חדשים לא ימצאו שערים אם יחזרו וִינַסו להיכנס. מאותו זמן ואילך, במשך מאות שנים, יושבי הארץ היו תלויים בִּיבוא סחורות ממצרים.

מראה פנורמי של תל אביב באמצע שנות ה-20. מן האוסף של אוניברסיטת סטנפורד, קליפורניה

הציונות לא התעניינה במיוחד בים, אפילו כאשר התחילה להתעניין בהגנת היבשה. לבכורו של אליעזר בן יהודה, איתמר בן אב”י, היה פלירט בלתי פוסק עם קדמוֹניוּת. הוא היה במובן זה ממבשרי הנסיון הכנעני של יונתן רטוש ושל עוזי אורנן. הוא היה להוט לספקולציות מסמרות שיער על מקורות העברים, ואחד מספריו הנשכחים (בצדק) נקרא “כנען ארצנו: 5,000 שנות ישראל על אדמתו ללא הפסקה”.

בן אב”י התאהב בים, בהפלגתו הראשונה לצרפת, בהיותו נער. נאמן להזיותיו המיתולוגיות, הוא בזבז כמויות ניכרות של דיו על הטיפּוֹנוֹמיה העברית של הים התיכון. הוא מצא את עקבות העברית השוטפת של בית בארקה – חניבעל ואבותיו – בכל מקום וּבייחוד על כל סלע. מרסיי היא כמובן ׳מר-סלע׳ – הוא הודיע – וסיציליה היא ׳שיא-סלע׳, וּמְצרי הדרדנלים הם ׳דר-דן׳, וכן הלאה. כל זה הביא אותו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, לִכתיבת מסה נלהבת בזכות ׳הים העברי׳. הוא עורר לעג כללי.

איתמר בן אב”י: תל אביבנו! ים תיכוננו!

 

הרבה שנים קודם, בִּהיותו זאטוט’ היתה לבן אב”י איזו הרפתקה עם דייג ערבי ביפו. הוא לקה בדלקת ריאות, וחייו היו תלויים לו מנגד (לפי גירסתו, בספר זכרונותיו). לחלחלת אבא, הטהרן הלשוני, בכורו הקטן קדח, שומו שמיים, בערבית. הוא חזר ודיקלם את תלונת הדייג הערבי על ריבונו של עולם,

איללאהוּ איל בַּחַר, איללאהוּ איל בַּחַר לֶש גַ’נַנַתְני ווַאַנַא חְבַּייתַק

לאמור, “הו אֱלוֹהֵי הים, הו אלוהי הים, מה זה שיגעתני וַאני אהבתיך”.

יש תמונה אחת, לא מפורסמת, מקיץ 1936. היא מראה את בן אב”י נוֹשׂא “מִנאָם” (כך קראו ל”נאום” בבית בן יהודה) במעמד החנוכה של נמל תל אביב. ליד בן אב”י עומד מאיר דיזנגוף, ה”מר-עיר” של תל אביב (זה התואר שבן אב”י הציע במקום ראש עיר). בלוריתו הכסופה של בן אב”י מתבדרת ברוח, זרועו מונפת אל על במחווה של פאתוס, אל-נכון דמעות נִקווֹת בעיניו. “תל אביבנו”, הוא קורא, “ים תיכוננו”, הוא רועם.

הנה כי כן קם ונהיה הים העברי. אלוהי הים הואיל סוף סוף להחזיר אהבה תחת אהבה.

נמל תל אביב נולד בחופזה, וככה הוא גם נראה. הוא נועד לפטור את תל אביב מתוצאות החרם שנמל יפו הטיל על היישוב העברי. הוא פטר. לתל אביב עדיין לא מלאו שלושים, והיא הגישה לציונות את נצחונה הגדול הראשון. (הקישו-נא כאן כדי לקרוא את ה’הודעה מס’ 1′ של עיריית תל אביב עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936: צבא נשלח ליפו, נא לא להתקהל, נא לא להיבהל, נא לא להבהיל. והקישו-נא כאן כדי לקרוא את הודעת העיריה 12 שנה אחר כך, שבה מוזהרים התושבים כי סכנת חיים “ממש” אורבת לכל הנכנסים אל שטח העיר יפו)

היא תינוקת, היא קלת רגל

ירושלים חגגה לפני שלוש-עשרה שנה את יום הולדתה ה-3,000. זה היה תאריך בדוי מלב, אקט אופייני של זיוף ההיסטוריה לצורך הפוליטיקה. כל התנועות הלאומיות הידועות לי חטאו באקטים כאלה. את זִקנתה של תל אביב, לעומת זאת, אי אפשר לזייף. תודה לאל. היא תינוקת, היא קלת רגל, היא דינמית, היא רותחת, היא שוחרת הרפתקאות. היא אוהבת את הים.

כאשר הציונים היו זקוקים למיתוס, הם בחרו את ירושלים. כאשר היו זקוקים לעיר בירה ממשית, כדי לבנות מדינה, הם בחרו ללא היסוס בתל אביב. ירושלים של תחילת המאה העשרים עוררה בהם שאט נפש. היא היתה קטנה, קרתנית, מוגבלת, מלאה קְנָאוֹת וטינות. היא הזכירה להם יותר מדיי את הסביבה שממנה ניסו להשתמט בִּתחום המושב של הקיסרות הרוסית.

תל אביב היתה הריאה של הציונות, גם אם הלב היה במקום אחר. היא היתה אגב עיר די שמרנית. בורגניה חזרו וסירבו לבחור ראשי ערים של “הפועלים” עד 1959. אבל משנות ה-60 ואילך, תל אביב גררה את ישראל בכוח אל עידן של פתיחוּת ושל ליברליוּת. היא המציאה את הנון-קונפורמיוּת, ולחצה בזה על כפתור האיתחוּל של החברה הישראלית.

מי שלא מצא אותה מפעם לפעם מעצבנת, צעקנית, שטחית, וולגרית וחקיינית כנראה לא חצה מעולם את הירקון דרומה. אבל מי שלא חצה את הירקון דרומה לא התהלך על הגשר בין ישראל ובין הציוויליזציה המערבית.

 

רחוב אחד העם, אמצע שנות ה-20. מן האוסף של אוניברסיטת סטנפורד

ניצחנו

תל אביב היא הנצחון המרהיב ביותר של המעשה הציוני. בתור שכזאת מה טוב שהיא לא התפתתה לבחור ראש עיר אנטי-ציוני בבחירות האחרונות. היא לא הצליחה לעומת זאת להטעים את ציוניוּת נצחונה.

העתון הראשון שהופיע אי פעם בתל אביב, ‘הארץ’, ציין את יום הולדתה, בין השאר, בהספד מתאנפף על מותה הממשמש וּבא. ידידי הטוב, האמיץ והנערץ גדעון לוי הפחית את תל אביב לבית הוריו ברחוב שטאנד ול”חמוקיה החצי ערומים של יוחנה רטוש”. מה מאוד הייתי רוצה לחטוף את העמוד הראשון של ‘הארץ’ מידי עורכיו, לפרושׂ על מלואו תמונה ענקית של תל אביב, ולמרוח את הכתובת “ניצחנו”.

פאתוס של התרוממות רוח הוא בדיוק מה שתל אביב חזרה והעניקה לציונות. ביאליק לא היסס כלל כאשר העדיף אותה על פני ירושלים. כשהוא כתב “ינסר לו כִּלבבו קול המון הכרך” הוא לא העלה בדעתו שהכרך הזה יהיה עיר הבירה של התחיה. יום הולדת שמח, תינוקת ארכיאולוגית שכמותך.

15 Responses to “אלוהי הים, אלוהי הים”

  1. משה לוי הגיב:

    תודה על הכתוב,

    הערה קטנה,
    כתבת:
    “היא תינוקת, היא קלת רגל
    ירושלים חגגה לפני שלוש-עשרה שנה את יום הולדתה ה-3,000. זה היה תאריך בדוי מלב, אקט אופייני של זיוף ההיסטוריה לצורך הפוליטיקה. כל התנועות הלאומיות הידועות לי חטאו באקטים כאלה. את זִקנתה של תל אביב, לעומת זאת, אי אפשר לזייף. תודה לאל.”

    אפשר להגיד שגם ה100 שנים של תל אביב הוא אקט אופייני של זיוף ההיסטוריה… 🙂

    מתעלמים ככה באלגנטיות מנווה צדק, כרם התימנים וכו’….

    אבל חוץ מזה, עלה כיפק…

  2. על הרשימה המאלפת: אכן יש ניגוד אינטרסים ברור בין אנשי ההר לאנשי הים והדבר נכון לא רק כאן, אלא בכל מקום אחר בעולם. אין ספק שהקוסמופוליטיות והסובלנות צומחת במקומות הטרוגנים, יחד עם זאת כדאי לזכור שהתקופה שבה היהדות היתה סגורה בד’ אמותיה בהרי יהודה הצחיחים, היא קצרה יחסית בהשוואה לתקופות ולמקומות האחרים שבהם צמחה והתפתחה.

  3. יוסי דר הגיב:

    לטענתך שבורגניה של תל אביב “חזרו וסירבו לבחור ראשי ערים של “הפועלים” עד 1959″ – דוד בלוך שהיה ראש העיר בשנים 1927-1925 היה ממנהיגי תנועת העבודה.

    (ותיקון טעות קטנה: הכיתוב מתחת לתמונה התחתונה – צ.ל. רח’ אחד העם)

  4. שרון רז הגיב:

    תודה על פוסט מרתק
    והייתי גם בעקבות הצילומים כאן עכשיו באוסף הזה של הצילומים מהעיר של אוניברסיטת סטנפורד והיה מפעים

  5. רוני ה. הגיב:

    ראשית, לעניין הפופולריות של הים אצל היהודים. ליהודים היו בהחלט אפיזודות ימיות. למשל:

    התנ”ך מספר על שבטי דן ואשר שחיו לחוף הים: וְדָן לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת; אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן (שופטים ה יז). עיר הנמל צור היתה לפי התנ”ך חלק מנחלת שבט אשר.

    לשלמה המלך היה צי של אוניות שהפליגו למזרח הרחוק, כפי שמסופר: וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן-גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת-אֵלוֹת, עַל-שְׂפַת יַם-סוּף–בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת-עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת, יֹדְעֵי הַיָּם–עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה–וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר; וַיָּבִאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה (מלכים א ט).

    יוסף בן מתיתיהו מספר על צי יהודי שהיה ביפו ואשר הובס בידי הרומאים. וכך הוא כותב: “ויען אשר נבצר מהם לפשוט על מקומות היבשה, אשר נלחמו עליהם האויבים, על כן שמו את פניהם לשוד הים. הם בנו להם ספינות שודדים רבות והרבו לעשות שוד וחמס בדרך הים… עד אשר לא יכלה אוניה להפליג בים הזה מפחדם וממוראם”.
    ייתכן שזה המקור למטבע הנדיר “יהודה הימית” (שצריך לציין שיש מחלוקת לגבי אמיתותו).

    וגם את הציונות אי אפשר לתאר בלי הים ובלי נמלי חיפה ותל אביב וספינות המעפילים (אחרי השואה) וספינות העולים (אחרי קום המדינה) וספינות הנשק (כגון אלטלנה) ועוד. לפטור את זה בביטוי “הציונות לא התעניינה במיוחד בים” נראה לי לא מדויק.

    לעניין ירושלים, הטענה שחגיגות ה-3000 היו “אקט אופייני של זיוף ההיסטוריה לצורך הפוליטיקה” צורמת. ברור שלא מדובר בתאריך מדויק, אבל נדמה לי שאין מחלוקת על כך שירושלים קיימת לפחות 3000 שנה.

  6. והכרם קדמו. גם אחוזת בית. אבל מבחינת הכוונה לייסד עיר עברית חדשה ואחרת – זה קרה ב-1909.

  7. אתה בוודאי מכיר מה כתב אחד העם במסה משה על חשיבות הדיוק ההיסטורי ועצם ההתרחשות של יציאת מצריים.
    http://benyehuda.org/ginzberg/Gnz018.html
    מוזר שבאורח מסויים הוא מבשר הפוסט מודרניזם על הנרטיבים שלו.

  8. משה שי הגיב:

    נוספת? דווקא דב חנין הלא ציוני היה עונה טוב יותר על הבעיות (דיור,סביבה,חינוך,וכד’) המעסיקות את רוב תושבי ת”א -יפו.

  9. מאיר צמח הגיב:

    את השיר “ינסר לו כלבבו” כתב ביאליק על ניו-יורק, כפי שמעידה הכתובת המופיעה מתחת לשיר:”סיון,תרפ”ו, ניו-יורק”. י
    ותודה רבה על המאמר המצויין כרגיל, מירושלמי לשעבר.

  10. יואב קרני הגיב:

    למשה לוי: לעתים מזומנות יש בעיה של תיארוך התחלות. חלוציוּתה של נווה צדק אינה מוטלת בספק, אבל לפי הידוע לי מקימיה לא ניסו לייסד עיר חדשה ואוטונומית.

    לטלי מסיקה: אכן, מתח בין יושבי ההר ליושבי השפלה הוא מוטיב קבוע בהיסטוריה האנושית. אני אגב כתבתי על זה ספר, באנגלית, שנקרא Highlanders, והופיע בארה”ב לפני שמונה שנים.

    ליוסי דר: שנתיים של עיריית פועלים, תוצאה של צירוף כוחות זמני לחלוטין, כאשר תל אביב היתה עדיין עיירה קטנה, אינן משנות את העובדה שעד 1959 היתה לבורגנים שליטה מלאה בענייני העיר.

    מעטים העניינים שהֵסֵבּוּ יותר תיסכול למפא”י מחולשתה בעיר הבירה של הציונות. אני הייתי שומע על זה מסבי המנוח, שהיה עסקן פועלים, וניהל את אחד מסניפי מפא”י בדרום העיר.

    כל כך להוטה היתה מפא”י לכבוש את תל אביב, שהיא הציגה את מועמדותה של גולדה מאיר לראש העיריה ב-1955 (קוריוז משונה, הנעדר מרוב הביוגרפיות של גולדה). שַווּ בנפשכם מה היה קורה אילו ניצחה. היא לא היתה נעשית שרת החוץ בממשלת בן גוריון, ואל נכון היתה מסיימת את הקריירה שלה, עשר שנים אחר כך, כ”אשה הראשונה שעמדה בראש עיר גדולה בישראל”.

    גם כך, שלטון הפועלים בתל אביב לא האריך ימים. 14 שנה אחר כך, שלמה להט החזיר את העיר לידי הבורגנים.

    רוני ה.: התנ”ך מלא ציוּנים ימיים. אבל התנ”ך בתור שכזה אינו ראיה ארכיאולוגית. אם תחזור אל הטקסט שלי תראה שכתבתי כי אין שום ראיה שהישראלים הקדמונים היו יורדי ים. לפי הידוע לי, אמנם אין כל ראיה.

    יש סברה, שהמלך החשמונאי אלכסנדר ינאי יסד צי בתחילת המאה הראשונה לפני הספירה, לאחר שהשלים את השתלטותו על מישור החוף דרומה מדור (טנטורה) ועד יפו.

    המלך הורדוס הגדול, במאה הראשונה לפני הספירה, היה חובב ים נלהב. סוף סוף הוא יסד את קיסריה, ששמה המלא היה Caesarea Maritima, זאת אומרת “עיר-קיסר על הים”, או “קיסריה הימית”. הוא גם הרחיב נמלים קיימים. יש ראיות שלהורדוס היה צי מלחמה, אשר פיטרל בכינרת ואפילו בים המלח; והשתתף במסע מלחמה של המצביא הרומי מרקוס אגריפאס בים השחור.

    כך שלא אלמן ישראל, או לפחות לא אלמן אֱדום.

    אשר לעניינה של הציונות בים, אני לא דיברתי על כל ההיסטוריה הציונית, אלא רק על חלקה הראשון. השנה היה עלינו לציין את יום השנה המאה לייסוד ‘השומר’. לא היה ‘השומר הימי’.

    צופי הים ‘זבולון’ נוסדו ב-1928, ואמנם מילאו תפקיד חשוב בהנחלת התודעה הימית, גם אזרחית וגם צבאית. ראו נא http://zevulun.org.il אגב, זבולון קראו את אחת מסירותיהם הראשונות על שם איתמר בן אב”י.

    על זה אפשר להוסיף גם את האדמירל של בית”ר, ירמיהו הלפרן (בנו של מיכאל הלפרן האגדי), שניהל בית ספר ימי של בית”ר בצ’יוויטיווקיה, ליד רומא, בזמן שמוסוליני עדיין האיר פנים ליהודים. אחד מבוגריו היה האלוף שלמה אראל, מי שהיה מפקד חיל הים בזמן מלחמת ששת הימים.

    אשר לנמל חיפה, נו, אני לא הייתי טוען לאשראי ציוני. השנה הבאה היא השנה ה-350 לאקט שאיפשר את נמל חיפה: העברת העיר וייסודה מחדש בידי הנסיך ד’אהר אל עומאר, שליטה המהולל ורב-החסד של מדינת הגליל. הבה נחוג את יום ההולדת שלו, הוא היה מגדולי השליטים שידעה הארץ מאז ומעולם.

    המגיב האנונימי (שהשאיר כתובת של אתר לא-לו) צדק בהחלט בציטוט המסה הנפלאה של אחד העם על משה.

    אחד העם עשה אבחנה מזהירה בין אמת היסטורית לאמת ארכיאולוגית. משה ההיסטורי היה חשוב לאין ערוך ממשה הארכיאולוגי, מפני שטבע חותם עמוק על מהלך חייהם של בני אדם במשך 3,000 שנה.

    אני מקבל את האבחנה הזו. יתר על כן, היא מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב השקפותיי על היסטוריה. אני גם רמזתי לה, כאשר כתבתי בראש הרשימה הזו שההיסטוריוּת של יציאת מצרים חשובה פחות מן הרושם התיאולוגי, המוּסָרי והספרותי שהיא השאירה.

    אני כשלעצמי דורש ראיות ארכיאולוגיות רק כאשר מתרחש נסיון לאנוס את ההיסטוריה לטובת הפוליטיקה. זה מחזיר אותי אל תלונתו של רוני ה. נגדי, שירושלים אמנם קמה לפני 3,000 שנה.

    קמה או לא קמה — וזה איננו יודעים — היא לא היתה בירתה המעצימה של קיסרות ישראלית מבית דויד, מפני שלא היתה קיסרות כזאת. דויד מלך ישראל חי וקיים, והוא “אמת היסטורית”; אבל דויד המלך הקונקרטי, מושל טריטוריה, מְאַחֵד הארץ, כובש ארם צובא, לא היה ולא נברא, אלא משל היה, ולפיכך אין הוא “אמת ארכיאולוגית”.

    מי שדורש חזקה טריטוריאלית בשם דויד המלך מחייב אותי להידרש לאמת הארכיאולוגית. לעומת זאת, מי שמטעים את רוחניותו של דויד, ומשתמש במוטיב הדווידי כדי לבסס את אַחדוּת ההיסטוריה היהודית, ימצא בי תומך נלהב.

    מאיר צמח: ידוע לי בהחלט שלא על תל אביב כתב ביאליק. אני נטלתי לעצמי חרות פואטית…

  11. רוני ה. הגיב:

    אבל לדעתי לא נכון להציג את תל אביב כאנטיתזה ליהדות. לפחות מבחינת ההתייחסות לים גם הדוגמאות שהבאתי וגם אלה שהבאת בעצמך מורות שליהודים היה בהחלט קשר לים.

    נושא העדויות הארכאולוגיות חורג מתחום הרשימה הזאת, אבל העובדה שלא נתגלתה עדות ארכיאולוגית למשהו אינה אומרת שהדבר לא היה קיים. הייתי נזהר בניסוחיי קצת יותר ולדעתי אין לך בסיס לומר “דויד המלך הקונקרטי, מושל טריטוריה, מְאַחֵד הארץ, כובש ארם צובא, לא היה ולא נברא, אלא משל היה”. כמו שאין ביטחון בכך שהיה איש כזה, כך גם אין ביטחון בכך שלא היה. ובוודאי הדבר כך כשמדובר בהוכחות לנוכחות ימית שמטבעה אינה משאירה עקבות.

    וגם לעניין ירושלים, לא מוכרת לי טענה שירושלים לא היתה קיימת לפני שלושת אלפים שנה, ולכן אינך יכול לטעון ש”איננו יודעים”. יכול להיות שהחגיגות היו צריכות לתת יותר מקום גם לערבים וגם לנוצרים ואולי גם ליבוסים. אבל עובדת היותה של ירושלים עיר במשך למעלה משלושת אלפים שנה אינה מוטלת בספק לדעתי ולכן אינה
    זיוף היסטורי.

  12. דידו הגיב:

    היטיב לתאר דן צלקה בספר כפפות (בפורמט הישן ההוא של עם עובד) , ספר שיכול להיות שי ליומולדת הזה

  13. מאיר גאליס הגיב:

    לא מזמן יצאתי לטיול אביבי לילי בתל אביב. הלכתי דרך אלנבי לכיוון רוטשילד, ולאחר מכן שוטטתי לאורכה של השדרה. משם הלכתי לנווה צדק ושוטטתי בכל רחובותיה.
    לאחר מכן המשכתי אל הים והלכתי לאורך הטיילת עד ליפו.
    לבסוף, חזרתי לביתי בשכונת קריית שלום.שהיא שכונה מקסימה ומלאה אנשים נחמדים וגינות יפות.
    יש בתל אביב קסם.

    אין זה רק קסמם של הבתים והרחובות. זהו הקסם אותו אני חש לנוכח יחסה של העיר לתרבות הלהט”ב (לסביות, הומואים, טראנס ובי) והחירות אותה היא מאפשרת. האם יש עיר נוספת בעולם בה מתקיים השילוש המפתיע של הומו-יהודי-גאה?
    אכן סיפור הצלחה ציוני.

    ובכל זאת, הערה. מדינת ישראל חוגגת 100 שנה לתל אביב, ומדי פעם חולפת בי המחשבה שמא הייתה תל אביב מעדיפה להיפרד רגשית מישראל, המסורתית והשמרנית, ולהצטרף לליגת האלופות של המטרופולינים, מברלין ועד ניו-יורק.
    תל אביב הקרתנית היא עיר אשר בליבה יפו, מעבר לרחוב יש את בני ברק ופתח תקווה, ובדרומה שכונת הארגזים. בעבר אף היו בסביבותיה ערים אדומות כחולון וגבעתיים. לעיתים אני חש שתל אביב אינה רוצה לשאת את כובד המשקל של שמה, את אותו חיבור של ישן וחדש, מקוריות ומקוריות. אולי זו הדילמה של ישראל, אולי זו דילמה של כל מטרופולין גדולה, מניו-יורק ועד ברלין
    בכל מקרה, המונח קסם מטעה. תל אביב נבנתה על חולות בידי אנשים מציאותיים שרצו גם וגם: גם את ישראל וגם את הנאות העולם כולו.

  14. יואב קרני הגיב:

    רוני, כלל לא עלה על דעתי לטעון שתל אביב היא אנטי-תיזה ליהדות. אם אני אומר על תל אביב שהיא שְׂכִייַת החמדה של הציונות, ונצחונה הוא נצחון הציונות, בוודאי אין היא ההיפך של היהדות (אלא בעיני פונדמנטליסטים החושבים את עצם הציונות למרד ביהדות).

    אשר לדויד המלך, אני מציע לך לזנק אל ים המחקר והוויכוח האקדמי, אם עדיין לא זינקת. בעיניי שְאֵלַת ההיסטוריוּת של דויד אינה מעלה ואינה מורידה, אלא באותו המובן שהיא מנוצלת לרעה על ידי הימין הלאומני. זיקת העם היהודי לארצו אינה קשורה בשאלה אם היה דויד, או מה עשה דויד. היא פונקציה של כמיהת הדורות. מרכזיותו הפוליטית של דויד היא המצאה של זמננו.

    אכן, אין לנו ראיה שדויד לא התקיים. פרופ’ ישראל פינקלשטיין רב-האנפין, אשר נזהר מלשַווֹת חשיבות פוליטית לוויכוח האקדמי, מניח שהיתה נסיכות דווידית זעירה, וירושלים היתה עיירה שחיו בה אולי אלפיים בני אדם.

    אבל אני חושב שאין מנוס מלהניח, כי אילו מלוכה דוידית היה קיימת בגבולות המקרא, והיתה משתרעת משערי דמשק עד ים סוף ועד חצי האי סיני, היינו מוצאים איזה חרס, או אפילו חרסיס, או אולי חרסיסון, שהיה מעיד על קיומה. גם אם הוואקף השמיד כל ראיה על הר הבית (אני מוכן להאמין בזה), מה על הגליל, ומה על הגולן, ומה על הנגב ועל השפלה ועל יהודה ועל שומרון ועל בית שאן.

    תלונתי על זיוף יום ההולדת של ירושלים לא נגעה בעצם קיומה. היא התקיימה. היא נגעה לָאַ-היסטוריוּת של התאריך. כאשר ההווה מעמיד פנים שידועה לו הכרונולוגיה של עבר מיתי, והוא נוהג בעבר הזה כמו היה עובדה, אני חושד במניעיו. אבל, כפי שציינתי, כמעט כל תנועה לאומית חטאה קצת בזיופים היסטוריים. כל תנועה לאומית ניסתה לברוא עבר בצֶלֶם צרכיו הנוסטלגיים של ההווה. אני מקבל את זה באהבה, או לפחות בסלחנות, כל זמן שזו לוויית-חן.

    ההסתייגות היחידה החוזרת וּמלווה את מה שאני אומר: זה מקובל, כל זמן שהזיוף לא ישמש הצדקה לאקט אגרסיבי או לפוליטיקה נשלנית.

    אגב, אני קצת משתומם על מה שכתבת, כי “נוכחות ימית מִטִבעה אינה משאירה עקבות”. איזה טבע? האם אניות מתנדפות? האם נמלים מתאדים? האם יורדי ים אינם סוחרים? אנחנו הרי יודעים כל כך הרבה על אומות ימיות, כולל דוברי לשוננו הקדמונים, הפיניקים.

    אבל אנחנו הרי מנסים כאן לקשור כתרים לתל אביב, בייחוד ביום העצמאות הזה. היא עובדה חד משמעית.

    חג שמח.

Leave a Reply for מאיר צמח