פורמים את התפרים

מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 15 במאי 2008

 

בנווה-שלום-וואחת-א-סלאם מתנהל עכשיו ויכוח נוקב על גדר הפרדה. האם היישוב היהודי-ערבי הזה, לא הרחק מלטרון, צריך להגן על עצמו מפני גנבים באמצעות תיל ושער חשמלי? הרוב הסכימו, אבל חלק מן הערבים רוטנים. זו אינה שאלה של גנבים, הם אומרים, זו שאלה של מצב-דעת. היהודים הביאו איתם ממזרח אירופה מנטאליות של גטאות. רק יהודים מקיפים את עצמם בגדרות; ערבים לא היו חולמים.

לצחוק או לבכות? אני מצאתי את עצמי נושם בכבדות, כאשר שמעתי את טענת הגטאות בתחילת השבוע, מפי עבד אלסלאם נג’אר, בשידורים הבין לאומיים של רדיו הולנד.

ההולנדים מכירים פתולוגיות כאלה משכנתם המיידית, בלגיה. שם, ואלונים וּפלֶמים לא יכלו לסבול עוד אלה את אלה במידה כזאת, עד שֶלעֵת בחירות כלליות הם התחילו להתמודד במפלגות אתניות. אפילו הסוציאליסטים התפלגו לסוציאליסטים ואלונים וּפלמים, והנוצרים-דמוקרטים התפלגו, והליברלים.

אם אי אפשר עוד להיאבק יחד נגד גנבים, היש עוד איזשהו מכנה משותף בין יהודים לערבים? האם כל דבר מוכרח להזכיר לַאֲבֵלֵי הנַכּבּה את זָרוּתָם של היהודים ואת גזלנוּתם? אפשר להבין מדוע יש בלבּם. אפשר לרחוש הבנה לאסוציאציות העצובות שחודש מאי, כל חודש מאי, מעורר אצל הפלסטינים. אבל הנִבזוּת של החודש הזה חצתה גבולות של היגיון ושל אמפתיה.

המלים רק מאפשרות את המנגינה

הנכבה, אמר בשבוע שעבר שאוקי חאטיב, יושב ראש ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, היא “הפשע הגדול ביותר של המאה העשרים”.

מה אפשר להגיד על זה. נניח לשואה, שהיהודים בדו מלבם. אבל מה על גירוש הארמנים והשמדתם? ומה על גירושם של שבעה עמים קטנים בידי סטאלין, ששה מוסלמים ואחד לא (לפחות רבע מן המגורשים נִספּוּ)? ומה על רצח העם בקמבודיה? ומה על רואנדה?

העוקבים העליונים הודיעו בעצם כי לא זו בלבד שאין דו-קיום, ולא זו בלבד שלא יהיה דו-קיום, אלא שאין אפילו צורך אבסטרקטי בדו-קיום.

כמובן, מר חאטיב ועמיתיו בעול המעקב העליון אינם אנשי עובדות. אותם מעניינת רק המוסיקה. המלים שהם בוחרים לא נועדו להישקל במאזניים של אמת, הן בסך הכול מאפשרות את המנגינה. העוקבים העליונים הודיעו בעצם כי לא זו בלבד שאין דו-קיום, ולא זו בלבד שלא יהיה דו-קיום, אלא שאין אפילו צורך אבסטרקטי בדו-קיום.

המקום שהעליונים איווּ להם למחות בו נגד יום העצמאות הישראלי דווקא נגע ללבי. מעטים הם הסיפורים העצובים של מגורשי 1948 וּפליטיה, המשתווים אל זה של סאפוריה/ציפורי. כתבתי על הטרגדיה הזו בהרחבה עוד בינואר 2001, כאשר נסיתי לנחש מה מתרוצץ במוחו של יאסר ערפאת. 4,000 בני אדם חיו בסאפוריה ב-800 בתים, היו להם 55 דונאם, שני בתי ספר יסודיים, תשעה מעיינות. ב-15 ביולי 1948 בא מבצע דקל, והגליל התחתון שוחרר. האין זה מובן שצאצאי סאפוריה מתקשים לחוג את השחרור?

מובן, בהחלט. ואי אפשר להעלות על הדעת שהם יתבקשו לשכוח, או לסלוח. אותו חלק של סאפוריה הערבית שהקרן הקיימת הועילה לייער צריך לשמש אתר לאומי של התייחדות ושל אמפתיה. הוא יכול להיקרא, רשמית או לא רשמית, “חורשת הצער הפלסטיני”. הוא יכול להיות מקום לפיקניקים נדיבים ושקטים. אולי מן הדו-קיום בצער ייוולד דו-קיום בשלום.

הוא בוודאי לא ייוולד מן ההתלהמויות הנפסדות של הנכבה. לא יהיה דו-קיום אם מנהיגים ערביים נבחרים יארגנו עצרות עם אנטי-ציוניות ערב יום העצמאות, יקראו לקרימינליזציה של מדינת ישראל, ידרשו את ביטולה, ויודיעו שלא יהיה שלום בלי שיבה.

משונה, אבל רוב בני האדם אינם נוטים להאמין בכֵנוּת ידידותם של אלה המציעים לפרק את ארצם. לא יותר ממה שהם נוטים להאמין בכנות ידידותם של אלה הכובשים את אדמותיהם וּמפקיעים את קרקעותיהם.

רגע של כנות בעתיסטית

הנה קרימינליזציה אחת שאולי צריך לשקול: הסתה נגד הדו-קיום. אני שומע את השאלה איזה מין דו קיום הוא זה, אם מכוח חוקיו יהודים ישליכו ערבים אל הכלא, רק מפני שהם מביעים את דעתם הכֵּנָה נגדו?

לא שאלה פשוטה. היא מזכירה את השאלה הקלאסית על זכות ההתגוננות של מערכת דמוקרטית. הֲמוּתָר לה להגביל את חרויותיהם של אלה המתנגדים לקיומה? האם היא תוכל להוסיף ולהיות דמוקרטיה, אם היא תהיה סלקטיבית בהאצלת החירות?

לפני ספטמבר 2001, האמריקנים נהגו להשיב על השאלה הזו בשלילה. אירופים היו חצויים. בזכרונם הקיבוצי טבועות טראומות, שאולי לא היו מתרחשות אילו הדמוקרטיה היתה מצליחה להתגונן מפני מבקשי נפשה. אילו רק עמד לאיטליה כוח רצונה להשליך את מוסוליני לכלא ב-1922 במקום למסור לו את המפתחות; אילו רק עמד לגרמניה כוחה להוציא את הנאצים אל מחוץ לחוק ב-1923, או להקים בשבילם מחנות ריכוז ב-1932; או דוגמאות דרמטיות פחות.

מתעורר הרושם כי מהות הפוליטיקה של מנהיגים ערביים בישראל היא למשוך את החוטים שעל מנת לפרום את התפרים.

חזקה על כל צמצום של החרויות שהוא ישפיע על איכותה של הדמוקרטיה גם אצל מי שחרויותיהם לא צומצמו במישרים. יתר על כן, אין זה כלל מן הנמנע שצמצום החרויות הדמוקרטיות לא יצָעֵר את וַעדת המעקב העליונה — לא יותר ממה שמנהיגי חמאס יצטערו אם ישראל תְאַבּד את שליטתה העצמית בשערי עזה, ותירה בכל הכיוונים.

אֵלֶה גם אלה זקוקים לישראל פחות דמוקרטית, הרבה פחות רציונלית, ויותר שֹנוּאה. “קחו את הדמוקרטיה שלכם והחזירו לנו את פלסטין”, אמר פעם עזמי בישארה ברגע של כנות בעתיסטית.

מתעורר הרושם כי מהות הפוליטיקה של מנהיגים ערביים בישראל היא למשוך את החוטים שעל מנת לפרום את התפרים. אולי צריך להזכיר להם את הפוטנציאל הרה האסון של המִשׂחק שהם משַׂחקים. אולי צריך להעביר בקריאה ראשונה הצעת חוק שתיקרא, לפחות זמנית, “החוק להגנת הדו-קיום”. לא תהיה קריאה שניה, תודיע יושבת ראש הכנסת, וּבלבד שתוכרז באופן וולונטרי בהחלט שמיטת פרימות.

אוכמניה, זאת אומרת blackberry

אני שומע (ברדיו ההולנדי), כי לפחות על חלק מתושבי נווה-שלום-וואחת-א-סלאם נמאס השם הבלתי אפשרי הזה, על כפילויותיו ועל מקפיו. מדוע לא תקראו לו איפוא “פריחת הפֶּרַח”, שאלה המראיינת ההולנדית את ראשי נווה-וואחת. עבד אלסלאם נג’אר הצטחק. ילדינו אמנם נתנו לו שם אחר, “תות”, כמו בתות-שדה.

צריך להודות שזה רעיון לא רע. אולי צריך לעַקר את הארץ מקונפליקטיה חסרי התקווה באמצעות שיטפון של שמות א-היסטוריים. ציפורי, סאפוריה מי בכלל שמע עליהן. אולי אתם מתכוונים לאוכמניה? באנגלית זה נשמע אפילו יותר טוב, blackberry.

 

אגב, באתר הרשת של “ערביי 1948”, שרוחו של עזמי בישארה ודיוקנאותיו מרחפים עליו, פרשנות שופעת איזמים על נסיבות הולדתה של המדינה הציונית אינה מזכירה כלל את ישראל, אלא רק את “ישראל”, במרכאות כפולות.

ללַמֶדך שזו המכוּנָה “ישראל” אינה אלא שוות-ערך קצת מתאחרת של מה שכונתה פעם “רודזיה”, והפכה בינתיים למדינת אזרחים מלבלבת ורבת חרויות דמוקרטיות ששמה זימאבאבווה-בלי-מרכאות-בבקשה.

מִהיותם משוכנעים שזו-המכוּנה-ישראל נידונה לאותו פח-אשפה היסטורי עצמו, ראשי ועד המעקב העליון הודיעו זה לא כבר שהם משגרים משלחת אל דרום אפריקה ללמוד כיצד מגיבים על טבח אזרחים בידי משטר אפרטהייד.

מה מיותר להוסיף הערות סרקסטיות, אבל רק בקושי רב אני נמנע.

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. אין להשאיר כאן מסרים אישיים אליי. מסרים כאלה אפשר לשלוח בהקלדה על הקישור הזה. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

15 Responses to “פורמים את התפרים”

  1. טל צפריר הגיב:

    אני מוצא מעט – אם בכלל – תקווה במאמר הנכוח הזה. אני שואל את עצמי איך נוצר דו-קיום. נראה לי, שדו-קיום לא נוצר מתוך התכחשות ל”צדקת” עמדותיו ורגשותיו של האחר, ולא נוצר גם מאימוצן. נראה לי גם שישראל נדונה מהגדרתה העצמית כ”מדינה יהודית ודמוקרטית” (ואני רואה חשיבות בהגדרה זו וזה הוא גם הסדר הנכון בעיניי) לקרע זה. אלא שמדינת העם היהודי צריכה להיות בה ההכרה שכפי שהיא הוקמה מתוך שבר (יהודי. ולו כאתוס מכונן), היא גם נוצרה על-ידי שבר (פלסטיני, ושוב ולו כאתוס מכונן). אף שקיומה של מדינת ישראל מחייב שבר זה, עדיין צריכה להיות בנו הכרה בו ומקום (ממלכתי) לציונו. דו-קיום היה מתחיל בעיניי בציון הנכבה (ממש כפי הסמיכות והציון המשותף של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ויום העצמאות), ובלימודה של הערבית כשפת חיי-יומיום של הארץ (ממש כפי שהונחלה העברית). בלי יצירתם של גשרים וקשרים אישיים, שאלו הם המפתחות להם, לא ייווצר דו-קיום.

  2. שולמית הגיב:

    הבעיה החמורה יותר נובעת מהזדהותם של רבים מבין הגורמים היהודים בישראל ובחו”ל עם התפיסות של ועדת מעקב. לאלה הפשעה גדולה על דעת הקהל בחו”ל בעיקר בתחום האקדמיה.
    חוסר ההגינות של האינטלקטואלים השופטים את ,ישראל באמות מידה שונות מאשר את המדינות האחרות, גם אירופאיות וגם את ארצות הברית בתואנה שמיהודים מצפים ליותר מפקיעה מישראל את זכות הקיום.
    במאה העשרים התרחשה תנועת עמים שבה פליטים נישלו פליטים. זו תופעה קשה אך לא ייחודית לישראל. הרי גם ישראל היא מדינת פליטים אלה שאנחנו מדברים אחרת ומציגים את הערב רב שהגיע לכאן ( כולל אותי ואת משפחתי) כ” עולים” ולא כמהגרים או פליטים. לעניין שקרי זה אין עוד מקום, לא באתוס הישראלי ולא באתוס העולמי.
    עם זאת, עלינו להכיר בשבר שהתחולל בקרה הפלסטינאים הישראלים , לפצותם, לכבד, כדבריך את אסונם ובו בזמן לדחות את הטענות הזדוניות והמרושעות שהם מייצרים. מעניין שאין הם מפנים את חיציהם לחברה הערבית, בעיקר המוסלמית, ולעוולות שהיא גורמת לחבריה ובעיקר לנשיה ולילדיה. בוודאי שאין הם פועלים, במידה אפקטיבית, לתיקון ולשיפור חברתם.

  3. דני פ הגיב:

    אני מסכים עם כל מילה של טל צפריר.

    אני מניח שהצעתך בעניין חוק נגד הסתה נגד דו-קיום היא סוג של “הצעה צנועה”, אך אולי בכל זאת תוכל להשיב האם אתה מדמיין הגשת כתבי אישום נגד יהודים שמסיתים נגד דו-קיום? כי לא ממש חסרים כאלה. אולי ממשלות ישראל לדורותיהם אמורים לעמוד למשפט על פגיעה בדו-קיום? האם ‘ייהוד הגליל’, אי-פתרון בעיית הנוכחים-נפקדים וכו’ אינה פגיעה בדו-קיום?

    בעניין ההערה של עזמי בשארה, נדמה לי שההערה היא יותר סרקסטית מבעת’יסטית. קל לדמיין באלו נסיבות היא נאמרה; הרי רוב הציבור היהודי סבור באמת ובתמים שהערבים צריכים להודות לנו שכבשנו אותם ושהאצלנו עליהם את חסדי הדמוקרטיה שלנו.

    בינתיים הספיק עזמי בשארה ואנו לא צריכים להקשיב לו יותר, אבל אל דאגה, מי שלא רצה בדין ודברים עם בשארה יעשה זאת עם גרועים ממנו.

  4. יוסי קרצ'מר הגיב:

    אינני אוהד של הצד הערבי ואני מקבל את הדברים של יואב קרני. עם זאת, למען הדיוק, יש ישראלים (ימניים קיצוניים) שאינם רוצים שלום, שאינם רוצים דו-קיום.
    אני רחוק מאד מאד מדעותיהם, אבל כאשר מקיימים דיון בנושא, צריך לזכור גם עובדה זו.

  5. יואב קרני הגיב:

    מסכים בהחלט עם ההערות על אויבי הדו-קיום מן היהודים. כללתי כאן הַפנָיוֹת לרשימות קודמות שלי, שבהן הוקעתי אותם בחריפות רבה.

    נושא הרשימה הזו היה תנועת הנכבה, שהפכה לחזית אנטי-ציונית רדיקלית, ועוסקת עכשיו בחתירה פעילה נגד המדינה.

    אני הצעתי “חוק להגנת הדו-קיום” לתפארת המליצה בלבד. אינני מציע לחוקק אותו, אינני מציע להחיל אותו, אינני מציע לגדוש את בתי הסוהר במפיריו. אילו הצעתי, בוודאי היה צורך גם באגף יהודי.

    אבל אני מתעניין ברלאטיביזם המוסרי הגובר של המגיבים כאן.

    ממה נַפשָך, אני דיברתי על תנועת הסתה נגד קיום המדינה, המנסה להתנקש בחגיגות יום העצמאות. בעניין הזה אין הנחות ואין יחסויות. למתנגדי קיומה של המדינה ולמחייביה אין אותו המשקל המוסרי.

    השוואות מן המין הזה, בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70, הניבו את גל-הנגד האינטלקטואלי בארה”ב ובצרפת לשמאל האנטי-מערבי, הנייטרליסטי, שהיה מוכן להצדיק את האקטים התוקפניים ביותר של ברית המועצות, או לפחות להתייחס אליהם בסובלנות. באמריקה נולד אז המושג “רלאטיביזם מוסרי”, כדי לאפיין את התופעה הזו, שניסתה להסמיך “אותנו” ו”אותם” אל אותו המקום עצמו.

    הפקעת קרקעות בגליל היא אקט של חוסר צדק. היא מצדיקה התנגדות ציבורית לא-אלימה, כמו ‘יום האדמה’. הסתה מקומית ובין לאומית נגד קיומה של מדינת ישראל, לעומת זאת, היא חתירה תחת אושיות הדו-קיום — והיא מעניקה זכות התגוננות.

    בעיני דני פ., עזמי בישארה הוא אנקדוטה שעבר זמנה. הוא טועה. אני מציע לו לעיין בכמה טקסטים פוליטיים של ערבים בישראל, שאינם מגיעים אל העתונות העברית, למשל באתר הרשת של “ערביי 1948”. אפשר להוסיף על זה את מה שאמר חבר הכנסת הבישארי, ג’מאל זחאלקה, “נואשנו מבתי המשפט ומן הדמוקרטיה הישראלית” (ב’יום האדמה’ האחרון).

    הדמוקרטיה הישראלית אינה אופציה. חברי כנסת שנשבעו אמונים לחוקיה אינם יכולים להודיע שהם נואשו ממנה. זה לא הגיוני — וזה חתרני (לפחות חתרני כמו ההסתה נגד “כנופיית שלטון החוק” מצד יהודים). אבל רטוריקה כזאת היא עכשיו מטבע עובר לבוחר בין הערבים בישראל.

    מאחר שכתבתי במשך שנים באמפתיה עמוקה כלפי הגורל הפלסטיני, ובוודאי במידה ניכרת של דרך ארץ כלפי כאבי הפלסטינים, אני רואה את עצמי פטור מלהסביר מדוע התנגדותי לתנועת הנכבה שונה מזו של הימין הישראלי.

    לא נראית לי כלל ההצעה להוסיף יום זכרון לנכבה ללוח הזמנים של יום העצמאות. הרעיון הזה הוא אימוץ הגיונה של החזית הנכבית האנטי-ציונית. כמובן, אם המציע מתכוון לאמץ את ההיגיון הזה, זו זכותו. אבל אם הוא רוצה שמדינת הלאום תחלוק כבוד לשותפיה לטריטוריה מבלי להתבטל, אני מציע נוסחה אחרת, שתטעים את החיובי.

    אני מציע להוסיף ללוח החגים השנתי את “יום ד’אהר אל עומר”, על שם הנסיך הערבי שעמד בראש מדינה משגשגת בגליל באמצע המאה ה-18, העשיר את הארץ ונהג הגינות וכבוד בכל יושביה. טביעות אצבעותיו ניכרות בכל הגליל בואך חיפה, וכמובן בחיפה עצמה — היא לא היתה הופכת לעיר הנמל העיקרית של הארץ אילמלא החליט שייח’ ד’האר להעביר אותה ממקומה הקודם אל מה שאנחנו קוראים עכשיו מפרץ חיפה.

    ציוּן היום הזה ילמד את היהודים פרק חיוני בתולדות הארץ, יבטא כבוד יהודי למורשת הערבית; יעניק לערבים גאווה לאומית מוצדקת — ויזכיר ליהודים ולערבים גם יחד שתושבי הארץ הזו הם מהגרים וּבני מהגרים (ד’אהר היה בנו של מהגר בדואי מחצי האי ערב, כמו רבים מאוד מתושבי הארץ).

    רחובות ייקראו על שמו של הנסיך, שטר כסף יישא את דיוקנו (או לפחות את צילום המצודה שהוא הרחיב ושיכלל בסאפורייה) — ופרס מיוחד, שווה ערך של פרס ישראל, ייקרא על שמו ויחולק מדי שנה בשנה למי שפעלו לטובת הדו-קיום.

    אבל יום אבל לאומי על הקמת מדינת ישראל? זה יהיה מעשה של כמעט-אבדן-חושים.

    הנה הכרזה יוצאת דופן במידת הקונטרוברסיאליות שלה, אני מקווה שהיא לא תסב הפתעה גדולה מדיי: אני תומך בזכות קיומה של מדינת ישראל, ללא כל הסתייגות. אינני חושב שיש חבר כנסת ערבי אחד באופוזיציה המוכן לחתום על הכרזה כזאת.

  6. חנוך גיסר הגיב:

    שניתן היה לעשות עבור הפליטים שחיו בכפריהם:

    היכן שתיקון העוול לא ייצור עוול חדש – למה לא לתקן?
    אם, למשל, יש בציפורי שרידים ושטחים ריקים של ספוריה – אפשר היה להקים עבור הפליטים ומשפחותיהם ישוב. למה לא?
    אני מתכוון למשפחות שנשארו בתחומי הקוו הירוק, ואשר הוויכוח אם גורשו או ברחו איננו רלבנטי.

    יש הרי מקומות שלגביהם קבע בית המשפט העליון עוד בשנות ה- 50 כי חייבים להחזיר אליהם את התושבים, ומדינת ישראל ה”דמוקרטית” עוברת על החוק ומצפצפת.

    קיצוניותה של ועדת המעקב – אסור שתשמש תירוץ שלא לעשות צדק היכן שאפשר!

  7. יואב קרני הגיב:

    נוטה להסכים עם דברי חנוך גיסר. אינני מכיר את קביעות בית המשפט משנות ה-50, אבל אני זוכר יפה את המחלוקת העצומה בארץ ב-1972 על החזרת עקורי בירעם ואיקרית.

    מספר מפתיע של ישראלים, לא רק מן השמאל, קראו אז לממשלה להרשות לעקורים (המתגוררים רק כמה קילומטרים משם, בגוש חלב) לחזור. גולדה מאיר, בהפגנה של יהירות ושל אטימות, דחתה את הבקשה.

    אני חושב שזו היתה בכיה לדורות, אם כי אני מניח שאחרים יטענו את ההיפך, היינו שהיא מנעה תקדים.

    לדעתי, התקדים העיקרי שהיא מנעה הוא גילוי של אנושיות ביחסי יהודים וערבים.

    עכשיו כמובן העניין מסובך יותר, בין השאר מפני שהשייח’ הטוב נסראללה, הגיבור העממי של ערביי הגליל, טוען לריבונות לבנונית על איזור גוש חלב.

  8. עמנואל ילין הגיב:

    ממש לא הבנתי את המשפט האחרון בתגובתך. כיצד החזרת אזרחים ישראלים מוסלמים סונים ונוצרים לכפרים האלה אמורה לחזק את דרישתו של נסראללה, שנובעת מקיומם של כפרים שיעים באזור לפני 48?

    אם כבר זה מדגים איך בכל דור מוצאים איזו סיבה חדשה ומופרכת מקודמתה למה למרות שראוי היה וכו’ וכו’, מסיבות בטחוניות אקוטיות ודחופות אי אפשר להחזיר את העקורים (ואפשר לשים פה עוד הרבה אמוד דברים), ובכל דור ודור מבכים את ההחלטה מהדור הקודם כבכיה לדורות.

  9. יואב קרני הגיב:

    עמנואל, טיפה משונה בעיניי הלהיטות שבה בחרת את אחד המשפטים הפחות חשובים ברשימה הזו. אבל הואיל והערת, הנה ההסבר הלא מורכב במיוחד: ב-1972 גבול ישראל-לבנון לא היה חזית מלחמה אקוטית. לא היו תירוצים בטחוניים, אמתיים או מדומים. השייח’ נסראללה הואיל להעניק תירוצים כאלה. שאוקי חטיב וזחאלקה מעניקים את התירוצים האחרים.

    מה חבל.

  10. ידין עילם הגיב:

    ראו כתבתו המאלפת של מירו בנבנישתי מלפני מספר ימים כאן:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/983642.html

    יואב, מכיוון שאתה הפנית למאמר קודם שכתבת, על מה שכינית “התמעטות הלויאליות האזרחית של דוברים ערביים מרכזיים בישראל”, אני אשמח לקבל את תגובתך לביקורת שהושמעה מפי ומפי אחרים, בהתייחס לאותו מאמר, על כך שאתה לא מתייחס לדרישה לשוויון תנאים אמיתי לערביי ישראל כתנאי לדרישה מהם להרגיש חלק מישראל.
    כפי שכתבתי בהערה לכתבתך הקודמת:
    לו ממשלות ישראל היו עושות מאמץ אמיתי לשוויון תנאים של הציבור הערבי בישראל (ואני בכוונה משתמש בביטוי “שוויון תנאים” ולא “שוויון זכויות” היות ושוויון זכויות מלמד גם, לדוגמא, על השוואת הזכויות בענייני הגירה), האם מפלגתו של עזמי בשארה היתה זוכה ב-3 מנדטים?

    בישראל כיום יש שופט עליון אחד שהוא בו המיעוט הערבי-נוצרי ושר ערבי-מוסלמי אחד בממשלה, פעם ראשונה אחרי 60 שנים. חבר ערבי בוועדת החוץ והביטחון היה פעם אחת (ח”כ הישאם מחאמיד).
    כמו הדרשן שידע לדרוש רק על פרשת קורח, אני חוזר שוב לדוגמא ההודית, מדינה שהוקמה באותו הזמן בו הוקמה ישראל, לאחר מלחמת דמים בין המוסלמים להינדים.
    בהודו כיהנו כבר שלושה נשיאים מוסלמים (ואחד סיקי). הנשיא המוסלמי האחרון, ד”ר קאלאם, הינו גם “אבי פצצת האטום ההודית”. האם מישהו מאיתנו מעלה על דעתו שייתנו לערבי ישראלי לנקות את שירותי הכור בדימונה? בהודו כיהנו גם נשיאי בית המשפט העליון שהינם מוסלמים כבר מיום עצמאותה.
    האם המצב בישראל היה שונה לו היינו מנסים ב-1948 ללכת בעקבותיהם? האם יש למישהו ספק שהתשובה לשאלה זו הינה – כן?

    יש הבדל בין ראיית הפקעת הקרקעות בגליל כחוסר צדק וקריאה להתנגדות ציבורית בלתי אלימה לבין קריאה להשוואת התנאים לכל אזרחי המדינה. האם אתה בעד?

  11. טל צפריר הגיב:

    נדמה לי שהנכבה היא ציון של חורבן קהילות, של חוויית כיבוש וגירוש, יותר מאשר ציון של שלילה פעילה של קיום מדינת ישראל. במובן זה אני כן רואה מקום לציונה של הנכבה.

    באשר להצעתך המעניינת לקביעת “יום ד’אהר אל עומר” – המבחן לכך אינו “הכתבה היסטוריוגרפית” אלא אימוץ בידי ערביי ישראל, כך שהשאלה היא האם אתה מכיר אי-מי מערביי ישראל אשר יראה בכך ביטוי / ייצוג אמיתי שלהם ? נדמה לי שלא

  12. יואב קרני הגיב:

    ידין: אכן, היה לנו כבר דין ודברים בעניין דומה. נדמה לי שיש בינינו אי-הסכמה, וזה לא נורא. מותר לנו.

    אני אינני שותף להתפעלותך מרשימתו המתלהמת של מירון בנבנשתי. מה טוב היה אילו לימד את עצמו לכתוב ביישוב דעת, מבלי להטיף, ומבלי לרחם על עצמו. כל זה מיוסד כמובן על ההנחה שהוא מנסה להשׂכּיל את הלא-משכילים. אם הוא רוצה לשכנע את המשוכנעים, זה עניין אחר.

    אני אומר את זה עליו דווקא מפני שאני מכבד אותו, וּמעריץ את ידענוּתוֹ ואת חוכמתו. אני חושב שהעניין שהוא מנסה לשָרֵת היה יוצא נִשׂכָּר משיעורים קצת יותר גדולים של הבנה כלַפֵּי ספקנוּתם של יהודים וחֶרדותיהם.

    ההפגנה האנטי-ציונית הגדולה בשערי ציפורי/סאפוריה (אגב, אני בהחלט תומך בשמות כפולים ליישובים מעורבים, או יישובים שהיו ערביים) היתה אקט של התנגדות לקיומה של המדינה. היא לא היתה עצרת לטובת מנושלי סאפוריה.

    כשלעצמי אני תומך בבדיקה רצינית של תיקון עוול. איש לא יפנה את מושב ציפורי, ואיש לא יעשה לעתיקות ציפורי מעשה הוואקף על הר הבית — אבל שִיקוּם בית קברות, שיקום מסגד, עיבוד אדמות? אדרבא.

    אני חושש שהנסיבות הקיימות לא יָקֵלוּ. הנַכְּביזם מתפתח לאמצעי של התגייסות נגד קיומה של ישראל. אני מקווה לתת פה בימים הקרובים תערוכה של גזרי עתונים מכל העולם, המראים מה מעוללת הפרלליזציה של יום העצמאות ושל יום הנכבה לשמה הטוב של ישראל וללגיטימיות שלה.

    כמובן, מפגיני ציפורי לא יצטערו על התוצאה הזו. ד”ר בנבנשתי עצמו כבר הודיע את דעתו שחלוקת הארץ לשתי מדינות לא תיתכן עוד, ומדינה דו-לאומית היא התוצאה הבלתי-נמנעת.

    אני מניח, אני מקווה, שעדיין יש רוב בין יהודים ליברליים בארץ לטובת שתי-מדינות ולטובת שִיוּרָהּ של מדינת הלאום. אינני יכול להתלונן עליהם אם יתברר שמקצתם, או רובם, מתייחסים בחשד לרעיון של שיבת סאפוריה; אם הם יחשבו שתיקון העוול אינו רק מֶחוָה אנושית, אלא הוא מהלך פוליטי מחושב.

    אמנם כן, ידין, שיווי זכויות מלא והקצאת משאבים יועילו לדו-קיום יותר מרטוריקה. אני תומך בזה בהחלט. אבל אינני תומך במה שמשתמע, היינו שהלגיטימיות של קיום ישראל תלויה בגודל הסובסידיה. בעיניי, ההתפתחות המסוכנת ביותר היא ההתנָיָה. קיום ישראל אינו מוּתנֶה בנדיבותה, או בנכונותה להחזיר את מנושלי סאפוריה, או במדיניות קרקעות צודקת יותר בגליל, או באזורי הבדואים בנגב.

    אזרחיה הערביים של ישראל צריכים להיאבק על זכויותיהם בתוקף, בסבלנות, באופן דמוקרטי ואגב הכרה פומבית חוזרת בלגיטימיות של קיומה. הכרה כזאת נחוצה כדי להניח את דעת היהודים, אבל היא נחוצה אפילו יותר כדי למנוע אלמנטים רדיקליים בתוך האוכלוסיה הערבית מלהתקרב יותר מדיי אל פי התהום.

    ועוד, ידין, אנא אל תפריז בעניין הנשיא המוסלמי ההודי. הלויאליות שלו למדינה ההודית מעולחם לא הוטלה בספק. הוא היה פיזיקאי גרעיני בכיר לא מפני שהוא מוסלמי, אלא מפני שהוא פטריוט הודי; והוא נעשה נשיא מפני שאיש מעולם לא הטיל ספק בפטריוטיות שלו.

    אני בהחלט מקווה שיום אחד גם לישראל יהיה נשיא ערבי, או ראש ממשלה ערבי, שיהיו נאמנים למדינה באותה המידה.

    אגב, ידין, הואל-נא לזכור (ואני בטוח שאתה זוכר) שהודו אינה חושבת את עצמה למדינת-לאום, אף כי כמובן יש בה רוב הינדואי עצום. שבועת האמונים של ראש ממשלה הודי אינה כוללת הצהרה שהוא הינדואי, המאמין בווישנוּ (למשל). בפקיסטן, שבועת האמונים כוללת הודעה שהנשבע הוא מוסלמי המאמין ביחידיותו של אללה. שלח לי בבקשה מסר כאשר יושבע הנשיא הלא-מוסלמי הראשון בפקיסטן, או במדינה מוסלמית כלשהי.

    טל צפריר: אי אפשר כמובן למנוע מאיש לציין איזשהו תאריך בלוח השנה, אמתי או בדוי. אבל אם אנחנו עוסקים בצירוף תאריך ללוח החגים הרשמי של המדינה, אני חושב שקצת מרחיק לכת יהיה הרעיון להסמיך ליום העצמאות חג רשמי שכל מהותו היא דיסקרדיטציה של רעיון העצמאות.

    ברעיון “יום הנסיך” אני מנסה להוציא מתוק מֵעַז, להעלות על נס את המורשת הערבית ואת השגיה מבלי להפוך את עצם הדיון בה לאקט של חזרה כללית לקראת מלחמה. אני חושב שעניין הדו-קיום ייצא נִשׂכָּר אם בתי ספר יהודיים יוציאו את תלמידיהם לטיולים שנתיים בגליל, כדי להתחקות לא רק אחרי עתיקות המאה השניה, אלא גם כדי לעמוד על היקף החיים הערביים בארץ מאה-וחמשים שנה לפני תחילת הציונות.

    אינני חושב, לעומת זאת, שבתי ספר יהודיים ייצאו לטיולים מאורגנים כדי להוקיע את המדינה הישראלית הנשלנית. זה אולי עוד יקרה יום אחד, אבל אני מודה שאינני עורג אל היום הזה.

  13. אסף ברטוב הגיב:

    תודה על רשימה מאלפת. שכנעת אותי בענין הנכּבּיזם (ותודה על המונח שטבעת אגב אורחא), ורעיון יום הנסיך מקסים (והלוואי, הלוואי שנגיע ליום…)

  14. יואב קרני הגיב:

    תודה, אסף.

    אני משתעשע במחשבה לנסות וּלפַתח את ‘יום הנסיך’ מֵעֵבֶר לאתר הזה, להפוך אותו ליוזמה ציבורית, שמרכזה יהיה בחיפה. נדמה לי שכל פטריוט חיפאי (לא אני. אני רמת גני) יאהב את הרעיון.

    ב-2011 ימלאו 250 שנה להחלטת ד’אהר אל עומר להעתיק את חיפה כמה קילומטרים ממקומה, כדי לאפשר הקמת נמל עמוק מים. אפשר לראות במעשה ההוא, בעצם, את אקט ייסודה של חיפה המודרנית.

    מאתיים-וחמשים שנה הוא תאריך נאה מכל בחינה, וחיפה יכולה להשתמש בו באותו האופן שֶערים ידועות אחרות השתמשו בתאריכים כאלה. הוא יכול להיות סיבה למסיבה: שנה של מאורעות מקומיים, אזוריים וּבין לאומיים; פסטיבל ים תיכון של תרבות ושל מוסיקה; תערוכות היסטוריות וִירידים.

    בשׂיאו תיכָּנס אל נמל חיפה שייטת של ספינות מכל הגְדָלים ותחת כל הדְגָלים, גירסה מוקטנת של השייטת הענקית אשר הפליגה אל נמל ניו יורק ב-1976, כדי לציין את יום השנה ה-200 לעצמאות ארה”ב.

    וכמובן, תימה מרכזית בשנה הזו תהיה דו-קיום יהודי-ערבי. חיפה, סוף סוף, היא מרכז הפעילות לטובת דו-קיום כזה.

    זה יכול להיות החג הישראלי הראשון מאז ומעולם, שידבר אל לבם של מיליונים בכל המרחב. הוא יהיה טבוע בחותם של ידידות, שותפות, כבוד הדדי – והוא יציין את חייו ואת אנושיוּתוֹ של שליט ערבי נאוֹר (יחסית. אני מנסה לא לפקוד עליו עוון כבד מדיי בגלל בריתו עם שודדי-ים מאלטאיים. סוף סוף, הוא היה בן תקופתו).

    אם אינני טועה, ימי ד’אהר אל עומר היו תור הזהב האחרון של הארץ לפני שמלחמות, אסונות טבע והתנוונותה של הממשלה המרכזית הביאו את ירידתה.

    כתבתי כאן לא פעם, בתערובת של עצב ושל פליאה, על כשרונה המשונה של ישראל להחמיץ ימי-הולדת היסטוריים, שכרוך בהם פוטנציאל גדול, לא רק של פּוֹלֶמיקה ושל רטוריקה ושל התנשׂאוּת, אלא גם של השתתפות עממית ביצירת הזיכרון ובטיפוחו. הזכרתי את יום השנה המאה לעליה השניה, את יום השנה המאה לכניסת בן גוריון לסג’רה; השנה מוחמץ יום השנה המאה לייסוד ‘השומר’ (אני יודע, לא נאה. פוסט-ציונים כבר נזפו בי על זה שאיך-אני-מֵעֵז).

    אולי, אם נתחיל את המערכה לטובת “שנת הנסיך” מבעוד מועד, יהיה אפשר להדביק את חיפה בקצת התלהבות. אני מנחש שאויבי הדו-קיום, הן בין יהודים והן בין ערבים, יחמיצו פנים. כל מחנה יחשוד במניעי היוזמה. אבל אני חולם בהקיץ על רוחו של ד’אהר.

    (אין כל סיבה להגביל את שנת הנסיך לחיפה. אפשר לכלול גם את עכו ואת דיר חנא, את טבריה וכמובן את סאפוריה האבודה.)

  15. […] ההצעה נותנת רוח גבית למי שכינה יואב קרני "פורמי התפרים" – איווט ליברמן ומיכאל בן-ארי מכאן, וג'מאל זחאלקה […]

Leave a Reply for לא תיקון לחוק, אלא קלקול – תגובה לאודי מנור « כמאל