השאלה: את מה מזכירים לכם הקולות האלה? “מלכודת הדפלאציה”, אומר ‘הבנק אוף אינגלנד’. אבד הכלח על השוק החופשי, אומר ראש ממשלת בריטניה. בואו נתחיל מירוץ חימוש, אומר נשיא רוסיה. ושיר נשיר לקרל מרקס בשנחאי
“הקפיטליזם חולה — הבה נהרוג אותו”, אומרת הכְּרזה בהפגנה בפאריס, תשעה-עשר במארס 2009
כאשר 50 טריליון (50,000 מיליארד) דולר נמחקים משווייה של כלכלת העולם, וכאשר כלכלת העולם עומדת להצטמק בפעם הראשונה זה ששים שנה (לפי דוח של קרן המטבע הבין לאומית מן השבוע), לא יתכן שהתוצאות יהיו רק פיננסיות. זה מובן מאליו. אולי אין זו הגזמה לטעון, כי אנחנו נכנסים אל עידן שהוא שְווה ערך של מלחמת-עולם. אין זאת אומרת שפצצות ייפלו ואנשים ייהרגו. “שְווה ערך” פירושו שאנחנו נחזה בשנים הבאות בתהפוכות פוליטיות, חברתיות ודמוגרפיות בהיקף המזוֹהה בדרך כלל עם סכסוכים גלובליים.
זו אפשרות שסבירותה אינה מתמעטת, גם אם הכול היו רוצים לקבל כִּפשוטה את האופטימיות של בן ברנאנקי. נגיד הבנק המרכזי של ארה”ב חוזה התאוששות כלכלית לקראת סוף השנה. בכלל, בימים האחרונים נשמעו יותר ביטויי אופטימיות מפי דמויות המפתח בוושינגטון, מן הנשיא ומטה. אבל קשה להחליט אם הביטויים האלה הם אותנטיים, או שהם משקפים את הביקורת על עודף פסימיות בשבועות שקדמו להם.
רמזי האופטימיות הכבירו השערות שהבורסה בניו יורק סוף סוף “נחבטה בקרקעית”, כפי שאומרים באנגלית אמריקנית, והיא מתחילה להתאושש. זה היה הרושם ביום ד’, כאשר הדאו ג’ונס הואיל להיענות לתחנוני הפדרל ריזרב. הפד הודיע על כוונתו לצקת טריליון דולר ויותר, באמצעות רכישה מסיבית של אגרות חוב ושל בטחונות למשכנתאות – והדאו הפך כיוון והוסיף אחוז ורבע. הוא התחרט ביומיים הבאים.
האם זה כיוון חדש? מוטב שלא להניח. אין זה מן הנמנע שמשבר אמון מתרגש ובא, וּבמרכזו יעמוד שר האוצר האמריקני, טים גאייטנר. הוא איכזב את וושינגטון, הוא איכזב את וול סטריט, הוא לא הגדיל את אמון הציבור. אפשר לשמוע קולות המתנבאים שימיו ספורים.
איך אפשר לדון שר אוצר בחומרה כזאת רק 50 יום לאחר שנכנס לתפקידו? התשובה היא שבמשבר הנוכחי יום שָקוּל כנגד שבוע. למען האמת היו ימים שהיו שקולים כנגד הרבה יותר משבוע.
‘פייננשל טיימס’, שבעה-עשר במארס 2009
המשל והשנינה
מן העֵבֶר האירופי של האוקיאנוס האטלנטי בוקעת פסימיות שאין לה בכלל שיעור. ‘בנק אוף אינגלנד’ הזהיר השבוע בפעם הראשונה, כי יש סימנים שבריטניה גולשת אל שפל כלכלי בנוסח שנות ה-30, והיא נקלעת אל “מלכודת חובות ודפלאציה”. עול החובות הפרטיים בבריטניה עומד עכשיו כמעט על טריליון וחצי לירות שטרלינג, יותר מן התוצר המקומי הגולמי השנתי.
בריטניה היא עכשיו המשל והשנינה של משבר הקפיטליזם. החדשות הבאות ממנה הן פשוט איומות. השבוע שמענו שמיליון מקומות עבודה יאבדו בצפון אנגליה, במידלנדס ובוויילס – ויידרשו לאזורים האלה עשר שנים כדי להתאושש.
ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון, הכריז השבוע על מות ה Laissez-faire, הקפיטליזם הצרוף, היד הנעלמה. הוא אמר בראיון ל’גארדיין’, כי “הגיעה אל קיצה האורתודוקסיה בת ארבעים השנה בִּזכות שווקים חופשים, הידועה כ’קונסנסוס של וושינגטון’… אלה העומדים שמאלה מן המרכז, וּמחזיקים במצע פרוגרסיבי, מוטב שיהיה להם די בטחון כדי להגיד שאָבַד הכֶּלַח על הרעיון הישן שהשווקים יעילים וִיכולים לדאוג לעצמם”.
וזה מפי האיש שניצח על דה-רגולציה עצומת ממדים בסוף הֶעשור הקודם, בִּהיותו שר האוצר. כמובן, צריך להתייחס במידה של חשד להכרזות דרמטיות של פוליטיקאי, הלוחם על חייו. הסקרים מראים שהאופוזיציה השמרנית היתה מנצחת בהליכה, אילו נערכו עכשיו בחירות. אבל בראון אינו סתם ציניקן, והוא בשום פנים אינו אויב הכלכלה החופשית.
להתרחק מן הדגם המנצח/המנוצח
כיוצא בזה היה מדהים לשמוע השבוע את פיטר מנלדסון, השר הבריטי הבכיר לענייני עסקים, מפליג בשבחיה של המדיניות הכלכלית הצרפתית, זו השזורה התערבויות של הממשלה בעולם העסקים.
ה’אֶטַאטיזם’ הצרפתי (לשון état, זאת אומרת “המדינה”) היה במרוצת השנים ללעג וּלקלס בבריטניה. בשעה שהבריטים צמחו בדהרה, מאז תחילת שנות ה-80, הצרפתים קירטעו. ניקולא סארקוזי הבטיח במערכת הבחירות שלו לפני שנתיים לקָרֵב את צרפת אל הדגם המנצח, הלוא הוא “המודל האנגלו-סאקסי”.
מנדלסון חצה בשבוע שעבר את הלה מאנש, כדי לקבל שיעורים פרטיים מן הצרפתים איך להתרחק מן הדגם המנצח-אשר-נוּצַח. הוא הביע קנאה גלויה בהצלחה הצרפתית “להציב יעדים מרכזיים לפיתוח תשתית”, וּלהוציא אותם אל הפועל. אלוהים אדירים, מה השלב הבא? אימוץ תוכניות-חומש?
הצרפתים אל נכון ליקקו את שפתיהם. הם הקדימו להודיע על מות ה Laissez-faire עוד לפני כמה חודשים. השבוע הם התחילו לדבר בגלוי על הענשת העשירים.
גורדון בראון בראיון רחב יריעה ל’גארדיין’, שבעה-עשר במארס 2009, מודיע על מות האמונה ביד הנעלמה של השווקים החופשים. לא, הם לא יוכלו להסתדר לבד, הוא אומר, וּמבטיח שיש לו תשובות. ‘גארדיין’ פירסם את הראיון הזה תחת כותרת הגג “האם מפלגת העבודה יכולה לנצח”? שנה אחת ויותר לפני המועד הקבוע בחוק, כל הסקרים חוזים ללייבור תבוסה ניצחת בבחירות הכלליות
כאשר רוסיה שותתת דם
כתבתי למעלה שהמשבר הקוסמי הזה אינו יכול לכלול רק חדשות פיננסיות רעות. השבוע שמענו איפוא חדשות לא-פיננסיות רעות במיוחד.
רוסיה הכריזה, בעצם, שהיא פותחת מירוץ חימוש גרעיני. אם מישהו מחפש צלילים פוליטיים של שנות ה-30, הנשיא מדוודב סיפק אותן. הוא ושר ההגנה שלו האשימו את ארה”ב שהיא מסכנת את “תחום ההשפעה הטבעי” של רוסיה, זאת אומרת את המונופול שלה במדינות העצמאיות שהיו פעם מושבות רוסיות/סובייטיות. העדיפוּת העליונה, הכריז נשיא רוסיה, היא לשדרג את כוחה הגרעיני של ארצו.
הייאמן? כאשר רוסיה עצמה שותתת דם, היא מתרוממת אל שיאים של אופורטוניזם, וּמקווה לרכוש לעצמה יתרונות על חשבון חולשתן הגוברת של הדמוקרטיות המערביות. ראינו כבר דברים כאלה, דווקא בשנות ה-30, והם הסתיימו בכי רע.
רמזים על חוסר יַציבות ועל אי ודאות באים גם ממקומות אחרים. השבוע, כמעט כלאחר יד, עלה שמאל רדיקלי לשלטון באל סלוואדור. היא אינה אלא כתם קטנטן על מְצַר היבשה של אמריקה המרכזית. אבל לפני שלושים שנה היא עמדה במרכז תשומת לבה של ארה”ב. וושינגטון ניסתה אז למנוע את השמאל הרדיקלי מלתפוס את השלטון בכוח. הנה כי כן, השמאל הזה הגיע עכשיו לשלטון בבחירות דמוקרטיות – ואישר נטיה כללית באמריקה הלטינית.
בדרום האוקיאנוס ההודי, האי הרביעי בגודלו בעולם, מדגסקר, החליף ממשלות באופן אַלים וגס, לפחות בקשר חלקי עם הירידה המסחררת במחיריהם של חומרי גלם. האומנם זה סימן לבאות בעולם השלישי בכלל ובאפריקה הסמוכה במיוחד?
השבוע, מקסיקו הגביהה מכסים על שורה של מוצרים מארה”ב, אף כי שתיהן שותפות באיזור הסחר החופשי של צפון אמריקה. זו התחלה קלאסית של מלחמת סחר – עיצומי-עונשין מוגבלים, המניבים עוד עיצומים, המניבים עוד עיצומים. הבנק העולמי דיווח השבוע כי 17 מ-20 הארצות המובילות של כלכלת העולם לא עמדו בהבטחתן להימנע מצעדים פרוטקציוניסטיים.
ובשנחאי נודע השבוע, כי על במת התיאטרון הסיני יעלה בקרוב מחזמר חדש, אשר יהיה מבוסס על שני כרכי ‘דאס קפיטל’, חיבורו כְּבַד-הראש והלא-מוסיקלי-בהחלט של קרל מרקס. מוסיקה כבר חוּבּרה לִיצירות פילוסופיות – ריכרד שטראוס הלחין את ‘כה אמר זרתוסטרא’ של ניצשה, למשל – אבל לכו תשירו כלכלה מרקסיסטית.
מה יבוא אחרי המחזמר של מרקס? אולי טרגדיה, שתהיה מבוססת על “עושר האומות” של אדם סמית’?
אני מבקש להזכיר לאורחיי שהאתר הזה אינו ‘טוויטר’ (כלי מצוין כשלעצמו). אין לי כל עניין בהערות של 140 תווים.
כמובן, כרגיל, זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
This entry was posted on שבת, מרץ 21st, 2009 at 20:00 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed.
You can leave a response, or trackback from your own site.
האם ידוע לך אם ננקטו צעדים בעניינם של מהגרי עבודה ? בישראל, למיטב ידיעתי, החלו לרענן (שוב) את תוכניות-המגירה לגבי שילובם של ישראלים בענפי הבניין והמלונאות.