הנסיך הקטן של פקיסטן ולמי בכלל נועדה הדמוקרטיה

שלטון עובר בירושה בהרבה ארצות, אבל איזו צורת משטר מעבירה אותו מאמא לבנה בן ה-19? והאם בילאוואל בן בנאזיר ידמה לאביו ולאמו, או אולי יעשה לנו הפתעה כשיהיה גדול? כמה הערות על דמוקרטיה לא-מערבית בעקבות פקיסטן ובעקבות קריסת הנסיון הדמוקרטי של קניה?
 
השבועיים האחרונים של 2007 לימדו אותנו משהו שבעצם לא היה עלינו ללמוד: דמוקרטיה אינה עניין של הגדרה משפטית, היא בראש ובראשונה עניין של מִנהָג.

האמריקנים מאמינים זה שנים שמוסדות טובים מְניבים תרבות פוליטית טובה. הנסיון מראה שכמעט תמיד ההיפך הוא הנכון, התרבות הפוליטית היא המניבה מוסדות. זה נכון בכל מקום, גם בַּמערב המפותח והמתועש. זה נכון שבעתיים בִּמקומות לא-מפותחים ולא-מתועשים.

פקיסטן זימנה לנו בשבוע האחרון טרגדיה וּפארסה, וכמעט קשה להחליט מה משתיהן גרועה יותר.

הטרגדיה היתה כמובן רצח בנאזיר בוטו. תהיה הדעה על הפוליטיקה שלה אשר תהיה, היא היתה אמיצה, היא קיבלה עליה סיכונים איומים, והיא נפלה שדודה. קל לרחוש לה כבוד, קל להרגיש אמפתיה.

הפארסה באה בסוף השבוע של הטרגדיה: משיחת בנה בן ה-19 למנהיג במקומה, בהשגחת אבא.

זו לא היתה הפתעה עצומה, מפני שמפלגת העם של פקיסטן (PPP) היתה תמיד עסק משפחתי. אבא זולפיקאר, נצר למשפחה של רוזנים פיאודליים, יסד את המפלגה ב-1967. לאחר שהגנלים תלו אותו, 12 שנה אחר כך, ירשה אותו תחילה אשתו, נוסראט. הכתר עבר אחר כך לידי הנסיכה בנאזיר, חניכה של בתי האולפנא הנאים ביותר במערב. ב-1988, הגנרל תולה אביה נהרג בתאונת מטוס. היא הורשתה להתמודד בִּבחירות דמוקרטיות, והיתה לראש ממשלה. הכול העירו בפליאה, שהיא “כל כך צעירה”, בת  35 בסך הכול.

איזה איפיון ביולוגי אפשר איפוא לתת לבנה בילאוואל בן ה-19? אמנם כן, אלכסנדר הגדול היה צעיר אפילו יותר כאשר הופקד על ממלכת אביו, אבל תוחלת החיים במאה הרביעית לפני הספירה היתה הרבה יותר קצרה, ואיש לא העמיד פנים שהוא, הגדול-הקטן, מֵגֵן על הדמוקרטיה המערבית או המזרחית.

“לבי לבי לפקיסטן”, כותב האינטלקטואל הפקיסטני-בריטי טריק עלי על פני כל העמוד הראשון של העתון הלונדוני הרדיקלי ‘אינדפנדנט’ בעקבות משיחת בילאוואל. “היא ראויה ליותר מאשר ההצגה הפיאודלית הגרוטסקית הזו”

“מר עשרת האחוזים”

מה מביכים היו הכתרים שנקשרו לבנאזיר מייד לאחר מותה. “מאבקה של בנאזיר למען הדמוקרטיה”? ימי שלטונה (חמש שנים, בין 1988 ל-1996 עם הפסקה באמצע) הצטיינו ביד חזקה, ברטוריקה אלימה וּבִשחיתוּת מבעיתה. בעלה – זה ההופך עכשיו לעוֹצֵר בחצרו של בנה – היה המושחת מכולם. היא מינתה אותו שׂר לענייני השקעות, והוא קיבל הרבה השקעות. הרבה מאוד. כינויו, “מר עשרת האחוזים”, לא היה צריך הסבר.

גם היא גם הוא הורשעו בבית משפט בשווייץ על הלבנת הון, והדעת נותנת שזה היה רק קצה המון-בלאן.

בנאזיר הילכה בשעתה קסמים על המערב. ב-1988 נתלו בה תקוות עצומות. ידידיה הטובים ביותר היו אמריקנים ובריטים, שחבשו יחד איתה את ספסלי הרווארד ואוקספורד. אם למישהו נשקף הסיכוי להוציא את פקיסטן מן החשיכה הגדולה של ארבעים שנותיה הראשונות, בנזאיר היתה האשה.

איזו אכזבה איומה היא הנחילה לכל המקווים. אולי אין זה מספיק לשלוח ילדים לאוניברסיטאות טובות. תחילה צריך להבטיח שהם ישכחו כל מה שלמדו בבית אבא. עירבוב תרבותו הפוליטית של הרוזן הפיאודלי זולפיקאר עם גינוני המערב של בנאזיר הראה שהפיגמנטים של אבא היו דומיננטיים בהחלט.

כללית, תוצאות הפגישה בין מזרח למערב, בין דרום לצפון, לא נטו להניב דמוקרטיה.

ארה”ב למשל ניסתה לגרור את מושבתה הראשונה והיחידה, הפיליפינים, אל מערכת השמש החוקתית שלה. היא שיכפלה בשביל הפיליפינים את כל מוסדותיה, מן הנשיא ומטה.

רבע מאה אחר כך, נשיא שלא רצה לעזוב האריך את המנדט של עצמו ב-13 שנה, וגנב את רוב הכסף הקטן מן הקופה. המסגרת החוקתית אמנם הוחזרה מאז על כנה, אבל רוח החוקה לא צלחה על איש: הפוליטיקה של הפיליפינים שייכת לרחוב ולקסרקטינים, עם נסיונות תכופים של הפיכות צבאיות ועם ניצול מסיבי לרעה של כוח פוליטי.

הבריטים עשו נסיון להשאיר בעקבותיהם את “הדגם של ווסטמינסטר”. הם הצליחו בדומיניונים – בקנדה, באוטרליה ובניו זילנד, אם כי לא בדרום אפריקה. הודו היא הצלחה יחסית; לא כן פקיסטן ובנגלאדש, מלזיה וסינגפור.

רבע מאה לאחר תחילת הסתלקותם של הבריטים מאפריקה (ב-1957), הדמוקרטיה הממשית היחידה בכל היבשת היתה בוצוואנה דלת-האוכלוסים, באפריקה הדרומית.

הצרפתים אפילו לא טרחו להעמיד פנים, וכמעט כל מושבותיהם עברו מייד לשלטונם של אוטוקרטים.

בלגיה ופורטוגל אפילו לא העבירו שלטון, הן  פשוט השליכו אותו מידיהן, שיתפוס-מי-שיתפוס.

מפלגה לכל שבט

אחד התירוצים הרגילים להסתלקות מן הדמוקרטיה באפריקה היה שֶרַב-מפלגתיות אינה אלא כְּסוּת לרב-שבטיות. זאת אומרת, מפלגות אינן מייצגות אידיאולוגיות או תכניות פעולה, אלא קבוצות אתניות.

אפילו חברות מפותחות מתקשות לפעמים להתמודד עם מפלגות שבסיסן אזורי או אתני (ראו את דוגמות בלגיה, קנדה, ספרד, בריטניה, במידה פחותה איטליה). בארצות שרובן הומצאו יש מאין בשִלהי המאה ה-19, מפלגות כאלה עלולות לשַבּש מעיקרו את תהליך הגיבוש הלאומי.

מאז סוף שנות ה-80 של המאה ה-20, אפריקה עברה תהליך נומינלי של דמוקרטיזציה. כמעט כל ארצותיה עורכות בחירות רב-מפלגתיות. אבל רק חלק קטנטן מהן הרשו לשלטון להתחלף באופן דמוקרטי. לאחרונה ממש עשתה כן סיירה ליאון.

לפני חמש שנים, קניה היתה המדינה הראשונה במזרח אפריקה שהרשתה שינוי דמוקרטי, אם גם ללא חשק. בסוף השבוע שעבר היא חזרה אל הקלפיות. לדיפלומטים זרים לא היה כמעט ספק שהבחירות זויפו. הנשיא המכהן הוכרז למנצח בהפרש של 38,000 קולות – והושבע 15 דקות אחר כך. סוף סוף נאירובי אינה מיאמי, פלורידה. ועדת הבחירות של קניה סירבה אפילו להאזין לערעורי האופוזיציה.

לפני חמש שנים, השלטון עבר לידי אופוזיציה דמוקרטית מאוחדת, שכללה נציגים מכל הקבוצות האתניות. בשבוע שעבר זו היתה תחרות ברורה בין הקיקוּיוּ, השבט הגדול ביותר, ובין הלוּאוֹ, השבט השני בגודלו (המושג “שבט” קצת לא הוגן. סוף סוף, איננו אומרים “השבט הקוויבקי”, או “השבט הבאסקי”, או “השבט הסקוטי”, אבל זה עניין נפרד).

דיילי ניישן’ של ניירובי מודיע ב-2 בינואר 2008 על מעשה הזוועה הראשון שלאחר הבחירות: פליטים מבני שבט הקיקוּיוּ נמלטו אל כנסיה, בני שבט הלוּאוֹ דלקו אחריהם, והעלו את הכנסיה באש על פליטיה. האם מתאשרת ההזהרה ההיסטורית מפני התוצאות הקטלניות של פוליטיקה רב-מפלגתית בחברות שבטיות? לא בהכרח, אבל אין בררה אלא לחזור ולהרהר בה

 

 

הימים הראשונים שלאחר הבחירות עוררו אסוציאציות ממקומות אחרים באפריקה. הקניאתים עצמם נזכרו בחלחלה בחוף השנהב, מעוז של יציבות ושל שגשוג במערב אפריקה שהתפרקה לגורמיה השבטיים בעקבות בחירות מפוקפקות. יציבותה ושגשוגה (היחסי) היו קשורים באריכות ימיו של נשיאה הראשון, עריץ נאור שלא הרשה דמוקרטיה פוליטית. אחרים נזכרו בליבריה ובסיירה ליאון, או אפילו במלחמות קונגו, שאכזריות נוראה איפיינה אותן.

משבר הומניטארי בקניה בעקבות הבחירות: רבע מיליון נעקרו מבתיהם, חצי מיליון זקוקים לעזרה בהולה (‘אינדפנדנט’, לונדון)

האומנם התאשרה בזה הזהרת הדור הראשון של מנהיגי אפריקה מפני התוצאות של רב-מפלגתיות?

התשובה אינה יכולה להיות חד-משמעית. אולי זה רק עניין של זמן ושל הֶרגֵל. אולי מותר לשאוב קורטוב של ניחומים ולמצוא שביב של תקווה בנסיונה של דרום קוריאה, ארץ ידועת פילוגים ואלימות פוליטית. היא עומדת להעביר את השלטון ממפלגת מרכז-שמאל למפלגת ימין לאחר בחירות דמוקרטיות בהחלט. השמאל (פחות או יותר) עצמו הגיע פעמיים לשלטון באופן דמוקרטי. עשרים שנה של דמוקרטיה בדרום קוריאה לא היו מוּבָנוֹת מאליהן לפני 25 שנה, ובוודאי לא היו חזויות, כאשר רודנות צבאית ברוטלית חטפה מנהיג אופוזיציה מִגָלוּתוֹ בטוקיו, ואיימה להוציאו להורג. היא לא הוציאה, והמנהיג הזה נעשה נשיא דמוקרטי עשר שנים אחר כך.

הנסיך הקטן גדל מאוד

האומנם דמוקרטיה – בנוסח מערב אירופי או צפון אמריקני – נועדה לצפון ולא לדרום (שימושי הלשון האלה הם מטאפוריים, לא גיאוגרפיים כמובן)?

טענה כזאת מזכירה את האפולוגטיקה של מדינאי צרפתי אחד בָּרֶבַע הראשון של המאה ה-19. אני מצטט מזכרוני, לא הצלחתי למצוא את מראה המקום. המדינאי ההוא נדרש להסביר מדוע צרפת אינה מסוגלת לאמץ מוסדות פרלמנטריים כבריטניה, וּמיטלטלת בין רודנוּיות. זה כמו עץ, אמר הצרפתי. כשם שאינך יכול לנטוע עץ טרופי בארץ קרה, כך אינך יכול לייצא משטר פוליטי.

לצרפת נדרשו חמישים שנה ויותר לפני שהצליחה לכונן משטר דמוקרטי, ממעמקי אסון פוליטי וצבאי. נדרשו לה עוד תשעים שנה לפני שהצליחה לייצב את המשטר הזה, ממעמקי סדרה של אסונות פוליטיים.

מה יהיה איפוא על הינוקא הפקיסטני, בילאוואל בוטו-זרדארי? היוּכל להיות משהו אחר זוּלת העתק דהוי של אביו ושל עֲדַת החֲנֵפים ואוכלי הקוּרצה המקיפים אותו?

אפשר אולי לנסות ולהתנחם בדוגמת ספרד. ב-1948, הרודן עשה עסק עם הטוען לכתר הספרדי, דון חואן. תן לי את בנך – הוא אמר – וּמשפחתך תחזור אל הכתר. הנסיך הקטן בילה 27 שנה בצִלו של פרנקו. הרודן הזקן האמין שהחינוך הטוב שלו יבטיח את המשך הרודנות גם אחרי מותו.

הנסיך הקטן גדל והחכים. הוא ירש את פרנקו, וקבר את מורשתו במהירות מסחררת. שנה וחצי אחר כך, ספרד היתה לדמוקרטיה פרלמנטרית.

היזהרו בבני מלכים, כי מהם תצא חירות. אולי גם בנכדיהם של רוזנים פיאודליים.

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

16 Responses to “הנסיך הקטן של פקיסטן ולמי בכלל נועדה הדמוקרטיה”

  1. ד.ט הגיב:

    למשל סנגל, שהמפלגה ששלטה בה ב-40 השנים הראשונות לעצמאותה העבירה את השלטון בצורה מסודרת לאחר הפסדה בבחירות. בקניה אמנם הנשיא הקודם, אראפ מוי, ויתר על השלטון מכוח החוקה, אבל השלטון עבר לידי מנהיג אחר ממפלגתו. כך שעדיין לא היה בקניה חילופי שלטון דמוקרטיים.

    במאלי הענייה התייצבה מערכת דמוקרטית לאחר הפלתו בכוח של דיקטטור, אם כי גם היא לא עמדה עדיין במבחן חילופי השלטון בין מפלגות. (הנשיא התחלף מאז, לאחר שכיהן שתי קדנציות. יורשו בתפקיד אמנם לא השתייך למפלגת השלטון, אבל גם לא לאופוזיציה, אלא היה מועמד עצמאי).

  2. יואב קרני הגיב:

    מצטער, ד.ט., אתה טועה על אף הטון הסמכותי והדידאקטי של תיקוניך. מציע לך לקרוא קצת היסטוריה של קניה. מפלגתו של מוי הפסידה בבחירות לפני חמש שנים. מועמדה לנשיאות היה בנו של הנשיא הראשון של קניה, ג’ומו קניאטה. קיבאקי אמנם היה בשעתו ממנהיגי מפלגת השלטון, אבל עזב אותה ועשה יד אחת עם האופוזיציה.

  3. דודו בירון הגיב:

    “אפילו חברות מפותחות מתקשות לפעמים להתמודד עם מפלגות שבסיסן אזורי או אתני”

    האם עלינו להרחיק את מבטינו עדי קנדה משום שקשה להבחין בנעשה מתחת לאף, או משום שאין החברה הישראלית באה במניין החברות המפותחות?

  4. ד.ט הגיב:

    ובקשר לקיבאקי, צודק. הוא באמת רץ מטעם .האופוזיציה

  5. שולמית הגיב:

    שלום לך
    ומה עם ארצנו מרובת השבטים והרב תרבותית?
    שבוע טוב
    שולמית

  6. רמי נוי הגיב:

    פינושה בצ’ילה וכמו מרקוס בפיליפינים.כך שארה”ב צריכה לא להתערב.במיוחד כאשר מושרף הוא ידיד של ארה”ב.

  7. יואב קרני הגיב:

    לעניין השאלה הישראלית: אינני בטוח שיש כאן צדדי דמיון, אבל במידה שיש השאלה הנשאלת היא רלוונטית.

    בקנדה, מפלגה אתנית-אזורית-לשונית רוצה לפרק את קנדה, ולהקים מדינה חדשה; מפלגות אתניות-אזוריות בספרד חותרות לעצמאות (באסקים, קטלנים, אולי יום אחד גם גאליסיאנים, אנדלוסים, ולנסיאנים).

    בלגיה, כמובן, היא מדינה שהתפרים בין קבוצותיה האתניים כל כך רופפים עד שאפשר אולי לדבר על שנות חייה האחרונות.

    בבלגיה, קואליציות ממשלתיות קמות — כאשר הן מצליחות לקום — על יסוד חלוקה אתנית. כל מפלגה גדולה חצויה לשני יסודות אתניים: יש סוציאליסטים ואלונים וסוציאליסטים פלמיים; דמו-נוצרים פלמיים ודמו-נוצרים ואלוניים, וכו’.

    באנגולה ראינו פעם את האבסורד של שבט אחד תומך במפלגה מרקסיסטית-לניניסטית, אחר תומך במפלגה מאואיסטית, שלישי תומך במפלגה קפיטליסטית. ברור למדי שכל אחד תמך במפלגתו שלו, לא במטריאליזם היסטורי ולא ביוזמה חופשית.

    אבל אי אפשר להכחיש שהאופי האתני של מפלגות פוליטיות ישראליות — גדול במיוחד באֲחָדוֹת, אבל קיים בכולן — מפקיע אפקטיביות ותוקף מן המערכת.

    אני מקווה שלא תתרעמו עליי אם אגיד שהרשימה הזו לא נכתבה על ישראל, ולא התכוונה לעורר אסוציאציות ישראליות. שימו-נא לב לכותרת המשנה (החדשה) של האתר הזה, “אמריקה, ישראל וכל מה שביניהן”. הפעם אני עוסק ב”ביניהן”.

  8. יואב קרני הגיב:

    אגב, “רמי נוי”, אני חושב שכבר הבעת את דעותיך תחת השם “אזרח” ו”יוסי” ו”אבי”. אתה אינך רצוי כאן, אתה מבזבז את זמנך ואת זמני. חבל שמאחורי שמותיך הבדויים מסתתר כל כך מעט כבוד עצמי.

  9. רמי נוי הגיב:

    אוהב את הדיון כאן,ומקווה שלא תמחק את תגובותיי.

  10. Assaf Zec הגיב:

    I enjoy your lists, and enjoy the ‘follow-ups’. however, reading your ‘ta-ka-non’ you could have ommited “על אף הטון הסמכותי והדידאקטי ” and still be 100% correct, you could have stop guessing who is Rami – not on-line anyhow – and still control your post – and lastly – I don’t understand what Rami did wrong.

  11. עין צופיה הגיב:

    זה שקורא לעצמו עכשיו רמי הוא גם האזרח ועוד הרבה כינויים. קל לזהות את צורת הכתיבה שלו. מדובר בניג’ס איום שנאלצתי לחסום אותו בבלוג שלי.

  12. יואב קרני הגיב:

    אסף — אני מנהל מלחמה ארוכה נגד חדירות לא-לגיטימיות לפורום הזה. פעמים אחדות התנוסס שמי על הודעות שכמובן לא כתבתי, שכללו גידופים כלפי משתתפי הפורום. פעמים אחרות זויפו חתימותיהם של משתתפים אחרים. הואיל ואני רואה את העקבות האלקטרוניים של כל אחד מן הכותבים, אני יודע מתי מגיעות הודעות שונות, בשמות שונים, מאותו מחשב עצמו. הודעה זהה לחלוטין לזו של “רמי נוי” הגיעה פעמיים בחתימות אחרות.

    יש לי בררה פשוטה: לנסות לנַפּוֹת את כתובות הגראפיטי — או לסגור את האתר לתגובות כלשהן. אני מוכרח להודות שלאחרונה גוברת אצלי הנטיה לסגור אותו מעיקרו, מפני שאין לי הזמן והחשק לעקוב אחרי הנעשה כאן שעה שעה ויום יום — ועוד להימצא אחר כך בעמדת הצטדקות.

    כיוצא בזה מתמעט אצלי החשק להתמודד עם שטף של תיקונים כמעט קנטרניים ושל הערות פדאנטיות. צר לי, אבל לפעמים סבלנותי פוקעת. אני להוט,לעומת זאת, לנהל דיון רציני וגם לשמוע ביקורת נוקבת.

    תמיד יתכן שאני טועה. בשום פנים אינני מחוסן מטעויות. אני מתנצל ללא היסוס כאשר אני עומד על טעויותיי, בין אם אלה טעויות עובדתיות ובין אם אלה טעויות של הקלת ראש או של חוסר דרך ארץ. למשל, אם רמי נוי יואיל לכתוב לי דוא”ל אישי, מכתובת לגיטימית וּבת-אימות אשר תאשר את זהותו, אשמח להתנצל.

    כך או כך, הבה לא ניכנס לדיון בסגנוני. זו אינה מטרת הרשימה. אם תרצה לכתוב לי באופן אישי, תוכל לעשות כן באמצעות הקישור בתיבה השמאלית העליונה. אשיב לך ברצון.

  13. יואב קרני הגיב:

    עין צופיה (האם זה שם האתר שלך?) — תודה על ההערה המועילה. צרת רבים אמנם אינה מנחמת אותי, אבל אני מקווה שהיא מעניקה פרספקטיבה מסוימת לאסף ולמבקרים (לגיטימיים) אחרים של סגנוני.

  14. רמי נוי הגיב:

    ומעולם לא שלחתי תגובה אליה.בכל אופן, אשלח לך

    דוא”ל אישי

  15. רועי מיל הגיב:

    השאלה המאוד-מעניינת הזו של מה קדם למה – מוסדות לפיתוח חברתי או פיתוח חברתי למוסדות – עלתה לא מעט בספרות כלכלת הפיתוח. מעניין מאוד לקרוא את מאמרם של אג’מוגלו, ג’ונסון ורובינסון: Reversal of Fortune: Geography and Institutions in the Making of the Modern World Income Distribution המתאר כיצד תנאי הטבע במושבות השפיעו על התנהגות המתיישבים האירופאים והיסודות שהם הניחו למוסדות העתידיים.
    המאמר נמצא כאן:
    http://econ-www.mit.edu/files/279

  16. יואב קרני הגיב:

    תודה, רועי, קישור מצוין.

Leave a Reply