בהפציע עידן אביגדור ליברמן בדיפלומטיה הישראלית, הנה תזכורת על המחיר הכבד שישראל כבר משלמת. מה שהתחילה האינתיפאדה השניה, מה שהמשיכה מלחמת לבנון השניה, מה שהחישה מלחמת עזה, שר החוץ ההזוי של ישראל יביא אל נכון לכלל שיא: אבדן עצם הלגיטימיות של קיום המדינה. ההספקתם לעיין השבוע ב’לוס אנג’לס טיימס’, כדי לגלות מה “בפשטות” היא הבעיה? “הבעיה בפשטות היא הציונות”, היתה התשובה
להזהיר ישראלים מפני קיצם הממשמש וּבא של יַחסיהם המיוחדים עם ארה”ב, זה משהו שלא מעט אנשים חטאו בו במרוצת ארבעים השנה האחרונות. המזהירים בדרך כלל ביזבזו את זמנם, הטעו את שומעיהם, וּלעתים קרובות ראו מהרהורי לבם.
ככל שהתחוור והלך היקף כשלונה של מדיניות החוץ האמריקנית תחת בוש הבן כך הוקלה משימתם של מי שניסו להעמיד את עצם יחסי ארה”ב-ישראל על הכוונת. למזלה של ישראל, או אולי לרוע מזלה, הנסיונות האלה חסרו משקל כבד, לקו בחוסר רהיטות, או העידו על בעליהם שיעורים משתנים של פתולוגיה. שם אני מסווג את ספרם של שני פרופסורים אמריקניים בִּגנוּת השדולה הישראלית, שהתפרסם לפני שנתיים, עורר תשומת לב ניכרת, וחזר וצוטט.
‘לוס אנג’לס טיימס’, חמישה-עשר במארס 2009
“בפשטות, הבעיה היא הציונות”
בשבוע שבו נפל פרימן, העתון הגדול ביותר בחוף המערבי של ארה”ב ניתר על משוכה נוספת. ‘לוס אנג’לס טיימס’ הקדיש עמוד שלם בגליון יום א’ שלו לבירור מהותה של הציונות. הבירור הזה נעשה תחת כותרת גג ענקית, “האם אנטי-ציונות היא [ביטוי של] שנאה?” כידוע לכל מי שניסה אי פעם להציע משאל-עם באיזשהו עניין, השאלה לעתים קרובות מניבה את התשובה, גם כאשר היא מתחפשת לאובייקטיבית, וגם כאשר היא מעניקה זכות דיבור ל”שני הצדדים”.
אי אפשר עוד להאמין בכֵנוּת, שתנאי המחיה של הפלסטינים החיים וּמתים בגדה המערבית ובעזה הם תוצאה של מדיניות ספציפית […] הבעיה היא יסודית […] בפשטות, הבעיה היא הציונות.
חזרתי והבעתי כאן את דעתי, הן בימי מלחמת לבנון השניה והן בימי מלחמת עזה, כי נזקן הגדול ביותר של המלחמות האלה – צודקים מניעיהן כאשר יהיו – הוא בתרומתן לעירעור הלגיטימיות של ישראל, באופן מסיבי ולא-הפיך. רק אביגדור-ליברמניזם יכול להגיב בנחירת בוז על החשש מפני אבדן לגיטימיות. מדינות, בייחוד קטנות וּשנוּיוֹת במחלוקת, תלויות בלגיטימיות לעצם קיומן.
רשימות קודמות באתר הזה
- לגיטימיות היא נכס מדיני ומוסרי. לגיטימיות היא כלי פעולה. באמצעותה סוחרים, ולוֹוים, ונוסעים, וּמבקרים; מְשַתפים פעולה וּמסתייעים; לומדים וּמתפתחים
- זכות ההגנה העצמית — וזכות הביקורת העצמית: מחיר ההתחסדות והיוהרה
- פנטזיה: הפוליטיקאים ישתמשו במערכת הבחירות הבאה כדי לחנך את בוחריהם, לא כדי להפנט אותם
- אחרי שנגמור לכעוס, לפעמים בצדק, מוטב להתחיל להתמודד עם תוצאות הדה-לגיטימציה. הגיע הזמן לנוסחה דרמטית ונועזת של שינוי, מפני שהקרקע מתחילה להישמט
- דרום אפריקנים לא יתקשו להכיר את הקול, כאשר יאזינו לליברמן. הנה כי כן, הציפורן הפראית חזרה וצמחה אל תוך הבשר
- זאת אינה ביקורת על מניעיה של ישראל, על צדקת עניינה, או על זכויותיה הטבעיות. זאת ביקורת על חוסר יכולתם של רוב הישראלים לנשוך את שפתיהם, ולהבין שסיכויי השִיוּר שלהם תלויים לא בצדקתם, אלא ביכולתם להתאים את עצמם למציאות
רשימות קודמות באתר הזה
- לגיטימיות היא נכס מדיני ומוסרי. לגיטימיות היא כלי פעולה. באמצעותה סוחרים, ולוֹוים, ונוסעים, וּמבקרים; מְשַתפים פעולה וּמסתייעים; לומדים וּמתפתחים
- זכות ההגנה העצמית — וזכות הביקורת העצמית: מחיר ההתחסדות והיוהרה
- פנטזיה: הפוליטיקאים ישתמשו במערכת הבחירות הבאה כדי לחנך את בוחריהם, לא כדי להפנט אותם
- אחרי שנגמור לכעוס, לפעמים בצדק, מוטב להתחיל להתמודד עם תוצאות הדה-לגיטימציה. הגיע הזמן לנוסחה דרמטית ונועזת של שינוי, מפני שהקרקע מתחילה להישמט
- דרום אפריקנים לא יתקשו להכיר את הקול, כאשר יאזינו לליברמן. הנה כי כן, הציפורן הפראית חזרה וצמחה אל תוך הבשר
- זאת אינה ביקורת על מניעיה של ישראל, על צדקת עניינה, או על זכויותיה הטבעיות. זאת ביקורת על חוסר יכולתם של רוב הישראלים לנשוך את שפתיהם, ולהבין שסיכויי השִיוּר שלהם תלויים לא בצדקתם, אלא ביכולתם להתאים את עצמם למציאות
מכל מלמדיי השכלתי. מגיבים ידענים ורבי-ניואנסים תיקנו אותי לא פעם, הציעו לי תובנות מקוריות, והחכימו אותי. אני אסיר תודה להם. כתמיד, אני להוט לשמוע הערות לגופו של עניין, בין אם הן לרוחי ובין אם אינן.
אני מבקש להזכיר לאורחיי שהאתר הזה אינו ‘טוויטר’ (כלי מצוין כשלעצמו). אין לי כל עניין בהערות של 140 תווים.
כמובן, כרגיל, זיהוי מלא, או לפחות ציון כתובת של אתר רשת, הם תנאים מקדימים לפירסום. מסרים יושמטו בהיעדר זיהוי בלי קשר לתוכנם. תודה.
התנהלות ישראל והשדולה די דומה להתנהלות של הנשיא קצב. זה יהיה מתיש וארוך ויסתיים רע.
אם נחזור לרגע לישראל, הרי המגזר השמאלי, ובעיקר הלא ציוני צריך לשמוח שסופסוף מתגשמת הדרישה שלו, שארצות הברית תפסיק את “הסיוע” לישראל שעמד לה לרועץ. ואם כך, אפשר להתחיל עכשיו מהתחלה. ממקום אחר.
הבעיה שבשלב הנוכחי, אלה שייחלו ליום הזה כבר ברובם לא נמצאים פה בישראל, ולכן קיבלנו בבחירות מה שקיבלנו.
בכל מקרה, בסופו של דבר יישארו בישראל רק היהודים שמוכנים לחיות פה בלי סיוע אמריקאי ואולי גם בלי ריבונות יהודית. מעין חובבי ציון אם נקרא לזה כך, ולאן דוקא ציונים.
ההיתממות בנושא זה קצת מעצבנת. הרי האופי של השדולה, המעשים שלה, האופי של הממסד הישראלי (שעליו אומרים בצדק שהוא מזיק לעצמו ולכלל תושבי ישראל נקבע כך על ידי ארצות הברית. ויתכן שמראש זמנו של השטן הקטן היה קצוב.
ובבירור הפנימי שלנו עדיין צריך להעמיד לדין היסטורי את המצנזרים, הם עדיין שם, נכון, פחות אבסולוטים, אבל עדיין נלחמים כמו הנשיא הקצב, על הזכות להתכחש למציאות. כתב מישהו, לא אוהד ישראל, מקנדה, שהצנזורה הזו יכולה להיגמר ביום אחד, אם כמה אנשים יסכימו לשאת בכמה מבוכות.
זה הכל. וגם אצלנו זה נכון.
הקריסה נובעת בעיקר מכיסוי על מבוכות ושחיתויות כאלה ואחרות, שהאשמים בהם יעדיפו להפעיל את פצצת שמשון על חצי עולם, לפני שיוכלו להסתכל לעצמם בראי. ממש כמו הנשיא קצב. תקל תקל מנה ופרסין. או כמו שאמר אורי אבנרי “אונס בוושינגטון”.
העיתונאים, יש לאמר, גם אם לא תאהב את זה, הישראלים במיוחד, הם הציר המרכזי של הדרמה.
הם, אתם, אלה שאפשרו להנהגה לדמות ולרמות שהפנטזיות, הן הן המציאות. כי “כך כתוב בעיתון”
קשה לי להאמין שהלגיטימיות שבקיומה של ישראל היתה, מאז ומעולם, כרוכה בכך שמדינות העולם הכירו בצורך ההיסטורי במדינה ליהודים, בציונות. הגיוני יותר להניח, שהתמיכה בקיומה ישראל נבעה מזיקת-עניין עצמית, לאמור: שמדינה יהודית במזרח התיכון תשרת את עניינו של המערב. ואם כך הוא הנה משמעות הדברים שאתה מביא כאן היא שהוטל ספק בצורך ההיסטורי הזה; שישראל הפכה מיותרת ככלי-שרת גיאו-פוליטי.
איריס — אני בטוח שאפשר להכין רשימה ארוכה של חטאי ההשמטה וההטעיה, בעתונות ובפוליטיקה. אין לי במובן הזה כל אי-הסכמה איתך.
אשר לאבחנה בין “ציונים” ל”חובבי ציון” — אני מתכוון לעניין פשוט: לזכות קיומה של מדינת ישראל, על פי החלטת האו”ם מ-1947. זאת אומרת מדינת לאום, שתעניק זכויות אזרח מלאות למיעוטיה. אינני חושב שזו משימה בלתי אפשרית, אם כי כמובן נראה שהדלת נטרקת והולכת.
אגב, אילו אזרחים ישראליים מעבר לים היו מורשים להצביע בבחירות, אינני בטוח כלל שהם היו מצביעים בעד השמאל. אני דווקא נוטה לנחש שהימין היה מתחזק. אבל יתכן שאני טועה.
טל צפריר — העלית נקודה מעניינת. אבל בשלב הזה אני מדבר על דה-לגיטימציה בדעת הקהל, עדיין לא בדרג של ממשלות. ישראל נהנתה במשך הרבה שנים מתמיכה ציבורית מסיבית בדמוקרטיות המערביות. היא אובדת והולכת. כמובן, היעדרה יקל על אליטות פוליטיות לשמוט את הקרקע הרשמית מתחת לרגלי ישראל. תור ארוך של פוליטיקאים ושל דיפלומטים כבר משתרך בהמתנה לרגע ההוא.
אין מחלוקת בינינו שעיקר מצביעי החו”ל יהיו ימנים, אבל זה לא אומר כלום על שיעורם בקרב היורדים. אני מאמינה שיש למעלה ממחצית היורדים הישראלים, בעיקר הותיקים יותר, שהם שמאל, שלא יצביע כי הם התנתקו מישראל לחלוטין ואין לך גם שום אפשרות להגיע אליהם ולגייס אותם להצביע. מה שנקרא הרוב הדומם.
יפה שאנחנו מסכימים על תפקידה של העיתונות הישראלית כצנזורה בעיקר. איך אתה מסביר שעדיין אין שום תחקיר רציני, שעדיין הפירסומים בישראל מצונזרים כמו ל”נייטיבז” בכל הקשור בשדולה. עד שנת אלפיים לא ידעו בישראל שקיים דבר כזה (העם), וככה אפשר להמשיך עם הפונזי עד שהבית נופל על הראש, והמיליארדים כבר בכיס של הנוכלים. והכל, כרגיל, בשם הקדוש של “בטחון”.
ועוד בוחרים את נתניהו בתור ראש ממשלה.
(מתנצל על הכפילות. המחשב שומר את הכינוי האינטרנטי שלי)
אני רוצה לקשור את המאמר כאן למאמר הבא שלך (על-פי סדר פרסומו כאן) אודות השלכותיו החברתיות האפשריות של המשבר הכלכלי הנוכחי.
התגובות הכלכליות והמדיניות שאתה מציין שם, שהחלו להופיע, הן, במובהק, תגובות של מדינת-לאום. מעניין אם החששות שאתה מביע כאן משתנים לאור קריאה של המשבר הכלכלי הנוכחי כגורם התכנסות / הסתגרות ‘פנימית’-לאומית; בפרט, האם לא יהיה בו כדי לחזק את הקולות המצדיקים את קיומה של מדינת ישראל ?
לא ירדתי לסוף דעתך, טל.
נדמה לי שטל התכוון שאם בעשורים האחרונים ראינו החלשות מדינת-הלאום המסורתית והתחזקות של תנועות רב-לאומיות ופוסט-לאומיות, דבר שהחליש במידת מה את טיעוניה של ישראל בדבר הצורך בקיומה של מדינת-לאום יהודית, הרי שבעקבות המשבר הכלכלי הנוכחי אנחנו רואים מן החייאה מחודשת של מדינת הלאום במאמצים של המערב להתמודד עם המשבר (הלאמות, “ממשלה חזקה”, התערבות מסיבית במשק). אני יכול להוסיף לדבריו של טל בהקשר זה ולציין שהמשבר גם יוצר מעין בדלנות מדינית של מדינות רבות בעולם, כלומר פחות יתערבו בנעשה במזה”ת כי יהיו עסוקים בלפתור את המשבר הכלכלי בבית, ונקודה נוספת לטובת ישראל שיביא המשבר הכלכלי- ירידת מחיר הנפט תחליש את כוחן הפוליטי של מדינות אנטי-ישראליות.
העמדה שלי בנושא היא שבכל מקרה, גם אם המשבר הכלכלי יפעל במידת מה לטובת ישראל בגלל הנימוקים האמורים לעיל, יהיה זה במידה קטנה יחסית ולזמן מוגבל (לכל היותר עד לתום המשבר). לדעתי זה רק יוסיף מעט זמן בשעון החול של ישראל ולא יהפוך את שעון החול על פיו.
יואב, הרשה לי לחלוק עליך בדבר הסיכוי להציל את מדינת הלאום היהודית. אתה חושב שיש סיכוי אבל הוא הולך וקטן, אני חושב שהסיכוי כבר אינו קיים, כי בשביל להגיע להסכם חלוקה על 2 מדינות לשני עמים ישראל תצטרך להסכים לזכות השיבה. מעולם לא שמעתי אף גורם ערבי, בוודאי לא גורם פלסטיני, שמסכים לוותר על זכות השיבה. מדינת ישראל נמצאת פה למעשה במלכוד 22: היא רוצה (?) להגיע לחלוקה של 2 מדינות כדי לשמר את מדינת-הלאום, אבל לשם כך היא צריכה להסכים לזכות השיבה ולוותר למעשה על מדינת-הלאום שלה. הבעיה החמורה היא שיותר ויותר גורמים במערב מקבלים את העמדה הערבית לפיה “פתרון צודק של בעיית הפליטים” כפי שנקבע בהחלטת האו”ם 242 הוא בהכרח שיבת הפליטים לישראל ולא פתרונות אחרים כמו למשל איזרוח הפליטים במדינותיהן הנוכחיות.
ליברמן אכן יציג קו מדיני תקיף יותר, בדיוק כמו שאר המדינות באזור.
כמובן שהעולם הנאור מוכן לקבל הכל מהצד הערבי, כמו קריאה להשמדת ישראל, אך אנחנו צריכים להיות כנועים ולרצות את כולם.
דווקא הוא יכול לקדם את האינטרסים שלנו ברוסיה ומדינות חבר העמים
דווקא הוא יראה לעולם הערבי שאין דרך אחרת מלבד שלום או מלחמה, אין תהליך שלום בלי שלום אמיתי, ואם אין שלום….אז כנראה שצריך להלחם
בכל מקרה, ישראל צריכה להגיע למצב של אי תלות באף מדינה, אולי רמת החיים תרד, אבל נוכל באמת לפעול ע”פ האינטרסים שלנן ולא של מישהו אחר.
יהודים מרחבי העולם יכולים לטעון שכבר אין צורך במדינה, רק שההיסטוריה חוזרת, ונראה מה יקרה שגלי אנטישמיות ישטפו את ארופה
גיא, בעתיד אם תרצה לפרסם כאן יהיה עליך להזדהות זיהוי מלא. בהיעדר זיהוי יהיה עליי להשמיט.
איני זוכר את הביטוי המדוייק, אבל האידיאולוגיה הצפון קוריאנית חרטה על דגלה את הצורך בעצמאות כלכלית ללא צורך בתלות בשום מדינה. כמובן שזהו שקר מוחלט, במיוחד מאז שהם גילו את תרנגולת הזהב של הנשק האטומי.
אני בטוח שגם אתה מבין שכל מדינה ברצונה או לא ברצונה תלויה במדינות אחרות, ראשית בשותפותיה למסחר ושנית בשכנותיה.
אני רוצה מאוד לקוות שליברמן יקדם את האינטרסים בחבר העמים, אבל אני חושש שלפחות הרוסים יתקשו לוותר על האינטרסים שלהם במזרח התיכון כל כך מהר. השאלה היא לא שלום או מלחמה עם הערבים, אלא לגיטימציה לעצם קיומה של מדינת ישראל. מדינה זקוקה לליגיטימציה אלא א”כ היא מוכנה לחיות בעזרת איומים כמו צפון קוריאה. האם זו המלצתך?