מי קיצץ את בהונותיו של נבוכדנצר?

כל פוליטיקאי זקוק למזל, הרבה מזל. לג’ורג’ בוש היו השבוע כמויות יוצאות דופן של מזל. לתפוס את העריץ מבבל בזקנו, לחלץ אותו מן המאורה, ולהגיש אותו לאמריקה כמתנת חג המולד – זה משהו שהממולח ביועציו לא היה מצליח לסדר 11 חודש ופחות לפני הבחירות. בן לילה, האמריקנים נעו מדפרסיה למאניה

פורסם במוסף היומי של ‘גלובס’, 18-17 בדצמבר 2003

 

עתון בברזיל היה הראשון, כנראה, שחבש מצנפת סנטה קלאוס על ראשו של סדאם חוסיין. למחרת הצטרף גם ‘לה מונד’ של פאריס. קריקטורה בעמודו הראשון תיארה את סנטה-סדאם מתהלך ברחובות אמריקה, ומתוך שק המתנות שלו מבצבץ ראשו של ג’ורג’ הקטן.

 

 

         סאנטה סדאם בראש העתון הברזיליאני ‘דיאריו דו קומרסיו’ (סאו פאולו)

 

 

לנשיא ארה”ב יש מזל, הרבה מזל, וזו תכונה טובה מאוד בשביל פוליטיקאים, בייחוד אם הם עומדים לפני בחירות. הוא לא סתם תפס את סדאם חוסיין, הוא תפס אותו ביום שבת. פירושו של דבר שלמחרת היה לאמריקנים הרבה יותר להתייחד עם החדשות הטובות, מול הטלויזיה, סביב שולחן האוכל, במהלך הדרשות בכנסיותיהם. מאחר שזה היה יום א’ חורפי במיוחד בחלקים ניכרים של ארה”ב, הרבה יותר אנשים נשארו בבית, לפני טלויזיותיהם.

 

וכמובן, לא סתם ביום א’, ולא סתם בימי שלג פקדו החדשות הטובות את בתי אמריקה, אלא בפרוש עונת החגים של סוף השנה. זה הזמן שבו חדשות טובות מתעטפות בסרטים אדומים, ואנשים מחייכים זה אל זה ברחוב גם אם הם בקושי משגיחים זה בזה בנובמבר ובינואר.

 

 

סאנטה-סדאם נושא את שק המתנות שלו לג’ורג’ בוש בעמוד הראשון של ‘לה מונד’

 

חמימות חג המולד ונעימותו הן הזכרון המתארך ביותר בתודעתם של חוגגי חג המולד. פוליטיקאים הבטיחו תמיד “להחזיר את הבחורים הביתה עד חג המולד”. מהגר יהודי אחד, שקראו לו איזי ביילין (אבל שינה את שמו לארווינג ברלין), לימד את האמריקנים לשיר “חג מולד לבן” – וזה היה משירי הנוסטלגיה הפופולריים ביותר בין הכוחות האמריקניים בימי מלחמת העולם השניה, בייחוד כאשר היו תקועים במדבר הצפון אפריקני, או באיים הטרופיים של האוקיאנוס השקט, בין הברחש למלריה.

 

על פי התכניות, חיילים אמריקניים לא היו צריכים ללחום ברחובות סמרה, רמאדי ופלוג’ה ברדת חג המולד 2003. וגם אם הקרבות האלה אינם משתווים לעוצמתן של מלחמות קודמות, נודף מהן ניחוח מוכר של “הסתבכות”, של “ביצה טובענית”, או של מטאפורה עתונאית חבוטה אחרת.

 

במַדֵי טום קְרוּז

 

האמריקנים זוכרים את נשיאם נוחת במדי טום קרוז על סיפון נושאת מטוסים לפני שבעה חודשים, ומכריז ש”הלחימה העיקרית הסתיימה”. בימי חג המולד, עם החדשות הלא-כל-כך-טובות מעיראק, הם עלולים לחרוק שיניים, ולהבטיח לעצמם כי בחג המולד הבא יהיה להם נשיא חדש.

 

 

נו, אז מי יותר נחמד, שאל (כמעט) ה’דיילי טלגרף’ של לונדון, בוי ג’ורג’ עם החיוך הביישני, או האיש הרע עם השָׂפָם (אגב, הנשיא המשופם האחרון של ארה”ב הוצא מן הבית הלבן ב-1913, ומאז לא נראה שֵׂיעָר על לֶחיֵי המפקד העליון)

 

 

מה יציל אותי מחג המולד הזה? שאל (אולי) ג’ורג’ דאבליו בוש את יועציו הפוליטיים, ציניקנים ידועי מלחמות.

 

אה, אדוני הנשיא, הם השיבו לו. אולי נצליח לתפוס את סדאם חוסיין באיזו גומחה בקרקע, ולהושיב אותו מול המצלמות.

 

הנשיא מנענע בראשו באירוניה עייפה, ועונה, כן, כן, אולי אפילו יהיה לו זקן של סנטה קלאוס, והוא יישא אל גבו את מתנות חג המולד שלי.

 

Cut, יגיד אז במאי הקולנוע המתחיל (לפני שיינזף על האינסטינקטים הלא-רציניים שלו), ויעבור מייד אל תמונת סדאם עם זקן של סנטה קלאוס, חוץ מזה שלא אולפן ההסרטה הוא זה אלא אולפן החדשות.

 

ה’וול סטריט ג’רנל’ ורשת אן.בי.סי עמדו בעיצומו של סקר דעת קהל מקיף, כאשר נחתו החדשות מן החידקל. הסקר נועד להימשך כמה ימים, ובמוצאי שבת הושלם סבב הנשאלים הראשון, 512 בסך הכול. בלי כוונה ניתנה לעורכי הסקר – שני סוקרים מדופלמים, אחד רפובליקני ואחד דמוקרטי – ההזדמנות להראות באיזו מהירות ובאיזו דרמטיות השפיעו הידיעות על מצב הרוח הלאומי.

 

במוצאי שבת שלפני סדאם, רק 41% מן הנשאלים הסכימו עם ההנחה, שאמריקה מתנהלת “בכיוון הנכון”. ביום ראשון שלאחר סדאם זינק השיעור הזה עד 56%. שיעורם של אלה הסומכים את ידיהם על מנהיגותו של ג’ורג’ בוש עלה באופן קצת יותר מתון, מ-52% ל-58%. אומנם שיעורם של אלה האומרים כי יצביעו בעד בוש עלה באופן זניח, רק באחוז אחד, מ-51% ל-52%. אבל שיעור התמיכה בטוען הדמוקרטי הבולט ביותר לנשיאות, הווארד דין, צנח בן-לילה מ-39% ל-31%.

 

דם, יזע, דמעות – ומה עוד?

 

זה חשוב לא בתור תחזית של תוצאות הבחירות, אלא בתור שיעור מועיל על המישוואה של מצב הרוח האמריקני. אם 15% של רוח הנכאים הלאומית היו תוצאה של החדשות הרעות מעיראק, אפשר לטעון לפחות במידה חלקית של רצינות, שעל עיראק תקום או תיפול נשיאותו של ג’ורג’ בוש.

 

לא, זה אינו מובן מאליו. חוכמת אנשים מלומדה בפוליטיקה האמריקנית, עוד לפני המימרה המפורסמת של ג’יימס קארוויל, היא שהכלכלה, טמבל. והנה, עכשיו, כאשר כמעט כל סטטיסטיקה אפשרית מראה צמיחה בריאה מאוד בחמשת הרבעונים הבאים (אחרי צמיחה סילונית, 8.2%, ברבעון השלישי של 2003), יש די דכדוך באמריקה כדי להוריד את נשיאות בוש מן הפסים. גם אם אין ראיה חד משמעית שהדכדוך הזה הוא תוצאה של עיראק, הנה יש ראיה נסיבתית שעיראק יכולה להשפיע באופן ממשי על שיעורו.

 

בעברית ישראלית מדוברת, האמריקנים נוטים עכשיו לקטר “על המצב”. המצב מורכב מכל מיני דברים, אבל ההצלחה המוגבלת של המלחמה בטירור היא חלק ממנו. באוזני הנשיא ויועציו מצלצלת עכשיו השאלה, שדמוקרט יהיה מוכרח להציג בבוא חודש נובמבר, אם יש את נפשו להיות נשיא. הוא יפנה אל אמריקה בשיא ויכוחו המטולווז עם בוש, וישאל: “האם מצבכם עכשיו טוב ממה שהיה לפני ארבע שנים”?

 

קשה לראות איך רוב האמריקנים יוכלו להשיב על השאלה הזו בחיוב. גם התאוששות כלכלית מהירה לא תחזיר את כל שלושת מיליון מקומות העבודה שאבדו מאז ינואר 2001. בטחונה הלאומי של אמריקה לא עמד בסכנה כזאת, אולי מאז שצוללות גרמניות פיטרלו לאורך החוף המזרחי של ארה”ב, ב-1942.

 

לעת כזאת, מנהיג פוליטי יכול לגייס את מלוא אוצר המושגים הצ’רצ’יליאני, ולהבטיח דם, יזע ודמעות. בוש, מעריץ מושבע של צ’רצ’יל (פרוטומה של סיר ווינסטון מקשטת את חדר העבודה שלו), אומנם מבטיח. אולי הוא גם זוכר שדם, יזע ודמעות העניקו לצ’רצ’יל הערצה כללית – אבל הנחילו לו מפלה איומה בבחירות לפרלמנט, בסוף מלחמת העולם השניה.

 

מה היה קורה לצ’רצ’יל אילו אנשי קומנדו בריטיים היו מחלצים את היטלר מן הבונקר בברלין יומיים, או שבועיים לפני שהתאבד, שלושה חודשים לפני הבחירות בבריטניה? כמובן, היטלר היה אויב קיומי של הציוויליזציה המערבית, והיה קרוב להביא אותה אל קיצה. סדאם אינו היטלר. אבל להבאת מנהיגו המובס של האויב היתה תמיד השפעה מחשמלת.

 

שליט עיראקי אחד, אשר העניק השראה לסדאם חוסיין, נהג לקצץ את בהונותיהם של מלכים מובסים, ולחייב אותם לזחול מתחת לשולחנו, ללקט את הפירורים. שמו היה נבוכדנצר. לא רק אצלנו, אלא גם בכתבי הקודש הנוצריים שמו של נבוכדנצר מתחרז עם עריץ עובד אלילים. “בבל” מתחרזת עם פריצות ועם שנאת אלוהים. מה לך מתנת חג מולד טובה יותר למיליוני אמריקנים המאמינים בכתבי הקודש פשוטם כמשמעם מאשר נבוכדנצר קצוץ בהונות מן הגומחה הבבלית.

9 Responses to “מי קיצץ את בהונותיו של נבוכדנצר?”

  1. דודי הגיב:

    בכן עוד שליט ערבי העניק מתנה לבוש:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2844384,00.html

    רק חסר עוד אחד (נגיד בשאר אסד יאסור את מנהיגי הג’יהאד) וזה יהיה כמו בחג המולד הראשון, שלושת מלכי המזרח (או חכמי?) מעניקים מתנות לרך הנולד – מסע הבחירות של בוש.

  2. אלי 666 הגיב:

    זה היה שליט כנעני בשם אדוני בזק ששלח את המלכים המובסים בידיו ללקט פירורים מתחת לשולחן ,כפי שמסופר בספר שופטים.תיקון אולי לא חשוב מבחינת נושא הכתבה אבל תמיד
    עדיף לדייק בפרטים.

  3. יואב קרני הגיב:

    חן חן על התיקון. אני מודה שנטלתי לעצמי קצת חרויות ספרותיות. המראה ששוויתי לנגד עיניי היה זה של המלך יהויכין מוּצָא מכלאו בימי אֱוִיל מְרוֹדַך, יורשו של נבוכדנצר, ומצורף אל שולחן המלך. המקרא אומנם אינו מספר לנו שבהונותיו קוצצו. אבל אנחנו יודעים שהטלת מומים במלכים שבויים היתה מקובלת במזרח (למשל, ניקור עיניו של המלך צדקיהו בידי הבבלים). הטלת מומים היתה עונש שגרתי בקודקס החוקים של חמוּרַבּי. זה נמשך גם בזמן הקיסרות הפַּרסית.

    אבל, כמובן הצדק עם אלי, אין לנו שום ראיות שידו של נבוכדנצר כרתה בהונות, וחובת הדיוק חלה עליי אפילו בזמן שימוש במטאפורות.

    טעות — לעולם חוזר.

  4. הרצל הגיב:

    האמריקנים נוטים לדון הרבה ב- “איך יזכרו אותו בהיסטוריה”.
    אתה לא חושב שבוש, במיוחד שלפני מספר שעות גם קדאפי הסגיר את סודותיו, הופך להיות, לנגד עינינו ושפתינו ,המצחקקות על חוכמתו, לאחד הדמויות שישפיעו על המאה ה21 , יתכן שבלי משים הוא הופך עצמו למשחרר הדיקטטורות ברחבי העולם. התהליך משעה שהחל לא ניתן לדעת באיזה היקף יתומו נגזרותיו.

  5. דודי הגיב:

    איך יזכרו – זה לא ידוע. אבל יזכרו.

    עוד 100 שנה, תלמידי בית ספר במיליונים יתבלבלו בין בוש האב לבן, בין עיראק לאפגניסטאן, בין עודאי לקוסאי.

  6. דני הגיב:

    לא נראה לי תפיסתו של סדאם שתשפיע על הבחירות בארה”ב – מדובר בשנה שלמה לפני הבחירות. מים רבים יזרמו בחידקל, וחיילים אמריקאיים רבים עוד עלולים למצוא את מותם. אם זאת, יכולה תפיסת סדאם להשפיע על הפריימריס של המפלגה הדמוקרטית בחודשים הקרובים, ויכול להיות שזה יעזור למועמד מתון יותר כמו הגנרל ווסלי קלרק (אני מקווה).

    הדרך היחידה שבו תפיסתו של סדאם תעזור לבוש היא אם יצרף בוש את סדאם לקמפיין הבחירות שלו – סדאם יישב בכלוב על הבמה עליה עומד בוש, בעוד ההמונים יוכלו להריע.

  7. יואב קרני הגיב:

    אני נוטה להסכים עם דני, אם כי מוטב לזכור שלפעמים לאמריקנים יש דווקא זכרון ארוך. מקובל להניח, שג’רלד פורד הפסיד לג’ימי קרטר ב-1976 בהפרש קטן, מפני שהאמריקנים פקדו עליו את עוון החנינה לניקסון, שנתיים ורבע קודם. אבל זה כשלעצמו אינו מפריך ואינו מוכיח. יש כל כך הרבה נעלמים, עד שבוודאי אי אפשר לטעון כי מאורע חד-פעמי בדצמבר ינחיל לנשיא נצחון בנובמבר.
    אני גם נוטה להסכים עם הרצל, ללא חֶמדָה. בוש אומנם מעצב מדיניות ושיטת פעולה, שיונחלו לבאים אחריו,לפחות עד סוף תוחלת חייו של בעל הטור הזה.

  8. מוטי הגיב:

    איני בטוח, אבל נדמה לי ש”אמנם” היא מילת שלילה, ו”אכן” מתאימה יותר במשפט האחרון. בכל אופן צריך לכתוב “אמנם”, ולא “אומנם”. (http://hebrew-academy.huji.ac.il/decision4.html)
    לעצם הדיון, גם לי נראה שבוש הופך לנגד עינינו לדמות היסטורית לא מכוחו, אלא מכורח המציאות שהרי הוא זכה להתמנות לנשיא בזמן רב תהפוכות.
    כיצד הוא יכנס להסטוריה, זו כבר שאלה אחרת.
    אולי כנביאה של הדמוקרטיה האוניברסלית ומשחרר המזרח-התיכון, אבל אולי (ויש לי חששות כבדים שכך יקרה) דווקא כנשיא פרפורי הגסיסה של ארה”ב כמעצמה.
    איני נביא אבל לאור העובדה שהאוייב המסוכן ביותר של ארה”ב, הטרור, לא חושף את תוכניותיו יש לי חשש כבד שהצעד הבא של בן-לאדן ושות’ יהיה גרנדיוזי מכדי שארה”ב תוכל לעמוד בו.

  9. אלי 666 הגיב:

    זה היה שליט כנעני בשם אדוני בזק ששלח את המלכים המובסים בידיו ללקט פירורים מתחת לשולחן ,כפי שמסופר בספר שופטים.תיקון אולי לא חשוב מבחינת נושא הכתבה אבל תמיד
    עדיף לדייק בפרטים.

Leave a Reply for מוטי