מן הארכיון: קיר השירותים הווירטואלי

הרשימה הזו התפרסמה בראשונה ב’גלובס’ באוגוסט 2002. אם אינני טועה, היא היתה אחת הביקורות הראשונות על כיכר השוק של האינטרנט הישראלי. אני חוזר ונותן אותה גם לתועלת הזיכרון, גם לתועלת הקונטקסט, גם מפני שהמחוקק החליט להתערב (“חוק חסון”, שאינני תומך בו), גם בעקבות רשימתה של נעמה שפי ב’הארץ’ (ראו להלן), וגם לרגל פירסום הרשימה ה-300 באתר


השלג הלא-וירטואלי שבחלוני, 17 בינואר 2008


קיר השירותים הווירטואלי

אתרי חדשות מרכזיים על הרשת הישראלית מציעים כיום למבקריהם מיידיות ואנונימיות. התוצאה החזויה היא שנאה וכיעור

יואב קרני

15:48 29/08/02

אז שוב אתה מתגעגע אל הזמנים הטובים של האינטרנט, לפני שמיליוני גולשים השחיתו את מידותיו?

שוב ממלא את נחיריך הניחוח הנוסטלגי של ימים שבהם רק יודעי-דבר הבינו איך מדלגים מִקֶשֶר (“לינק”) לקשר, לפני שנערים באוניברסיטה במערב התיכון של ארצות-הברית המציאו את הדפדפן הראשון?

שוב אתה עורג אל הימים הרחוקים להפליא, שבהם גם גסות-רוח היתה מלוּוָה בידע מפליג, ואנשים ניהלו דיונים ארוכים בפורומים כמעט סגורים, עם מנחים ועם כללים? הימים שבהם לא היתה “רשת” בלי “גינוּרֶשֶת” (או netiquette, צירוף המלים “רשת” ו”גינונים”)?

לא קשה להעמיד טיעוני-נגד לסדרת השאלות הזו. אפשר להגיד כי אליטיזם עבש נודף ממנה. היא מחמיצה מעיקרה מהפכה, שאפשר להשוות רק עם התפשטות ידיעת קרוא וּכתוֹב במדינות התעשייתיות של אירופה במאה ה-19. האינטרנט הטהור לא היה כלל אינטרנט, הוא היה חדר סגור שחלונותיו לא היו נפתחים אפילו לצורך אִוורוּר.

אף-על-פי-כן אין אני מתנצל על תחושה של עייפות ושל אכזבה מן הווּלגריוּת של הדמוקרטיה הדיגיטלית.

כל שלב של מהפכת האינטרנט מניב גל של תלונות ושל נוסטלגיה. הגל האחרון נוגע להתפשטות הפראית והפתאומית של “יומני-רשת”, הידועים בשם האנגלי המכוער Blogs, או Bloggers, ראשי תיבות של Web Logs (האם יהיה אפשר להשיג הסכמה בין חכמי אינטרנט ישראלים, שהפעם, לשם שינוי, לא יורשה מושג אנגלי לא מוצלח להתאזרח כמות שהוא בלשון הדיבור והגלישה?).

יומני-הרשת התחילו להופיע בערך לפני חמש שנים, כפורומים חֲלוּפיים של דעות ושל חדשות. בראשיתם הם היו מקצועיים, ענייניים, יודעי-דבר. והם גם היו בעלי תפוצה מוגבלת וּנגישוּת מינימלית. בשנה האחרונה, מאז אחד-עשר בספטמבר, הם התפשטו במהירות מסחררת. כל-כך מסחררת, עד שאין עוד מנוס מלחשוב אותם לקטגוריה חדשה של סַפָּקֵי חדשות, מתחרים רציניים של גדולי העתונים.

מדוע גברים הפושטים את מכנסיהם

יש אתר רשת מעניין מאוד, הנקרא “התערבות ארוכת-טווח” (longbets.org). אנשים מוזמנים לחזות בו תפניות היסטוריות, ולהתערב עליהן בסכומים לא מבוטלים. אחת ההתערבויות המעניינות (2/www.longbets.org/bet) אומרת כי בעוד חמש שנים, חיפוש של חמשת הנושאים החשובים ביותר בחדשות באמצעות האינדקס של Google יעלה יותר הפניות אל יומני-רשת מאשר אל ה’ניו-יורק טיימס’.

לשון אחר, גולשי רשת יסמכו על גולשי רשת אחרים למילוי צורכי המידע שלהם יותר מאשר על הממסד התקשורתי. קצת קשה להאמין בזה, אבל אפילו תתמלא רק חצי תאוותו של המתערב, זו תהיה מהפכה עצומה ורצויה, דמוקרטיזציה אמיתית של המידע.

הבעיה היא שיומני-הרשת מפרנסים מגמה נוספת. הם הופכים לקירות וירטואליים של שירותים ציבוריים. נדמה לי שהאנלוגיה הזו תהיה נהירה לגברים בלבד, מפני שלפי מיטב ידיעותיי רק הקירות בשירותי הגברים מלאים כתובות גראפיטי, בדרך-כלל עם קונוטציות מיניות, אבל גם עם קורטוב של פוליטיקה ושל חברה.

מדוע גברים, הפושטים את מכנסיהם, וּמתיישבים על האסלה, מרגישים צורך כל-כך עמוק להביע את דעתם על העולם? אכן, זו מֵחידוֹת זמננו. אפשרות אחת היא שמְדַבּר אל לבם הצירוף של מיידיוּת, של אנונימיוּת ושל קהל מובטח. וזה בדיוק מה שמזַמֵן להם גם ז’אנר יומני-הרשת, חוץ מזה שאין הם צריכים אפילו לצאת מן הבית, ושהקהל המובטח הוא הרבה יותר גדול מזה המגיע אל השירותים.

מדוע זה כל-כך רע? מן הטעם הפשוט שלא כל מחשבה צריכה לרקום אותיות וַהברוֹת, ולצאת אל אוויר העולם. לא נעים להודות שיש דברים שאינם ראויים להיאמר ואינם צריכים להישמע. לא כל עַכָּבָה, לא כל ריסון עצמי, הם צנזורה. לא כל גידוף ולא כל ניבּוּל-פה המופיעים בכתב הם ביטויים של דמוקרטיה תוססת.

המצב הישראלי

אם הדברים האלה אמורים באמריקה, קל וחומר הם אמורים בישראל. ריסון עצמי מעולם לא היה מידה מוערכת בוויכוח הציבורי בישראל. העמדת קיר וירטואלי של שירותי גברים לרשות גולשי אינטרנט ישראלים היא הזמנה לפריקה מוחלטת של עול, לחינגה של ווּלגריוּת.

יומני-רשת בעברית הם עדיין עניין נדיר למדי, אם כי ישראלים תורמים בנדיבות ליומני-רשת אמריקניים. אתרי החדשות הקיימים הם המספקים את הקירות הווירטואליים. אמנם האתרים האלה מזהירים את גולשיהם שלא כל דעה תתפרסם, אבל מן התוצאות נראה שדרישות המינימום הן אמנם מינימליות. מה שהאמריקנים קוראים “דיבורי שנאה” (hate speech) ממלאים את חללם של האתרים הישראליים.

לרוע המזל, האינטרנט בישראל החיש תהליך לא-בריא של מיזוג מלא בין כל סוגי הפעילות התרבותית. הנורמטיבי והאַ-נורמטיבי אינם ניתנים עוד להפרדה. היסטוריה של התהליך הזה, כאשר תיכָּתב, תהיה אולי תרומה מרתקת להבנת ‘המצב הישראלי’.

האם מוּעָד לכישלון כל ניסיון לחזור ולכונן הפרדה בין נורמטיבי לאַ-נורמטיבי? האם רוב הגולשים יזנחו את אתרי החדשות המפרידים והמחמירים? הייתכן שיימלטו אפילו רוב העורכים והכותבים? האם ניסיון כזה יטביע אות קלון של אליטיזם, או של חוסר רלבנטיות?

יתכן מאוד, אבל עובדה היא שהתנועות התרבותיות והלשוניות החשובות ביותר בזמן החדש (זאת אומרת, ב-500 השנה האחרונות) הגיעו אל שיא הצלחתן והשפעתן רק לאחר שכוננו נורמות והציבו גדרות. הנורמות הכרחיות לא כדי לבלום תנועה, אלא אדרבא, כדי לעודד אותה. בלי פוקוס, בלי נקודת-אמצע, בלי מקור של השוואה – אין התקדמות של ממש. אנרכיה אינה תנועה, כשם שקקופוניה אינה פלורליזם.

האסתטיקה, המתינות, השכל הישר

אני מציע לחזור ולתחום את הדמוקרטיה של האינטרנט. לקבוע קריטריונים של השתתפות, שיהיו נהירים ושקופים, ולפיכך לא ייחשדו במשׂוא-פנים לשמאל או לימין. אני מציע התרחקות מן המודל של קיר השירותים הווירטואלי. לא כל מי שמתיישב על האסלה יורשה להשתתף. לא תורשה עוד אנונימיות.

לא יורשו עוד אינסינואציות (“אה, היא רווקה מתוסכלת”, העיר אנונים אחד למקרא רשימה עניינית נוגעת ללב על גל הפיטורים בטכנולוגיה העלית).

לא יורשו טיעונים לא ענייניים, לא תורשה חריצת-לשון, לא יהיו התקפות אישיות. יהיה דיון ענייני, לא הקנטה של החושים.

זה יכול להיות אתגר מעניין: הכניסה תוּתַר רק לרעיונות, הניתנים להבעה בצירוף תחבירי סדיר של מלים ושל סימני פיסוק. ניפוי מיידי יזומן לכל מי שסרקזם וסימני קריאה יתפסו אצלם את מקום האסתטיקה, המתינות והשכל הישר.

נו, ועכשיו אפשר להטביע את הרשימה הזו בסרקזם ובסימני-קריאה, בהתקפות אישיות ובגידופים. אינני יכול להגיד שאני מתייחס אליהם בשוויון- נפש. 

אני חוזר ומזכיר למי שהגיעו עד כאן, שהרשימה הזו התפרסמה באוגוסט 2002. היא ניתנת כאן כלשונה, ללא עידכונים או התאמות. ממילא יש בה חיוויים שכבר התיישנו, כמו “יומני-רשת בעברית הם עדיין עניין נדיר למדי” (כל השומע יצחק).

את תוצאות “ההתערבות ארוכת הטווח” על שימושי החדשות של יומני-רשת לעומת ה’ניו יורק טיימס’ אפשר כבר לבדוק, כי חמש שנים כבר עברו.

 

 

ב-17 בינואר 2007 הואילה נעמה שפי, ראש בית הספר לתקשורת במכללת ספיר, להזכיר את האתר הזה ברשימה ב’הארץ’, “ניקיון בחצר הרשת”.

אני בשום פנים אינני טוען למונופול על ניקיון. אני גם מודה שטעיתי לא פעם, והחמרתי שלא לצורך.

התנצלתי בעבר, ואני חוזר ומתנצל בכנות לפני כל מי שפגעתי בכבודם או ברגשותיהם. אני מקווה שלפחות חלק מן הנפגעים יאמינו לכנותי. אני בוודאי אינני נקי מפניות, ואינני פטור מן הביקורת שאני מותח על זולתי. קוויתי, לעומת זאת, ואני מוסיף לקוות, שהאתר הזה יוכל לתרום תרומה צנועה מאוד לשיפור הטונים של הדיון הציבורי.

למשל…

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה).

בעלי אתרים, הנותנים את כתובת אתריהם, וחותמים בשם הנָקוּט בַּאתריהם, פטורים מחובת הזיהוי המלא.

כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

23 Responses to “מן הארכיון: קיר השירותים הווירטואלי”

  1. ענבר שני הגיב:

    לא התאפקתי ובדקתי – waterboarding בגוגל, בחמישייה הראשונה:
    1. ויקיפדיה
    2. How Stuff Works (אתר מעולה, אגב)
    3. לובי פוליטי (שרכש את הדומיין המתאים)
    4. יו-טיוב
    5. בלוגר
    הייתי אומר שהתופעה המדאיגה יותר היא יו-טיוב…

  2. גיל הגיב:

    כמי שחווה לא מעט מהתופעות השליליות שאתה מלין עליהן, אני חושב שהדבר הכי חשוב הוא ליצור מודל שבו כל אדם יזדהה בשמו המלא, ולאתר תהיה נגישות לכמה פרטים בסיסיים עליו. במסווה של אנונימיות אנשים מרשים לעצמם לכתוב ככל העולה על רוחם, ולצערנו, יש הרבה אתרים שמעודדים את זה בשם “חופש דיבור” מדומה. העובדה שכל אחד יכול להביע את דעתו באינטרנט לא אומרת שכל דיעה כזו לגיטימית בכל מקום ובכל צורה.

  3. שונרא הגיב:

    …האם הגישה האמריקאית לגבי “דיבור שנאה” נכונה.

    הגישה המקובלת כאן היא: “הפיתרון היחיד לדיבור שנאה הוא עוד דיבור”
    (The only solution for hate speech is more speech)
    והיא מהווה המענה המקובל לכמויות הארס העצומות שברשת.
    האפשרות היחידה השנייה שנראית לעין האמריקאית היא איסור חקיקתי על דיבור – דבר שנוגד את התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, שמבטיחה חופש דיבור.

    נראה לי שאנחנו, האנשים, מוכנים לכינון אמנה המגדירה את התרבותיות, פחות או יותר על פי הקווים שהתווית. עד אז, ניאלץ לקרוא את קירות השירותים.

  4. רמי נוי הגיב:

    ” אינו אלא פרא רב ניסיון יותר ,ופיקח יותר.

  5. דרור כץ הגיב:

    התכוונתי לתגובה הראשונה כאן

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=760375

  6. עבדתי בחדשות נענע. חיילי צה”ל ירו למוות באיימן אל-המס. הסיפור הזה פִּרנֵס כתבות רבות, ומכאן גם לא מעט טוקבקים. אחד מהטוקבקים טען שאין פה רצח, אלא תרופה מונעת. זו אינה ילדה, הוא טען, אלא רחם שיצמיח מפלצות. מחקנו אותו, כמובן, עוד לפני שהוא עלה לאוויר. אבל טוקבקים אחרים, בניסוחים מעודנים יותר, עלו גם עלו.

    אני מספר את זה כדי שלא להיראות כמי שמסיט עיניים מאיכויותיו הנדירות של השיח הציבורי בישראל. כי יש גם צד שני לסיפור הזה. ראשית, איש אינו זקוק לטיקבוק כדי לגלות את דעותיו, ודעות אלו אינן זקוקות לפורמט הטוקבקים כדי להתקיים. הן שם, והפורמט רק מעודד סוג התבטאויות מסוים. אפשר יהיה להסיר את מסכת האנונימיות, אך זה לא יפתור דבר. לכל היותר, דעות מסוימות ינוסחו במשפטים מעודנים יותר. את סוג הרטוריקה הזו אפשר למצוא כבר עתה בכמה מבטאוני המתנחלים. זבל נשאר זבל, גם אם הוא נתון בתחביר עברי הולם ומשתמש במלים נקיות. מה גם שהאנונימיות היא רק אחת הסיבות שרמת הטקבוק בארץ נמוכה כל כך. אדם בהחלט יכול ליצור לעצמו זהות מקוונת, אנונימית באופן רשמי, ולהתייחס אליה בכבוד. הבעיה אינה האנונימיות, כמו העובדה שהטוקבקיסטים מתהדרים בזהות אד-הוק, זהות לשם הטוקבק.

    יותר מכך, יש הפרזה מסוימת בחשיבותם של הטוקבקיסטים. האמת היא שמעטים קוראים אותם, ומעטים עוד יותר מתייחסים אליהם. כמו בשירותי הגברים, גם כאן. אם בחרת ליצור מזבלה, אל תתפלא שאנשים מבכרים לעקוף אותה. הטוקבקים אינם כיכר השוק, והם לא ממלאים תפקיד חיוני בשום דמוקרטיה. דמוקרטיות הסתדרו היטב בלעדיהם. אבל לא מזה החשש, כי אם מפריצת הגדר. אני לא אוהב את כניסת המחוקק לתחום הזה, ועם רמת המחוקקים בישראל, נראה שיש לי סיבה טובה לחשוש.

  7. רמי נוי הגיב:

    רבים כן קוראים את הטוקבקים.

    אמנון לוי,לדוגמא.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3494537,00.html

    ואם מעטים קוראים אותם, ומעטים עוד יותר מתייחסים אליהם,מה יש לו למחוקק להקדיש כל כך הרבה תשומת לב וזמן יקר לנושא הזה? חסר נושאים חשובים יותר?

  8. לא נזקק לשם בדוי או לכינוי (אם זה אכן שמו האמיתי) כדי לכתוב עלי דברים נבזיים כאן, שגובלים בדיבה (ואתה לא טרחת למחוק).
    מה שמוכיח, שאת האופי הישראלי, חוקים כאלה לא ישנו, ומי שייפגע מהם יהיה מי שלא יודע לכתוב בתחביר נכון, לא טרוריסטי-הרשת האמיתיים, שדווקא יודעים לכתוב ולהתנסח, כמו אותו דרור כץ.

    בתגובות צריך לטפל בהתאם לתוכן, ולא בהתאם לשם שיש או אין לכותב, ועל סינונן של תגובות מלאות רוע (שאני סובל משכמותן יותר ממך, תהיה בטוח) צריך להיות באחריות מערכתית של האתר – אך ורק לפי תוכנן.

    חוקים נוסח חוק חסון מה שהם עושים, הוא שהם נותנים לאתרים (וכמובן לעשירים) כסת”ח, ומהווים שוט הפחדה בעיקר כלפי האזרח הקטן. שום עבריין עשיר וחזק לא ייפגע מהם, ואל תאמר לי שאתה מאמין אחרת.

    הצועד בנעליו

  9. כן, יש מי שקורא, אבל מעטים, כאמור. לא מפתיע שחלק מאותם מעטים הם העיתונאים שחתומים על הכתבה או מושאי הכתבה. מצד שני, נסה לצטט מזכרונך טוקבק. זה לא קל.

  10. יואב קרני הגיב:

    אני אינני תומך בחוק חסון, או בהתערבות כלשהי של המחוקק. נאמנות עליי הערותיו של איתמר שאלתיאל בעניין הזה. אין זה עניין למחוקק.

    לעומת זאת, אני תומך בפיקוח עצמי וולונטרי, רגולציה מרצון. היא חשובה פחות באתר פרטי קטן כמו האתר הזה. היא חשובה לאין שיעור באתרים גדולים, כמו זה של ‘הארץ’ למשל. אני מעיין בתגובות ש’הארץ’ השאיר על מכונן לרשימתה של נעמה שפי (“איפה ראית תגובות לא ענייניות יא זונה שמאלנית?”), ואני נד בצער לקונצרן שוקן. בצער אמתי, לא מדומה. האומנם אין הבדל בין קירות השירותים ב’הארץ’ וב’וואלה’, האומנם אין כאן אלא גימיק של מיתוג לאותו המוצר עצמו?

    אני מציע למנהלי ‘הארץ’ עֲלֵי-רשת לקבוע סייגים. סייגים ותרבות כרוכים זה בזה. רשת שוקן חדלה לפרסם מודעות לשירותי מין בעתוניה המקומיים. הגיע הזמן שהיא תחדל לפרסם כתובות גראפיטי על קירות השירותים שלה.

    אני נוטה גם להסכים עם הגיונו של זה החותם ‘הצועד בנעליו’, או ‘היסטוריון מצעד המחץ’. אכן התוכן הוא הנותן, לא החתימה. אבל הסיבה שאני חייבתי זיהוי מלא — ואחר כך צמצמתי את הדרישה, ואיפשרתי זיהוי על פי כינוי הרשת המוּכָּר של בעל אתר — היתה ההנחה שיש קשר בין זיהוי מלא ובין תוכן; שמגיבים היו נוהגים יותר דרך ארץ — בעצמם וּבזוּלתם — אילו ידעו שהם משאירים טביעות אצבעות אלקטרוניות.

    אני חושב שאי אפשר להתווכח עם זכותי להנהיג סגנון מסוים באתרי הפרטי. המֶחאה על חוסר דמוקרטיה, שבקעה מכמה גרונות, כולל זה של ‘הצועד בנעליו’, אינה במקומה. אני לא גזלתי מאיש את זכותו להשמיע את קולו ברשות הרבים.

    “מועדון חברים” אולי יהיה איפיון קצת מופרז בשביל לוח מודעות אלקטרוני. אבל הבה נגיד שזה שולחן שמור בבית קפה ענקי. איש אינו מוכרח להסב אל השולחן הזה, ויש כל כך הרבה שולחנות אחרים.

    לדרור כץ, אני נאלץ להשמיט את תגובתך. אני מעריך בהחלט את תמיכתך, אבל אינני חושב שנחוצים לנו איפיונים פתולוגיים או קליניים של בני פלוגתא. זה מנוגד לרוח האתר. אנא, חזור וּפַרסם את המסר אגב ויתור על רמזים רפואיים.

    יש לי אמפתיה מוגבלת ל’צועד בנעליו’, המצייר כתובות גראפיטי נגדי על פני על מיני קירות ציבוריים. אני קצת משועשע מתלונתו שדברֵי ד”כ “גובלים בדיבה”. אני מניח שנצטרך לשקול מחדש את המשמעות של “הוצאת שם רע”, כאשר השם בדוי. אולי הצועד ירצה לשכנע את המחוקק להרחיב את בית הקיבול של חוק לשון הרע ל”כל זהות שקרבן הדיבה יחליט לבדות מלבו”.

    אגב, דרור המצונזר ): הפנה אל מסר ש’הצועד’ השאיר באתר ‘הארץ’ בספטמבר 2006, שבו הוא תקף את הכותב במלים “כלבי מימסד כמוך”. אני הייתי משמיט את הנביחה הזו ללא היסוס.

    תשתה תה?

  11. גיל הגיב:

    לכמות יש בהחלט קשר לאיכות. אם לכתבה או מאמר מסוים יש עשרות או מאות תגובות, הסיכוי שאקרא אותם אפסי (במיוחד שרובם כוללים רק שורה אחת או דלים מאוד). אם לעומת זאת היו רק 10 תגובות אבל מושקעות, אז יש סיכוי הרבה יותר גבוה שאני ואחרים נקרא.

  12. דרור כץ הגיב:

    מספיק להסתכל בתגובה הראשונה כאן:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtSR.jhtml?itemNo=760375
    כדי להבין שהגיע זמן להפסיק את הלשלשת הוירטואלית בחסות האנונימיות של הרשת!

  13. יואב קרני הגיב:

    תודה, דרור.

    בעניין גידופיו של הצועד, צריך פשוט להשמיט אותם. אני חושב שאפשר לחנך כל אדם לדרך ארץ. אם הצועדים יגלו — אנונימיוּת או לא אנונימיוּת — שגידופיהם חוזרים ונמחקים, הם יחדלו לגדף.

    אני מניח שיחדלו, אם יש להם עניין להיקרא. כמובן, אם הצורך לגדף נובע מעומק מֵעֵיהם, או מִנהייתם אחרי הפילוסופיה של איוואן איליץ’ (לא ברצינוּת), אין מה לעשות. הם יצליחו לפעמים להתחמק דרך דלתות שלא ננעלו, אבל הם ימצאו את עצמם נדחקים אל שוליים של חוסר רלוונטיוּת.

    אני מפציר בצועד, ברצינות גמורה, לשקול את האפשרות שהוא טועה, לפחות לפעמים; שסגנונו מַסיח את הדעת מִתְכָנָיו; שהוא יכול להישמע בדרך ארץ אם יפגין דרך ארץ. וגם אם הוא נפגע על לא עוול בכפו, יישך-נא את שפתיו, יתאפק, לא יירֶה אבני בליסטראות, וִינַסה לנהל ויכוח ענייני.

    כולנו מוּעָדים לטעויות. אנחנו נבחנים ביכולתנו להודות בהן, ולתקן אותן.

  14. ויתכן שהייתי מנסח היום את דברי אחרת.

    אבל יש גידופים מעודנים יותר, שדובריהם עדיין מסוכנים יותר מ’אלה המורחים על קיר השירותים’ (למשל אותו אחד שהשתמש בגידוף “לשלשת וירטואלית” – המאבק שיש ביני ובינו וחבריו, שבו אני הוא אשר נמצא תחת סיכון חיים אך זה לא שייך לכאן, יימשך). בקרב עמי אני יושב, ואני לא בטוח שאנשים באמת יהיו יפים יותר, והמצב החברתי ישתפר רק מכך שישנו את טון הדיבור. משהו מבפנים צריך להשתנות, והוא אולי יקבל ביטוי חיצוני.
    אחרת נמשיך להיות קניבלים, שבסך הכל למדו להשתמש בסכין ומזלג.

    הצועד בנעליו

  15. יש לי כנראה פחות הערכה מאנשים אחרים כלפי ממסד וכלפי הממסד במדינת ישראל בפרט, וחשד כלפי כוונותיהם אשר גם הוכיח את עצמו פעם בפעם.
    התקופה שכתבתי בה את התגובה היתה תקופה של התקפה כוללת על חופש הדיבור, זה היה הזמן שאחרי מלחמת לבנון ודברים שקרו כאן אותי (בין השאר היתה הורדה באלימות של אתר שבעליו התנגד בגלוי למלחמה, בימים שהיה סיכון חיים להתנגד לעצם המלחמה שהיום קשה למצוא מניין אנשים שתומך בה). עדיין אני חושב שעדיף לפעמים שאנשים יבטאו את הרגשתם ב’גרפיטיז’ בצורה החופשית והצבעונית, מאשר שיקבלו אולקוס. בעיקר אנשים שלא קיבלו עדיין במה בפורמט כמו ‘רשימות’ (אני פעם ניסיתי, מה שהיה מאלץ אותי לוותר על ‘הצועד’ לצערם או לשמחתם של כל הנוגעים בדבר) – כלומר האזרח הקטן, הנפגע מן הממסד ואין לו שחרור אחר, והחוקים האלה יותר ישתיקו אותו מאשר יטפלו ברעים האמיתיים, לא כאן המקום לפרט.
    על ‘הכלבים’ אני מוכן לוותר, ולמזלי יש לי אפשרויות מילוליות לצורות ביטוי, שאני לא בטוח ש’אוהבי’ הרבים כאן באמת רוצים שאני אעבור אליהן. אבל לחוק הזה אמשיך להתנגד, למרות ששנינו, תתפלא, נמצאים הרבה יותר באותו צד של מתרס ממה שנדמה.

    וחוץ מזה ש’הצועד בנעליו’ הוא לא שם בדוי. הוא שם נוסף, בדיוק כמו ‘אחד העם’ (במלוא הצניעות – אני עפר לרגליו).

  16. יואב קרני הגיב:

    ‘משוטט ברשת’ — נאלצתי להשמיט את הודעתך על אי עמידה בתנאי הפירסום. אתה מוזמן לחזור ולפרסם.

  17. דרור כץ הגיב:

    הנה עוד דוגמה של טוקבק מאתר הארץ:
    “אגב, דיברתי עכשיו טלפונית עם מישהו במערכת הטוקבקים (הם נחמדים שם… פחד) והוא אמר: ככה זה טוקבקים, וזה לא משנה אם אתה כותב בשם האמיתי שלך או בשם בדוי. הם לא יתערבו ואין מה לעשות. ובאיזה טון זועף הוא ענה לי (נחמדים כבר אמרתי?) אז אני הסקתי את המסקנות ואם עד עכשיו נתתי כבוד, בתגובות שאני כותב, לפורום המכובד ששמו “הארץ”, מעכשיו אני אתפרע כאן בלי חשבון, אם יבוא לי, אשליך בוץ וחרא לכל כיוון ואמליץ לכוווווולם לעשות זאת.
    ההצעה שלך היא כמובן מתן פרס לטרור. אני יכול להחליף כינויים ובאמת אין לי בעיה, אבל מכיוון שהכינוי הזה דווקא מותקף אני מרגיש צורך להגן עליו מה עוד שזה מביא לי רייטינג, ורייטינג זה שם המשחק. לא שום דבר אחר. למדתי את זה בעיתון חשוב אחד שנמצא ברח` שוקן.”

    לא אפרט מי כתב את הטוקבק הנ”ל. מצד שני, לשאלה האם זה שמעיד על עצמו כמשליך בוץ וחרא הוא אחד המגיבים בפוסט הזה, בלתי אפשרי יהיה לענות בשלילה.

  18. יואב קרני הגיב:

    מדהים, דרור. אני חושב שאין כל פסול בפירסום שמו של מחבר כתב הפלסתר הזה. אנא הואל לפרסם את הקישור, או לשלוח אותו אליי אישית, באמצעות הקישור הניתן למעלה מצד שמאל. הוא ראוי לחשיפה, והוא ייחשף.

  19. היה הוגן, אם דרור כץ היה מספר את ההקשר שבו כתבתי את הדברים שכתבתי..
    לאחר שהתקשרתי למערכת הארץ וביקשתי למחוק תגובה חרצופית שנעשתה לי, נעניתי בצורה מאד לא נחמדה (ואגב, הדבר חזר על עצמו, לפני כמה ימים(.

    מעניין מאד איך אתה, יואב קרני, היית מגיב לו התייחסו אליך בצורה דומה במערכת של עיתון מסויים, לו היית רואה תגובות נוטפות רוע או תגובות שמחרצפות אותך, ובמערכת היו פוטרים אותך בזלזול ובשוויון נפש. היית מרגיש לפחות מה שאני הרגשתי, והיה בא לך לכתוב את אותם דברים, ואולי היית כותב אותם – רק בעברית יותר מצוחצחת, אבל עדיין זה היה אגרסיבי לא פחות, ואם תכחיש זאת תהיה בעיני אדם בלתי אמין.

    חוץ מזה ששוב, מאז התגובה ההיא חלפה למעלה משנה וחצי. יתכן שהיום הייתי כותב אותה אחרת. עד מתי, לדעתך, יש להזכיר לאדם ‘עוונו’ (אם זה אכן עוון?(
    .
    האדם שהלשין (אין מילה מתאימה יותר בעברית) מונע ע”י רגשי שנאה חזקים אלי – אותם הביע עד כה כלפי בשם בדוי.
    חבל שאתה מבזה את יוקרתך העיתונאית בהיגררות אחרי טיפוסים כמו כץ, שאת מה שיש לי לומר עליו (וזה מעניין מאד) אומר במייל.
    היה לי רצון טוב כלפיך, אך הערכתי אליך ירדה עכשיו פלאים.
    כמובן שדברים אלה יגובו.

  20. אינני בטוח שדרור כץ, טרמפיסט ידוע בגלקסיה, כותב בשמו האמיתי.

  21. יואב קרני הגיב:

    אל נא באפך, הצועד. אין כאן “עמוד קלון”, יש כאן רק דוגמא להפרזות של ויכוח פומבי.

    הטקסט שהוּבָא בשמך אינו מדבר רק בִּגנוּת סגנונך, אלא עוד יותר מזה בִּגנוּת הליברליות המזויפת של מנהלי אתר ‘הארץ’. הם שִכנעו את עצמם שהם דמוקרטים, מפני שוויתרו על עַכּבות.

    מה מאוד יועילו לעצמם אם ילמדו מנסיונם של עתונים זרים, בייחוד אלה המאמינים ש’הארץ’ שייך לגלריה שלהם. ה’ניו יורק טיימס’ למשל מנחה את דיוניו, ולא היה מניח לאיש להיכשל באופן ש’הארץ’ הניח לך להיכשל.

    כולנו, באמת, נוטים לא פעם לאבד את קור רוחנו, בייחוד כאשר אנחנו בטוחים שנעשה לנו עוול. עורכים נועדו לא רק להגביל את חרויותינו, אחא גם להציל אותנו מפני הצדדים הפחות נעימים של עצמנו. אני למדתי במרוצת השנים שעורכים הם החוליה החשובה ביותר בדרך ממעבד התמלילים שלי אל עיניהם של קוראיי. מה חבל ש’הארץ’ עֲלֵי-רשת ויתר על החוליה הזו.

    אני מציע לך, לכולנו, שאולי נפיק תועלת מן ההתנצחות הזו, אולי נוציא מתוק מעז: נקבל עלינו וולונטרית, ואפילו חד-צדדית, את העַכָּבוֹת שמנהלי אתרים וגולשים אחרים מסרבים לקבל עליהם. הבה נהיה ממלכת הכוהנים והגוי הקדוש של האינטרנט, נקיון כפינו יהיה כל כך מבהיק עד שההתבוננות בנו — היא בלבד — תכריח את המתבונן לאמץ את המופת.

    בני תרבות יחדלו להתחבא מאחורי שמות בדויים, ויחדלו לנצל את הפרטיות של תא השירותים כדי להטיח עלבונות, מפני שהם יבינו כי את העלבון הגדול ביותר הם מטיחים בעצמם.

    אני יודע שבתוך עמך אתה יושב, ואתה משתמש בזכותך להשתייר על פי כללי התרבות הנתונה. אבל אל נא תהיה דפיטיסט. שקול-נא את האפשרות שהנון-קונפורמיות האמתית והנועזת ביותר היא אולי זו המסרבת לקבל את דפוסיה המחוספסים של התרבות; זו המנסה להתעלות מעליהם.

    זה אינו מוכרח להיות אליטיזם. אדרבא, זו יכולה להיות הגדרה חדשה של אלטרואיזם.

    כלטוב

  22. מהטון שבו התנהל השיח קודם, בעיקר מצידו של המגיב דרור.

    היה ראוי שגם בגוף ההדגמה או סמוך לה, תצרף את הגינוי להארץ שהבעת כעת, כי על פניו מהתצוגה נראה עדיין שאני יוצא הילד הרע שמרעיש בטוקבקים.

    אבל אני שמח שאתה מגלה הבנה לעמדותי, וכמו שכבר אמרתי, אנחנו הרבה יותר מאותו צד של המתרס ממה שנראה. הרוע והאגרסיה בחברה הישראלית היא בעיה לא רק של הטוקבקים אבל הטוקבקים נותנים לה השתקפות שאולי כמו שד שיוצא מן המראה, מקבלת עוצמה משלה, ואפילו קטלנית, אם אנחנו חושבים על מה שקרה לבני ציפר, ואולי גם לאחרים. בזמן האחרון דברים קשים קורים בחברה הישראלית, ולמה שקורה באינטרנט יש יד שלובה בזה, אבל אני לא מאמין שהפתרון הוא חוק.

    ובאמת, ‘במקום שאין אנשים היה איש’ (אני לא בטוח שאני מצטט את זה נכון, מחמת העייפות) – זה על בטוח. זה צריך לצאת מהפְּנים, ומשם לעבור החוצה, עד ליד המקלידה. הרבה חומר למחשבה.

  23. שלומי שטרית הגיב:

    סגנון הביטוי המקובל בישראל הוא נוראי, אין בכך ספק. אגב, בחדרי הצ’אט ז”ל היה המצב גרוע בהרבה מכל טוקבק שהוא.

    אבל, לדעתי יש כאן התחסדות מסוימת מצד הממסד העיתונאי והפוליטי. אני חושד, שהטוקבקים מטרידים את שלוותם של העיתונאים והפוליטיקאים משום שהם עצמם, בד”כ, המטרה לגידופים הנכתבים בהם.

    נאמר זאת כך, מעיון ברשת ובעיתונות עשוי להיווצר הרושם שנושא הטוקבקים עולה בחשיבותו, בעיני המחוקקים והעיתונאים, על נושאים אחרים, עניניים, שבהם הם אמורים לטפל.

    אגב, יש סרטון מקסים של האתר College Humor המציג דיון פרונטלי הנערך לפי הנורמות המקובלות בטוקבקים. מומלץ בחום.

Leave a Reply for רמי נוי