“הבית הזה אינו שייך לי”…

 

…אמר הנשיא הארי טרומן כמעט לפני ששים שנה, כאשר התבקש להרשות תרגיל פוליטי ציני. על מי חושב ראש הממשלה בימים האלה? מאוחר מדיי בשבילו לחשוב על טרומן. האם הוא חושב על ריצ’רד ניקסון? או על ביל קלינטון? או על סילביו ברלוסקוני? שלושתם היו במצור, שלושתם ניסו להיחלץ, שניים הצליחו.

אבל אולי מוטב לאהוד אולמרט להרהר דווקא בבֶּרטי אַהֶרן מאירלנד. הוא האיש שניצח על הנס הכלכלי של ארצו, שושבין של הסכם השלום הדרמטי בצפון אירלנד. הוא התפטר החודש כי השתכנע שהחשדות הפיננסיים נגדו מַזיקים לשלום הציבור וּמְסיחים את דעתו.

וגם הערה אחת או שתיים על כללי התנהגות במשטר פרלמנטרי

 

גירסה מורחבת של טור שהתפרסם ב’גלובס’, 30-29 במאי 2008

 

“הֱיֵה שלום, בֶּרטי”, מכריז ‘אייריש אינדפנדנט’ של דאבלין בשלושה באפריל 2008, לאחר שראש ממשלת אירלנד, ברטי אהרן, האיש זקוף הסנטר משמאל, נקב בתאריך התפטרותו. האיש המתייפח מימינו הוא בריאן קואן (Cowen), סגנו ויורשו, אשר נשאר לויאלי לחלוטין עד הרגע האחרון

 

הארי טרומן, מן הנשיאים הנערצים ביותר של ארה”ב, לא היה כל כך נערץ כאשר ישב בבית הלבן. למען האמת, ביוצאו משם, ב-1953, נפלטה אנחת-רווחה מכל כך הרבה גרונות, עד שטרומן רשם את השיעור הנמוך ביותר של פופולריות מאז ומעולם. רק ג’ורג’ בוש הבן משתווה אליו.

טרומן אמר פעם, “בוושינגטון, אם רצונך בחבר, מְצָא לך כלב”.

חברוּת ונאמנוּת בפוליטיקה? יש, אבל במשׂוֹרה. כדי שיהיו, צריך קודם כול כללי התנהגות, עניינים של מותר ואסור, של ריסון עצמי, של גינונים. “הבית הזה אינו שייך לי”, אמר טרומן על הבית הלבן, כאשר אחד מיועציו רצה להדליף חומר מביך על יריב פוליטי. הוא אמר, כי צחנה שתִדבַּק בבית הזה בימיו עלולה לעמוד בנחיריהם של יורשיו עוד שנים רבות.

והוא היה בסך הכול איש עסקים כושל ממדינת מיזורי, שלא היה מגיע לפוליטיקה אילמלא הוענקו לו חסדיו של בוס מפלגתי מושחת. הוא היה מחוספס וחם-מזג, מוּעָד לִמעידוֹת. אבל היתה לו הכרה היסטורית וּמוּסרית עמוקה, וִידיעה אינטואיטיבית של המִגבָּלוֹת הנתונות. דוק: לא המגבלות המפורשות, הנאכפות בידי החוק, אלא המגבלות המשתמעות מרוֹם המִשׂרה. הוא ידע כי לא כל מה שאפשר לעשות ראוי לעשות.

איזה הבדל היה בינו וּבין האיש שנכנס לבית הלבן 16 שנה אחריו. בהרבה מובנים, ריצ’רד ניקסון היה כמעט-תאומו של טרומן. כמו טרומן, הוא הגיע מעיירה קטנה, ממעמד בינוני נמוך; ממשפחה יראת-שמיים שנאבקה על פרנסתה; הוא גדל להאמין בערכים של חריצות ושל נקיון כפיים; הוא מצא את עצמו בקו האש הראשון במלחמת-עולם.

כמעט-תאומו – חוץ מזה שטרומן חשב את השלטון לפיקדון, בעוד שניקסון ראה בו נדוניה.

בקיץ 1974, בשׂיאה של פרשת ווטרגייט, כאשר אפסו סיכויי שיורו הפוליטי, הסנאטורים של מפלגתו היו צריכים להחליט איך יודיעו לניקסון כי אין לו עוד מנוס מלהתפטר. הם שלחו אליו את אחד מענקי המפלגה, מועמד לשעבר לנשיאות, שניקסון השתתף במרץ ניכּר במסע הבחירות שלו. הסנאטור בארי גולדווטר ממדינת אריזונה סר אל הבית הלבן, ומסר את המסר בנוסח מינורי להפליא:  “אדוני הנשיא, דיק”, הוא אמר לו, “הרפובליקנים לא יצילו אותך”.

יומיים אחר כך, כמעט שנתיים לאחר הפריצה בבית המשרדים של ווטרגייט, הנשיא ניקסון התפטר.

כמה שקלינטון רצה להיות טרומן

משונה עד כמה רקעו של ביל קלינטון הזכיר את זה של טרומן ושל ניקסון: העיירה הקטנה בפריפריה, המאבק המתמיד על פרנסת הבית, יראת-שמיים וּביקורים תכופים בכנסיה.

אני זוכר את קלינטון הצעיר להפליא בוועידת המפלגה הדמוקרטית בסן פרנסיסקו, ב-1984. הוא היה המושל האלמוני של מדינת ארקאנסו. משקיפים מנוסים הריחו את שאפתנותו, וידעו שבמוקדם או במאוחר הוא ינסה את כוחו בהסתערות על הנשיאות. בוועידה ההיא, ערב תבוסה היסטורית של המפלגה הדמוקרטית (מועמדה לנשיאות ניצח רק באחת מ-50 המדינות של ארה”ב), קלינטון הוזמן לשאת נאום לזכר טרומן, שעתה זה מלאו מאה שנה להולדתו (מאי 1984).

היה ניכּר בו, במושל בעל תווי הפנים הנעריים והבלורית החוּמה, שהוא רואה את עצמו יורשו הראוי של הנשיא המנוח, הדמוקרט האחרון שישב שמונה שנים רצופות בבית הלבן.

שמונה שנים אחר כך, קלינטון אמנם הציג את מועמדותו לנשיאות, וגם ניצח. במערכת הבחירות הוא חזר והבטיח את “הבית הלבן האֶתי ביותר” מאז ומעולם. כל השומע ייאָנַח.

בקיץ 1998, באחד המעמדים המשפילים ביותר בהיסטוריה הפוליטית, הנשיא קלינטון סירב בתוקף להתפטר גם לאחר שנאלץ להודות, כי העיד עדות שקר על יחסי המין שלו עם “האשה ההיא, העלמה לוינסקי”.

מקץ תהליך ארוך וּמסוּבּך, שפילג את אמריקה והסיח את דעתה מצורכי מדיניות בהולים (לאחד הצרכים ההם קראו אוסמא בן לאדן), קלינטון הועמד למשפט הדחה בסנאט. הוא זוּכּה בקַלוּת.

השערוריה התחילה בינואר 1998, והזיכוי בא בפברואר 1999.

קלינטון אהב את הבית הלבן. הוא אהב להיות שם, הוא אהב סמינרים ארכניים על מדיניות, הוא אהב להאזין ולהשמיע, הוא אהב לארח (וּלאַחֵר), הוא אהב לקבל החלטות, הוא אהב לחתום על חוקים. כפי שהתברר בימים האחרונים ממש של נשיאותו, הוא גם אהב לחתום על חנינות.

קלינטון לא היה מוכן לצאת משם, רק מפני ש”אוֹכֵף החוק הראשי של ארה”ב” (כפי שקראו לו יריביו המרים מן המפלגה הרפובליקנית) עבר על החוק. הוא נאחז ברגלי השולחן בלשכה הסגלגלה, וסירב לזוז. אמרו עליו שפיתח כשרון מידוּר (קוֹמפַּרְטְמֶנְטַליזציה). הוא היה מסוגל להטיל את עצמו לחלוטין לענייני מדיניוּת, גם כאשר משקיפים חיצוניים ספרו את שעותיו האחרונות.

הימים הסוריאליסטיים האחרונים

ניקסון נפרד מן הנשיאות, אוגוסט 1974

על מי משניהם חושב השבוע אהוד אולמרט?

האם הוא חושב על ימי ניקסון האחרונים, כאשר ענן כבד רבץ על הבית הלבן, ונשיא מעוּנֶה חדל בעצם לנהל את ארצו?

לכו-נא אל זכרונות הנרי קיסינג’ר ואל זכרונות אלכסנדר הייג; או אפילו אל הסרט הרבע-פיקטיבי של אוליבר סטון, כדי להיזכר עד כמה סוריאליסטיים היו ימי ניקסון האחרונים, עם אצבע רועדת לא רחוק מן הכפתור הגרעיני, בעצם ימי המלחמה הקרה.

האם אהוד אולמרט חושב על קלינטון, אשר הצליח לשמור על נאמנות מפלגתו בקונגרס, ושיכנע את דעת הקהל שמתנהל נגדו ציד מכשפות?

אם הוא נזכר באחד מהם, או בשניהם, מוטב לקוות שהוא מזכיר לעצמו את ההבדלים. יש הרבה. אחד מהם הוא זה שנשיא אמריקני אינו זקוק לרוב פרלמנטרי, ושום נשיא אמריקני מעולם לא התפטר מכהונתו מאז 1789. חוץ מניקסון, כמובן.

אם ראש הממשלה זקוק לאסוציאציות, אולי מוטב שיסתמך על נסיונות דומים בדמוקרטיה פרלמנטרית. בשנים האחרונות היו לפחות שניים. אחד, באיטליה, הסתיים בכי טוב; השני, באירלנד, הסתיים בכי רע. או אולי ההיפך, תלוי באופן שבו אנחנו מפרשים את צירוף המלים השחוק להפליא “טובת הציבור”.

“נקמנותם של שופטים קומוניסטיים”

סילביו ברלוסקוני, אלוף-אלופי השיור, הוא אולי מקור ההשראה של אהוד אולמרט

 

באיטליה, ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני היה חשוד זה שנים בעיסקות שוחד, עוד לפני שנכנס לפוליטיקה. בבחירות של 2001, שבהן ניצח, ברלוסקוני הצליח לשכנע מספר מספיק של בוחרים שצרותיו המשפטיות הן תוצאת “נקמנוּתם של שופטים קומוניסטיים” (באיטליה אמנם היו הרבה שופטים קומוניסטיים, מפני שהיו הרבה קומוניסטים).

במארס 2006, תובעים במילאנו דרשו שברלוסקוני יחויב לעמוד למשפט על חשד ששיחד את עורך דינו הבריטי למסור עדות שקר במשפט שחיתות אחר. למרבה נוחיותה של האופוזיציה, דרישת התביעה באה בעיצומה של מערכת בחירות.

המשפט לא נערך – אבל ברלוסקוני הפסיד בבחירות בהפרש של 25,000 קולות (בארץ של 58 מיליון בני אדם). יורשיו ביזבזו את רוב זמנם על התכתשויות, ממשלתם נפלה, ושנתיים אחר כך ברלוסקוני חזר לשלטון ברוב מסיבי.

אירלנד, הדוגמא השניה, היא מסיפורי ההצלחה המפורסמים של אירופה. “הנמר הקֶלטי”, קראה לה בשעתה העתונות, ברמז של הערצה לדמיון בין זינוּקה הכלכלי וּבין זינוּקן של ארצות “הנמרים” במזרח אסיה.

חלק ניכר מן האשראי על הזינוק ההוא ניתן לפוליטיקאי ממולח להפליא, ברטי אַהֶרְן (Ahern), אשר שימש ראש ממשלה כמעט 11 שנה. הוא מילא תפקיד מרכזי בתהליך השלום בצפון אירלנד, שהניב הסכם היסטורי לחלוקת השלטון בַּצפון בין פרוטסטנטים לקתולים. עד ההסכם ההוא, בצפן אירלנד התנהלה מלחמת אזרחים על אש קטנה.

 

כך זה התחיל: ‘אייריש טיימס’ של דאבלין מפרסם (27 בספטמבר 2006) הדלפה מחקירה רשמית על “הלוואה” של 50,000 אֵירו, שראש הממשלה ברטי אהרן מעולם לא פרע. ה’דויל’ (Dail עם אקצנט) שבכותרת הוא שמו של הפרלמנט האירי…

 

…וכך זה הסתיים, בהודעת ההתפטרות של ראש הממשלה (שלושה באפריל ): “מעולם לא קיבלתי שלמונים, ומעולם לא עשיתי משהו שיטיל רבב בכהוּנתי”. חברי הקבינט הנאמנים שלו — שחלקם רצו ללא ספק בהתפטרותו — מוחאים לו כפיים לאחר שהוא פונה עורף למצלמות.

גזיר מן העתון The Irish Times

 

“אין זה עיסקכם מה קיבלתי”

אַהֶרן ניצח בשלוש בחירות רצופות, אפילו לאחר שנקשרו בו חשדות כספיים חמורים. הם הגיעו אל שיאם בספטמבר 2006. ועדת חקירה רשמית הדליפה לעתונות, כי אהירן קיבל כסף מידי איש עסקים עשיר, כאשר היה שר אוצר, כמעט 15 שנה קודם.

הוא הגיב בחיספוס אופייני.

“בכל הכֵּנוּת”, הוא אמר בראיון עתונאי, “אין זה עסקכם מה קיבלתי באופן אישי בחיי, אם קיבלתי משהו כמתנה ממישהו, או משהו לתועלתי”.

ראש הממשלה לא הכחיש את קבלת הכסף, אבל הכחיש שנתן משהו תמורתו. הוא התנצל בפומבי, במליאת הפרלמנט, על “התדהמה” שהידיעות הֵסֵבּוּ לציבור. הוא היכה על חֵטְא של “טעות בשיפוט”.

חודשים ארוכים, יום אחר יום, עתוני אירלנד חיטטו בארנקו של “ברטי” ואפילו בחדר השינה שלו. תלאותיו הגיעו לשיא בינואר השנה, כאשר התברר שלא יוּכל להציג תעודת הֶכשר משלטונות המס, כפי שהחוק מחייב את חברי הפרלמנט האירי. סקרי דעת קהל הראו, ששלושה רבעים של האירים אינם מאמינים עוד למוֹצָא פיו.

מפלגות האופוזיציה אמרו כי הגילויים הם מקור של “מבוכה לאומית”. הם קראו לאהירן להתפטר. מנהיגים של שתי שותפות זעירות בקואליציה הזהירו בנימוס שהרינונים על שחיתותו של אהרין פוגעים בעבודת הממשלה. בשלושה באפריל הודיע ראש הממשלה שהחליט להתפטר. בשבעה במאי הוא נופף לשלום באלגנטיות, פינה את לשכת ה”טישוֹק” (זה תוארו של ראש הממשלה בלשון הגיילית/אירית) – והתמסר מאז להוכחת חַפּוּתוֹ.

אינדירה? טאנאקה?

כמובן, לא כל ראש ממשלה במשבר שמר על קור רוחו. אינדירה גאנדי  נקלעה לצרות משפטיות שאיימו על שלטונה, בקיץ 1975. היא השעתה כמעט את כל זכויות האזרח, כולל את ה’הביאס קורפוס’; הקפיאה את פעולתן של מפלגות האופוזיציה, השליכה את מנהיגיהן לכלא, והטילה צנזורה על העתונים.

היא דווקא הביאה סדר להודו, אבל ההודים לא היו אסירי תודה. כשהיא הואילה לערוך בחירות חופשיות, 20 חודש אחר כך, היא נחלה תבוסה איומה (אבל ההודים הסלחנים החזירו אותה לשלטון שלוש שנים אחר כך, והיא לא ניסתה עוד לחנוק את יריביה. אחד מהם רצח אותה ב-1984).

ליפאן היה בתחילת שנות ה-70 ראש ממשלה מפורסם, קאקוּאֵי טאנאקה, החזק ביותר מאז מלחמת העולם השניה. הועלו נגד אשמות שחיתוּת מסמרוֹת שיער. הוא נאלץ להתפטר – אבל הוסיף למשוך בחוטי מפלגת השלטון מאחורי הקלעים, אפילו לאחר שנעצר והועמד לדין. משהו מֵעֵין זה קורה בימים האלה בתיילנד.

ישראל לא תהיה איפוא הדמוקרטיה הראשונה שתמצא את מנהיגיה בסמיכות מיידית לבית המשפט, אם כי יתכן שמשפט כמעט בוזמני לנשיא ולראש ממשלה לשעבר אמנם יהיה תקדים. (אלא אם כן מישהו ירצה להזכיר לי את המשפט שהגנרלים בטורקיה עשו לנשיא ולראש הממשלה, לאחר שהפילו אותם, ב-1961. את הנשיא הם שלחו לכלא, ואת ראש הממשלה, מה לעשות, הם תלו.

מאז גם הטורקים חדלו לתלות ראשי ממשלה.

רוֹבּין וג’פרי; ולא אהוד ולא ציפי

רובין קוּק, שר בכיר בממשלת בריטניה, נואם בגנוּת ראש הממשלה טוני בלייר מייד לאחר הפלישה לעיראק, מארס 2003 — ומייד לאחר שהוא, קוק, התפטר תחילה מן הקבינט

האם ייסורי גוויעתו הפוליטית של אהוד אולמרט ינחילו איזשהו תקדים? אני חושב שכן. אינני בטוח שדמוקרטיה פרלמנטרית כלשהי ראתה אי פעם את שני השרים הבכירים ביותר בקבינט של ראש ממשלה מכהן דורשים בפומבי את התפטרותו – וחוזרים לכהן תחתיו.

בריטניה היא מקור ההשראה של הרבה דמוקרטיות פרלמנטריות. שם, במארס 2003, חבר בכיר מאוד בקבינט של טוני בלייר, התנגד חד משמעית לפלישה לעיראק. רובין קוק הגיש את התפטרותו, שנכנסה מייד לתוקפה – ורק אחר כך הוקיע את ראש הממשלה והתנגד מאותה השעה להמשך מנהיגותו.

כיוצא בזה, 13 שנה קודם, בנובמבר 1990, סגנה של ראש הממשלה מרגרט תאצ’ר התפטר בגלל התנגדותו למדיניות החוץ שלה. האיש היה ג’פרי האו. רק שבועיים אחר כך הוא התייצב בבית הנבחרים ונשא נאום סנסציוני שבו הסביר את פרטי התנגדותו לשלטונה. הוא קרא לכל עמיתיו לחזור ולשקול את נאמנותם לתאצ’ר, שהובילה את מפלגתה לשלושה נצחונות רצופים בבחירות. הרבה מעמיתיו נענו לו, ועשרה ימים אחר כך נאלצה תאצ’ר להתפטר.

קבינט במשטר פרלמנטרי אינו דומה לקבינט במשטר נשיאותי. בארה”ב שרי ממשלה משרתים “על פי מידת העונג של הנשיא”, כפי שאומרים באנגלית. אבל גם במשטר פרלמנטרי יש כללי התנהגות. במשטר כזה יש אחריות קולקטיבית, ומי שאינו מסוגל לעמוד בה, הולך הביתה.

עתונים בכל העולם דיווחו בימים האחרונים בשיעורים משתנים של תדהמה על הפגנות חוסר הלויאליות של שרי הבטחון והחוץ בממשלת ישראל. זה תקדים המעיד כנראה בייחוד על התרבות הפוליטית. אין במשטר הישראלי עוד שום דבר שאפשר להגיד עליו כי הוא מובן מאליו.

תגובות יתקבלו בתודה וללא כל התערבות בתוכנן — אבל יחול עליהן כלל הזיהוי המלא. בעלי אתרים רשאים להשתמש בכינויי-רשת, וּבלבד שיכללו את כתובת אתרם.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

מסרים אישיים, שאינם נוגעים לתוכן הרשימה, מוטב לשלוח בהקלדה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

15 Responses to ““הבית הזה אינו שייך לי”…”

  1. בהתנהלות המקומית, סופו של אולמרט יהיה אולי דומה לזה של קצב? המעילה הכואבת היא באמון הציבור, לא בכסף. וגם אז – יש לו רשת ביטחון מזוויעה במשמעויותיה.

    בהתייחס לאמירה של טרומן על חבר בוושינגטון; כתבתי השבוע על בגידה פוליטית: http://www.notes.co.il/hanna/44474.asp

  2. אבל ראשי הממשלה שלנו אוהבים להעמיד פנים שהם נשיאים. ראש הממשלה האחרון שנהג כאילו הוא עומד בראש קבינט – וזו אכן השיטה, מבחינה חוקית – היה יצחק שמיר. מיצחק רבין והלאה (בבחירות 1992) הועמד המועמד במרכז. העבודה רצה אז תחת הסיסמה “העבודה בראשות רבין”, שהם ניסו אף לרשום על פתקי ההצבעה.

    רבין, עם ה”אני אנווט, אני אחליט” שלו, היה הראשון לזנוח במוצהר את התפיסה הקבינטית. התפיסה של עליונות ראש הממשלה היתה טבעית לנתניהו וברק (שאכן נבחרו בבחירות אישיות), והתוצאה היתה דלדול תפיסת אחריותה של הממשלה כגוף. לשיא הגיעו הדברים במלחמת לבנון השניה, כשגם שרים שהתנגדו למהלכים (פרס, לבני, ואחרים) הצביעו בעדם “כדי לא לפגוע בראש הממשלה”. הם שכחו שראש הממשלה, בשיטה שלנו, הוא ראשון בין שווים, ושלממשלה יש אחריות קולקטיבית.

    הרבה מזה נובע, לדעתי, מההערצה לארה”ב ולשיטה הנשיאותית שלה. לא במקרה, יש גורמים שמנסים ליצור כאן משטר נשיאותי (אם כי במקרה של אביגדור ליברמן, דומה שהמודל הוא הרבה יותר פוטין מאשר בוש). ובינתיים מתדלדלת הממשלה והולכת, בעיני השרים ובמיוחד בעיני הציבור.

  3. יואב קרני הגיב:

    תודה, חנה.

    יוסי, מה שאתה אומר נכון כשלעצמו — ותודה על ההערה — אבל אני לא כתבתי כאן שאנחנו כארה”ב, או שמשטרנו הוא כמשטרהּ. אדרבא, כתבתי בדיוק את ההיפך, ולכן הטעמתי את הדוגמאות של משטרים פרלמנטריים באירלנד ובבריטניה. במובן הזה נדמה לי שפרצת לדלת פתוחה.

    אגב, “פרזידנציאליזציה” (מלשון ‘נשיא’) של משטרים פרלמנטריים אינה תופעה ישראלית בלבדית. סחף אל נשׂיאוּתיוּת הסתמן בשורה של דמוקרטיות פרלמנטריות. מה שתיארת בקבינט הישראלי — התמיכה במהלכי מלחמה נגד רצונם של התומכים — קרה בדיוק נמרץ בקבינט הבריטי, סביב מלחמת עיראק. בבריטניה הסתמנה הסתלקות מקולקטיביוּת עוד מזמן מרגרט תאצ’ר ואילך.

    גם לספרד יש קבינט “נשיאותי”, לפעמים גם לאיטליה.

    אבל מה שקורה בימים האלה בארץ אינו נוגע לאיפיון של שיטת משטר. הוא עניין של אמות-מידה ציבוריות, הגינוּת בסיסית, הן מצד ראש הממשלה והן מצד שָׂרָיו. אני מוצא את עצמי משפשף את עיניי.

  4. mosheshy הגיב:

    לא ברור לי.

  5. יואב קרני הגיב:

    על החוק האוסר למסור עדות שקר, בשבועה, לחבר מושבעים. במטותא, הבה לא נדון כאן בעצם פרשת לוינסקי.

  6. צביקה ברנהולץ הגיב:

    טרומן כיהן אמנם שתי כהונות אבל לא שמונה שנים.

    🙂

    וכדי שלא אצא קטנוני בלבד: הלוואי והיתה לאולמרט
    גדלות הרוח להבין שכל דקה נוספת שהוא מעביר בבית ראש הממשלה גורמת נזק בלתי-הפיך למשרד.

    במובן, the office

  7. יואב קרני הגיב:

    שמונה שנים, צביק’ה, ספרתי. (:

  8. אורי הגיב:

    קטונתי מהכנס את ראשי בין שני אריות כצביקה וכיואב, אבל הנה האגורה שלי: טרומן נבחר לנשיאות רק פעם אחת, ב-1948. כהונתו הראשונה החלה באפריל 1945, שעה שכסגן נשיא ירש את מקומו של רוזוולט שהלך לעולמו. יוצא שהוא כיהן בין אפריל 1945 לינואר 1953 – קרוב מאוד לשמונה שנים, אבל לא מלאות לחלוטין. קרוב מאוד לשתי קדנציות, אבל במינוס של שלושה חודשים (קדנציה מתחילה להיספר לאחר ההשבעה בינואר ולא לאחר הבחירות בנובמבר הקודם לו).

    בקיצור, שניכם צודקים. 🙂

  9. יואב קרני הגיב:

    אני מנסה כל כך לדייק (ולא תמיד מצליח). הרי כתבתי “כיהן שמונה שנים”, לא כתבתי “נבחר לשתי כהונות”. מה כל כך מסובך? טרומן כיהן יותר מכל נשיא דמוקרטי בין רוזוולט לקלינטון. זה הכול.

    נגדשה בזה מיכסת ההקנטות, ועכשיו, אם רוצים, אפשר לדבר לגופו של עניין. לא מוכרחים.

  10. אם הפוליטיקאים שלנו אינם יודעים כיצד הממשל אמור להתנהל, למה מצפים מהאזרחים?

  11. אם כבר להתקטנן בנושא כהונות טרומן, ראוי לציין שבתקופתו הועבר התיקון לחוקה שקובע כי הנשיא לא יכהן יותר משתי כהונות (אחרי פריצת הגדר של רוזוולט), ובו נקבע במפורש כי האיסור לא יחול על הנשיא המכהן. זאת משום שרוזוולט מת זמן כה קצר לאחר כניסתו לכהונתו הרביעית, שאילו היה התיקון חל גם על טרומן, הוא לא היה זכאי אפילו לשתי כהונות מלאות.

    לא שזה עזר לו, בסופו של דבר.

  12. יואב קרני הגיב:

    להשלים את אוסף הטריוויה הטרומנית: זמן מה היה נדמה שהוא ינסה להתמודד על תקופת כהונה שלישית, בדיוק מפני שהחוק לא חל עליו. לבסוף, כאשר סקרי דעת הקהל חזו לו 25% של הקולות, או משהו כזה, הוא החליט לחזור אל בית חמותו במיזורי. אבל הוא הבטיח, בקריצה, שהוא יחזור ויתמודד על תקופת כהונה שלישית בגיל 90. הוא מת בגיל 89 (טוב, טוב, אני יודע, בגיל 88 ושבעה חודשים), ולעולם לא נדע אם הוא התכוון ברצינות (:

    אני אגב מלא טריוויה טרומנית כרימון. אל תתחילו אתי.

  13. דודי הגיב:

    אולי היה לאולמרט קל יותר לנהוג כפי שנהג אהרן, אילו היה בטוח שהוא מעביר את הכסא לאדם שהיה נאמן לו.

    אבל לפרוש, ולראות את ציפי לבני למשל יורשת אותו – זה כבר כואב מדי. פוליטיקאים, עד כמה שהבנתי מגעת, מונעים במידה רבה מאד מרגשות, אפילו יותר מסתם בני אדם.

  14. רועי מיל הגיב:

    אמנם השיטה הפרלמנטרית מקלה על המוסדות להדיח את ראש המדינה, אבל כשהנפשות הפועלות כולן נאחזות בקרנות המזבח (רגלי הכסא?), מה יעזרו המוסדות? הביקורת שהציבור שומע דומה כמעט לביקורת במפלגת הבעת’ בסוריה. הכל שמועות, הכל מקורות יודעי דבר במפלגה. ביקורת של ממש, בגוף שני? זה מסוכן מדי, כך נראה.
    רבות כתבת על היעלמות האנדרסטייטמנט (לשון-חסר?) מהשיח הישראלי. מסתבר שכשצריך אז מנהיגינו יודעים להשתמש בה, לדבר סחור-סחור ולרמוז בגוף שלישי על ערכים, נורמות ודברים שרק אנחנו והם (ואולי גם אולמרט) יבינו בין השורות.

  15. רועי מיל הגיב:

    השאלה אם סופרים שנים ברוטו או נטו, כמה חופשות הוא לקח – ואם עודנו פוזלים לכיוון אולמרטנו – מי שילם לו על זה?

    סתם, לא באמת.

Leave a Reply