מן הארכיון: המקצוע — לוחם עצמאות

למצוא יורשים חדשים לאומות עתיקות, זה היה תחביב אירופי פופולרי משחר המאה ה-19. באיירון מצא את “יוון”, מאציני וגריבלדי איחדו את “איטליה” – וגם היהודים חיפשו נחמה בזרועותיהם של אבות קדומים. הציונות חייבת לרומנטיקה התנ”כית האירופית הרבה יותר ממה שהיא נוטה להודות. תמיד היו לה בעלי ברית, והיא תמיד היתה הרבה יותר מציאותית ממה שהיא חושבת. לבעל הברית החשוב ביותר שלה קראו “ריאליזם” 

התפרסם בגליון יום העצמאות של ‘גלובס’, אפריל 2001

 


הלורד באיירון בתלבושת אלבנית, ציור של תומס פיליפס משנת 1814. המשורר הגדול של העידן הרומנטי חשב שהוא עומד לפדות את נכדי פריקלס משבי העוסמאנים. לא בדיוק, אבל אירופה הוקסמה

מתוך אוסף האמנות של ממשלת בריטניה

 

עצמאויות היו פעם עניין רומנטי מאוד. מאבק לטובת חירותם של עמים קטנים ורחוקים פירנס את דמיונו הקולקטיבי של המערב. בערים מרכזיות בארה”ב אפשר להתבונן עד היום בפסליהם של כל מיני אירופים אמיצים – מקושצ’יושקו הפולני ועד לאפאייט הצרפתי – שחצו את האוקיאנוס לפני 225 שנה, כדי להשתתף במלחמת העצמאות האמריקנית.

רבע מאה אחר כך, נפוליאון הפיח תקוות עצמאות חסרות תקדים באירופה. ליגיונות של עמים מדוכאים הסתפחו אל צבאותיו, והאמינו שהם עומדים לחדש את תהילת העבר, או לפחות לקבל את ההזדמנות לבדות תהילה כזאת מלבם. לודוויג פאן בטהובן התפעם כל כך מחזון החירות של הקיסר, עד שהלחין לכבודו את “ארואיקה”; ואחרי נצחון הצרפתים על הפרוסים בקרב יינה (1806), הפילוסוף וההיסטוריון פרידריך הגל הכריז על “קץ ההיסטוריה”.

אבל ההיסטוריה לא התקרבה כלל אל קיצה. הצורך לחזור וללוּש את הבצק לא זו בלבד שלא פג, אלא אדרבא, גבר והלך. בשולי אירופה, עמים שכוחים, קטנים וגדולים, התחילו לתבוע לעצמם זכויות לאומיות.

שמונה שנים אחרי נפילת נפוליאון יצא הלורד באיירון ליוון, לעזור לה לכונן את עצמאותה. סוף סוף, איזו משימה יכלה להיות נאצלת יותר מלקרוא דרור לניניהם של מייסדי הציוויליזציה המערבית?

המשורר הרומנטי הגדול האמין, שהוא ימצא ביוון את צאצאיהם הישירים של אפלטון ושל פריקלס, או לכל הפחות של אלכסנדר הגדול. הוא מת בשדות הקטל שלה בגיל 36, מבלי למצוא אותם. אנגלית לא היתה בימים ההם לשון בין לאומית, אבל את באיירון תירגמו לכל שפה, ואירופים התפעמו מהעזתו ומקורבנו.

אחרי צאצאי יוון העתיקה בא תורם של צאצאי רומי העתיקה. גם הם סיפקו רוב השראה לאירופה הרומנטית. האיטלקי מאציני יצר את האב-טיפוס של לוחם החירות הבין לאומי. הוא התהלך ברחובות מארסיי, בשנות ה-30 של המאה ה-19, והקסים את כל רואיו בחליפת הקטיפה השחורה שלו וּבִצלליתוֹ הַדַקָה. במשך 45 שנה הוא לא חדל לרקום מזימות חשאיות לאחד את איטליה.

כיוצא בזה גריבלדי, יורד ים הרפתקן, אולי האיש הראשון בהיסטוריה המודרנית שהיה יכול לרשום “לוחם עצמאות” לצד “מקצוע”. אחרי שנכשל באיטליה, הוא עבר לאמריקה הלטינית, ואפילו שקל הזמנה מן הנשיא לינקולן לקבל את הפיקוד על גיס צפוני בזמן מלחמת האזרחים האמריקנית. (גריבלדי סירב, לא מתוך צניעות, אלא דווקא מפני שחשב שהוא צריך להנהיג את כל צבאות הצפון.)

לוחמי עצמאות מקצועיים פחתו והלכו במרוצת השנים, אולי מפני שמלחמות נעשו עניין רציני מדיי בשביל אוסף הרפתקנים ואידיאליסטים. באיירון מימן מכספו את הקמת הצי היווני – זה עלה לו 4,000 לירות סטרלינג, די הרבה בשנת 1823. במובן הזה, גם אם ההשוואה אינה מענגת במיוחד, האיש הקרוב ביותר בדורנו להיות בן-דמותו של באיירון הוא דווקא אוסאמה בן-לאדן, המעדיף את מערות אפגניסטן על פני סאלוני ג’דה וריאד, וּמְמַמֵן מכיסו את מלחמת השחרור שלו. [הטקסט הזה התפרסם כמעט חמישה חודשים לפני ההתקפה על המגדלים התאומים.]

רבנים, מלכים, נביאים

הרומנטיקה של באיירון, של מאציני ושל גריבלדי – זו שהקנתה ליוונים ולאיטלקים את אהדת אירופה, בייחוד את אהדת האנגלים – סופה שהועילה גם ליהודים. הגעגועים אל “העולם הקלאסי”, אשר תקפו את טרקליני אירופה, הניבו נוסטלגיה סלקטיבית גם לצאצאי דויד ושלמה, האמיתיים והמדומים.

תיירים ומיסיונרים הופיעו בחופי ארץ ישראל במרוצת המאה ה-19, נדהמו ממידת ניוּוּנהּ וַעליבוּתה, וחיפשו ניחומים בחיק ההיסטוריה המקראית. באותו הזמן, הרוב המכריע של היהודים התעניינו בתנ”ך רק באופן שולי. נוצרים, בייחוד פרוטסנטים, נהגו לקרוא את התנ”ך של היהודים הרבה יותר מן היהודים עצמם. בשעה שהיהודים סבבו בעולם של רבנים, חדשים וִישָנים, תיירי התנ”ך הנוצריים הזכירו לעולם גם את המלכים ואת הנביאים.

באיזו מידה יוון החדשה ואיטליה החדשה היו יורשות ראויות של תפארת עברן, זה עניין לוויכוח. מאציני עצמו נאנח אנחה עמוקה, כאשר חזה בהולדת המדינה האיטלקית המאוחדת, זו שאליה נכסף כל ימיו, עם רומא בירתה. “אני חשבתי שאני מעורר את נשמתה של איטליה”, הוא אמר, “והנה עכשיו מוטלת לפניי גופתה”.

יוון לא חזרה וּבראה את הדמוקרטיה של אתונה, או את האקדמיה של אפלטון; ואיטליה, על אף נסיונותיה הפתטיים, לא הצליחה להצעיד ליגיונות עטורי נצחון בחזית הקוליסיאום. אחת הסיבות היתה, שעבר די הרבה זמן, איזה אלפיים שנה, והיה קשה מאוד לחזור אל נקודת ההתחלה כמו לא היה שום דבר באמצע.

קצת קשה להאמין, אבל החזרה אל התנ”ך היתה אקט של מרד נועז מצד המשכילים היהודיים נגד הממסד הרבני.

כשאברהם מאפו כתב, בעברית תנ”כית, את “אהבת ציון” ו”אשמת שומרון”, וכאשר אליעזר בן יהודה סיגל לעתוניו עברית מקראית, הם לא הביעו רק נוסטלגיה לעבר רחוק ומפואר, אלא קודם כול ניסו להתנער מן ההווה.

עברית לא חדלה מעולם להתקיים כשפת השכלה וּכתיבה, אבל זו היתה עברית שֶיָנקה מן התלמוד וּמספרות ימי הביניים. בן יהודה, שהיה קודם כול מהפכן פוליטי לפני שנעשה מילונאי ועתונאי, עשה מה שעשו רבים מאוד מבני זמנו הלא-יהודיים: הוא חיפש עתיד בחיק העבר.

היו יוונים אשר השתעשעו בתקווה, שהם יוכלו להחליף את הֶעָבָר הקרוב בעבר הרחוק, אם יצליחו לחַיוֹת את הלשון היוונית העתיקה. הם נכשלו כשלון חרוץ. האיטלקים אפילו לא ניסו לחיות את הלטינית, ובמקום זה אימצו להם לשפה דיאלקט אזורי, אחד מרבים, וקראו לו “איטלקית”. כאשר קמה איטליה, בקושי שלושה אחוזים מן האיטלקים יכלו לדבר “איטלקית”.

איך היהודים הצליחו במקום שהיוונים והאיטלקים נכשלו? זו שאלה ששום רציונליזציה לא תעניק לה תשובה מלאה. הצלחתה של תנועת העצמאות היהודית להחיות סמלים וּתכנים של עבר רחוק מאוד מוסיפה להיות פנומנלית, אולי נשגבת מן הבינה האנושית.

בעיני הרבה אינטלקטואלים מערביים היא נחשבה בשעתה, והוסיפה להיחשב שנים רבות, ל”אַ-היסטורית”: איזו תאונה נדירה, שאינה מתיישבת עם המהלך הטבעי של דברי הימים. בעולם הערבי התפתחה לממדים של אובססיה ההשוואה בין ישראל לצלבנים: יישות זמנית, תוצאה של התפרצות אמוציונלית בת חלוף, הנשענת על כידונים, וּמחוּבּרת בוורידיה ליבשת אחרת. ההתלהבות תִשכַּך, צלבנים חדשים לא יבואו, והיישות תתנדף מאליה.

התגרוּת במהלכים טבעיים?

האם ההצלחה הישראלית היא תוצאה של התגרות בלתי פוסקת במהלכיה הטבעיים של ההיסטוריה? לאו דווקא. אפשר להראות, שישראל היא הרבה יותר טבעית ממה שאויביה ואוהביה נוטים להראות.

היא נולדה במאה, שבה גבולות הותוו מחדש ללא הרף על פני שלוש יבשות. היא נולדה בזמן שרק רבע מן החברות הנוכחיות של האו”ם היו קיימות. התנועה הלאומית שיצרה אותה התהוותה בערך באותו הזמן שתנועות לאומיות דומות לה התפתחו בדרום אירופה ובמזרח הים התיכון. היו לה הרבה יותר בעלי ברית ממה שהיו לתנועות אחרות.

הארמנים, למשל, התחננו לפני ארה”ב ב-1920, שתואיל לקבל מנדט בין לאומי על שטח שהם כינו “ארמניה”, כדי להכין אותם לעצמאות. האמריקנים סירבו חד משמעית, הטריטוריה האמורה נבלעה בכרעיה של טורקיה, ואבדה לנצח. זה היה בדיוק באותה השנה שהבריטים קיבלו את המנדט על ארץ ישראל, ובמשך עשרים השנה הבאות עזרו לציונים להניח בה תשתית למדינה יהודית. מישהו מוכן לנחש מה היה קורה, אילו הבריטים היו מסרבים ב-1920? או אילו התנהגו אחרת אחרי שהסכימו?

הציונות הצליחה, מפני שהשכילה לאזן את הרומנטיקה עם השכל הישר. אפשר להראות איך התבגרה והוסיפה חוכמה פוליטית מדור לדור, בשעה שאויביה בזבזו את זמנם בהתפרצויות אמוציונליות ובחמלה עצמית.

למרבה המזל, מנהיגי התנועה הציונית היו אנשים בעלי תוֹבָנוֹת היסטוריות, אשר ידעו איך לא לבלבל מושגים. לא היה עולה על דעתם להגיד מה שאמר חבר הכנסת שאול יהלום בשבוע שעבר, כאשר ישראל נסוגה מבית חנון, תחת לחץ אמריקני. הוא אמר, שאיזו אירוניה מרה היא, כי ערב יום העצמאות מראה ישראל עד כמה אין היא עצמאית.

אם נשקף לישראל איום קיומי, יתכן שהוא בא בראש ובראשונה מצד הלוך מחשבה כזה, המניח שריאליזם הוא מלת גנאי, שהַכָּרָה במגבלות אובייקטיביות היא חולשה, ושטריקת דלתות בפרצופם של בעלי ברית היא אקט של העזה.

כך או כך, לישראלים יש היום סיבה טובה לגאווה, אפילו לשביעות רצון, ובלבד שלא יחדלו ללמוד מנסיונם שלהם.

4 Responses to “מן הארכיון: המקצוע — לוחם עצמאות”

  1. חולי הגיב:

    שמח ששוב יש פרסומים בבלוג כאן…

    הכל תלוי בנקודת הראיה… 🙂 עדיין אתה חושב (שבע שנים אחרי כתיבת המאמר) שיש הצלחה ישראלית?

    אני דווקא רואה בתנועה הציונית לא הצלחה בהחייאת סמלים ישנים, אלא ככישלון בכך ששינו לסמלים קיימים את משמעותם. בין השאר במושג יהודי בכלל, מסורת יהודית, וכו’

    גם את החייאת השפה העברית אני לא רואה בהכרח כדבר חיובי. אמנם זה סבבה לקרוא את התנ”ך, עגנון ולוין בשפת מקור ולהבין אבל מהרבה בחינות, תרבותיות וכלכליות, אם השפה הרשמית היתה כזו שמאות מיליונים מדברים בה (אנגלית, גרמנית או אפילו ערבית), היו בכך לדעתי יתרונות רבים.

    האם הקשר שישראלים רואים לאבות האומה, כשזה לא במישור דתי אלא במישור לאומי, האם הוא אמיתי יותר מקשר שאולי יווני יראה היכן שהוא לסופוקלס, או מצרי לפרעונים, או או קרתגים לחניבעל?
    האין זה זהה?

    הכל נכתב כמובן ברוח טובה וללא התרסה… 🙂

  2. מיכאל קלינגהופר הגיב:

    אתה יושב בברלין, שופך בבלוג שלך נאצות על ארכיטקטים שמשנים את ברלין “שלך”, ויש לך גם זמן להתלונן על החייאת השפה העברית. אחלה. רק תסביר אולי מה לך ולשפה העברית? או לישראל? או לתנועה הציונית?

    הכל נכתב כמובן ברוח טובה וללא התרסה. נו טוב, אולי רק עם תמיהה עצומה.

  3. דני פ הגיב:

    זה שהציונות היתה חלק מרוח זמנה לא אומר שהציונים אינם הצלבנים החדשים – הרי גם הצלבנים המקוריים היו חלק מרוח זמנם, חלק מהתפשטות הציביליזציה הקתולית-לטינית-גרמאנית (היו מסעי צלב מוצלחים בספרד, באיזור הבלטי, אפילו באירלנד).

    עושה רושם שהציונות הגיחה קצת מאוחר, כתנועה לאומית היא התעוררה לאחר רוב עמי אירופה, וישראל הוקמה אחרי התחלת הדה-קולוניזציה. מעניין מה היה יכול לקרות לו היתה הציונות מתעוררת מוקדם יותר: עמים מדוכאים הסתפחו לנפוליון – מדוע לא היהודים? הרי הוא כבש את ארץ ישראל! הלורד ביירון שנתן את חייו לעצמאות יוון כתב ספר שירים לנעימות יהודית (Hebrew Melodies) – בנסיבות היסטוריות אחרות אולי היה מתגייס לטובת מאבק יהודי.

  4. יואב קרני הגיב:

    אכן, דני, שאלות מצוינות.

    ההיסטוריון וולטר זאב לקוויר (Laqueur), המשקיף חד העין על ההיסטוריה היהודית והלא-יהודית של המאה ה-20, עתה זה כתב תרחיש היפך-עובדתי (counterfactual) על התיישבות יהודית מסיבית בארץ ישראל, המתחילה בדיוק מאה שנה לפני כינון מדינת ישראל במציאות העובדתית. מנהיג אותה פוליטיקאי בריטי רומנטי ושאפתני, אחד בנג’מין דיזראלי.

    מדינה רב-לאומית ענקית קמה בין איראן ובין הים התיכון. היהודים הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בה, אבל אין להם רוב. הם חולקים את הטריטוריה ואת השלטון עם הערבים ועם הכורדים. הואיל וסטיותיה של הלאומיוּת האירופית פוסחות עליה, והואיל והיא מתבססת שם עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, היא נעשית מופת של סובלנות ושל פתיחוּת.

    שמה, אגב, דיזראליה, Disraelia.

    מרתק, מעורר מחשבות, לפעמים קצת משונה. עורר הרבה תשומת לב בשבועות האחרונים בין אוהבי היסטוריה, הועתק או דוּוַח בשורה של עתונים אירופיים. ניתן לקריאה או להורדה (בפורמט PDF אטרקטיבי) באתר הרשת של “אסטרטגיה מזרח תיכונית באוניברסיטת הרווארד”

    blogs.law.harvard.edu/mesh/pages/laqueur_disraelia/

    אני עדיין מקווה לכתוב עליה בנפרד.

Leave a Reply for יואב קרני