שמונה-עשר מיליון הסדקים

עתון אחד בקליפורניה לא הצליח להתאפק. “עומדת לצד הגבר”, הכריזה כותרתו ב-8 ביוני 2008, למחרת נאום-הפרישה של קלינטון. האירוניה אינה כל כך דקה. ב-1992 קנתה קלינטון את שנאת-העולם של שמרני אמריקה, כאשר לגלגה על זמרת הקאנטרי המפורסמת תמי וואייאט, אשר שיריה תיארו נשים קטנות העומדות לצד בעליהן

 

ייחוס תבוסתה של קלינטון לסקסיזם בשום פנים לא היה נחלת הכלל, גם לא נחלת נשים. “הילארי אינה מפסידה מפני שהיא אשה”, כותבת בעלת הטור הזו ב’שיקאגו סאן-טיימס’ (עתון הבית של אובמה). “היא המעיטה מערכו של אובמה מלכתחילה — ועכשיו היא משלמת את המחיר”אילו רק היתה קארי בראדשו (ג’סיקה פרקר) מתערבת במערכת הבחירות הזו מבעוד מועד, אולי הבנות היו כועסות קצת יותר, קצת יותר מוקדם. עכשיו הן יצטרכו להתנחם בקומדיה רומנטית — וּלחכּוֹת

 

אילמלא כבה האור בצפון-מערב וושינגטון, 36 שעות רצופות וַארוּכּוֹת מאוד, כנראה לא הייתי מוצא את עצמי בחברת נשים צעירות להפליא, 15 עד 25, בבית קולנוע מקומי, בהצגת כמעט-חצות.

בלילה הראשון של העלטה צפיתי ב’אינדיאנה ג’ונס וגולגולת הזכוכית’, הסרט של הבנים: הבנים הגדולים, זאת אומרת, אלה שעדיין היו בעניינים כאשר אינדיאנה ג’ונס הופיע בפעם הראשונה, לפני 27 שנה.

באינדיאנה ג’ונס לא היה צריך להתאמץ. הכול היה ברור ומובן, כל ג’סטה עוררה התרגשות ואמפתיה. ב Sex and the City (היש טעם, או צורך, לתרגם?) היה קצת יותר קשה. לא קשה לעקוב אחרי העלילה. היא פשוטה, שאבלונית וּצפויה. היה קשה, לעומת זאת, להבין מה גורם שיעורים כאלה של התרגשות לַשורות שלפניי או מאחוריי.

המלה המתחילה ביו”ד

עתון בטורונטו, בכותרת ענקית לרוחב עמוד שלם, העמיד את קסמו של הסרט על “המלה המתחילה ביו”ד” (או F, באנגלית): “חֲבֵרוּת”. הוליווד, בהגזמות וולגריות בלתי נמנעות, הואילה להזכיר לנו כי יש שיעורים של קִרבה, של הבנה ושל אמפתיה בין נשים, שכנראה אין דוגמתם, ואולי לא יתכנו כלל דוגמתם, בין גברים.

מה הפלא איפוא שסמנתה ג’ונס, על סף יום הולדתה ה-50, מוותרת על ירכיו החטובים להפליא של דאנטֶה, בפרוור שטוף שמש בדרום קליפורניה, וחוזרת אל חיקן של קארי בראדשוֹ ושות’ במנהטן, מפני שהן, קארי והבנות, יודעות מה שבלִבָּהּ, בדיוק מה שבלִבּה, תמיד מה שבלִבּה.

נסיתי בכל כוחי להזכיר לעצמי ש Sex and the City אינו רק סקס ואינו רק סיטי, אלא הוא בראש ובראשונה סיפור על אמון ועל נאמנות.

יומיים אחר כך הלכתי להאזין להילארי קלינטון בארמון השיש של מוזיאון הארכיטקטורה הלאומי בוושינגטון. היא בחרה את הֶחלל המפואר ההוא, כדי לסיים בו את מסע הבחירות הארוך שלה. כאשר התחילה אותו, לפני שנה ורבע, היא היתה יורשת העצר של נשׂיאוּת בעלה, יותר קלינטון ופחות הילארי. כמובן, ההיסטוריוּת של מועמדותה היתה נהירה לכול, אבל היא לא טענה לכתר “האשה הראשונה מאז ומעולם”, אלא לכל היותר במשתמע.

והנה, בקו הסיום היא כמעט לא טענה לכתר אחר זולת “האשה הראשונה”. הֵדֵי פמיניזם ישן ונועז של שנות ה-60 וה-70 בקעו מן הרטוריקה שלה.

חיבּוּקה הנאמן ועשיר האמפתיה

הנה ספקולציה לא-לגמרי-אינטליגנטית: היתכן שאילו Sex and the City היה נפלט אל האקרנים בינואר, לא במאי, תוצאות הבחירות היו שונות? היתכן שג’סיקה פרקר בבגדי “קארי בראדשו” היתה מזכירה להרבה נשים צעירות את ההבדל ההכרחי בין התפעמוּת רומנטית (זאת אומרת, ברק אובמה) ובין חיבוקה הנאמן ועשיר האמפתיה של אשה בוגרת ויודעת-דבר (הילארי קלינטון)?

מֶה היה קורה אילו קלינטון הקדימה להעמיד את הנשים במרכז מסע הבחירות שלה – לא מינואר ואילך, לאחר סטירות הלחי המצלצלות של אייווה ושל מרילנד ושל וויסקונסין, אלא הרבה לפניהן?

מקובל להניח שההתגייסות המסיבית של נשים היתה ריאקציה לרושם שקלינטון נפלה קרבן לתקשורת עוינת וסקסיסטית, אשר גברים לבנים בגיל העמידה נותנים בה את הטון. קלינטון המאוחרת, המתגוננת, דיברה אל לבן של מיליוני נשים יותר מקלינטון המוקדמת, הפייבוריטית, הזהירה עד שיעמום, המניחה כמעט כלאחר-יד את נצחונה הבלתי-נמנע.

בנאום הסיום שלה, קלינטון השתמשה במטאפורה רבת השנים של “תקרת הזכוכית”, זו הבולמת את עליית הנשים במִדרג העסקי. התקרה – היא אמרה – עודנה שם, “אבל עכשיו יש בה כמעט 18 מיליון סדקים”, כמספר הקולות שניתנו לה בבחירות המקדימות.

ואף כי הפמיניזם מת, וחזר ונקבר, ואף כי מבקריו וּמבקרותיו חושבים שהוא מיוּשן וּמזיק לעצם העניין שהוא מנסה לקַדם, מערכת הבחירות הניבה גל פמיניסטי. “קלינטון ואחיותיה”, כפי שקראו להם הלבנים-בגיל-העמידה ברמז של זילזול, נֶאֶספוּ אל הדגל תחת הסיסמא הישנה של שנות הששים, Hell, no.

 

ייחוס תבוסתה של קלינטון לסקסיזם בשום פנים לא היה נחלת הכלל, גם לא נחלת נשים. “הילארי אינה מפסידה מפני שהיא אשה”, כותבת בעלת הטור הזו ב’שיקאגו סאן-טיימס’ (עתון הבית של אובמה). “היא המעיטה מערכו של אובמה מלכתחילה — ועכשיו היא משלמת את המחיר”

 

האויר נפלט בִּמהירוּת

ואף כי בעתונות היו נסיונות לתאר את מפלתה של קלינטון כ”התמוטטות” (ראו למשל ב’ניו יורק טיימס’), שלהי מערכת הבחירות שלה גילו חוזק, לא חולשה. כל כך, עד שבימים האחרונים נשמעו דיבורים על תנועת נשים חדשה שתסוּר למנהיגות קלינטון.

זה יהיה לא-רגיל ולא-סביר. במַעַרְכוֹת בחירות בארה”ב אין פרסי ניחומים למפסידים. במשטר פרלמנטרי, מנהיג המפלגה המוּבסת נעשֶׂה בדרך כלל ראש האופוזיציה. באמריקה קשה מאוד לתעל התרגשות של מערכת בחירות אל מאמץ פוליטי מאורגן אחריהן. בהיעדר פרס מיידי – זאת אומרת, הסיכוי לשלוט – האויר נפלט במהירות מֵריאותיהם של המפסידים.

התוכל קלינטון להפוך מסע בחירות, שהסתיים בתבוסה, למסע התעוררות, שתוחלת החיים שלו תהיה ארוכה הרבה יותר מֵעוֹנה אלקטורלית אחת? האם היא תוכל לעזור לנשים אחרות לפרוץ את תקרת הזכוכית?

נוכחותן של נשים בפוליטיקה האמריקאית קטנה בהרבה מֵחלקן באוכלוסיה. בקונגרס בוושינגטון הן אינן מגיעות אפילו ל-15%. ב-50 המדינות של ארה”ב אפשר למצוא רק שמונה מושלות.

מספר הנשים המתמודדות על כהונות פוליטיות דווקא נמצא בעליה מתמדת. לפני עשרים שנה היתה רק סנאטורית אחת. המושלת הראשונה נבחרה בזכות עצמה רק לפני 33 שנה. אבל האם יתכן ש”18 מיליון הסדקים” בתקרת הזכוכית יאיצו את העליה באופן דרמטי?

יש סיכוי לא מבוטל שג’ון מקיין, המועמד הרפובליקני לנשיאות, יציב לצדו אשה כמועמדת לסגן נשיא (השם המוזכר ביותר הוא זה של קארלי פיורינה, המנכ”לית לשעבר של ענק הטכנולוגיה HP).

אבל נראה שהתמורות הגדולות יָחוּלוּ, אם בכלל, אצל הדמוקרטים. בימים האחרונים נשמעה ההצעה שברק אובמה יתחייב לשוויון מִגדרים בקבינט שלו (בקבינט הנוכחי יש רק ארבע נשים, מתוך 15).

אשה דמוקרטית היא אמנם היושבת ראש רבת הכוח של בית הנבחרים – כהונה חשובה לאין שיעור מזו של יושבת ראש הכנסת; אבל מחוץ לה, השפעתן של נשים על תהליך החקיקה תלויה קודם כול בוותק שלהן. בקונגרס האמריקאי, קידוּם הוא פונקציה של מספר השנים. הילארי קלינטון, למשל, לא תוכל להיות יושבת ראש של ועדה אלא בעוד עשר שנים, כאשר תהיה בת שבעים.

כל כך הרבה תלוי בדרגת המרירוּת והאכזבה של תומכות קלינטון. למשל, האם חלק מהן יַעַרקוּ אל מקיין בבחירות הכלליות? האם הן יהיו אופוזיציה, למעשה אם גם לא להלכה, לממשל אובמה, והיה כי ייבחר? האם הן יישׂאוּ את עלבונן ואת נחישותן אל הבחירות של 2012?

העונה הפוליטית המדהימה הזו מניבה שאלות שלא היינו מעלים כלל על דעתנו לפני שנה אחת. וזה כנראה עוד לא הכול.

 

רגע של נשים: הקנצלרית מרקל ומזכירת המדינה רייס על עמוד השער של ‘פייננשל טיימס’, 12 ביולי 2005

 

תחזית שלא התממשה: בעל הטור לעניינים בין לאומיים של ‘פייננשל טיימס’, גדעון רחמן, חוזה “פמיניזציה של הפוליטיקה המערבית” בעקבות מינוי סגולן רויאל למועמדת הסוציאליסטים לנשיאות צרפת, ב-2006. הרשימה הזו תורגמה ב’גלובס’, 19 בנובמבר 2006

 

 

מהו האינטרנט אם לא רשיון לאסוציאציות? הנה איפוא אסוציאציה: רשימה על נשים, פוליטיקה וסקסיזם, שפירסמתי ב’גלובס’ ב-16 במאי 2001

גברתי המושלת, בעצב תלדי בנים

האם מדינת מסצ’וסטס יצאה מדעתה? מה היא נטפלת למושלת הצעירה שלה? בגיל 36, ג’יין סוויפט עדיין רוצה ילדים, וּשניים עומדים לבקוע מֵרַחמה בכל רגע. הגברים הקשישים של האופוזיציה אומרים, שעליה להעביר זמנית את סמכויות השלטון. תשכחו מזה, אומרת סוויפט. האם מישהו היה משמיע דרישה מֵעֵין זאת כלַפֵּי גבר? תזכורת פתאומית, ש”תקרת הזכוכית” עדיין לא נעלמה

קצת קשה להאמין שהשתתפות נשים בפוליטיקה עדיין מסוגלת לעורר חילוקי דעות נוקבים, וּלהניב כל כך הרבה מלים נרגשות.

סוף סוף, נשים כבר שימשו כראשי ממשלות, פה ושם היו אפילו נשׂיאוֹת; יפאן שוקלת לאפשר לנשים להיות קיסריות. מספר גדול מאוד של נשים משמשות במשרות מיניסטריאליות, חברות פרלמנט, פקידות בכירות; אפילו בעולם התאגידים נבקעת לה לאיטה “תקרת הזכוכית”, וכמה נשים הן מנכ”ליות וסמנכ”ליות של חֶברוֹת-ענק. הדרך לשוויון ממשי כמובן ארוכה מאוד, אבל ארוכה לא פחות היא הדרך שהמערב צעד, מאז הוענקה זכות הצבעה לנשים בארה”ב ובבריטניה, לפני קצת יותר מ-80 שנה.

אז מה בכל זאת מזכיר למדינת מסצ’וסטס, בצפון החוף המזרחי של ארה”ב, שג’יין סוויפט היא אשה, ולא סתם אשה אלא אשה צעירה? התשובה היא אמבולנס – זה שהבהיל אותה בשבוע שעבר לבית החולים. המושלת בת ה-36 נתקפה צירי לידה קצת קודם זמנה, בחודש השמיני של הֶריונה. היא נושאת תאומים ברחמה, הרופאים החליטו על ניתוח קיסרי, והם עומדים ליילד אותם השבוע, או אולי בשבוע הבא.

מבית החולים, באמצעות שיחת ועידה, ניהלה המושלת הרפובליקנית את הפגישה השבועית של “מועצת המושל”. זה גוף מייעץ לא חשוב במיוחד, אבל יושבים בו פוליטיקאים רק מן המפלגה הדמוקרטית, כולל אחד הנושא את עיניו למִשׂרָתָהּ.

קולה של המושלת בקע מן האינטרקוֹם, והגברים הדמוקרטיים הקשישים חרקו שיניים. רגע אחד, אמר אחד מהם, מזכיר המדינה, ויליאם גאווין. האם זה בכלל חוקי? האם מותר למושל להוציא לפועל את סַמכוּיוֹתָיו בשלט-רחוק? האין הוא חייב להשעות את עצמו כל זמן שאינו יכול להופיע אישית במשרד?

וכי ג’ק קנדי לא היה מוטל אפרקדן?

באנגלית זה נשמע יותר טוב, מפני שבאנגלית אפשר לדבר על “המושל” מבלי לקבוע את זהותו המיגדרית. אבל מִפָּרָשַת הריונה של ג’יין סוויפט נודפים ניחוחות מִגדריים כל כך עַזים, עד שהסיפור הזה כבש את תשומת הלב הציבורית הרחק מבוסטון, ועורר שאלות נוקבות על מידת השיחרור הממשית של נשים באמריקה.

האם שונה דינה של פוליטיקאית הכורעת ללדת מזה של פוליטיקאי המתאשפז לצורך ניתוח? זה בדיוק מה שקרה לאחרונה בשכנתה הדרומית של מסצ’וסטס, רוד איילנד, כאשר המושל הובהל לבית החולים לניתוח בלוטת הערמונית. הוא נשאר בביתו חמשה שבועות, לתקופת ההחלמה, הוסיף לתפקד — ואיש לא הניד עפעף.

למושלת פאלין

נולד החמישי

האשה המדוברת ביותר בפוליטיקה של המפלגה הרפובליקאית היא שרה פאלין, המושלת בת ה-44 של מדינת אלסקה. בחירתה לפני שנתיים היתה סנסציונית: היא הגיחה מאלמוניות גמורה, הביסה את המושל המכהן של מפלגתה בבחירות המקדימות, והיכתה מושל דמוקרטי לשעבר בבחירות הכלליות.

היא התקווה הגדולה של הימין: מחזיקה בעמדות שמרניות מאוד בשורה של עניינים חברתיים — אבל גם בת השנתון של ברק אובאמה. היא גם אם לחמישה ילדים, שהאחרון בהם נולד רק בחודש שעבר (מאי 2008).

למרבה העצב, התינוקת היילודה לוקה בתסמונת דאון. המושלת אמרה על בעלה ועל עצמה: “שנינו בוטים מאוד בעמדתנו בזכות החיים [הצופן הרגיל באמריקה לתיאורם של מתנגדי הפלות מלאכותיות]. אנחנו מבינים כי יש פוטנציאל נפלא בכל חיים חַפים מעוון“.

הנה ידיעה שהתפרסמה בעשרה במאי באתר ה’וושינגטון פוסט’.

ומה? שאלה ניקול ברודר, בעלת טור בעתון ‘סיאטל טיימס’. “האין מנכ”לים המטלפנים את הוראותיהם ממסלול הגולף? האין הנשיא עובד בקמפ דייוויד? וכי ג’ק קנדי לא היה מוטל אפרקדן בגלל כאב גב ובלונדינית גדולה? האם רוזוולט לא ניהל את מלחמת העולם השניה מכסא גלגלים? והאם לא חשבנו עד כמה זה נחמד, שגארי לוק היה מגיע עייף לעבודה, אחרי שהאכיל את התינוק בשתיים לפנות בוקר?” (לוק הוא המושל הצעיר של מדינת וושינגטון, בצפון מערב ארה”ב.)

התלונות על נטיותיה של המושלת סוויפט למַזֵג פְּרִיָה-וּרבִיָה עם פוליטיקה אינן חדשות. למען האמת, הן מלַווֹת אותה מאז כניסתה לפוליטיקה הגבוהה של מדינתה.

ב-1998, אחרי כמה שנים כצירה אלמונית למדי בבית המחוקקים של מסצ’וסטס, סוויפט התמודדה על כהונת סגן המושל, כאשר כרֵסה תופחת והולכת בין שיניה. היא ילדה רק ימים אחדים לפני הבחירות. במרוצת מערכת הבחירות, כמעט עד יום הלידה, היא נראתה בכל רחבי המדינה (ולמדה, לדבריה, “איפה נמצאים המקומות הטובים ביותר להקיא”, רמז לבחילות הבוקר של ימי הריונה).

הביקורת עליה באה כמעט מכל כיוון אפשרי, אבל בייחוד מצד הימין הנוצרי. גינו אותה שהיא מסַכּנת את חיי עוּבּרה לטובת שאיפותיה הפוליטיות, שהיא מתכוונת לזנוח אותו לכשייוולד, וּלמהר לבוסטון כדי להשתעשע בפוליטיקה. כאשר בעלה, קבלן עצמאי בעל הכנסה נאה, הודיע שהוא יתפטר מעבודתו כדי להיות עם התינוק, כמה מן המבקרים נחרו בבוז: זה תפקיד שרק אשה יכולה למלא.

“לוקח מדינה שלמה לגַדל ילד”

סוויפט נבחרה, לצד המושל פול סלוצ’י. כעבור שנתיים פרצה שערוריה איומה סביב השימוש שהיא עושה בכַספֵּי משלם המסים כדי לגַדל את ילדתה הפעוטה אליזבת’.

נודע, כי כאשר הילדה חלתה, אמא הזמינה מסוק ממשלתי, להטיס אותה מֵעֵבֶר לִפקקי-התנועה העצומים של בוסטון, כדי שתוכל לבלות זמן בחברת אליזבת’. אחר כך נודע שהיא העסיקה עובדת מדינה בשמרטפוּת, על חשבון זמן העבודה.

שערוריות סביב ניצול לרעה של כוח בידי פוליטיקאים פוקדות את מסצ’וסטס לעתים קרובות, ונעלמות כלעומת שבאו. אבל השערוריות האלה העסיקו את התקשורת המקומית במשך ימים ארוכים, וּלתכניות הדיבורים ברדיו טילפנו המוני אזרחים נרגזים ולא-סלחנים. “לוקח מדינה שלמה לגדל ילד”, לעגו לה מתנגדיה (פרפרזה על “לוקח כפר שלם לגדל ילד”, שהיה שם רב-מכר שכתבה הילארי קלינטון).

לא יצאו אלא שבועות אחדים, והמושל סלוצ’י התפטר, כדי לקבל לידיו מינוי יוקרה של שגריר בקנדה. סוויפט ירשה אותו, והתייצבה בעמדת זינוק להיות מועמדת מפלגתה בבחירות של 2002.

את כניסתה ליוותה סקרנות כללית. היא קבעה תקדים היסטורי: המושלת הראשונה הנכנסת לכהונה, כאשר היא נושאת בבטנה תאומים. אבל ירח הדבש היה קצרצר. סוויפט הצליחה לעורר הרבה דעות קדומות, שנטו להסתתר בדור האחרון: האשה קַלַת הַדַעַת, חסרת הידע, היולדת ללא אבחנה, הנאמנה רק לעצמה.

למסצ’וסטס יש מוניטין של מדינה ליברלית וסובלנית, לפחות מאז הסתיים צייד המכשפות בסֵילֶם, לפני 350 שנה. מה קרה הפעם? לא כל כך ברור. צריך להגיד, שהמושלת דווקא מפיקה תועלת פוליטית מתשומת הלב: הפופולריות שלה עלתה מן השפל האיום של 20 אחוז עד מעל 40 אחוז, והסקרים מראים שחצי מתושבי המדינה תומכים בה במחלוקת הזו. בכלל לא נורא, אם שוביניזם גברי יעזור לאשה להתקדם בקריירה שלה במקום להרוס אותה.

 

ג’יין סוויפט לא הצליחה להיבחר למועמדת מפלגתה, הרפובליקנית, בבחירות למושל של שנת 2002. הרפובליקנים העדיפו את איש העסקים העשיר והפוטוגני מיט רומני, שאף אמנם נבחר למושל בנובמבר 2002, וניסה את כוחו בבחירות לנשיאות השנה. סוויפט היא עכשיו היועצת לענייני חינוך של הסנאטור ג’ון מקיין, המועמד הצפוי של הרפובליקנים לנשיאות בנובמבר השנה. ה’ניו יורק טיימס’ הזמין אותה בשבוע שעבר להרהר על סיבות כשלונה של הילארי קלינטון במקדימות הדמוקרטיות. הנה הקישור.

 

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בנקישה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

10 Responses to “שמונה-עשר מיליון הסדקים”

  1. נמרוד ברנע הגיב:

    ראשית כל תודה על המאמר אשר עוסק בסמביוזה בין שני הנושאים החביבים עלי – פוליטיקה ותרבות.

    הערה ראשונה: אני חושב שהסרט “סקס והעיר הגדולה” הוא לא בעל השפעה תודעתית כמו סדרות אמריקאיות אשר תרמו להערכתי ולהערכתם של פרשנים מובילים את מועמדותו של אובמה (24 והבית הלבן).
    הערה שנייה: הווארד דין הצליח לקחת יחד איתו את האהדה העצומה שהוא זכה לה בשביל להיבחר ליו”ר ה
    DNC
    ולהקמת
    Democracy For America
    אשר קידמה מועמדים ליברלים (וביניהם אובמה).

  2. יואב קרני הגיב:

    נמרוד: ניכר שאתה מתעניין פחות ממני בעניין הנשים בפוליטיקה האמריקאית, וזו כמובן זכותך הטבעית — אבל נשים הן עניינה של הרשימה הזו. זה הקונטקסט, זו המסגרת, זה מקור ההשראה לשיחה. על עניינים אחרים שהעלית, מעניינים כשלעצמם, הבה נשוחח במקומות אחרים.

    אני מסכים איתך שסדרת ‘הבית הלבן’ רלוונטית לאובמה יותר מ Sex and the City, ואף אמנם בדעתי לכתוב על צדדי דמיון בין שתי העונות האחרונות של ‘הבית הלבן’ ובין מה שראינו בשנתיים האחרונות בפוליטיקה האמריקאית. אני מניח שאתה זוכר שב’בית הלבן’ נשים לא התמודדו ברצינות על הנשיאות.

    אגב, הואיל ואתה מזכיר את הווארד דין, הוא עצמו, באיחור ניכר מאוד, אישר את חומרת הסקסיזם במערכת הבחירות הזו. “התקשורת אימצה גישה סקסיסטית מאוד כלפי מסעה של הסנאטור קלינטון. זה מבחיל למדי… זה היחס שנשים רבות מתנסות בו כל חייהן”, הוא אמר, וקרא ל”ויכוח לאומי” על סקסיזם.

    קצת חבל שהערותיו נשמעו בימיה האחרונים של מערכת הבחירות. אולי היה מוטב לוויכוח על סקסיזם הרבה קודם.

    (יגאל ל.: תודה על התיקון)

  3. גיל הגיב:

    ובכלל. אבל במערכת הבחירות הזו הנושא כמעט לא עלה, בדיוק כמו שהעובדה שיש מועמד שחור לא עלתה לדיון.

    קלינטון מעולם לא פעלה במיוחד למען נשים מלבד מעצם נוכחותה, והשאלה היא אם היא תהפוך את זה לאג’נדה שלה בשנים הקרובות. מצד שני, היא צריכה להיזהר כי זה יכול לפעול כמו חרב פיפיות כי יוכלו לטעון איפה היא הייתה עד עכשיו ושהיא מנסה לצבור הון פוליטי דרך זה.

    בסופו של דבר, לא העובדה שהיא אישה פגעה בה. אני חושב שיותר מהכל פגעה בה העובדה שהיא נתפסה כיהירה מדי, חשבה שהיא בלתי מנוצחת, ולא ציפתה לקרב ארוך (ולכן נכנסה לחובות והארגון שלה היה לקוי במדינות שבהם הפריימריז היו מאוחרים).

  4. יואב קרני הגיב:

    גיל, האם אתה בטוח שאנחנו מדברים על אותה מערכת הבחירות, באותה הארץ, באותה השנה, באותו הכוכב? החודשים האחרונים היו שזורים דיבורים על סקסיזם ועל גזע. היה קשה להחמיץ אותם.

    אני קצת משתומם על הנחרצוּת של “קלינטון לא פעלה במיוחד למען נשים”. ברצינות, אני מציע לך ללמוד קצת את הביוגרפיה שלה לפני שאתה משמיע הכללה כזאת. אין לי כאן הזמן או המקום לסתור אותה פרט אחר פרט, אבל כל כך הרבה נכתב עליה. צא וּלמד.

  5. עמנואל ילין הגיב:

    אין ספק שהנושאים האלה נידונו. השאלה היא האם וכיצד הם השפיעו על התוצאות?

    בדקתי את ה exit polls (אגב, כיצד נקרא להם בעברית? “מדגם” מפספס חלק גדול מהמהות) שפורסמו באתר של ה CNN. קודם כל שאלו שם ישירות: האם הנושא המגדרי השפיע על ההצבעה? האם הנושא הגזעי השפיע על ההצבעה? בין אלה שענו שהנושא המגדרי השפיע על ההצבעה, בכל המדינות בהן הסתכלתי להילרי קלינטון היה אחוז הצבעה גבוה יותר מאשר בקרב המצביעים שאמרו שהנושא לא חשוב. לעומת זאת בקרב אלה שענו שנושא הגזע השפיע על הצבעתם, בחלק מהמדינות זה פעל לטובת אובאמה, ובחלק מהמדינות זה פעל לרעתו. כלומר, אם נאמין לנתונים האלה (דבר שנאי מדוה שהוא בעייתי) קלינטון סה”כ הרוויחה מכך שהיא אישה, בעוד במקרה של אובאמה המצב הרבה פחות ברור.

    כמו כן, השוותי ב6 מדינות את ה-exit polls של השנה לאלה של 2004 (אז מספר המדינות שבאמת הצביעו היה קטן בהרבה מהשנה). בכל המדינות הייתה עליה של אחוז הנשים בקרב המצביעים, ועליה של אחוז השחורים בקרב המצביעים. אבל העליה באחוז הנשים היתה גדולה יותר בכמעט כל המדינות מזו באחוז השחורים (למעט בדרום קרוליינה). שוב, זה מראה שלמרות שהסקסיזם מדי פעם זקף את ראשו המכוער, זה לא פגע בקלינטון, אולי אף להפך (כפי, שאם זכור לי נכון, בעצמך כתבת אחרי הפריימריז בניו המפשר).

  6. איתי רון (פעם שנייה) הגיב:

    יואב,
    אני יודע שזה לא קשור למאמר אבל שים לב למה שקורה באיובה (כמו שאתה קורה לה) היום בנושא ההצפות (גם באינדיאנה ואילינוי)
    מחד זו קטסטרופה אנושית ומאידך, מדובר על עיקר גידולי התירס והסויה בארה”ב שהיא (להזכירך) אסם התבואה העולמי
    לכל שינוי מהותי ביבול תהיינה השלכות הרות גורל על העולם
    איתי

  7. יואב קרני הגיב:

    תודה, עמנואל, על המאמץ, על הקונטקסט ועל רצינות תגובתך. זה בדיוק הדיאלוג שלו אני מייחל.

    אינני בטוח שאני מסכים עם המסקנה המשתמעת. קודם כול, סקסיזם הוא סקסיזם, גם אם השימוש בו מניב אפקט בומרנג; שנית, אף כי אמנם היה אפקט כזה (כפי שציינתי ברשימתי), את הנזק לא היה אפשר למחוק. התנהגותה המתועדת של התקשורת, שאל נכון תיחקר בהרחבה בחודשים הבאים, הזיקה לקלינטון בשלבים הראשונים הקריטיים. בסופו של דבר, הסקרים הראו כי יותר אמריקאים דוחים את הרעיון של אשה בנשיאות ממה שדוחים שחור.

    כך או כך, אני חושב שאמריקאים הופתעו לגלות את ממדי הסקסיזם. אני מנחש שאפילו נשים רבות הופתעו. אני בוודאי הופתעתי, ואני משקיף על הפוליטיקה האמריקאית די הרבה שנים.

    איתי, תודה על התזכורת. אכן, יהיה מעניין לראות אם השטפונות באייווה ישפיעו על מחירי המזון כפי שההוריקאן בניו אורלינס השפיע ב-2005 על מחירי הנפט (אגב, נכנעתי, בוודאי לקורת רוחו של עמנואל. אני מאיית ‘אייווה’ ואפילו ‘מקיין’). זו תהיה הזדמנות לחזור ולהיזכר בטירוף המערכות של מה שמכנים “הדלק הביולוגי” (biofuel). הוא ייקר את התירס עוד הרבה לפני השטפונות, עכשיו התירס מאיים להיות הזהב החדש.

    אינני בטוח שהתוצאות יהיו “הרות גורל”, אבל הן בוודאי יפגעו באנשים עניים וחלשים. אני רואה בעתוני מקסיקו ששוב יש עליות מסחררות במחירי הטורטיה. זה לא טוב — וזה קורה בשורה של ארצות מתפתחות, שבהן התירס הוא מרכיב חיוני בדיאטה.

    עכשיו, נחזור-נא לסקסיזם (האם רק לגברים יש דעה על אפליית נשים? או שעליי לחשוש בקול רם כי מעט מאוד נשים קוראות את הטור הזה, אולי מפני שיש בו רמזים סקסיסטיים? אני מקווה שלא.)

  8. ישראל הגיב:

    רציתי לציין שאל-גור הצליח למנף את עצמו למרות ההפסד בבחירות עד כדי דיבורים על האפשרות שיהיה סגן נשיא.
    האם יש דוגמא למועמד שהפסיד ורץ שוב כסגן נשיא?

  9. יואב קרני הגיב:

    אין כל דוגמא כזאת, ישראל (אנא הקפד על כלל הזיהוי המלא — שם מלא, או כתובת של אתר).

    ב-1980 היו דיבורים די רציניים על האפשרות שהנשיא לשעבר ג’רלד פורד, אשר נוצח בבחירות של 1976, יהיה מועמד הרפובליקאים לסגן נשיא לצד רונלד רייגן.

    בדיעבד ברור שזו היתה שטות, אבל אז, בקיץ 1980, במשך כמה ימים האפשרות הזו נידונה במידה מפתיעה של רצינות. פורד הציב תנאים מגוחכים — שהוא יהיה “סגן נשיא אקזקוטיבי”, זאת אומרת שהוא ינהל את הממשלה; שהנרי קיסינג’ר יחזור כמזכיר המדינה — ורייגן העדיף, בצדק, את ג’ורג’ בוש האב.

    במשטר החוקתי האמריקאי, בניגוד למשטרים פרלמנטריים, אנשים אינם חוזרים אל כהונות נמוכות מאלה שהחזיקו בהן, בוודאי לא בדרג האקזקוטיבי העליון (היה פעם נשיא, ג’ון קווינסי אדמס, אשר חזר כציר בית הנבחרים. אבל זה היה בשליש הראשון של המאה ה-19, כאשר לאנשים היו סטנדרטים אחרים של שירות ציבורי, ואדמס חשב את מושבו בקונגרס למקור של כבוד ושל גאווה). היו סגני נשיאים שחזרו, או ניסו לחזור, כסנאטורים. אבל זו חזרה אל רָשות אחרת של הממשלה.

    אפשר להעלות על הדעת את גור מקבל תפקיד קבינט בכיר, אם כי אפילו זה מסוּפָּק. אני מניח שאם תוצע לו כהונת מזכיר המדינה, הוא יתקשה לדחות אותה. כיום אין בארה”ב משרד בדרגת קבינט לענייני איכות הסביבה. אילו הרשות להגנת הסביבה הועלתה לדרגת משרד ממשלתי מלא, אולי גור היה בא.

    כהונת שגריר היא עניין אחר. שגרירים בארה”ב הם לעתים קרובות אישים פוליטיים עם עבר בכיר מאוד. למשל, שגרירי ארה”ב בטוקיו בעשרים השנה האחרונות של המאה העשרים היו מנהיג הרוב בסנאט לשעבר, אחריו יושב ראש בית הנבחרים לשעבר, אחריו סגן הנשיא לשעבר (וולטר מונדייל).

    אישים פוליטיים רמי דרג מאוד, בהם גם מועמדים לנשיא, נשלחו להיות שגרירים באו”ם (כמו למשל אדלאיי סטיבנסון, המועמד הדמוקרטי לנשיא פעמיים, ב-1952 וב-1956, היה שגרירו של ג’ון קנדי באו”ם).

    גור כשגריר באו”ם? אולי, אם כי בשביל מה הוא זקוק לזה. הוא מפורסם, הוא מבוקש, הוא פופולרי, הוא מואזן בדריכוּת (והוא גם עושה הרבה כסף, באופן לגיטימי בהחלט, עד כמה שידוע לי).

    מה סיכויי הילארי קלינטון? אני רואה סקר חדש (17 ביוני 2008) המראה כי יש לה יתרון עצום בין מצביעים דמוקרטיים, המתבקשים לנקוב בשמו של מועמדם המועדף. הסימנים מראים שהיא מעוניינת מאוד. אבל הנטיה הכללית בין משקיפים בוושינגטון היא להניח שאובמה לא יציע לה את הכהונה. אינני בטוח שאני מבין מדוע היא מעוניינת, אבל אני מניח שהיא מבינה.

    אם לא הילארי קלינטון, התיתכן אשה אחרת?

    יש הרבה סיבות להציב אשה כמועמדת לסגן נשיא. דמוקרטים אינם מנצחים בבחירות לנשיאות מבלי שיהיה להם יתרון ניכּר מאוד בין נשים (זה “פער המיגדרים” המפורסם — גברים מצביעים בעד הרפובליקאים, נשים בעד הדמוקרטים, וּמשׂימתה של כל מפלגה היא לצמצם את יתרונה של היריבה במיגזר הטבעי שלה).

    בניגוד למצב הפאתטי ב-1984, כאשר המועמד הדמוקרטי לנשיאות וולטר מונדייל רצה למנות אשה, וּמצא רק צירת קונגרס אלמונית וּמעוטת נסיון, מפני שמספר הנשים בזירה הפוליטית היה קטן מאוד, והשפעתן היתה שולית למדי — יש עכשיו שורה של נשים בעמדות כוח.

    קודם כול, יש ארבע נשים דמוקרטיות המכהנות כמושלות של מדינות חשובות. לרוע המזל, אחת מהן (מושלת מישיגן) נולדה בקנדה, והחוק אוסר על לא-ילידים להיות נשיאים או סגני-נשיא. אבל מושלת קנזאס או מושלת אריזונה הן אפשרויות לא בלתי סבירות. מעניין ששתיהן הקדימו מאוד לתמוך באובמה.

    יש גם כמה סנאטוריות דמוקרטיות, חוץ מהילארי קלינטון. הידועה בהן היא דייאן פיינסטיין, החצי-יהודיה, מקליפורניה. היא תוסיף משקל ניכר למועמדות אובמה לרגל נסיונה במדיניות חוץ. אבל היא באה ממדינה ליברלית מאוד, המונחת ממילא בחיקו של אובמה. היא גם קשישה. החודש ימלאו לה 75. אני אישית תומך בה, אולי מזמן שריאיינתי אותה כאשר היתה ראש העיר של סן פרנסיסקו לפני הרבה שנים. יש בה הרבה ממש.

    יש עוד סנאטוריות דמוקרטיות — עוד אחת מקליפורניה, שתיים ממדינת וושינגטון, אחת ממדינת מינסוטה, אחת ממיזורי, אחת ממישיגן, אחת מארקאנסו, אחת מלואיזיאנה — וזה עושר חסר תקדים. אבל אינני חושב שאחת מהן תעפיל לסגנות הנשיאות.

    אילו התבקשתי להמר נניח על שני שמות של מועמדים סבירים לכהונת סגן הנשיא אצל הדמוקרטים הייתי אומר מושל ניו מקסיקו ביל רי’צרדסון (נכס אלקטורלי במדינות של דרום-מערב ארה”ב, החשובות מאוד לנוסחת נצחון דמוקרטית; ונכס אלקטורלי עוד יותר חשוב מהיותו בן לאמא מקסיקאית, דובר ספרדית שוטפת); או מושל וירג’יניה, טים קיין (Kaine), שהוא גם צעיר למדי (49), גם נציג של דור חדש בפוליטיקה של מדינות הדרום, גם צירוף אטרקטיבי באמריקה של איש מאמין (קתולי אדוק) ושל רגישות ליברלית והומאנית.

    חוכמת אנשים מלומדה בפוליטיקה הנשיאותית האמריקאית היא שלמושלים יש תמיד יתרון על פני סנאטורים. הא ראָיָה שבכל ההיסטוריה האמריקאית רק סנאטור מכהן אחד נבחר לנשיא, ג’ון קנדי, בעוד שמושלים נבחרו פעם אחר פעם, כולל שני הנשיאים האחרונים. התקדים הזה יישבר, מפני שהשנה, תהיה זהות המנצח אשר תהיה, הנשיא הבא יגיע לבית הלבן ישר מן הסנאט.

    זו סיבה טובה בשביל כל אחד משני המועמדים להוסיף מושל, או מושלת, לצוות שלהם. אצל הרפובליקאים נראה שעלו מניותיו של מושל פלורידה צ’ארלי קריסט. זו הסיבה שאני חושב כי ריצ’רדסון וקיין הם בעלי הסיכויים הטובים ביותר אצל הדמוקרטים. אבל אינני טוען כאן לידיעה ממשית, רק לאינטואיציה מלומדת.

  10. ישראל הגיב:

    יואב,
    תודה רבה על תשובתך הארוכה והמנומקת. פשוט תענוג לקרוא את כתבותיך ותגובותיך.
    שלחתי לך את שמי המלא באמצעות הקישור “כיתבו אלי”. אם זה לא מספיק, אתה מוזמן למחוק את תגובותיי.

Leave a Reply for יואב קרני