הדת המאורגנת בעולם המערבי נמצאת בנסיגה זה 220 שנה, וּבמנוסה זה 60 שנה. האם משבר כלכלי עצום ממדים יחזיר את אלוהים? הנה פוליסה ל”ביטוח אושר” בלי AIG
הצטלבות פסח וחג הפסחא הנוצרי קוראת דרור לכוחות היצירה הדתיים של המו”לות האמריקנית ושל התקשורת. כאן מתאשר בהחלט חיוויו של רבי חנינא, שהכול בידי שמיים חוץ מִיִראַת שמיים. זה הזמן לספקולציות על אלוהים ועל נביאיו בחנויות הספרים, בַּערוצי הטלויזיה וּבעתונים.
בעיר שילה שבארץ גלבוע
“דייוויד שֶפֶּרד” (“רועה” באנגלית) הוא חייל פשוט בקו החזית עם ארץ האויב, הנקראת “גת”. הוא מתייצב לבדו מול טנק מְזָרֵה אימים, וּמצליח להרוס אותו. דגם הטנק, אין צריך לומר, הוא “גוליית”. יחסים מסובכים להפליא מתפתחים בינו וּבין המלך “סילאס”, אהבה נרקמת בינו ובין בת המלך “מישֶל”, רֵעוּת בינו ובין יורש העצר הנסיך המבולבל “ג’ק”.
ספר שמואל א’, מדי יום א’, ב NBC. הציצו-נא באתר הרשת, כדי לצפות בצילומים אחרונים של דייוויד נושק למישל, “רֶבֶרֶנְד סמיואל” (הלוא הוא שמואל א’) חותר תחת סילאס (שאול). יש שם אפילו מפה מפורטת של “שאיילו” (שילה), עיר הבירה של “ממלכת גלבוע”
בשבוע שעבר הקרינה רשת הטלויזיה הציבורית תכנית של שעתיים על תולדות ירושלים. בערוץ ‘דיסקאברי’ מוקרן תחקיר מיוחד, “ההיסטוריה החסרה”, עם סקופים על חיי ישו הנוצרי.
אתיאיזם בִּנסיגה סוֹפָנית?
כך או כך, היְבול הזה מזכיר לנו עד כמה אמריקנים מתעניינים באלוהיהם, בכִתבי הקודש שלהם וּבמיתוסיהם. מן הדמוקרטיות העשירות, אין עוד דתית ויראת-שמיים כאמריקה.
המהפכה המתמדת של אלוהים
לא הכול מסכימים ש”אלוהים חוזר”. ‘ניוזוויק’ ציין את שבוע הפסחא במאמר-שער מאת עורכו הראשי, בתבנית צלב, “שקיעתה ונפילתה של אמריקה הנוצרית”. הרבה יותר מדיי סנסציוני לטעמי. בוודאי לטעמו של הימין השמרני. הנה תגובה נזעמת של אחד המארגנים הימניים האפקטיביים ביותר באמריקה, בְּרֶנְט בּוֹזֶל. הוא מזכיר שלא הנצרות האמריקנית שוקעת, אלא ‘ניוזוויק’ עצמו. זה נכון כשלעצמו — העתונות המודפסת כולה מדַדָה אלי קבר — אבל מה בדיוק הקשר?
נסיגת הדת התפתחה למנוסה מבוהלת בששים השנה שלאחר מלחמת העולם השניה. זה בולט במיוחד במערב אירופה. לא קשה להבין את התהליך הזה: המאה העשרים הבאישה את ריחם של כל המוסדות החברתיים באירופה. לא רק לדת יצא שם רע, אלא גם לפטריוטיות. בני תרבות אינם מדברים עוד על אלוהים או על המולדת.
לשם השוואה, בגרמניה הראה סקר דעת קהל ב-2005 שוויון סטטיסטי בין מאמינים באלוהים ובין לא-מאמינים (אתיאיסטים ואגנוסטים): 22 אחוז ו-23 אחוז. במארס 2009, ארגון אתיאיסטי יצא למסע פירסום אנטי-דתי בתחנות אוטובוסים.
אופיום, או חלופה רוחנית
המארח, ראש ממשלת בריטניה גורדון בראון, דיבר על רוחניות, על ערכים ועל אמונה. מגרונו בקעו צלילים של מטיף כנסיה, כאשר הזהיר נגד סגידה לכוחות השוק. חלק משומעיו נזכרו, שהוא בנו של מטיף כנסיה סקוטי. בארה”ב, הפוליטיקאים המצליחים ביותר הם קצת מטיפי כנסיה. מי יודע, אולי זו תהיה הנורמה החדשה בדמוקרטיות המערביות, לפחות עד שוק השוורים הבא.
- אלוהים אינו מצליח להיכנס אל אמנת האיחוד האירופי (European Observer, חמישה-עשר במאי 2007)
- בישוף של הכנסיה הקתולית בגרמניה מחולל סערה: קושר את פשעי הנאצים והקומוניסטים באתיאיזם. קבוצות אתיאיסטיות מאשימות אותו בשיכתוב ההיסטוריה (במהדורה האנגלית של Der Spiegel, שלושה-עשר באפריל 2009)
- האתיאיסטים מרימים את קולם (‘ניו יורק טיימס’, עשרים ושבעה באפריל 2009)
- האתיאיסטים: אין אלוהים, אין סיבה, רק מקטרים (מאמר דעה ב’לוס אנג’לס טיימס’, שבעה-עשר במאי 2009)
זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.
לצערי, אני נוטה להסכים עם אנשי האקונומיסט שציטטת. אם השמרנות האנטי-רוזוולטית (הכלכלית-חברתית) נכשלה עם בארי גולדווטר, והצליחה רק עם רונלד רייגן בחסות העלייה של האגף הדתי במפלגה הרפובליקנית, המצב (מבחינתם של אתאיסטים כמוני) לא נראה מבטיח.
(בהיותי יצור מתוסבך, מעבר להיותי אתאיסט אני גם רואה את השמרנות הרייגניסטית כחיובית בעליל, מה שהופך אותי לבן-בלי-בית ולמי שמתלבט קשות איזו מפלגה הוא מעדיף בארה”ב. מזל שאני לא אמריקאי.)
סקרים מראים שלמרות שהאתאיסטים הם עדיין מיעוט מבוטל, הם נמצאים בעלייה מתמדת. ספרים כמו אלו של דוקינס, היצ’נס ואחרים, וגם כתבי עת כמו free inquiry נותנים לאתאיסטים לגיטימציה “לצאת מהארון” ולא להתבייש באתאיסטיות שלהם. הבחירה באובאמה בהחלט עוזרת אחרי המשיחיות של בוש. אני חושב שיש תנועה חזקה לכיוון רציונליות בארה”ב. כמובן שהיא עדיין ותמשיך להיות מאוד דתית, אבל זו כבר לא בושה להיות אתאיסט.
משהו על הקשר בין האמונה הדתית לכלכלה:
בחוקה האמריקאית מצוין בריש גלי שזכויות חופש הקניין נתונות מכוח עליון – ולא מכוח הקולקטיב. יש כאן אלמנט דתי לא מבוטל בהצהרה הזו וניתן לראות שחלק גדול מן השמרנים מתייחס לחוקה כאל משהו שניתן להקביל לכתב קודש, ומכאן גם ההתנגדות לרפורמות חקיקה שיכולות להתנגש בחוקה – בין אם טרנסנציונאליות חוקתית ובין אם קולקטיביזם כלכלי
בשנים האחרונות ניתן למצוא גם קולות הפוכים לתהליך עליו כותבים אנשי האקונומיסט. מהצד השני של המתרס ניתן למצוא לדוגמא את סם האריס ( (Sam Harris, The end of faithשמייצג אתאיזם אקטיביסטי מהמקובל, הרבה פחות סלחני ולא סובלני כלפי ההבלים הדתיים.
התקופה בה אמריקה נמצאת כיום, כאשר השווקים הפיננסים נעים בתנודות של מאניה דיפרסיה ודיבורים על ארמגדון כלכלי נזרקים לאוויר, היא קרקע פוריה לכוהני הדת. קל להסביר לאמריקאים שתאוות הבצע ((GREED!! של הבנקאים גרמה לקריסת הכלכלה, הבנקאים שלא ידעו לא לעמוד בפיתוי של המינוף הפיננסי. Lead us not into temptation. משבר אמון – משבר אמונה – הכל מתערבב.
הערך עצמו של החילונויות נגזר למעשה מהמחשבה הדתית-נוצרית, וישנם אכן הוגים היום שטוענים שהרפובליקה החילונית אינה אלא צורה אחרת של המדינה הנוצרית, כלומר של היחסים בין המדינה לדת (כלומר זה לא הרס שלהם אלא רק שינוי). בכל מקרה אפשר לראות את זה עכשיו יפה מאוד בצרפת גם עם סרקוזי שמתעקש להדגיש את המורשת הנוצרית של אירופה.
והערה קטנה – זה אינו הרמב”ם שניסח את הביטוי הכל בידי שמים אלא חכמינו זכרונם לברכה…
מצאתי את דעותיו של אובמה בנושאי על סף האתאיזם, כשהוא נצמד לערכים ריאליים והומניים יותר מאשר לאמונה בנביאים, אלים וכיוצא בזאת.
אני מניח שהסטטיסטיקות שצויינו כאן הן סיבה טובה לכך שנשיא אמריקאי בשנת 2009 עדיין אינו יכול להתבטא כאתאיסט “מחוץ לארון”, אך כמו שציין גיל אני חושב שמדובר בהתקמות משמעותית לאחר בוש, ובטח ובטח לאחר הפרק העצוב בהשתתפות גב’ פיילין.
מעבר לכך, תמוה בעיני הפחד המדהים של האמריקאים (ובכלל) מפני אתאיזם. מישהו יכול לשער מה הסיבות לכך?
הספר של דוקינס בתרגומו המעולה לעברית אינו נקרא “אחיזת העיניים של אלוהים” אלא “יש אלוהים?” (כותרת משנה: “האשליה הגדולה של הדת”).
בחלומי (הפרוע?) אני רואה את הספר הזה נלמד בבתי הספר במקביל ללימודי התנ”ך (אילו היה לי דמיון יותר פרוע הייתי כותב “במקום” ולא “במקביל”…)
ואני רוצה לקוות שהאיתותים בדבר אהדתו של אובמה לאתאיזם יתרמו לשינוי במגמת הנסיגה, למרות הכל.
מודה על טעותי בייחוס החיווי לרמב”ם. הוא אמנם עושה בו שימוש ניכר בשמונה פרקיו, אבל מקורו הוא כמובן תלמודי. תודה על התיקון, רון.
הרפובליקה האמריקנית אמנם נוסדה על הכרה רוחנית. אבותיה אסרו על כינון דת מדינה, אבל לא אסרו על אמונה. דתיוּת — לא בקריקטורה האוונגליסטית של זמננו — היתה תמיד חלק בלתי נפרד של חיי הציבור, של הרטוריקה הפומבית, של הגינונים.
אתיאיזם באמריקה היה שולי, ומוסיף להיות שולי. מדוע יש “פחד מדהים” מפניו, אדם? אני חושב שהוא מעורר אי-נוחות. דתיותם של רוב האמריקנים היא סובלנית ופתוחה, ולאמתו של דבר חייהם חילוניים מאוד. אבל התרסה אתיאיסטית נשמעת כמעט טיפשית. היא היתה נחוצה בצרפת של המאה ה-19, כדי לפרק את המונופול של הכנסייה על חינוך ואת שליטתה על קרקעות. אבל מדוע צריך לאסור מלחמה על האמונה בארץ כל כך פלורליסטית באמריקה?
מנוסתה של אירופה מן הדת מעוררת בי רגשות מעורבים מאוד. סרקוזי, רון, “מתעקש” להבליט את מורשתה הנוצרית של אירופה מפני שלאירופה אמנם יש מורשת נוצרית. אין שום פסול בהטעמת המורשת.
אני כמובן לא מכחיש את המורשת הנוצרית של אירופה. להיפך. כתבתי בתגובה שלי שלדעתי החילוניות עצמה היא ערך שנגזר מהמורשת הנוצרית. עם זאת צריך לראות את מה שסרקוזי אומר בהקשר הצרפתי והאירופאי הנוכחי, עם הגישה הריאקציונרית של האפיפיור ועליית כוחם של כל מיני שיחים רוחניים וכיתתיים, ובעיקר מדיניות ההגירה של הימין הצרפתי. אף אחד לא מכחיש שאירופה היתה ובמובן מסוים עודנה נוצרית, הבעיה היא שהעובדה הזו משמשת לחתירה תחת הערכים החילוניים והאזרחיים של הרפובליקה.
אבל המחאה האתאיסטית יוצאת גם כנגד מה שנראה כנסיון עירבוב בין מדע ודת. הרבה מקומות ניסו ומנסים להחדיר את לימוד התכנון התבוני (שם אחר לבריאתנות) לתוכניות הלימוד בבתי ספר ולהכניס את הדת בדלת האחורית. כנגד זה, בין השאר יוצא גל האתאיזם ואני לא הייתי ממעיט בחשיבותו למרות שהוא מיעוט. הוא עדיין עושה הרבה רעש.
לפי דעתי השיבה של אירופה לחיק הנצרות נובעת בעיקר מההגירה המוסלמית המסיבית לתוכה, לידתן של שלוש מדינות מוסלמיות באירופה וניסיונות של טורקיה ההולכת ומתאסלמת להכנס לאיחוד האירופי. כל זה מבהיל את האירופאים שמנסים מצידם באופן אינסטינקטיבי למשוך לצד השני ולהדגיש ולהטעים שאירופה נוצרית היא.
בתור אתאיסט אני באמת מצר על הגישה הירון-ידענית הזאת להפיץ את האתאיזם. אתאיזם לא אמור להיות דת שיש להפיצה. אותם ארגונים אתאיסטים שיוצאים בקמפיינים נגד הדת נוהגים כאחרוני המיסיונרים האוונגליסטיים שמשתמשים במשאביהם הכלכליים בכדי להפיץ את אמונתם, ובכל רק גורמים לסלידה מהאתאיזם.