סלט מקדוני, עִזִים אלבניות ודו-שיח בלקני מאוד

תיאטרון האבסורד הבלקני חוזר: עוד מדינה אחת נולדת מתוך הטרגדיה האין-סופית. מתי תיפסק ההתפצלות הזו? ואיפה היא תיפסק? ואם קוסובו, אז מדוע לא קטלוניה, וסקוטלנד? ואולי יהיו לאירופה עוד 22 מדינות חדשות?

 

“האדם הוא הסגנון”, אמר פעם הרוזן הצרפתי דה ביפוֹן. אולי גם האומה היא הסגנון.

הנה כך הודיע עתון חשוב בפרישטינה הבירה על הולדת הרפובליקה של קוסובו ביום ב’ השבוע: המלה ההיא של ארבע האותיות פלוס YU, שהוא סימנה הבין לאומי של יוגוסלביה עליה השלום. שלושת האנשים, שעורכי ‘אקספרס’ הקוסובארי היו רוצים לעשות להם משהו לא נעים, הם (משמאל לימין) ניקולא פּאשיץ’, שהיה ראש ממשלת סרביה בזמן סיפוח קוסובו ב-1913; טיטו, שהיה מייסד הפדרציה היוגוסלבית ונשיאה במשך 34 שנה; וסלובודן מילושביץ’, מנהיג סרביה בזמן מלחמות סוף-יוגוסלביה של אחרית המאה ה-20. אין זה כלל מן הנמנע שכל השלושה, ורבים אחרים, ראויים לגידוף עסיסי. אבל הכותרת הראשית הראשונה בקוסובו העצמאית? אני חושב שלא

אם מלחמות הבלקן מזכירות משחקי כדורגל אלימים במיוחד אין זה אלא מפני שהיציעים מגיבים באותו אופן על כל סוגי הכדורים. ביום הולדתה של קוסובו היו לעורכי העתון הסרבי הזה בדיוק אותן האסוציאציות המלומדות שהיו לעורכים מקוסובו. שלושת יעדי האקט הסרבי הם (משמאל לימין) הנשיא בוש, ראש ממשלת קוסובו האשים תאצ’י והממונה על קשרי החוץ של האיחוד האירופי חאבייר סולאנה. המשך, אל נכון, עוד יבוא

 

 

נחמת ישראלים: יש עדיין אזורים גיאוגרפיים שאירופים שונאים אינסטינקטיבית יותר מן המזרח התיכון. לא סתם שונאים, אלא חורקים שיניים. יש להם חשבון מר וארוך עם השוליים הגיאוגרפיים ההם: הבלקנים.

בִּפְרוֹשׂ המאה ה-20, “מקדוני” היה שם כמעט נרדף לטירוריסט. האוסף הבלתי אפשרי של בני לאומים שונים, החיים ומתים בצפיפות איומה, העניק השראה ל macédoine, סלט הירקות הפופולרי של המטבח הצרפתי (להבדיל מ’מקדוניה’ האיטלקי, שהוא סלט פירות). כשהאירופים רצו לבטא התפצלות טריטוריאלית לא-רציונלית הם הפכו את הבלקן לפועל (to balkanize, באנגלית).

כאשר אירופה לבשה ארשת ציווילית, וחדלה להחליף ממשלות במהפכות דמים, בשלהי המאה ה-19, הסרבים הוסיפו לרצוח את מלכיהם שעל מנת להחליף אותם במלכים אחרים. הבלקנים היו חמומי מוח, הם היו נוחים להתרגש, הם היו יורים ורק אחר כך מציעים לקרבן להרים ידיים. הם בישלו שתי מלחמות איומות בתוך שנה אחת (מלחמת הבלקנים הראשונה והשניה, 1913-1912).

וילהלם השני, קיסרה השלישי והאחרון של גרמניה, לא היה איש שלום, אבל ב-1913 הוא התמלא בחילה לנוכח מאורעות הבלקנים. כאשר הסרבים רצו מוצא לים האדריאטי, ואיימו לכבוש את אלבניה, שעתה זה נולדה, וילהלם אמר, “אנחנו לא נצא למלחמה בשביל כמה עיזים אלבניות”.

והוא לא יצא. גם הסרבים לא יצאו. הם נרתעו מפני אולטימטום אוסטרי. שנה אחת אחר כך הם לא יירתעו, והאוסטרים יכריזו עליהם מלחמה, וגרמניה תצטרף, ורוסיה, וצרפת, ובריטניה, ואירופה תעשה את נסיון ההתאבדות הכמעט-מוצלח הראשון שלה בתוך עשרים שנה.

בדם ואש נפל הקיסר לאזאר

הסרבים התחילו את המאה ה-20 בחריקת שיניים. הם חשבו שמגיע להם הרבה יותר. הם התגעגעו אל ימי הזוהר של “הקיסרות” הסרבית מימי הביניים המאוחרים. תקומתם, לאחר כמעט 500 שנה של שלטון טורקי, חייבה את גאולתו של שדה הקרב שבו נפל נסיכם המהולל לאזאר ב-1389, בנסיון שווא לעצור את הטורקים. הם מאמינים, ואולי הם צודקים, שאילמלא קרבנם, העוסמנים היו דוהרים באין מפריע אל מרכז אירופה, ומחליפים את הקתדרלה של קלן במסגד גדול.

שדה הקרב ההוא נמצא בחבל שהסרבים קוראים לו קוסובו, ותושביו האלבניים (90% של האוכלוסיה) קוראים לו קוסובה, ואבוי לכם אם לא תיזהרו בַּהֲגִיָה.

 

קוסובו בשנית לא תיפול. אבל היא נפלה גם נפלה. הציור הזה מראה את הקרב האחרון של צבא סרביה בקוסובו נגד הפולשים העוסמניים ב-1389. הציור מופיע, ללא ציון מקורו באתר רשת סרבי

 

 

 

 

קוסובו הוא התסביך הלאומי של סרביה. לאומנים סרביים משווים אותו, במפורש, עם ירושלים של היהודים. ב-1987 נאספה עצרת ענקית של לאומנים סרביים במקום הקרב האחרון של לאזאר, והאזינה להבטחתו החגיגית של פוליטיקאי שאפתן שלא לנוח ולא לשקוט עד שישיב את זכויות הסרבים על כנן. שמו היה סלובודן מילושביץ, והוא זרע ביום ההוא את זרעי האסון הבלקני של שנות ה-90.

מאחר שהסרבים רצו הכול או לא כלום, הם נשארו בלא כלום. השבוע הם איבדו רשמית את קוסובו. בעיני שונאי בלקנים ותיקים, האַמֶבַּה חוזרת ומתפצלת. זו תהיה המדינה השביעית על חורבות יוגוסלביה. השביעית.

שמינית, תשיעית, עשירית

הגיון הקמתה מצדיק את המשך התהליך. המיעוט הסרבי בצפון קוסובו יפרוש, ויקים מדינה שמינית. ואו אז יפרוש גם המיעוט האלבני בתוך סרביה, ויקים מדינה תשיעית. והמיעוט האלבני במקדוניה יחליט שמספיק לו עם סלט הירקות, ויקים מדינה עשירית. והסרבים של בוסניה יתבעו לעצמם דגל והמנון (אחת-עשרה). והקרואטים של בוסניה (שתים-עשרה), וההונגרים של צפון סרביה (שלוש-עשרה), והרומנים של צפון מזרח (ארבע-עשרה).

ואם כבר — ובייחוד אם אירופה ואמריקה יזדרזו להכיר במתפצלות — רוסיה תכיר בעצמאותן של שתי מדינות מורדות בקווקאז (אבחזיה ודרום אוסטיה, השייכות חוקית לגרוזיה, או כמו שקוראים לה כיום בארץ “גיאורגיה”, אלוהים בלבד יודע למה), ושל מדינה מורדת אחת התקועה בין אוקראינה למולדובה (הלוא היא מדינת עֵבֶר-הדנייסטר, או טְרַאנְסְדְנִיסְטְרִיַה); ואולי תעודד גם את חצי האי קרים לפרוש מאוקראינה.

האבחנה: בלקניטיס

“מנהיגי הפלסטינים קודחים. אבל לא בגלל מזג האויר, ואפילו לא בגלל החיסולים. הם קודחים, כי הם מתבוננים בבלקנים, וחוטפים קנאת אלבנים חמורה. איך זה יכול להיות – הם שואלים את עצמם (כנראה) – שהאלבנים מצליחים להביא לצידם את המערב, כל אימת שהם מנסים להרוס מדינה, ולוקח להם מקסימום שלושה חודשים. המשימה הפלסטינית: אלבניזציה של עצמם, סרביזציה-מקדוניזציה של ישראל. רק איש אחד עומד עכשיו בדרכם, ומסרב (לפי שעה) להשתגע. שמו אריאל שרון”

התפרסם במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, אוגוסט 2001

וארמניה תגיד אז למה בעצם שלא תַכּירוּ בנַגוֹרנוֹ קַרַבַּךְ, המובלעת ההררית השייכת נומינלית לאזרבייג’אן. והטורקים של קפריסין יגידו, אז למה לא אנחנו. ומה יגידו קטלוניה וארץ הבאסקים של ספרד, וסקוטלנד של בריטניה (בשלוש האחרונות יש תנועות עצמאות רבות השפעה)?

כמה מדינות כבר ספרנו כאן? אם אינני טועה עשרים-ושתיים. היתכן שביבשת אירופה יקומו בשנים הקרובות עוד 22 מדינות עצמאיות?

ואם יהיו שתי מדינות אלבניות (או שלוש, או ארבע), ושתי מדינות ארמניות, אז מדוע שלא יהיו שתי מדינות פלסטיניות לצד ישראל? אולי שתי מדינות ישראליות לצד פלסטין?

זה נשמע כמעט כמו פארסה, אבל זה בעצם לא. הגדרה עצמית היא עיקרון נעלה, ומי אנחנו כי נלין עליו. אבל כמו כל עיקרון נעלה, קל להביא אותו עד אבסורד.

יוצאים מירושלים דקוסובו

האלבנים של קוסובו ידעו ייסורים ניכרים בסוף שנות ה-90. תנועת העצמאות שלהם היתה לא-אלימה למופת, עד שחלקים שלה פנו לאלימות, ב-1998. הסרבים חסרי העכבות השיבו באלימות דיספרופורציונלית, ועד מהרה מיליון אלבנים נמלטו אל מעבר לגבול. עולם של סי.אן.אן ראה, ספק כפיים – ויצא למלחמה. 72 יום הפציצו מטוסי נאט”ו את ערי סרביה ואת התשתית שלה. לסרביה לא היתה בררה, אלא לצאת מירושלים דקוסובו.

הפצע של קוסובו לא הגליד בשום מקום, אבל בסרביה הוא עדיין מלא מוגלה. סרביה היא המנוצחת הגדולה ביותר של התמוטטות הקומוניזם. היא היתה הרפובליקה הדומיננטית, בפדרציה גאה וגדולה, עם חוף ים ארוך ונאה, עם יחסי חוץ מפותחים להפליא (יוגוסלביה, בימי הנשיא המייסד טיטו, היתה אחת הארצות הפופולריות ביותר בעולם, מנהיגה בזכות עצמה של מחנה “המדינות הבלתי מזדהות”).

היא איבדה כמעט הכול. היא אולי אינה ראויה לאהדה מיוחדת על הנסיבות שבהן איבדה: היא ניסתה לכבוש, לגרש, לדכא; היא נתנה את ידה ל”טיהור אתני” (למען האמת, היא העניקה לעולם את עצם המושג הזה), וּבִשמה קשור מעשה הטבח האיום ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השניה (שְרֶבְּרֶנִיצַה, 1995).

אבל ההיסטוריה של אירופה ממחישה מה רע הוא הרעיון להעניש את המנוצחים יותר מדיי. כאשר קוסובו תיקרע מסרביה, אין זה כלל מן הנמנע שלסרביה לא יהיה עוד שום עניין בסטאטוס-קוו. היא תדמה לגרמניה ולרוסיה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. הרהורי נקם ילַווּ את כל מעשיה. למען האמת, הם כבר מלווים.

וּממרחק, רוסיה המתעשרת, השוחרת נקם בעצמה, לוטשת עיניים מאיימות. אילו היה נשיא ב-1999, ואילו ארצו היתה עשירה ובטוחה בעצמה, ולדימיר פוטין לא היה מרשה לנאט”ו לכבוש את קוסובו. עכשיו, פוטין מאיים במפורש בחידוש מירוץ החימוש עם נאט”ו.

ההבדל בין ימינו ובין ימי השיא של המירוץ הקודם, לפני 25 שנה, הוא שאז רוסיה הסובייטית היתה קבצנית אביונה, מסובכת במלחמה חסרת סיכוי באפגניסטן. ארה”ב ניצחה במירוץ החימוש ההוא ללא קושי, וזירזה בזה את התמוטטות ברית המועצות. הקערה התהפכה. ארה”ב שקועה עד צוואר בעיראק ובאפגניסטן, חובה הלאומי תפח עד תשעה טריליון דולר, היא עומדת במשבר כלכלי ופיננסי שאת ממדיו עדיין אין איש יודע.

רוסיה וסרביה נגד שאר אירופה הוא תרחיש לא בלתי סביר. העיזים האלבניות של הקיסר וילהלם חוזרות ותופסות את מקומן על במת אירופה.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

המגיבים מתבקשים בכל לשון של בקשה להגביל את תגובתם לנושאים הנידונים ברשימה הניתנת כאן. תודה.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

27 Responses to “סלט מקדוני, עִזִים אלבניות ודו-שיח בלקני מאוד”

  1. ד.ט הגיב:

    המערב שלל ושולל פרישה של המחוזות הסרבים מקרואטיה ומבוסניה. בקרואטיה נפתרה הבעיה בטיהור אתני זריז שלא עשה כותרות, אך בבוסניה תקועה עדיין הרפובליקה סרפסקה בלי שום רצון. אני חושב שהם היו מעדיפים להתאחד עם סרביה, אילו נשאלו – והם לא נשאלים.

    ואילו בקוסובו, חלק מן הרפובליקה של סרביה ולא רפובליקה לשעבר, מתעקש המערב על לא פחות מעצמאות מלאה. הסרבים היו נכונים להציע הרבה יותר מאוטונומיה.

    מדוע?

    לגבי גאורגיה, הסבר מקיף ונאה בוויקיפדיה העברית, מקור מצויין לנושאים גאורגיים: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%A9%D7%9D_%22%D7%92%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%92%D7%99%D7%94%22

  2. רועי מיל הגיב:

    לתת ל-90% אלבנים לחיות תחת שלטון סרבי? לתת ל-10% הסרבים להמשיך לחיות שם במובלעות ממוגנות?

    נראה שבבלקן, בסופו של דבר, הטיהור האתני ההדדי הזיק מאוד לסרבים, אך היטיב עם הקרואטים, האלבנים של קוסובו ואחרים: לפחות מבחינה “לאומית” לאלה שלא חוסלו בדרך.

    הסרבים טוענים כל הזמן שהפשעים בשנות ה-90 היו רב צדדיים, בניגוד לפוליטיקה ולתקשורת הבינלאומית שהייתה חד צדדית נגדם (מזכיר במשהו את מצבנו, פרט לעובדה שאצלם גם ארה”ב הייתה בצד שמנגד).

  3. ד.ט הגיב:

    של מיליון אלבנים מקוסובו אירע במקביל למתקפת נאט”ו, החל במרץ 1999. כמובן, אין בכך כדי להצדיק את המעשה אך יש בכך כדי להטיל ספק בהיגיון המוסרי והמעשי של פעולת נאט”ו.

    מייד עם תום ההפצצות חזרו האלבנים ומול עיני נאט”ו גירשו באלימות כמחצית מן הסרבים ועוד אלפי צוענים ובני מיעוטים אחרים. היתר התרכזו ברובם הגדול במובלעות שבהן הם רוב.

  4. דודי קינג הגיב:

    אני לא רואה שום רע במגמת ה”בלקניזציה”, או ההתפצלות להמון מדינות זעירות. אם כבר, הרוע טמון בעיני במדינות-על כמו רוסיה, למשל, המתעקשות לכפות את שלטונן על מי שלא חפץ בו. לדעתי עולם שמורכב שהמון מדינות זעירות יהיה מקום הרבה יותר נעים לחיות בו.

    ואם לחשוב על דוגמא היסטוריה, יוון הקלאסית (סביב המאה ה-5 לפנה”ס) הייתה ישות שהורכבה ממאות (!) ערי-מדינה זעירות ועצמאיות לחלוטין. זו הייתה תופעה תרבותית, חברתית ומדינית מרתקת – שיצרה את אחת מהפריחות האינטלקטואליות והיצירתיות הגדולות בתרבות האנושות. מה רע? למה להתעקש על מדינות מלאכותיות כמו יוגוסלביה-לשעבר (או כמו עיראק)?

  5. Danny Pinkus הגיב:

    אני מסכים איתך שצריך להפסיק להעניש את הסרבים אך להחזיר להם את קוסובו לא נראה לי אפשרי.

    האזור היה נמצא תחת משטר נאמנות של האו”ם כבר 10 שנים. כמה זמן זה היה יכול להימשך? להחזיר את האזור לסרביה לא אפשרי – כפי שהבחירות האחרונות הוכיחו הלאומנות עדיין חזקה מאוד שם, וקשה לראות איך סרבים ואלבנים היו מגיעים לאיזשהו אוטונומיה מוסכמת. אלא אם אנו חושבים שלהשאיר איזור שלם באירופה בכיתה הטיפולית עד הודעה חדשה (וזה לא כאילו משטר זה השיג הרבה: הכלכלה על הקרשים, והמיעוט הסרבי נרדף ע”י הרוב הסרבי), אין ברירה אלא לתת לקוסובו עצמאות. אני מקווה שאלבניה וקוסובו יוכלו להתאחד – אבל זה מחוץ לעניין.

    כמו המגיב הקודם, אין לפי דעתי רע בריבוי מדינות. אני חושב שיש מקום לאיחוד האירופי לאפשר לרפובליקה סרפסקה (בוסניה הסרבית) – שהיא בעקבות הטיהורים האתניים ההדדיים סרבית כמעט לחלוטין – לפרוש מן האיגוד הפדרלי המלאכותי הנמצאת תחת שלטון נציב עליון אירופי שבו מכריחים עמים ששונאים אחד את השני לחיות יחדיו. אם מדינה זו רוצה להסתפח לסרביה צריך לאפשר לה.

    לגבי סרביה: אני מקווה שהם מבינים שהלאומנות הכוחנית לא הואילה להם. הם הפסידו במלחמה ואיבדו שטחים, אבל יש להם מזל שעדיין יש להם מדינה עצמאית, שאין שום סיבה שעם הרבה עבודה ומסירות לא תוכל להפוך לפינת חמד של אירופה. יחסים טובים עם רוסיה זה דבר מצוין, אבל אני לא מבין מה יש לסרבים להרוויח מלהיות קוץ רוסי בתחת של אירופה. בינתיים הם לא הולכים לשום מקום.

    מנקודת מבט ישראלית, עיקרון ההגדרה העצמית של עמים הוא עיקרון שרצוי שהקהילה הבינ”ל תאמץ אותו, במיוחד בזמן ששבו בשמאל גוברת הפופולריות של רעיון מדינה דו-לאומית. זה לא אפשרי וזה לא רצוי וצריך לרדת מזה.

  6. יובל וינקלר הגיב:

    ראשית שאלה משועשעת – הכיצד, מרשימת המדינות ההולכות להתפצל, נפקד מקומה של בלגיה, שנראה שנמצאת על סף התפצלות לפלמיה ו-וולוניה?
    אני חושב שאירופה דווקא הולכת לכיוון אחר – התפרקות להמון מחוזות שונים, עם מידות שונות של עצמאות. קטלוניה, אותה הזכרת, היא במידה רבה כבר עכשיו “מדינה עצמאית”. לפני שנים מעטות היא קיבלה אוטונומיה כמעט מוחלטת מבחינה תקציבית, יש לה כבר שנים רבות אוטונומיה תרבותית מוחלטת, ונראה שמלבד סוגיות ספורט כמעט אין שום דבר שקושר אותה לספרד הגדולה יותר מאשר אוסטריה קשורה לגרמניה.
    הדבר תקף, במידה רבה, גם לגבי הבאסקים בספרד.
    שינויים אלו, בוודאי עם הקמת האיחוד האירופי, שהחברות בו וויתרו על מידת עצמאות מסוימת כדי להנות מזכויות אחרות, הביאו דווקא להחלשת התנועות הלאומיות בשני המחוזות הללו (וגם במחוז ולנסיה, אותו לא הזכרת).
    גם סקוטלנד, אגב, כבר זכתה לפרלמנט משלה ולאוטונומיה חוקית וכלכלית מסוימת.
    ברגע שמדינה מצטרפת לאיחוד האירופי, מקבלת על עצמה את האירו ומוותרת על עצמאות מוחלטת במדיניות חוץ, וגם בחלקים מסוימים של מדיניות פנים, הרי שההבדלים בינה לבין מחוזות-עצמאיים-עד-מאוד הנמצאים בתוך מדינות באיחוד, כגון קטלוניה, מצטמצמים במידה דרסטית. יותר מכך – ברגע שמדינה כזו מצטרפת לאיחוד, הרי שאם היו בתוכה מחוזות בעלי עצמאות מסוימת, הם “משתדרגים” לכדי כמעט מעמד של מדינה באיחוד.
    מכיוון שנראה שמרבית המדינות מעוניינות להצטרף לאיחוד האירופי, וחלקן מפגינות התלהבות כה רבה (כגון קפריסין הטורקית) עד שהן מוכנות לויתורים מרחיקי-לכת, הרי שהכיוון שסימנת – מדינות חדשות, הוא לא כל כך מפחיד. רק דרך אחרת להסתכל על מצב שבין כה ובין כה מתרחש.
    אותי זה דווקא מרגיע מאוד. זה נשמע לי כמו פתרון לא רע בכלל.

  7. חייש הגיב:

    יתכן שקשה לממש מפלצות תעשיה ענקיות ללא מדינת ענק בגבך (למרות שכיום זה פחות ופחות נכון), אבל בכל היבט אחר שאני יכול לתאר לעצמי, אין שום סיבה שכל קבוצה שיכולה להחזיק מעמד כמדינה בכוחות עצמה, שמעוניינת לעשות זאת, ושיש לה תביעה היסטורית סבירה על השטח והאוכלוסיה, לא תהפוכנה למדינה.
    הסקנדינבים היו מרוויחים משהו לו היו מתאחדים? ארצות הברית של מדינות ערב? רפובליקת שפלת אירופה?

    היאח הידד לאלבנים בקוסובה ולגיאורגים בגיאורגיה (רק הרוסים קוראים להם גרוזינים), שם העתיד. ביזור של כוח לאומי וכלכלי.

  8. עמנואל ילין הגיב:

    א. תוך כדי קריאה, עלה בדעתי (משום מה בפעם הראשונה) שאולי יותר מדויק מלקרוא לקוסובו “ירושלים של סרביה” לקרוא לה “מצדה של סרביה”. האם היינו מתעקשים כל כך על מצדה אם במקרה היא היתה אחרי 48 מאחורי הקו הירוק, כמו על ירושלים? קשה לי להאמין.

    ב. עד כמה שזכור לי קוסובו היא באמת מה שפוצץ את כל יוגוסלביה. זה לא רק ההכרזה החגיגית של מילושוביץ’ בשדה הקרב בקוסובו, אלא שאחרי זה השליטה בקוסובו נעשתה יותר ויותר קשה, ודרשה מיגוסלביה יותר ויותר מאמץ ומשאבים, עד שלסלובנים ולקרואטים פשוט נמאס לממן ולאייש את השגעון הזה, וזה היה מניע חשוב בפרישה שלהם.

    ג. אם אפשר היה לעצור את הבלקניזציה של יוגוסלביה זה כנראה היה השלב ההוא, של פרישת סלובניה וקרואטיה. אבל אז דוקא גרמניה המתחדשת והמתאחדת בחשה באירועים ולא רק שמיהרה להכיר בפרישה, אלא (לפי מה שזכור לי ושמעתי) ממש עודדה את בעלי בריתם מימי מלחה”ע השניה להקים מדינה עצמאית. עד היום לא ממש הבנתי למה הם עשו את זה, אבל בכל מקרה כנראה אחרי שזה קרה כל השאר היה כבר בלתי נמנע. אני ממש לא רואה איך אחרי מה שהסרבים עשו לאלבנים (ולהפך) הם יכולים לחיות במדינה אחת.

    ד. שאלה – האם קוסובו תשאר עצמאית? האם הם בכלל רוצים להשאר עצמאיים, או שהרעיון הוא מתישהו לחבור לאלבניה?

    ה. מה זה הדגל המזעזע שלהם עם מפת המדינה על הדגל? איך אפשר לצייר דגל כזה? אני חוכך בדעתי האם מדינה שבוחרת דגל כזה ראויה להכרה. ויותר חשוב – האם זה נבחר בכוונה בשביל למנוע פשרה במסגרתה בכל זאת חלקים מקוסובו שעדיין מאוכלסים בסרבים יעברו לסרביה?

  9. רוגל הגיב:

    האם האיחוד יצליח לצקת לתוך עצמו משמעות מעבר למפלצת הבירוקרטית בבריסל. האם האיחוד יצליח לבנות מבנה פדרלי שיצליח לשמר על מבנה פוליטי יציב מחד ועדיין יאפשר לגורמים האתנים/לאומיים/שבטיים השונים מספיק עצמאות וחופש. אני בספק האם האיחוד האירופי יצליח ליצור מודל משוכלל יותר שיהווה תחליף למדינת הלאום הקלאסית, אבל זהו בהחלט הכיוון שהאיחוד צריך לחתור אליו

  10. יואב קרני הגיב:

    אני בהחלט מבין את הגיוֹן הפדרליזם. קונפדרציה וולונטרית לחלוטין, עם דרגה גדולה של ביזור, היא רעיון טוב. אבל רעיון רע מאוד הוא לגזור כליה על כל תבנית של דו-קיום, או רב-קיום,

    אתני. יש מרחב ניכר בשטח שבין כפיפה מלאה של קוסובו לשלטון סרבי ובין עצמאות. הסרבים היו מקבלים נוסחה קונפדרלית עם ערובות בין לאומיות, שהיתה מתמזגת בבוא היום עם האיחוד האירופי. העצמאות החד-צדדית היא פצצת זמן.

    אני גם מתקשה לרחוש עודף אהדה לאנשים המנהיגים עכשיו את קוסובו. הם התחילו מאבק אַלים ב-1998, חלקם היו מסוּוָגים כטירוריסטים לכל דבר, הם הוציאו את סרביה מדעתה והניבו את הקטסטרופה של 1999 (אגב, זה מה שחמאס מקווה לעשות לישראל, וזה מה שישראל של בנימין נתניהו אמנם תתפתה לעשות. כתבתי רשימה על ה’בלקניטיס’ של התנועה הלאומית הפלסטינית, ואני נותן לה מראה מקום במסגרת שהוספתי למעלה).

    כשלעצמי אני מעדיף מדינות קטנות, אפילו קטנטנות, וּבלבד שהן ליברליות וּפתוּחוֹת, ונכונות לוותר על סממנים ידועים של זהות לאומית, בייחוד שנאת-זרים. עולם של אלפי דוכסויות לוקסמבורג (עם דוכסים או בלעדיהם) היה עדיף לאין ערוך על האלטרנטיבה. הדוגמא של לוקסמבורג מניחה רציונליות שוחרת שלום. אבל לוקסמבורג היתה אפשרית רק מפני שהיא שוכנת בחברתם של ענקים, ורק מפני שאירופה איבדה את עצמה לדעת בשתי מלחמות עולם.

    בוריס ילצין, כאשר נבחר ליושב ראש הפרלמנט הרוסי בשלהי התקופה הסובייטית, השמיע סיסמא מפורסמת בשעתה, “הבו לנו חמישים טַטַרסטַנים” (טַטַרסטַן היא רפובליקה אוטונומית בתוך הפדרציה הרוסית, שהוקמה נומינלית בזמן סטאלין לתועלת המיעוט הטטרי-טורקי-מוסלמי על גדות הוולגה. ב-1990 היא הכריזה “ריבונות”, שהיתה כמעט עצמאות).

    מה טוב היה הרעיון של קונפדרציה רוסית וולונטרית של עשרות מדינות קטנות, ידידותיות ושוחרות שלום, הלהוטות לשתף פעולה למען רווחת תושביהן. אנדריי סחרוב דיבר עוד בזמן הסובייטי על קונפדרציה שתחליף את ברית המועצות. (אגב, הוא גם רצה לראות את גרוזיה מתפרקת לגורמיה, וחשב שהיא “אימפריה”. ואגב אגב, אני מוכן לקרוא לגרוזיה בשמה האמתי, “סאקארטוולו”, אבל השם “גיאורגיה” הוא חסר שחר.)

    לרוע המזל אנחנו יודעים איזו דינמיקה הרסנית הניבו הימים ההם. אני שוטטתי חודשים ארוכים בהרי הקווקאז, וראיתי פנים אל פנים את התוצאות. תמכתי בעצמאות צ’צ’ניה, כתבתי על זה ספר, וגם שורה של מאמרים בעתונים אמריקניים, מתוך אותה נקודת מבט ליברלית והומנית, המתייראת מפני רוסיה צנטרליסטית, שונאת זרים וּמעוטת חרויות.

    אבל התוצאות של התפרקות ברית המועצות לא היו טובות. בחוכמה שלאחר מעשה נראה שנוסחה קונפדרלית היתה עדיפה על התפרקות המדינה לגורמיה, ובמקרה העצוב של צ’צ’ניה לגורמי-גורמיה.

    אני גם ביליתי קצת זמן במזרח טימור, וראיתי את תוצאות עצמאותה הלא-בשלה. נשיא מזרח טימור, ראמוס הורטה, שניצל בשבוע שעבר מנסיון התנקשות בחייו, אפילו אמר לי כי חוכמה שלאחר מעשה משכנעת אותו שמוטב היה למזרח טימור להיות מחוז פורטוגלי במקום לקבל עצמאות. (לא אפשרי, כמובן, מפני שפורטוגל היתה להוטה להיפטר אז מכל נחלותיה הקולוניאליות.)

    יש ארצות וַחֲבָרוֹת אנושיות שייצאו נִשׂכָּרוׁת מהתפצלות ויידעו איך לנהוג בה. אני מניח שאילו ארץ כגרמניה היתה מתפרקת, היא לא היתה חוזרת אל נוסחת 500 הנסיכויות של ימי “הקיסרות הרומית הקדושה”, עם חומות מכס ועם מלחמות מקומיות. בריטניה היתה עומדת בהתפרקות לשניים או שלושה מרכיבים. אני מניח שדנמרק תסתדר בלי גרינלנד, וסיום בלגיה (איך יכולתי לשכוח) היה מעורר בעיות רק אצל חובבי שוקולד בלגי. אבל ברוב המקומות, התפרקות היתה מזמנת ייסורים וצער, והיתה זורעת את זרעי המלחמה הבאה.

    מעניינת ההערה שפרישת קוסובו היא תזכורת על מגבלותיה של נוסחת המדינה הדו-לאומית אצלנו. אני מסכים, ומתעניין לדעת איך שמאל רדיקלי ינסה ליישב את הסתירה בין תמיכתו בעצמאות קוסובו וּבין התנגדותו למדינת-הלאום הציונית. אשר לי, אני חושב שקוסובו אינה שוות ערך של הגדה ושל עזה, אלא היא שוות ערך של הגליל.

    יום אחד ישראל תידרש להתפרק מנכסיה בגליל, ואני מכיר כמה אנשים רציניים ופטריוטיים המוכנים לשקול את זה. בלי הגליל ישראל תהיה כמעט חד-לאומית.

    אני חושב שזה רעיון רע, גם מפני שהתכווצות טריטוריאלית כזאת תקצר מאוד את תוחלת החיים של מדינת הלאום, ותשכנע את כל רואיה שהיא נכנסת למצב של כניסת נכסים; וגם מפני שמדינות חד-לאומיות הן מעבדות של אי-ליברליות ושל קסנופוביה. ראיתי מה קרה למדינות כאלה — ארמניה ואזרבייג’אן הן דוגמאות טובות — לאחר שנפטרו ממיעוטיהן הגדולים מאוד בעקבות התפרקות ברית המועצות.

    קשה לי שלא לרחוש אהדה למניעי האלבנים של קוסובו. קשה למנוע חרות מאנשים הרוצים בה. אבל אני גם מוצא את עצמי רוחש אהדה לסרבים שעולמם חרב עליהם. זו היתה ארץ אבותיהם, והיא עזבה אותם. מה חבל שהבלקנים הם שדה של משחק סכום אפס.

  11. אלון ניסר הגיב:

    כי עולם כזה מנוגד לכיוונים הבסיסים של הכלכלה העולמית? כי המוני מדינות קטנות ונפיצות (45% אבטלה במדינת קוסובה הצעירה..) לא יוכלו להשקיע בפיתוח כחלק מפדרציות גדולות אלא ישקיעו את מעט התקציב שלהם בצבא ראוי למדינה עצמאית ושנואה על שכנתה הגדולה, המוני שגריריות ובירוקרטיה מדינתית, על גבולות מכס ותחזוק מטבע עצמאי ועוד עוד

    צדק יואב שהזכיר שהעיזים הבלקניות כבר הביאו למלחמת עולם אחת ולטיהור אתני*2 (או שלוש) בבוסניה ובקוסובו.. ואולי השאלה שצריך לשאול היא מדוע חלקים מאירופה מעודדים את הבלקנים לחזור להתפצל? מי באירופה לא מקדם את הפתרון למזרח אירופה שהאירופאים מקדמים לעצמם של פדרציה- מדינת על באיחוד האירופאי.
    לדעתי האירופאים משחקים כאן במשחק מסוכן (ויואב הזכיר את סקוטלנד, והוולשים, את הבסקים והקטלונים,את המיעוטים הגרמניים לסוגיהם..) ואני מקווה שלא נזכה שוב לראות את התגשמות המשפט:
    “הם זרעו רוח וקצרו סופה”

  12. אלון ניסר הגיב:

    א. גם אני נוטה להסכים בנושא גרמניה- הבוחשת המרכזית בקלחת הזו- לא ברורים לי המניעים- אבל לראשונה מאז האיסורים החמורים של תום מלחמת העולם השנייה פעל צבא גרמני מחוץ לגרמניה בפלישה של נאטו לקוסובו..
    ב.מי ירצה לחבור לאלבניה, המדינה הענייה והמפגרת של אירופה? זה רק פוטנציאל להגדיל את כמות אבק השריפה בחבית.
    ג. ולקטע החשוב לטעמי – שאל עמנואל כיצד יוכלו הסרבים והקוסוברים לחיות יחד אחרי מה שעשו זה לזה והתשובה שלי היא שיש מודל שאיננו הפרדות אתנית – למודל הזה קוראים רואנדה (ובמידות ידועות גם דרום אפריקה שהמציאה את הדגם שרואנדה אימצה) שגם היום אחרי רצח של מיליון בני טוטסי ע”י בני הוטו הצליחה ממשלחת רואנדה החדשה (שמונהגת ע”י איש טוטסי!)לכונן מחדש מדינה מאוחדת ותהליך ריפוי ארוך (שרחוק מסיומו) בין הקבוצות האתניות
    הם הבינו שהם נדונו לגור יחד בארץ הזו.. האם הקוסוברים והסרבים יבינו?

  13. רמי נוי הגיב:

    טריליון דולר? מאיפה לקחת את הנתונים האלה? בכל אופן,חבל.חבל שזה מה שהביאו הניאו-שמרנים על ארה”ב.

  14. רוגל הגיב:

    האמריקאי מוערך ב9 טריליון דולר, והוא ממשיך לגדול

  15. יואב קרני הגיב:

    אני מציע לכותב החותם “רמי נוי” להיזהר מאוד בהתבטאויות כאלה, “זה מה שניאו-שמרנים הביאו”. קודם כול, לניאו-שמרנים לא היתה כמעט כל נגיעה לניהול הפיננסי של אמריקה; שנית, יש אנשים שיתרגמו משפטים כאלה, לנוחיותם, “זה מה שהיהודים הביאו”. אלה לא רק דברים בטלים, אלה גם דברים מסוכנים.

  16. רמי נוי הגיב:

    הפיננסי,(תעשיות הנשק של הצבא וחברות הנשק הגדולות,בורסה,השקעות,בנקים,חברות,ה”פדרל” רזורב,שאינו פדרלי כלל וכלל,)כאשר הניאו-שמרנים שולטים במוסדות השלטון. השילוב הזה ,של שמרנים מהצד הפיננסי,וניאו-שמרנים מהצד של מוסדות השלטון,הביא להרס הנוכחי של ארה”ב.איני מחסידי קלינטון,אבל ביל קלינטון השאיר 100 מליארד $$$ של עודפים בקופה,לפני שהוא פרש בשנת 2000 .
    וכן,מה לעשות,עובדה.רבים מהניאו-שמרנים שהשקיעו את ארה”ב עד צוואר באפגניסטאן ועירק,הם יהודים.
    כתבת עליהם בעבר.

    http://www.notes.co.il/karny/641.asp

  17. יואב קרני הגיב:

    חדל-נא במטותא לקרוא פמפלטים או לצטט אותם.

    אוסף של אינטלקטואלים ניאו-שמרניים השיאו עצות לנשיא בענייני חוץ ובטחון שהוא, הנשיא, קיבל אותן לרוע המזל, עד שחדל לקבל אותן. אבל “שולטים במוסדות השלטון”, נו, באמת. והקישור שאתה נותן לרשימה שלי מלפני חמש שנים, מה בדיוק הוא מוכיח? ברשימה הזו אני דן במידה של ביטול בתיאוריית הקונספירציה הקשורה בשמו של ליאו שטראוס. אל תנסה לייחס לי הסכמה עם התיאוריה הזו.

    אבל זה אינו עניינה של הרשימה שבה אנחנו עוסקים, ואינני רוצה לדון עכשיו בניאו-שמרנים. רצונך להתווכח עליהם, אתה מוזמן לעשות כן ברשימות שזה נושאן. כאן אנחנו עוסקין בקוסובו. תודה.

  18. יואב קרני הגיב:

    ועוד הערה אחת: נראה לי שאתה אינך מבין את ההבדל בין חוב לאומי ובין גרעון תקציבי. ביל קלינטון לא “השאיר עודף”. הנתון שאתה מביא, מאה מיליארד דולר או מאתיים מיליארד, יהיה אשר יהיה, נוגע לשנת תקציב. פירושו שהוא איזן תקציב של שנה קונקרטית, או אפילו הניב הכנסות יתר (זאת אומרת, גבה יותר מסים ממה שהממשלה היתה צריכה). החוב הלאומי שקלינטון הוריש היה גדול מחמישה טריליון דולר (חישובים שונים). קלינטון הציע לפרוע את החוב הזה עד 2012 (או, על פי חישוב אחר, עד 2016).

    יש לי הרגשה, אולי לא מבוססת, שהנתונים החלקיים האלה, החוץ-קונטקסטואליים האלה, המתפזרים פה מפעם לפעם הם התוצאה הלא טובה, הלא משכילה, הלא-רצינית, הלא-מועילה של וויקיפדיה. וויקיפדיה נעשתה כלי העבודה של עֲצֵלֵי כל האומות. שמא נחדל להשליך וויקפידיזמים זה בזה?

  19. Danny Pinkus הגיב:

    מוזר לי שהעיתון הסרבי כתוב באותיות לטיניות – חשבתי שהם משתמשים בכתב הקירילי. כל יום לומדים דבר חדש, מסתבר.

    “[אני] מתעניין לדעת איך שמאל רדיקלי ינסה ליישב את הסתירה בין תמיכתו בעצמאות קוסובו וּבין התנגדותו למדינת-הלאום הציונית”

    אני לא חושב שהשמאל הרדיקלי תומך בעצמאות קוסובו, שהושגה אחרי הכל הודות להתערבות צבאית אמריקאית (שנגדה הרי מתייצב השמאל הרדיקלי אקסיומטית).

    “מי ירצה לחבור לאלבניה, המדינה הענייה והמפגרת של אירופה?”

    לא יודע… אלבנים אולי? קראתי שאלבניה נהנית מצמיחה כלכלית בשנים האחרונות, בעוד שסרביה, וקל וחומר קוסובו, מבודדות ומדשדשות. התל”ג של שני הארצות האלה דומה. אם זאת אני מניח שלא יהיה איחוד – פוליטיקאים אינם נוטים לוותר על בסיסי כוח מרצונם החופשי.

    “יש מודל שאיננו הפרדות אתנית – למודל הזה קוראים רואנדה (ובמידות ידועות גם דרום אפריקה […] הם הבינו שהם נדונו לגור יחד בארץ הזו.. האם הקוסוברים והסרבים יבינו?”

    דיבורים כאלה מפחידים אותי. מבלי להכנס להסברים מדוע לא המצב ברואנדה ולא המצב בדרא”פ יציבים, אומר שלפי דעתי זהו מודל שיש לאמצו רק כאשר פיתרון של הפרדה אינו אפשרי. תמיד יש סכנה לתבערה מחודשת שבה המיעוט ימצא את ידו על התחתונה. חוצמזה, אני לא חושב שאתה מבין את המצב שם: ישנה קוסובו, בה האוכלוסיה היא אלבנית, ישנה סרביה, בה האוכלוסיה היא סרבית. האוכלוסיות הן כבר לא מעורבבות. אף אחד לא נדון לחיות עם מי אויבו שעשה לו דברים נוראים. המצב יציב, ושלום על ישראל.

  20. אבנר גורן הגיב:

    עד כמה זה יהיה מוגזם לדמיין את הסטייט דיפרטמנט מחככת את ידיה בהנאה מול הבלאגן בקוסובו?

    הרי כפי שהיטבת לציין, בסיבוב האחרון רוסיה הייתה על הקרשים, האיחוד האירופי היה חלום בהתהוות, וסין עדיין היתה עסוקה בלממן מהפכה קומוניסטית ע”י מכירת אוכלוסיותה לעבדותם של המערב הקפיטליסטי. ארה”ב היתה אז בשירת ההברבור שלה בתור *ה*מעצמה, שבכוח נשיאה להשתמש בבלקנים כהסחת דעת לצרות משפטיות מבית. הבחירה היתה מושכלת מאוד – גם שטח אימונים חלומי באירופה, וגם תזכורת לתושבי היבשת לא לשכוח שהם אלו שהביאו את אמריקה לגודלה הנוכחי.

    עכשיו לעומת זאת, כמו הבריון מכתה ב’ שבכתה ז’ הוא בגודל ממוצע, כולם שמחים לאידה של אמריקה שנמצאת בהתדרדרות מתמדת פחות או יותר מאז. הרוסים פורחים תחת הדיקטטורה המחבקת המוכרת להם כל כך, והאירופאים – מי היה מאמין – הצליחו ליצור חזית יחסית מאוחדת, מעין פרודיה דמוקרטית על ברית המועצות הישנה. שניהם נוטרים לאמריקאים טינה, והם יכולים עכשיו להרשות לעצמם לתפוס תחת בנושאים הכואבים ביותר לארה”ב – כמו מלחמתה נגד ה”איסלמו-פשיזם”

    אז מה יותר טוב, מבחינת האמריקאים, מאשר ששני אלו ימצאו את עצמם שוב בשני צידי מתרס מחורר מכדורים, עם איום על כל מה שהושג בעשור מאז? חשיבותה של ברית נאט”ו תקבל משנה תוקף, ואמריקה
    תוכל לעשות פרצופים של מסכנה ולסחוט מהאיחוד ריבית על כל גרירת הרגליים בנושא עיראק.

    נ.ב. אפרופו וויקיפדיזציה ופירוקם של הבלקנים לגורמים, בעמוד על קוסובו בוויקפדיה ישנו באנר שמודיע “It has been suggested that this article be split into multiple articles accessible from a disambiguation page”

    אירוני מדי?

  21. רמי נוי הגיב:

    שהמצב שבו ארה”ב נמצאת,משפיע על רצונה להתערב בעניין הסכסוכים בבלקן.היריבים של ארה”ב מרגישים זאת,ולכן מרימים ראש.

  22. יואב קרני הגיב:

    “רמי נוי”, המשך השתתפותך בפורום הזה תלוי במסר אישי שתשלח אליי, אל הקישור הניתן למעלה משמאל. הודעת שתשלח מסר כזה עוד לפני כמה שבועות, ולא עמדת בדיבורך. כל זמן שלא אוכל לאמת את זהותך, אני מבקש שתואיל להימנע מלהשאיר כאן הודעות, בשם הזה, או בכל שם אחר.

  23. יואב קרני הגיב:

    כמה נקודות שלא הגבתי עליהן מקודם:

    • ליובל וינקלר: תנועות העצמאות של הבאסקים והקטלנים כלל לא נחלשו. אדרבא, אפשר להגיד עליהן שהן התחזקו. אם יש לך הזדמנות, אני מציע לך לעקוב קצת אחרי העתונות הספרדית, או אחרי עתונות אירופית בלשון אחרת הסוקרת את ספרד. החרדה מפני התפרקותה שלה עומדת ביסוד התנגדותה של ספרד לעצמאות קוסובו. הזכרת את ואלנסיה — אבל לא רק ואלנסיה מרחפת שם. ספרד היא רבת מחוזות חצי-אוטונומיים, מגאליסיה ועד אנדלוסיה. אף אחד מהם אינו מושך החוצה כמו קטלוניה והבאסקים, אבל אפשר להעלות על הדעת נסיבות שבהן הכול ימשכו החוצה. עתה זה התפרסם ספר בספרד, הטוען שב-2005 היתה התארגנות בצמרת הצבא להכין הפיכה, כדי להציל את אחדותה הטריטוריאלית של המולדת.

    אשר להחלפת “אירופה של מדינות” ב”אירופה של אזורים” — זה רעיון ידוע ורב-שנים. כשלעצמו אין בו פגם, חוץ מזה שרוב המדינות אינן רוצות להתפרק, וחוץ מזה שהתפרקות כרוכה בהרבה מניעים נסתרים שביניהם ובין הגדרה עצמית אין ולא כלום, או כמעט ולא כלום. עיין למשל במצע החצי-גזעני של ‘הליגה הלומברדית’ באיטליה.

    מאחר שההתפרקות לאזורים לא תוכל להיות סימטרית — קשה להעלות על הדעת אמנה רב-צדדית שתחליט על פיזור בוזמני של המדינות הלאומיות, זה רעיון שרוח שטות נודפת ממנו — התפרקות תניב בהכרח אי-יציבות ועיוותים במישוואה האירופית. שווה בנפשך התפרקות של בריטניה ושל ספרד, שתוריד את אנגליה ואת קסטיליה למעמד של חברות מדרגה שניה באיחוד, ותקנה מעמד של מעצמות-על לצרפת ולגרמניה. או, לחלופין, התפרקות של כל הארבע, ושל איטליה, שתעלה את פולין למעמד של מעצמת על אירופית.

    • לדודי קינג, דוגמת ערי המדינה של יוון היא נחמדה, אבל אני חושב שמובן שאין היא רלוונטית. ערי המדינה של יוון היו תוצאה של גיאוגרפיה, של תחבורה, של מסורת. המאה הששית לפני הספירה אינה ניתנת לשיכפול. מה גם שערי המדינה של יוון היו עסוקות במלחמות זו נגד זו. דוגמת הנסיכויות הגרמניות של תחילת הזמן החדש מזכירה לנו את התוצאות ההרסניות של פיצול, גם כאשר הוא התרחש בתוך מסגרת כמו-קונפדרלית, ‘הקיסרות הרומית הקדושה’. אפילו ארה”ב של שלהי המאה ה-18 לא יכלה לסבול מדינות אוטונומיות מדיי. הפיכה חוקתית, ב-1788, ביטלה את הקונפדרציה שקמה ב-1776, והחליפה אותה בפדרציה (שנסיון לפרק אותה הניב מלחמת אזרחים איומה שמונים שנה אחר כך). יש אגב כמה שמרנים שמרניים מאוד בארה”ב, החושבים שפיזור הקונפדרציה היה החֵטְא הקדמון, אשר הצמיח “ממשלה גדולה”, ריכוזית ומתערבת, והם מציעים שארה”ב תחזור אל ה Articles of Confederacy. הסיכוי ל”500 ערי מדינה” וולונטריות באירופה אינו גדול, והסכנה של שוחרי הגמוניה חדשים בתוך קונטקסט כזה היא ניכרת.

    • דני פינקוס: אינני בטוח שאני יודע מדוע לא היה אפשר להאריך את הלימבו של קוסובו. בוסניה שרויה בלימבו כזה עד עצם היום הזה, עם עצמאות נומינלית בלבד. היא מנוהלת על ידי נציב עליון של האיחוד האירופי, המפטר ממשלות כרצונו. היה אפשר לכונן משטר נאמנות בקוסובו ל-50 שנה, שהיה מפתח חברה אזרחית ומכניזמים של הסכמה בין-עדתית, והיה נותן לקוסובו סיבות רציונליות להיות קוסובו. שום לימבו אינו רצוי, אבל לפעמים אין מנוס ממנו. אני מעריץ את הפרגמטיות הצרופה שלך בעניין סרביה – “למה לכם להיות קוץ”, “בשביל מה לכם רוסיה” – אבל נדמה לי שאתה מיטיב להבין שלא כל הפוליטיקות טבועות בחותם רציונלי. תסביך קורבני של סרביה עלול להרוס בבוא היום את האיזון העדין של הבלקנים.

    אני מסכים עם הערתו של דני על רואנדה: דו-קיום בין שתי קבוצות עם היסטוריה רצחנית אינו דגם רצוי, וסיכויי השיור שלו מוגבלים. אבל מאחר שיש מדינות דו-לאומיות או רב-לאומיות שאינן ניתנות לפירוק – אלא באמצעות העברה מסיבית של אוכלוסיה – אין מנוס מלפתח נוסחאות של דו-קיום. הגליל למשל יחייב נוסחה כזאת. אני זוכר שדני העיר פעם שאין טעם לעמוד על ישראליות הגליל. בעניין הזה אני נוטה לחלוק עליו.

    • אבנר גורן: ב-1999, האיחוד האירופי לא היה “חלום בהתהַוּוּת”, אלא ממשות מלאה. הוא קם בעקבות הסכמי מאסטריקט (מסטריכט) של 1992. לא בדיוק הצלחתי להבין מה שכתבת על עמדת האירופים בעניין קוסובו. הלוא בין רוּבּם ובין האמריקנים שוררת הסכמה פחות או יותר מלאה על תמיכה בעצמאות קוסובו. עזוב-נא את דימויי “הבריון מכתה ז'”. לא מכובדים ולא נחוצים כאן.

    הציטוט מערך וויקיפדיה על הבלקנים אמנם מצחיק מאוד. ללַמֶדך שאפשר לכתוב על עניינים רציניים בחוש הומור לא-דוחה, זאת אומרת לא כמו הפרשנויות על עניינים בין לאומיים שאני קורא מפעם לפעם, בדרגות משתנות של חלחלה, באתרי רשת ישראליים. שם נדמה לכותבים שוולגריות היא שותפת הכרחית של כל נסיון להיות רציניים.

    • אני קצת משועשע מקריאותיו הנלהבות של חייש לטובת “ביזור של כוח לאומי וכלכלי”. לאיזה ביזור בדיוק אתה מתכוון בעניין גרוזיה (גיאורגיה, אלוהים אדירים, מדוע אני צריך להשתמש בשמה הגרמני של המדינה הזו?)? גרוזיה עצמה מורכבת מקבוצות אתניות, שיש להן מגמות מנוגדות. האם אתה רוצה לבזר את גרוזיה עצמה? לשַלַח החוצה את אבחזיה ואת דרום אוסֶטיה (שהן בחוץ דה פאקטו), ואולי לחזור ולפצל את השאר? הלוא עד נפילתה בידי רוסיה הצארית, בתחילת המאה ה-19, גרוזיה היתה מורכבת משתי ממלכות עצמאיות? אנדריי סחרוב הנערץ קרא לה “האימפריה האחרונה הצריכה דה-קולוניזציה”.

    מורי ורבי הנערץ, מיכאל הרסגור, השתעשע פעם בעיצוב מודל חוקתי שיפרק את העולם לגורמיו עד רמה של שכונה, והכול ישתתפו בקבלת כל ההחלטות. זה היה ועודנו רעיון נשגב, ואני משוכנע שפרופ’ הרסגור פרללי בעולם פרללי הוא יושב ראש הוועד המנהל של ארגון השכונות הפְּלַנֶטַארי, אשר קיבל לאחרונה את החֲבֵרָה ה-578,000 שלו.

    חן חן לכל המגיבים, עונג הוא לי.

  24. אבנר גורן הגיב:

    יואב,

    אני שמח שאתה מרוצה מהדיון האינטליגנטי וההומור הלא-דוחה שאתה מוצא בתגובות כאן, לדעתי תוכל להעמיד זאת לדכותך – אופי התגובות הוא הרי אינדיקטור לטיב החומר המקורי.

    לא הבנת מדבריי את היחס של האירופאים לקוסובו מכיון שלא ממש התייחסתי לזה. באתי לתת רק כיוון סמי-קונספירטיבי (וסמי-מחויך) ליחס של ארה”ב לכל העניין. כמו כן, ההתייחסות אליה כאל בריון היתה פיגורטיבית בלבד, לבטא את רגשות המיאוס המשולבות בקנאה שיש לשחקנים הגיאו-פוליטיים הנוכחיים כלפי מי שהיתה בזמנה על-תקן “מנהיגת העולם החופשי”, ועכשיו הורע במקצת מעמדה.

    בנוסף, ברור שהאיחוד האירופי היה קיים באופן ממשי בסיבוב הקודם של הבלקנים, רק שאז (לפחות בהרגשה שלי) בכלל לא היה בטוח שהיא באמת תצליח להחזיק מעמד, אפילו עוד 10 שנים.

  25. ד.ט הגיב:

    סרביה היתה נכונה להציע לקוסובו אוטונומיה נרחבת מאד, כולל מידה מסוימת של יחסי חוץ (השתתפות בארגונים בינ”ל למשל והשפעה ישירה על מדיניות החוץ של סרביה) ומנגנון ביטחון-פנים נפרד. הצד השני של ההסכם ישמור על ריבונותה הפורמלית של סרביה על השטח בעל החשיבות ההיסטורית, וכן יאפשר לסרביה להגן על הסרבים במחוז ולספק את צרכיהם מבחינת חינוך ותרבות. תנאי נוסף, שהמקומות הקדושים לסרבים (ובניגוד להערת עמנואל ילין לעיל, אלו מקומות קדושים ממש, לא רק שדה קרב) יישארו בפיקוח סרבי.

    אני חושב שהפיתרון הזה עדיף מהרבה בחינות. סיכוייו להצליח עולים על הסיכוי שקוסובו תהיה “דמוקרטיה מולטי-אתנית ורב-תרבותית”. שמונה השנים האחרונות לא נתנו שום סיבה לחשוב שהאלבנים מסוגלים או רוצים בכך. האם הסרבים יהיו מסוגלים לכבד את האוטונומיה של קוסובו? אני דווקא חושב כן.

  26. ד.ט הגיב:

    חתירה לפתרון מוסכם, שלא בהכרח ירצה את השאיפות האלבניות במלואן, היא לא רק דרך צודקת יותר (לדעתי) אלא גם חכמה יותר מבחינת המאבק הבין-גושי המתעורר. רמיסה מוחלטת של סרביה דוחפת אותה לזרועות הרוסים ומחזקת את המחנה הלאומני בתוכה. זה לא חייב להיות כך. מהיכרות מה עם הדור הנוכחי של הסרבים, צעירים רבים רחוקים מלהיות מוטרדים מן המורשת הסרבית עתיקת היומין או מן הפטריארכיה של פץ’, ונושאים עיניהם למערב. גם ההנהגה הנוכחית אינה מילושביץ’, אלא אנשים פרגמטים. כל שצריך כדי שקולם של תומכי הדמוקרטיה והמערב יגבר הוא יחס הוגן מהקהילה הבינלאומית, ולא תכתיבים.

  27. יואב קרני הגיב:

    ד.ט. — אנא חוס ורחם עליי. השתתפותך רצויה, אבל נסה לסכם אותה במסר יחיד, במקום לפזר אותה בחלקים לאורך זמן. כתבת כאן ארבעה מסרים. תודה

Leave a Reply for דודי קינג