פורמי התפרים

חברי הכנסת הערביים כבר הוכיחו, אבוי, מי הם, מה הם וּמה מניע אותם. הם פורמי תפרים מקצועיים, תאומי האסכולה האריה-אלדדית. אבל השאלה היא אם החברה האזרחית הערבית בארץ צריכה להרשות לאנשים האלה לחטוף אותה, וּלדבר בשמה

שמעון פרס נהג להתלונן שארגוני הטירור תמיד הצביעו נגדו. כל אימת שהוא היה המועמד לראש הממשלה – 1981, 1984, 1996 – הם פעלו ערב הבחירות, וגזלו ממנו את הפרש הנצחון, או העניקו לו את הפרש התבוסה.

אולי. אבל בה במידה אפשר להגיד ששתיים משלוש מפלותיו של הנשיא פרס היו קשורות במבצעים צבאיים יזומים של ישראל.

ב-1981, שלושה שבועות לפני בחירות שהיו אולי הקריטיות ביותר בתולדות ישראל (עמדו לאשר את עליונות הליכוד, או להפוך את נצחונו ב-1977 לקוריוז), מטוסי חיל האויר השמידו את הכור הגרעיני בעיראק. פרס היה ראש האופוזיציה. הוא יעץ למנחם בגין באופן דיסקרטי נגד המבצע. בגין מחל על הדיסקרטיות אחרי מעשה, וגילה ברבים את התנגדות פרס. המערך מפלגת העבודה-מפ”ם הפסיד ביוני 1981 בהפרש של מושב אחד בכנסת.

ב-1996, כאשר זה המכונה תהליך השלום התפוצץ לרסיסים על אוטובוסים בירושלים וּברחוב דיזנגוף, ראש הממשלה שמעון פרס הורה להכות את החיזבאללה – וּבנימין נתניהו הזדקף מייד בעמידה פטריוטית מתוחה.

במרוצת המלחמה-ללא-פלישה בלבנון, אפריל 1996, ביקר אצל פרס שר החוץ של רוסיה בימים ההם, יבגני פרימאקוב. “אנחנו יודעים שיש לך בחירות, ואתה צריך להראות שאתה קשוח”, קרץ פרימאקוב, לשעבר מומחה לענייני המזרח התיכון במשטר הסובייטי. דיפלומטים רוסיים סיפרו אחר כך, שפרס לא השיב, אבל נָשבָה ממנו צינה מקפיאה. הפגישה התקצרה, ופרימאקוב הלא-דיפלומטי יצא משם חפוי ראש.

ימים אחדים אחר כך, פגז ישראלי קטל מאה פליטים מבוהלים בבסיס של האו”ם בדרום לבנון. האו”ם אישר שהחיזבאללה ירו שתי קטיושות מקירבת הבסיס. כל מי שהשׂנאה לא העבירה אותם על דעתם הבינו שזו היתה טעות טראגית, לא כוונת מכוון. פרס מיהר להביע צער, “איננו הרפתקנים ואיננו צמאי דם”, הוא אמר, והציע להפסיק את האש מייד ובאופן הדדי.

זה היה סוף המבצע, זה היה סוף הזדקפותו הפטריוטית של מנהיג הליכוד, זה היה סוף תקוותו של פרס להיבחר לראש הממשלה.

עצרת הבחירות המרכזית

הנה כי כן, עזה העלובה מספקת עכשיו את עצרת הבחירות המרכזית של 2009. אהוד ברק, בענווה פטריוטית, הִשעה את מערכת הבחירות שלו. אל נכון – ממש כמו ג’ון מקיין – הוא מוכן “להפסיד בבחירות, אבל לא להפסיד במלחמה”, והוא מוכן כמובן לנצח בשתיהן. היושב ראש נתניהו כבר הזדקף באופן פטריוטי, אלא מה, זה רפלקס, הוא מזדקף כל אימת שהתותחים רועמים.

חברי הכנסת הערביים, לעומת זאת, אינם משתתקים למשמע התותחים, אלא אדרבא, המוּזוֹת שלהם מקבלות השראה מיוחדת לנוכח דם ותימרות עשן. הם מנהלים השבוע תחרות בהסתה נגד “המדינה הישראלית”. הם מוסיפים לעשות מה שהיטיבו כל כך לעשות בשנים האחרונות: לפרום את התפרים הרופפים להפליא של הדו-קיום.

התפרים נפרמים זה 32 שנה, מאז הטרגדיה של ‘יום האדמה’. הפגז התועה של 1996 הוציא את תהליך הפרימה מן הזירה המקומית, והעניק לחלק מן האזרחים הערביים את ההזדמנות להתייצב בגלוי לימין המרים באויבי ישראל. אם אינני טועה, סביב הזמן ההוא התחיל להתפשט בין הערבים השימוש בצירוף “פלסטינים המתגוררים בישראל” במקום “ערבים ישראלים”.

אף על פי כן, בבחירות לכנסת של 1999 עדיין היה רמז של שותפות גורל. קצת קשה להאמין שעזמי בישארה הסכים אז להסיר את מועמדות ההתרסה שלו לראשות הממשלה, כדי לשפר את סיכויי הנצחון של אהוד ברק בסיבוב הראשון. בבחירות האינתיפאדה של 2001 כבר לא היה הבדל בין הגושים היהודיים העיקריים. פניית העורף המסיבית של האוכלוסיה הערבית למדינה קיבלה תנופה היסטורית.

אני מגרד את פדחתי, וחוזר ומגרד, בנסיון להיזכר אימתי התייצב מיעוט אתני באופן כל כך גלוי נגד מדינה, שממשלתה הלגיטימית הוציאה אותה למלחמה נגד אויב חיצוני. אימתי נראו חברי פרלמנט מן המיעוט הזה מעוררים את בוחריהם לחוסר לויאליות, וּמַסיתים נגד הלגיטימיות של המדינה שבבית הנבחרים שלה הם משרתים (שימוש הלשון “פשעי מלחמה” הוא אקט של דה-לגיטימציה).

מאה אלף בשחורים, נערים ונרות

זה לא היה הכרחי. התנגדות לגיטימית למדיניות הממשלה יכלה לקבל ביטוי מאופק, מכובד, וּממילא הרבה יותר אפקטיבי: למשל, מאה אלף בני אדם בשחורים היו יכולים לצאת לתהלוכה שקטה, מבלי לקרוא אף קריאה אחת, וּמבלי להאזין להתפרצויות דמגוגיות צרחניות.

וּמה היה קורה אם אלפי נערים ערביים היו מתייצבים לאחר שקיעת השמש על הגבעות משני עֶברֵי כביש נחל עירון, וּבִידיהם נרות – במקום ליידות אבנים? האין זה מובן מאליו שנהגים יהודיים היו מתרשמים הרבה יותר, ואולי גם מתרגשים מהפגנת עוצמה של עצב אזרחי? ומצלמות טלויזיה היו משדרות את המעמד אל הפינות הנידחות ביותר של כדור הארץ, ועתונים היו מורחים את התמונות על עמודיהם הראשונים.

חברי הכנסת הערביים כבר הוכיחו, אבוי, מי הם, מה הם וּמה מניע אותם. הם פורמי תפרים מקצועיים, תאומי האסכולה האריה-אלדדית. אבל השאלה היא אם החברה האזרחית הערבית בארץ צריכה להרשות לאנשים האלה לחטוף אותה, וּלדבר בשמה.

החברה האזרחית הערבית, על עמוּתוֹתֶיה ועל יחידיה, יכולה לנסות למלא תפקיד קונסטרוקטיבי יותר. למשל, מנצרת ומאום אל פחם יכולה לצאת יוזמה לפתרון בין לאומי למצוקת עזה. “פלסטינים תושבי ישראל” יכולים לקרוא לליגה הערבית לאסוף כוח רב-לאומי, בעיקר ערבי ומוסלמי אבל לא רק, שייכנס לעזה, ויקבל עליו את ניהולה למשך כמה שנים.

גם אם רוב הערבים בישראל החליטו להסתלק מן הדרך של לויאליות אזרחית, עדיין אין זאת אומרת שהם צריכים להתייצב חד משמעית לצד אלימוּת ולצד שנאה. הֶגיון הביקורת הרדיקלית שלהם על “המדינה הישראלית” אינו חייב להניב את הרושם של תמיכה בחמאס. הם יכולים להתנער מן המדינה גם באהבה וגם בשלום – איזו ג’סטה נוצרית בימי חג המולד הזה.

האומנם רוב הערבים בארץ הגיעו למסקנה שאין להם עוד מה להפסיד? מוטב לקוות שלא. ואם לא, את פרימת התפרים הזו מישהו מוכרח להפסיק. ברוח הפראזה המפורסמת של בן גוריון כלפי הבריטים, הגיע הזמן “להיאבק למען דו קיום כמו לא היה כיבוש, ולהיאבק נגד הכיבוש כמו לא היה דו-קיום”. אני תוהה איך זה יישמע בערבית פלסטינית.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם. בהיעדר זיהוי מלא, תגובות יושמטו בלי שים לב לתוכנן.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח באמצעות הקישור למעלה משמאל. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

20 Responses to “פורמי התפרים”

  1. יונתן הגיב:

    אני קצת מתפלא לקרוא כאן מאמר כזה. הוא מזכיר לי את טענתה של גולדה מאיר כי הצעירים המזרחים שפגשה “לא כל-כך נחמדים”. נו בטח, הם גדלו בשכונות מצוקה ובעוני מחפיר, הוריהם הושפלו ותרבותם דוכאה, אבל על נימוסים צריך לשמור, ורצוי להיות נחמדים לראש הממשלה.
    איני מזדהה עם דרכם של כמה מן הח”כים הערבים ועם חלק מהתבטאויותיהם, אבל אחרי שישים שנות כיבוש וחיים כאזרחים סוג ג’ נראה לי משונה לבוא אליהם בטענות על “פרימת תפרי הדו-קיום”. על איזה דו-קיום אתה מדבר, מי פורם אותו ומי בכלל טווה אותו?

    אתה מתלונן על בחירת הערבים להגדיר עצמם כפלסטינים המתגוררים בישראל במקום ערבים-ישראלים, ועל הפניית הגב למדינה. מתי בדיוק הפנתה המדינה את פניה לאותם אזרחים שמהם היא דורשת נאמנות ללא סייג?

  2. יוסי הגיב:

    מבלי להצדיק, צריך לזכור שבתוך סיר הלחץ הזה – גם לח”כים הערבים יש בחירות על הראש, וזה מן הסתם זורק אותם לקצוות.

  3. ערדי הגיב:

    שישים שנות כיבוש, יונתן?

  4. יואב קרני הגיב:

    דו-קיום, יונתן, הוא ההיפך ממלחמת אזרחים למשל. דו-קיום הוא ישיבת נציגי המיעוט בבית הנבחרים. דו-קיום הוא דיאלוג. דו-קיום הוא אמנות וקולנוע ופרוייקטים משותפים.

    ההסתה נגד קיומה של ישראל מצד חלק מן הערבים בארץ אינה שוות-ערך של הפגנת הפנתרים השחורים על הדשא של בית העיריה בירושלים ב-1972. היא קריאת תיגר קיומית, והקליימאקס הטבעי שלה הוא מלחמה.

    יש להם מה להפסיד, יונתן.

    יוסי, אני זוכר בהחלט שיש לחברי הכנסת הערביים בחירות. לכן כרכתי אותם בנשימה אחת עם הפוליטיקאים היהודיים ההופכים את עזה לעצרת הבחירות העיקרית שלהם.

    אני מצטרף אל תמיהת ערדי: _ששים_ שנות כיבוש, יונתן? האם אי-ההסכמה בינינו היא על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל?

  5. ד.ט הגיב:

    מייצגים נאמנה את הציבור שלהם.

    אני מסכים לביקורת על התנהלות הערבים ומנהיגיהם, ולטענה שקיימות דרכים קונסטרוקטיביות יותר להביע את מחאתם ואת הזדהותם עם סבל הפלסטינים בעזה. אני רק לא חושב שהח”כים הערבים חטפו את החברה הערבית, אלא שהם מייצגים אותה בנאמנות.

    אחרי הכל, זו מנהיגות נבחרת בחברה דמוקרטית, שקיים בה דיון ציבורי חופשי וערני. במבחן הקלפי, הערבים מעדיפים את המפלגות הערביות על-פני העבודה, וגם על-פני מרצ. (אלה מהם שאינם מצביעים בכלל, וזה שיעור ניכר, סביר להניח שמזדהים עם המדינה עוד פחות מטיבי או זמלקה).

    אפשר לטעון שבשעה כזו צריכים נבחרי ציבור להיות אמיצים, ולהעז לצאת נגד הזרם המרכזי בציבור שלהם – לטובת הציבור והמדינה. (“אינני יודע מה העם רוצה, אני יודע מה העם צריך”).

  6. מאור פרץ הגיב:

    “האם החברה האזרחית הערבית בארץ צריכה להרשות לאנשים האלה לחטוף אותה, וּלדבר בשמה?”
    יואב, האם חשבת על האפשרות שנבחרי הציבור הערבי לא “חוטפים אותם” אלא מייצגים את עמדותיהם נאמנה? אולי הם אפילו נבחרים על ידי הציבור הערבי בגלל שהם מייצגים את העמדות האלה? אולי מי שמייצג בחברה הערבית עמדות של שילוב בחברה הישראלית תוך הכרה במדינת ישראל כמדינת לאום יהודי אין לו שום סיכוי ריאלי לעבור את אחוז החסימה? אולי הח”כים הערביים מסירים את המסיכות שבוחריהם חוששים להסיר בגלוי?
    האפליה של אזרחי ישראל הערבים כמעט בכל התחומים האפשריים בחברה הישראלית היא וודאי תופעה מכוערת שיש להאבק בה. השאלה היא כיצד. השחורים בארה”ב לא השיגו שיוויון זכויות בארצם על ידי הזדהות גלויה עם מדינות אויב וקריאות “מוות לאמריקאים” ו”ברוח ובדם נפדה אותך אמריקה” וגם לא על ידי חתירה אין קץ לפֵירוּר הלגיטימציה הבינ”ל של קיום מדינתם.
    אין אף ח”כ ערבי אחד שתומך ברעיון מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינאית. כולם תומכים או ברעיון מדינה אחת דו לאומית בין הים לירדן או ברעיון מדינה פלסטינאית לצד מדינה דו לאומית. אני מציע שנתייחס לערביי ישראל בדיוק כפי שהם רוצים שנתייחס אליהם- כאל פלסטינאים. ציפי לבני היא המועמדת היחידה לראשות ממשלה שטוענת מזה זמן רב בקול רם וברור שהמדינה הפלסטינאית שתוקם אמורה להוות פתרון לאומי לכל הפלסטינאים באשר הם- גם לאלה החיים בתוך גבולות הקו הירוק…

  7. יונתן הגיב:

    יואב, עבור הערבים אזרחי ישראל מדובר בשישים שנות כיבוש.
    לא כתבתי בשום אופן נגד הלגיטימיות של מדינת ישראל. באופן אישי (וכיהודי ישראלי) אני תומך במדינת ישראל (גם כאשר יש לי ביקורת עליה), אבל לא צריך עיני נץ כדי לשים לב לפערים בין יהודים וערבים בישראל, ולכן אני לא מצפה מאזרחים ערבים להתחיל לשיר פתאום את התקווה ולהיות אסירי תודה על כך שהם מקבלים תשלומים מביטוח לאומי.
    אני בהחלט מסכים איתך שדו-קיום הוא דיאלוג וקולנוע וכו’ וכו’, אך בניגוד אליך אני חושב שמה שחסר ל”דו” הזה אינו רק היענות של ערבים אלא גם של יהודים. .

  8. אורן בלס הגיב:

    בעניין התפרים ומיעוטים אתניים:
    בהפגנת האחד במאי ב 2006 בניו יורק (סביב עניין ההגירה) הונפו דגלי קובה, דגלים אדומים, ופוסטרים של צ’ה גווארה בשפע, ואין צורך להזכיר את דברי מלקולם אקס בשנות הששים והשבעים) – וזה, במדינה שמתיימרת להיות מדינת כל אזרחיה.

  9. יואב קרני הגיב:

    אורן, אינני בטוח שדומה הנידון לראיה. איקונין של מהפכת קסטרו אינם שווי ערך של דגל חמאס. ארה”ב אינה עומדת במצב מלחמה עם קובה, ולקובה אין תביעות טריטוריאליות. הנפת דגלים אדומים בניו יורק היא אקט סמלי של מחאה, לא יותר. מעניין מה היה קורה אילו הונפו דגלי אל קאעידה.

    זכור-נא שפעם היה בארה”ב טירור פוארטו-ריקאי — זו היתה בעצם בעיית הטירור העיקרית עד שנות ה-70. הטירור הזה כלל נסיון לרצוח את הנשיא טרומן. שם היה פלירט עם סכנה. זה עבר בשלום.

    אולי, אם בכלל, כדאי להשוות יהודים-ערבים עם רוסים-קווקאזים, או עם הולנדים-מרוקאים, או עם האנים-וויגורים (בסין), או עם סינהלים-טמילים (בשרי לנקה).

  10. ליאור הגיב:

    מי שטוען שחברי הכנסת הערבים הם אנשים כלבבם של ערביי ישראל ודאי יסכים לחלוטין עם הטענה שחברי הכנסת היהודים הם משאת נפשו של הבוחר היהודי. שהרי גם הללו נבחרו בבחירות דמוקרטיות. רוצה לומר: זה שבחרו בהם, ואפילו יותר מפעם אחת, אין בכך מלהעיד על כך שאוהבים אותם או שמרוצים מהם.

    אבל בלי קשר, אילו הערבים היו מצביעים למפלגות הערביות, היו מפלגות אלה מגיעות למשהו כמו 25 מנדטים בכנסת (שזה בערך שיעורם של הערבים באוכלוסיה). בפועל יש למפלגות אלה בערך 10 מנדטים (וזה כולל את חד”ש שלה יש גם בסיס בוחרים יהודי). ככה שבסך הכל מדובר במיעוט, ולכן ההכללות שמדברות על “הערבים” כמיקשה אחת בעלת מערכת עצבית ריכוזית שחושבת בשביל כולם נראות לי חסרת בסיס.

    חוץ מזה, נראה לי שהבעיה באמת הרבה יותר מורכבת מכפי שהיא מתוארת בפוסט הזה. אפילו לאותם חברי כנסת “לא נחמדים” יש צד שאולי לא חייבים להסכים איתו, אך גם לא ניתן להתעלם ממנו

  11. ד.ט הגיב:

    בהחלט, תוצאות הבחירות לכנסת בציבור היהודי משקפות בקירוב את השקפותיו של הציבור היהודי. אין לכך קשר עם העדפה אישית וזה לא אומר שהנבחרים הם משאת-נפשם של הבוחרים. (רבים מאלה שמעריכים את דב חנין, תמר גוז’נסקי או בני בגין לא יצביעו עבור מפלגותיהם).

    איש לא הכריח רבע מהעם להצביע לקדימה, כפי שלא הכריח את הבוחרים הערבים לבחור בחד”ש ובל”ד ולא במרצ והעבודה. לערבים שלא מצביעים התייחסתי – אי-הצבעתם אינה נובעת, בדרך-כלל, מביקורת על חוסר הנאמנות של הח”כים הערבים למדינה.

    מובן מאליו שבכל ציבור יש דעות שונות, שקבוצה קטנה של נבחרים אינה יכולה לייצג אלא בקירוב. בכל זאת העיקרון שקבוצה קטנה של נבחרים מייצגת ציבור גדול מקובל בדמוקרטיה, ובצדק. הם לא “מיקשה אחת בעלת מערכת עצבים מרכזית”, אבל הם גם לא ציבור ש”נחטף” על-ידי נבחריו כפי שנטען כאן.

  12. יואב קרני הגיב:

    למעוניינים — העיסוק שלי בשאלת הלויאליות של הערבים בישראל לא התחיל היום.

    טענתי, וחזרתי וטענתי, שהלויאליות האזרחית אינה אופציונלית. חברי הכנסת הערביים חצו את הגבול הלא-תמיד-נראה בין לויאליות לחוסר לויאליות. הם גילו שיעורים קיצוניים של חוסר אחריות ושל חוסר בגרות. הטענה שגם להם יש צרכים אלקטורליים אינה עומדת תמיד במבחן הדציבלים של קריאות הביניים שלהם. הם הפכו את מליאת הכנסת לעצרת בחירות קבועה.

    המינוח שלהם מאלף. הם מדברים על “פשעי המלחמה הישראליים” כמו ישראל היתה מדינה זרה. זו אינה פליטת פה. מינוח ואיפיון הם חלק חשוב ברדיקליזציה של הפוליטיקה הערבית בארץ.

    אני אינני בטוח שהרטוריקה הקיצונית של חברי הכנסת הערביים ושל אחרים אמנם משקפת את מלוא הספקטרום של דעת הקהל הערבית. אני מניח שאהדה עמוקה לייסורי הפלסטינים בעזה היא עניין מובן מאליו בכל בית ערבי בארץ. אבל אינני בטוח שהאהדה הזו מניבה רצון אוטומטי למתוח את החבל עד קריעה, או לפרום את התפרים.

    מה חבל שממשלת ישראל לא גילתה קצת יותר רצון טוב ואנושיות כלפי המצוקה הנפשית שמלחמת עזה מעוררת אצל הערבים בישראל. ראש הממשלה יכול היה למשל לפרסם מכתב גלוי לאזרחים הערביים, או לשאת נאום, שבו יביע הבנה וצער ועצב. במקום זה הוא וברק נזפו בחבר הערבי היחיד בקבינט שהחרים את ישיבת המלחמה.

    מה מאוד הייתי רוצה לראות חוט של עצב פומבי משוך על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. הייתי רוצה לשמוע את דוברי ממשלתה מסוגלים לדבר במידה הרבה יותר גדולה של אמפתיה על כאבי הפלסטינים. מה טוב היה לחזור אל תרבות יורים-ובוכים. כמובן, הרבה ימצאו את הרעיון הזה נגוע בצביעות. אבל אינני בטוח שצבועה היא ההכרה בקושי המוסרי הנובע מפעולה צבאית באיזור אזרחי צפוף.

    אולי הטעמה של ההכרה הזו תקל על הציבור הערבי לא להתפתות למסקנה הקיצונית ביותר, זאת אומרת של פריקת עול מלאה.

  13. רועי הגיב:

    יפה השווית בין המנהיגות היהודית לערבית בישראל, ואולי כדאי להוסיף גם את הפלסטינית (זו שבשטחים). כדי לצאת משיווי המשקל הזה צריך הרבה מעוף, יוזמה וקצת מזל כדי שזה יצליח. אף אחד מהצדדים אינו ניחן ביכולות הדרושות כנראה, או שלא שרתה עליו הרוח עדיין. עד שזה יקרה, בעיטה לפה ואגרוף לשם תמיד נראים הגיוניים ברגעים של תסכול.
    הדבר הכי מתוחכם שחשבו עליו היה התרגיל של פתיחת התרגיל. כלומר, לא סתם אגרוף: אגרוף בעין עקומה.

    בהחלט, מיצגים של מחאה בלתי-אלימה היו עובדים הרבה יותר טוב על דעת הקהל הישראלית.

  14. עופר נ. הגיב:

    “אימתי נראו חברי פרלמנט מן המיעוט הזה מעוררים את בוחריהם לחוסר לויאליות, וּמַסיתים נגד הלגיטימיות של המדינה שבבית הנבחרים שלה הם משרתים (שימוש הלשון “פשעי מלחמה” הוא אקט של דה-לגיטימציה).”

    מפליא שדברים כאלה מגיעים מיואב קרני.
    מר קרני, הבה נדבר גלויות: האם מדובר בפשעי מלחמה או לא? אם כן, ברור שמן הראוי כי הח”כים הערבים (וגם את הואני) יזעקו נגד הפשעים הללו, וברור שיהיו גם מי שיטיחו בהם את “דה-לגיטימציה”, ונקווה שמר קרני לא יהיה ביניהם.
    אם אין המדובר בפשעי מלחמה, מוטב שתסביר בבירור ותשכנע, ואז נוכל כולנו להשמיץ את הח”כים הערבים

    “דיין אין זאת אומרת שהם צריכים להתייצב חד משמעית לצד אלימוּת ולצד שנאה.”

    גם את זה מפליא לשמוע ממך.
    אולי התייצבות נגד המלחמה היא התייצבות נגד אלימות ושנאה? בהפגנה הגדולה במוצ”ש צעקו יהודים וערבים את אותן הסיסמאות. דגלי חמאס לא היו שם. רק דגלי ישראל ופלסטין.

  15. מאור פרץ הגיב:

    “אולי התייצבות נגד המלחמה היא התייצבות נגד אלימות ושנאה?”
    נתעלם רגע מהעובדה שערביי בחרו “להפגין נגד אלימות ושנאה” במקלות, באבנים, בניפוץ שמשות של מכוניות, בתקיפות שוטרים, בהתפרעויות ובכמעט-לינץ’ על רכב יהודי תועה שנכנס לאום-אל-פחם; כיצד זה שבדיוק אותם “פציפיסטים” שמתנגדים לאלימות ולשנאה רקדו על הגגות כשנפלו סקאדים וקטיושות על אזרחי ישראל במלחמת המפרץ הראשונה ובמלחמת לבנון השניה? אולי הפציפיזם שלהם בא לידי ביטוי רק כשיש אקט של מלחמה נגד שונאי-ישראל? ומה עם הקריאות “ברוח ובדם נפדה אותך, פלסטין” (אני בטוח שאפילו אתה מבין שהכוונה ב”פלסטין” היא לזו המשתרעת מן הים עד הירדן)? האם גם קריאות אלה הם בעיניך אקט מובהק של “התייצבות נגד אלימות ושנאה”?

  16. מאיר גאליס הגיב:

    האמנם המפלגות הערביות מהוות את ההנהגה הערבית?
    19.4% מאזרחי ישראל הם ערבים, אבל הסקרים חוזים 2 מנדטים לבל”ד, 4 לרע”מ-תע”ל ו 4 לחד”ש, שמצביעים לה גם יהודים. זה הכל.
    ערביי ישראל אינם מצביעים למפלגות ערביות. החל מהבחירות הראשונות של 1949 (אם אני זוכר נכון כשמונים אחוזים מערביי ישראל ניגשו כבר אז לקלפי) ועד היום דפוסי ההצבעה שלהם מראים נכונות מתמדת לבחור במפלגות יהודיות. במשך שנים שלטה ברמה המפלגה הקומוניסטית, שהייתה מפלגה יהודית-ערבית ועד שנות התשעים לא הייתה מפלגה לאומנית-מילטנטית. שימו לב לבחירות שאחרי אירועי אוקטובר: הציבור הערבי לא הגדיל באופן מאסיבי את כוחן של המפלגות הערביות, הוא לא העביר את קולו מהעבודה לבל”ד. הציבור הערבי פשוט לא ניגש לקלפיות.
    מדד נוסף הוא הבחירות לרשויות המקומיות. ברובן המכריע של הראשויות המקומיות בארץ עומדים ראשי חמולות ולא מנהיגי מפלגות.
    האם יש למפלגות תנועות נוער? ארגוני נשים? מוקדי סיוע?
    לא ולא.אלה מפלגות ללא פעילות וללא שטח. יש מנהיגות חמולתית מצד אחד, יש תנועה איסלאמית מצד שני, יש קצת יוזמות של מגזר שלישי, ומדינת ישראל פועלת אבל יכלה להשקיע הרבה יותר ובעיקר הרבה יותר בחכמה.
    ולסיום בדיחה:
    בכפרים היום צוחקים על עזמי בשארה, טוענים שהוא סוכן שב”כ, שאחרת לא היו נותנים לו לצאת מהארץ.
    אני לא חושב שהמפלגות הערביות הן הנהגתם של ערביי ישראל, אבל אני חושב שהן רוצות להיות הנהגתם, ולשם זה צריכים לפרום את התפרים.
    ללא פרימת התפרים הציבור הערבי, החכם והמתון, לא יבחר בהן.

  17. מאיר גאליס הגיב:

    אם אתם מחפשים מודל אלטרנטיווי של הנהגה ערבית איתה אפשר לקיים דיאלוג חפשו את מאזן גנאיים, ראש עיריית סכנין.
    http://www.politico.co.il/article.asp?rId=667
    סגנון אחר מחד”ש, שבימים אלה הקריאה בכנס שלה מכתב תמיכה מהוגו צ’אווס, כמה פאתטי

  18. שלומי שטרית הגיב:

    “היושב ראש נתניהו כבר הזדקף באופן פטריוטי, אלא מה, זה רפלקס, הוא מזדקף כל אימת שהתותחים רועמים.”
    אבחנה מעניינת. ומה בדיוק אמור לעשות איש אופוזיציה, כשהקואליציה מאמצת בשתי ידיים את הדרך עליה הוא ממליץ, תוך הודאה (במעשה, ודאי שלא באמירה) שהוא צדק לאורך כל הדרך?
    אל חשש, יואב, לא נתחיל לחשוד בך בנטייה ימינה, רק משום שעיניך לא טחו מלראות את המציאות (המאוד לא נעימה לעיני “מחנה השלום”).

  19. דני פ הגיב:

    ההחלטה היום לפסול את בל”ד ותע”ל – מפלגות שבשום שלב לא הטיפו לאלימות, שדרכן עד היום היתה דרך שלום בלבד – החלטה מבישה. רק מפלגות שעברו גושפנקא אידיאולוגית יכולות להתמודד בבחירות – כמו אירן, לא?

    אולי בג”ץ יציל את המצב, אם לא אנו היהודים נשלם על זה, אין לי ספק. הדמוקרטיה היחידה במזה”ת – יוק.

Leave a Reply for יונתן