אהוד גנב, אבל אולי זה לא כל כך נורא

מפלגת העבודה הסתיימה. זה לא כל כך נורא. נועד לה עוד תפקיד חשוב אחד: להצטרף לליכוד, כדי לרסן אותו מבפנים. ברצינות. ממילא העתיד יוכרע בימין. מי שלא מאמין, הנה תרחיש היסטורי. זה כבר קרה, בכף התקווה הטובה

 

הבה ניפטר תחילה מכל הדברים הרעים שיש לנו להגיד עליו.

הוא פוטשיסט, הוא אליטו-פשיסט (מה? מה?), הוא בונפרטיסט, הוא פּוּטיניסט, הוא רֶפּליקה דהויה של יוליוס קיסר, הוא שקרן, הוא נוכל, הוא אויב הדמוקרטיה, הוא מסוכן לבטחון ישראל וּלשיוּרהּ, הוא ציניקן, הוא אופורטוניסט.

הוא בעל רקורד פוליטי ארוך של גניבות: הוא ניסה לגנוב מדינה, הוא ניסה לגנוב ממשלה, הוא ניסה (והצליח) לגנוב מפלגה, הוא ניסה (ועלול להצליח) לגנוב דעת.

הוא, אהוד ברק. אכן, לא לחינם שיבחו אותי אחדים על לשון ההמעטה שלי. מצטער שנטייתי הטבעית הכריחה אותי רק לרמוז על מה שאני באמת חושב עליו.

את מה שהוא מסוגל לעולל הוא כבר גילה בין יולי 2000 לפברואר 2001. השמאל הריע לו בימים ההם. יוסי ביילין ואפילו יוסי שריד ייצגו אותו בטאבה, יחד עם שלמה בן עמי וכמה מקוסמי אוסלו.

היועץ המשפטי לממשלה הזהיר אותו בימים ההם, שאין לו הַסַמכוּת החוקית לנהל משא-ומתן על עתיד ישראל. ממשלתו איבדה את הרוב הפרלמנטרי שלה בקיץ 2000. הוא ניצל את פגרת הכנסת כדי לקרוא תיגר על הגיונה החוקתי של הדמוקרטיה הישראלית. הוא לאמתו של דבר ניסה לחולל פוטש.

כאשר התחוור כשלונו בקמפ דייוויד, הוא היה מוכן למַשכּן את תהליך השלום לטובת שיוּרוֹ הפוליטי, והציע לליכוד להיכנס לברית אתו כדי לחולל מהפכה אזרחית נגד המפלגות הדתיות. הואיל ומעולם לא הבין פוליטיקה, הוא לא תפס שהוא חוֹתֶה את הגחלים בשביל אריאל שרון, ממש כפי שציפי לבני חתתה אותם לימים בשביל בנימין נתניהו.

ואחר כך הניח לשרון לעלות על הר הבית, כביכול מפני שאיך הוא, ראש הממשלה הדמוקרטי, יכול למנוע ממנהיג האופוזיציה לעשות מה שכל אזרח יכול לעשות.

ואחר כך ניסה להערים על הציפיות הטבעיות, כאשר מיהר להתפטר במקום להעמיד את עצמו או את ממשלתו להצבעת אמון. הוא כפה בחירות ישירות לראש הממשלה, כדי למנוע בחירות לכנסת. עורמתו העלתה את אריאל שרון לשלטון, ועלתה לבנימין נתניהו בשמונה שנים של המתנה ושל חריקת שיניים. נתניהו סירב להתמודד אז על מועמדות הליכוד. הנסיך המפונק לא היה מוכן להיות ראש הממשלה מבלי שיהיה לו רוב ברור בכנסת.

כל השומע יצחק. איך התהפכו היוצרות בשביל מפקד הסיירת, העילוי מן המטכ”ל, האסטרטג הגאוני שאינו הולך לעולם לישון. הוא הצליח לסחוב את מפלגתו הקטנה אל ממשלת נתניהו, באיחור של חצי דור.

הֶהָיָה עוד פוליטיקאי אחד בתולדות ישראל שהסב נזק ארוך טווח לארצו וּלמפלגתו יותר מאהוד ברק?

* האיש שניסה עוד ב-1999 להיפטר ממפלגת העבודה ההיסטורית באמצעות התווית הכוזבת ‘ישראל אחת’, והברית הפאתטית עם דויד לוי;

* האיש שהנחיל ב-1999 למפלגת העבודה, על כל גילגוליה ההיסטוריים, את ההשג האלקטורלי הֶעָלוּב ביותר שלה מאז 1933, ואחר כך חזר ושבר את שיאו שלו ב-2009;

* האיש שהכניס את נתן שרנסקי לממשלתו, סוס טרויאני, והעניק לו את משרד הפנים, באקט של הקנטה וזלזול כלפי ש”ס — והחמיץ בזה את ההזדמנות ההיסטורית לחזור ולכונן את ברית העבודה עם הדתיים;

* האיש שהחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לעשות שלום עם סוריה עוד ב-1999, כאשר חאפז אל אסד היה מוכן לעשות עסק;

* האיש שהניח לשר השיכון של המפד”ל להכפיל את ההתנחלויות בגדה המערבית;

* האיש שכל כך מיהר להסתלק מלבנון, עד שהפך את ההסתלקות לתבוסה היסטורית משפילה, הקפיץ את השייח’ נסראללה למעלת מושיע, ועורר את הפלסטינים לקוות כי גם הם יוכלו;

* האיש שֶהֵחיש את הקֵץ בקיץ 2000, והצית את האינתיפאדה השניה;

* האיש שהבאיש את ריחו של מחנה השלום באמצעות נסיון לא לגיטימי להגיע להסכם מאחורי גבו של הציבור ונגד רצונו;

* האיש שתַאבונו האישי האריך את תוחלת החיים של ממשלת אולמרט, שהרוב המכריע של הציבור לא רצה בה;

* האיש שפנה עורף לשלום מתוך אוסף של טינות ושל קְנָאוֹת, והעמיד את בטלדרס החאקי שלו במרכז מערכת בחירות אשר חיסלה את מפלגתו ככוח פוליטי אפקטיבי;

* האיש אשר חזר ושיקר בלי ניד עפעף בעקבות תבוסתו האלקטורלית, והנמיך בזה עוד יותר את קומתה של הפוליטיקה הישראלית;

* האיש אשר חולל פוטש נגד חוקת מפלגתו ונגד הגיונו של התהליך הדמוקרטי, כאשר ניהל משא-ומתן על הצטרפות לממשלה מאחורי גבה ונגד רצונם של רוב נציגיה הנבחרים.

הוא, והאוסף הפאתטי של פוליטיקאים מסונוורים מחמת שאפתנותם, הצליחו למצוא אמצעי שימור של חייהם המיניסטריאליים. הם גילו, פתאום, שעניין להם במצב חירום לאומי. כבר ראינו את בני דמותם.

ב-1974, משה דיין ושמעון פרס קפצו בשניה האחרונה ממש אל תוך ממשלתה האחרונה של גולדה מאיר, מפני שנודע להם באישון לילה שיש מצב חירום. הממשלה ההיא נפלה כעבור חודש.

ב-1977, יגאל ידין ושמואל תמיר קפצו ברגע האחרון אל תוך ממשלת מנחם בגין, מפני שנודע להם באישון לילה כי יש בעצם מצב חירום. בגין, הואיל וידע עם מי יש לו עסק, נתן להם ארכה של שלושה חודשים להצטרף – או לאבד את המושבים שהקצה להם.

ב-1977, ממש כמו עכשיו, ד”ש, כמו מפלגת העבודה, לא היתה ממש נחוצה לבגין. כמו נתניהו, בגין כונן קואליציה ימנית-דתית צרה. יגאל ידין שכנע את עצמו שהוא יצליח להשתמש בכוחו כדי לרסן את נטיותיה של הקואליציה הזו. הוא רק הצליח להרוס מעיקרו את המיתוס רב השנים שנקשר בשמו. בגין השתמש בו, הלעיג עליו, חיסל אותו. ד”ש התאדתה.

חוץ מזה אני דווקא חושב שהצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו היא רעיון בכלל לא רע.

איך הגעתי הֵנָה, לאחר ההתפרצות הכה-סובטילית של 17 הפיסקאות האחרונות?

מפלגת העבודה סיימה את תפקידה ההיסטורי העצמאי. נועד לה עכשיו תפקיד אחר, לא בלתי חשוב: היא צריכה להיות האגף השמאלי של הליכוד. לא הסַמן השמאלי, לא השותף השמאלי – אלא האגף השמאלי. זאת אומרת, היא צריכה להצטרף אל הליכוד. בתור חטיבה בליכוד, אם הליכוד יסכים להכיר בחטיבה, היא תיטיב לרסן יותר מאשר באמצעות ישיבה בממשלה.

אני משתמש בהגיונו של ברק: אם לרסן – אז מדוע להסתפק בחדר הקבינט? מדוע לא להיות במקום שבו ניתן המנדט למפלגה השלטת: במרכז הליכוד?

פרק של היסטוריה דרום אפריקנית: היא היתה מפלגת השלטון הנצחית, עד שירדה לאופוזיציה ולא חזרה ממנה עוד. לבסוף היא הגיעה למסקנה, שאין לה סיבה להתקיים, והתפזרה. השינוי הגדול בא 22 שנה אחר כך, מתוך מפלגת השלטון שירשה אותה. כן, יש לא מעט הבדלים, אבל גם כמה צדדי דמיון מעניינים

כֵּף התקווה הלא-כל-כך טובה

עוד מעט ימלאו שש שנים לאתר הזה. הרשימה הראשונה שפירסמתי כאן, במאי 2003, נקראה “כֵּף התקווה הלא-כך-טובה”. היא חזתה את קיצה ההדרגתי של מפלגת העבודה, על יסוד אנלוגיה דרום אפריקנית.

השוויתי את מפלגת העבודה עם ‘המפלגה המאוחדת’ של הלבנים בדרום אפריקה. היא היתה מפלגת השלטון הטבעית, מתוּנה יחסית אם כי לא רב-גזעית. היא איבדה את השלטון לימין הלאומני ב-1948, אבל עדיין האמינה בכוחה לחזור אליו.

היא התכווצה והלכה, גם אלקטורלית וגם רעיונית. לא היה לה עוד מה להגיד, לא היה לה עוד מה לתרום. כמעט שלושים שנה לאחר שנשלחה לאופוזיציה, היא הגיעה למסקנה הסבירה שאין לה ברֵרה אלא להתפרק.

האגף הימני שלה הצטרף אל הלאומנים שבשלטון. האגף השמאלי הצטרף אל האופוזיציה הליברלית (הלבנה). התפרקותה איפשרה גידול ניכר בכוחם של הליברלים, שדמו מאוד למר”ץ. כל כך דמו עד שהרוח החיה אצלם היתה עורכת-דין יהודיה נועזת, שלא קראו לה שולמית אלוני, אבל כמעט (הלן סאסמן הנפלאה).

השמאל, אף כי גדל מאוד, נשאר קטן ולא חשוב בהשוואה עם מפלגת השלטון הלאומנית הכול-יכולה. השינוי התרחש בסופו של דבר בתוך הימין. מאחר שהיה לו מונופול על השלטון, לא היתה לו בררה אלא להבחין במציאות וּלהתחיל לנהוג על פיה.

מאבק רב שנים בין ‘הנאורים’ לשמרנים בתוך המפלגה הניב בסופו של דבר את ההחלטה לפרק את מדינת האפרטהייד.

חזרתי ואמרתי, ואני חוזר ואומר, שישראל אינה מדינת אפרטהייד. עדיין לא. ממילא, האנלוגיה היא חלקית ופגומה. אבל יש דינמיקה דומה.

מפלגת העבודה היא עכשיו שוות ערך של ‘המפלגה המאוחדת’. הימין שלה – או, אם נשתמש באיפיון ישן של תנועת העבודה, ‘האקטיביסטים’ – צריך לנסות ולמלא תפקיד של זָרָז בתוך הליכוד. השמאל שלה צריך להצטרף לשאריות השמאל של מר”ץ. זה יכול להספיק לפחות לעיריית תל אביב, אולי גם לעיריית רמת השרון ומועצת כפר שמריהו.

הֶעתיד ממילא יוכרע בימין. האבולוציה של אריאל שרון כבר הוכיחה את זה. מה חבל שהוא לא היה צעיר יותר בחמש שנים כאשר התחיל.

אל תִבכּוּ למפלגת העבודה. אין צורך להפליג בִּמליצות היסטוריות. “מתהפכים בקברם”, או נאכלים על ידי רימות. לא חשוב. מפלגות פוליטיות אינן חיות לנצח. יום אחד מגיע זמנה של כל מפלגה. מלאו איפוא ימיה של המפלגה הזקנה הזו.

להצטער צריך רק על דבר אחד: שהציניקן, האופורטוניסט, הפוטשיסט, הבונפרטיסט – מצטער על הניואנסים הדקים האלה – הוא כונס הנכסים שלה.     

13 Responses to “אהוד גנב, אבל אולי זה לא כל כך נורא”

  1. צבי הגיב:

    חוס נא על סימני הקריאה במקלדתך

  2. יגאל לביב הגיב:

    בעניין סופה של מפלגת העבודה ראה מאמרו של דניאל גוטווין היום בהארץ

  3. זה לא מה שאמרו בוגרי האפרטהייד הדרום-אפריקאי השחורים, היום בכירי ממשל שם.
    הם דווקא אמרו שהמצב בישראל ופלסטין גרוע הרבה יותר.

  4. האזרח ק. הגיב:

    או לרעיונות, אלא לדבר אחד בלבד: מיתוג.

    הסיבה שאין צורך במפלגת העבודה כיום, היא שהתנועה ההיסטורית היתה ללא ספק זהה בהשקפותיה ובמעשיה לליכוד והימין של היום. התפיסה הזו של העבודה כ”שמאל” – לא ברור מניין היא צצה, ולדעתי רק בבחירות 1992, 3 שנים לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שחידדה את הבעיות ואת חוסר המוצא והקפאון שבהנהגת שמיר – רה”מ הימני האידיאולוג האחרון.

    וכמו שזה צץ, כך זה נעלם עם רצח רבין. רבין היה מנהיג העבודה הראשון והאחרון שהיה לו עניין אמיתי לפתור את הבעיות.

    העניין הוא שרוב הציבור משום מה עדיין מזהה את העבודה עם “שמאל”, ולכן זה מותג לא מפתה. הוא מעדיף את מותג האיכות “הליכוד”, למרות שאת ההבדל בין ביבי לברק לא תצליח לקלוט גם מצלמת מירוצים. ספיחים למפלגה כמו אופיר פינס ושלי יחימוביץ’ כבר מזמן אינם שייכים אליה באמת. הלב יוצא אליהם, אך מוטב שימצאו בית אחר בין כה וכה.

  5. אהרון קנכט הגיב:

    ברק איננו תמים ושיקוליו אינם חפים ממניעים אישיים. אך הראה לי מנהיג נוסף (פרט לגנדי, ואולי גם לא הוא) אשר פעל/פועל ללא על מניע אישי אלא למען הכלל, העם, המולדת.
    כמו כל אדם, גם ברק עשה טעויות. אך אין זו סיבה לפסול אותו. על יכולותיו השכליות אין עוררין והאסטרטגיה שלו, לפחות לעניות דעתי, גם הצליחה במקרים רבים. למשל, אינני רואה את הנסיגה מלבנון כתבוסה. גם לא באופן סמלי.
    ועם זאת, אני מסכים אתך בכל ליבי שמפלגת העבודה סיימה את דרכה ההיסטורית. ולציין – הצבעתי בבחירות האחרונות למפלגה זו, ומתוך הכרה ברורה שאכן סיימה דרכה. המניע העיקרי שלי היה לחזק את ברק לצורך התמקחות עם נתניהו וכמשקל נגד לליברמן וחבריו.
    היו רגעים שחששתי שברק לא יצטרף לקואליציה…

  6. גם אם נסכים שמפלגת העבודה הולכת אל קיצה הפוליטי, אינני מבין מדוע עליה לחבור דווקא לליכוד ולא לקדימה, שכן בסופו של דבר הן פונות לאותו קהל – ה”מסודרים” בחברה הישראלית.

    ותיקון קטן – “ישראל אחת” ולא “עם אחד”.

  7. ד.ט הגיב:

    בין השורות אפשר לקרוא ביקורת מרומזת על ברק ומהלכיו…

    האם אתה חושב שהליכוד יסכים לאיחוד כזה? אפשר לראות את האינטרס של נתניהו לפרוץ לשכבות חדשות, אבל אנשים כמו סילבן שלום או בוגי יעלון ישושו פחות.

  8. יואב קרני הגיב:

    * צבי הלא-מזוהה: מבטיח שזה היה מאורע חד-פעמי. מכאן ואילך תהיה זקוק למגברי-פיסוק מיוחדים כדי לעמוד על כוונותיי.

    * יגאל לביב: תודה העל הקישור המעניין.

    * אמיתי סנדי: אינני חושב שמנהיגי דרום אפריקה הנוכחיים תיארו את ישראל כ”גרועה מאפרטהייד”. אני חושב שהם אמרו שהתנאים בעזה גרועים ממה שהיו בסווטו (למשל) תחת האפרטהייד.

    * ד”ר קנכט: טוב לראות אותך בין אורחיי. אני מסכים בהחלט שיש מעט מאוד בני-דמות של המהטמה בין פוליטיקאים. אבל נדמה לי, ויתכן בהחלט שאני טועה, שבגלריה הישראלית אהוד ברק חצה את הגבולות, והשחית את המידות. הוא בהחלט ראוי לאשראי ניכר על הריסת מפלגת העבודה.

    אני אינני מקל ראש בכשרונותיו, אבל מה טוב היה אילמלא הקלו עליו הנסיבות להגיע לפיסגה במהירות כזאת. לדעתי גם היה מוטב אילו הצטרף לממשלת נתניהו כיחיד, כפי שדיין הצטרף אל ממשלת בגין. הצטרפות יחידים איפשרה לדיין לשקול כל עניין לגופו, ולכפר על הרבה מחטאיו הקודמים.

    כיוצא בזה, ברק, אילו הצטרף כיחיד, היה מוכיח שהוא נפרד ממפלגתיות, מסיעתיות, משאפתנות פוליטית. אבל צורת מחשבה כזאת כנראה זרה לו.

    * תומר רזניק: חן חן, תַקֵן תיקנתי.

    * ד.ט., שמח שהבנת את הרמז. (:

    אינני יודע אם הליכוד יסכים להצטרפות חטיבת העבודה, אינני בטוח שיש אפילו אפשרית תקנונית של צירוף חטיבות, מפני שמשטר החטיבות בוטל שם זה כבר. זה יחייב שינוי חוקה. זה תלוי בכובד המכבש שיפעילו ראשי הליכוד. לַחלופין, אנשי העבודה יכולים להצטרף כיחידים, ולפעול כקבוצה. אבל אני אנוס להודות שהסיכוי קטן.

    חן חן למגיבים.

  9. מאור פרץ הגיב:

    אוי אוי אוי, אמיתי! בכירי ממשל בוגרי האפרטהייד בדרא”פ אומרים על ישראל שהיא יותר גרועה משלטון האפרטהייד? אכן, מקור מהימן מאין כמוהו! הרי מי יחשוד באובייקטיביות של סגנית שר החוץ של דרא”פ פאטימה חג’איג (Fatima Hajaig) שאמרה לא מזמן שהיהודים שולטים בכל הכסף בעולם? חבל שאתה לא משתף אותנו גם בדבריהם של החיזבאללה ונטורי כרטא על ישראל כאסמכתא לאי הלגיטימיות של קיומה של מדינת ישראל.

    בנוגע לעבודה- מדינת ישראל כולה תצא מאוד נפסדת אם המפלגה שהקימה את המדינה תחלוף מן העולם. אם במפה הפוליטית יהיו רק מפלגות ימין כלכלי קיצוני כמו הליכוד, קדימה וישראל ביתנו אזי מדינת ישראל תהיה אחת המדינות היחידות בעולם שלא תלמד את הלקח המתבקש מהמשבר הכלכלי הנוכחי ותאיץ את ההפרטות, את הפחתות המיסים לבעלי ההון ואת תהליך התנערותה של המדינה מאזרחיה- דבר שירקיב (וכבר עכשיו מרקיב) את החברה הישראלית כולה. אני מודה שלא יהיה קל לשקם את מפלגת העבודה כשהיא בקואליצית ימין קיצוני וברק עומד בראש המפלגה. להבדיל מאהרון קנכט אני הצבעתי למפלגת העבודה למרות אהוד ברק ולא בגלל אהוד ברק, והצטרפותה של מפלגת העבודה לקואליציה ממש לא הייתה משאלת ליבי. אין זה מפתיע אותי כלל וכלל שאנשים שלא מאמינים בקיומה של מפלגת העבודה ובכל זאת מצביעים לה עושים זאת רק כי הם חושבים שאף אחד במדינה לא יכול לשמש כשר ביטחון מלבד ברק. אני חושב שלמפלגה שהקימה את המדינה יש עוד כמה ייעודים חוץ מלספק שר בטחון לממשלה (ביננו, אני גם לא רואה כיצד השתפר מצבנו הבטחוני מאז שברק החליף את פרץ).
    זכרו שיש עוד שנה פריימריז במפלגת העבודה. אני מקווה שזו תהיה השנה האחרונה של ברק בעבודה ושל העבודה בממשלה הנוראית הזאת.
    מה דעתכם על התסריט הבא: כשיהיו בחירות פעם הבאה בראש העבודה יעמוד אבישי ברוורמן, בראש קדימה יעמוד אולי שאול מופז (שהפעם העסקנות הפוליטית שלו תצליח לו יותר כדי לזכות בראשות המפלגה), ובראש הליכוד יעמוד ביבי או סילבן שלום. נשמע לי לא דבר בלתי הגיוני להאמין שאבישי ברוורמן תהיה הבחירה המועדפת אז על עם ישראל.

  10. טל צפריר הגיב:

    למלאכתו של קצב דרוש קצב. כל אדם אחר במפלגת “האבודה” היה עלול להתפתות לחשוב שיש מקום להבריאה ולהשאירה על כנה.

    (ואני מתנצל מראש על ההשלכות הפוליטיות העלולות להשתמע מכאן)

  11. עומרי ולורט הגיב:

    סליחה על הבורות אבל מה זה בונפרטיסט?

    אני פשוט דופק את הראש בקיר אחרי ששכנעתי רבים ממכרי להצביע ‘אמת’ “למרות אהוד ברק, בגלל הנבחרת המוצלחת”

    המפלגה זה הוא והוא זה המפלגה, ולנו נותר רק לחרוק שיניים בכעס ותדהמה.

  12. צביקה הגיב:

    בונפרטיסט, מבונפרטה, נפוליאון בונפרטה. קיסר צרפת.

  13. דידו הגיב:

    הימין בשלטון מאז 1977, למעט הפסקות קצרות של ממשלת הרוטציה וממשלת רבין, כך שעד כה מאחורינו כשלושים שנות ממשלות ימין. יתכן שהמספר ארבעים , כמנין שנות ההליכה במדבר למען יתם דור העבדים, איננו מקרי כלל. אפשר שתהליכים מסוג זה מצריך כאלה פרקי זמן

Leave a Reply for תומר רזניק