מותה המוזר של ישראל הליברלית

החדשות מרוסיה: אין עוד ליברלים בפרלמנט, אין עוד יפי נפש במועצות השלטון. האין החדשות האלה מעוררות את בלוטות הריר של אביגדור ליברמן? קצת ולדימיר-פוטיניזם לא היה מזיק, הוא אומר אל לבו (אל-נכון). קצת מלחמת צ’צ’ניה. קצת שוטרי בטחון רעולי פנים נגד יריבים פוליטיים. קצת יותר פטריוטיות בטלויזיה, ממלכתית או לא ממלכתית. ואו-אז, טראח, אין עוד יפי-נפש.

אני כותב את הדברים האלה ביום ב’ בבוקר, אחרי שנמנו בערך שני שלישים של הקולות בבחירות לפרלמנט הרוסי. על פי התוצאות האלה, אף אחת משלוש המפלגות המזוהות עם החזון הליברלי של תחילת שנות ה-90 לא עברה את חמשת אחוזי החסימה.

אלה החדשות המדהימות ביותר. לא עצם נצחונו של שוטר החרש שגנב ארץ, אפילו לא תחייתו הפוליטית של ולדימיר ז’ירינובסקי. מותו של הליברליזם הרוסי, רק 12 שנה לאחר פירוק ממלכת הרשע, הוא המדהים, הטראגי, הצריך לעורר מחשבות.

שנות ה-90 היו זמן משונה. יום יבוא, אם עדיין לא בא, ואנחנו נתקשה לשכנע אנשים צעירים או קצרי זכרון, שחיינו שם פעם, ושככה הן נראו, השנים ההן. בתחילת שנות ה-90 התפרקה ללא שפיכות דמים הדיקטטורה האיומה ביותר בדברי ימי האדם, ברית המועצות. בתחילת שנות ה-90 נבחר הומניסט וליברל לנשיא ארה”ב, כדי להאזין לכאבו של העולם, ולהציע לו מזור. בתחילת שנות ה-90 זכתה מפלגה סוציאל-דמוקרטית בנצחון מדהים בבחירות בישראל, והתחילה לעשות שלום. בתחילת שנות ה-90 התמוטטה בן לילה הרודנות הגזעית האיומה ביותר בעולם, ואסיר זקן יצא מכלאו והעניק השראה ותקווה למאות מיליונים. בשנות ה-90 עשו שלום באירלנד ובקולומביה, והעלו את העולם על האינטרנט.

לא סתם דמוקרטי

השחר שהפציע בשנות ה-90 לא היה סתם דמוקרטי, אלא היה ליברלי. ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית ובין הדמוקרטיות האחרות היא שבליברלית אין הכרח להיות תמיד צודקים. ואפשר להצטער. ואפשר לרחוש אמפתיה, מבלי לפחד מפני התוצאות. והלב יכול לשתות דם ללא בושה לנוכח ייסוריו של מישהו אחר. ואפשר להימנע בהקפדה יתרה מלהעליב נשים, או שחורים, או ערבים, או הומוסקסואלים מבלי לחשוש שאוי-ואבוי-מה-קרה-לי-אני-פוליטיקלי-קורקט.

אלה היו שנות ה-90 המוקדמות. ולא היתה ארץ שבה ניתנה לליברלים צעירים הזדמנות גדולה יותר מאשר רוסיה. נשיא מבולבל וחולה, שלא ידע לאן ללכת ואיך, הפקיד אותם על כל משרדי ממשלתו. אחד, בן 36, היה ראש הממשלה. אחר, בן 39, היה המיניסטר לענייני הפרטה. הוא נתן להם הזדמנות פעם אחר פעם אחר פעם. הוא פיטר אותם, והחזיר אותם, והעניק להם כוח פוליטי, והפקיד אותם על הארנק הלאומי, והניח להם לקבוע את הטון, ולכתוב את התסריט.

והם? הם היו יהירים מדיי, והם היו נרקיסיסטיים מדיי, והם התעניינו רק בתוצאות האבסטרקטיות של תכניותיהם האבסטרקטיות, והם לא התפנו ללמוד היסטוריה, ולא העלו על דעתם שהזמן קצר מאוד והמלאכה מרובה. הם לא הכירו את המטאפורה האנגלית הנפלאה, “חלון ההזדמנות”. הם לא תפסו, שלעת פתיחתו, “חלון ההזדמנות” מספק סדק צר, לא יותר. לצאת, להיכנס, אפשר לא יותר מפעם או פעמיים.

הם קיבלו את ההזדמנות לשנות את העולם, אבל הם החמיצו אותה מעיקרה.

הם אגב עשו רושם גדול על יוסי שריד. הוא נסע למוסקבה, במקרה, ללא קשר, באוגוסט 1991. הוא לא ידע שבדיוק כשהוא יהיה שם ינסו הקומוניסטים מן הגווארדיה הישנה להחזיר את הגלגל אחור. הפוטש הקומוניסטי התמוטט שלושה ימים לאחר שהתחיל.

חבר הכנסת שריד עמד ליד בית הפרלמנט הרוסי בימים ההיסטוריים ההם, וראה את הקהל גדל והולך. הוא התמלא התרגשות מוצדקת בהחלט. אין הוא אשם כלל בטעות האופטית שטעה, כאשר הניח שסביב הפרלמנט הרוסי הוא רואה את העם הרוסי. הוא ראה רק את האינטליגנציה הליברלית.

הארגון הפוליטי האמורפי החשוב ביותר של האינטליגנציה נקרא אז “רוסיה הדמוקרטית”. לימים שריד ישכנע את חבריו בשמאל הישראלי לאמץ את התווית “ישראל הדמוקרטית”. איזו בחירה אירונית, איזו בחירה הולמת.

הכול בגלל תפוח

“רוסיה הדמוקרטית” חשבה שהיא תרכיב את הממשלה בסוף 1993, אבל הבוחר הרוסי העניק את המקום הראשון דווקא לוולדימיר ז’ירינובסקי, דמגוג לאומן וגזען, שלרגל חוש ההומור שלו החליט לקרוא למפלגתו “הדמוקרטית הליברלית”. בבחירות הבאות,”רוסיה הדמוקרטית” לא הצליחה אפילו לעבור את אחוז החסימה.

לפיד הליברליות הרוסית עבר אז לידי גוש פוליטי, שלא הצליח אפילו למצוא שם הולם, ולכן קרא לעצמו “יאבלוקו” – ראשי התיבות של שלושת מייסדיו, וגם המלה הרוסית ל”תפוח”. בבחירות של תחילת השבוע ירד התפוח אל מתחת לאחוז החסימה. הנה כי כן נמחקו מן המפה הליברלים שפלירטטו עם ההיסטוריה רק לפני עשר שנים, הליברלים שכל תקוות רוסיה (ופחדיה) נקשרו בהם, הליברלים שהחזיקו זמן קצר כמעט בכל מוסרות השלטון.

על “ישראל הדמוקרטית” חדלנו לשמוע זה כבר. אולי מפני שהתברר כי התווית אינה מניבה שום גמול אלקטורלי בין יוצאי רוסיה. אולי מפני שלאוזניו של המייסד גונבה השמועה, שהליברלים הרוסיים הפסידו הכול. כך או כך, הליברלים הישראליים פסעו בעקבות הליברלים הרוסיים, אל האבדון הפוליטי, אל תהומות של חוסר רלוונטיות.

“מותה המוזר של אנגליה הליברלית” הוא שם של ספר קלאסי, אשר נכתב כמעט לפני 70 שנה על נסיבות שקיעתה של המפלגה הליברלית המהוללת, זו שמשלה בכיפה הבריטית כמעט מאה שנה. “מותה המוזר של ישראל הליברלית”, “מותה המוזר של רוסיה הליברלית”, “מותה המוזר של אמריקה הליברלית” אולי יתנוססו יום אחד על ספרים אחרים.

יש כל כך הרבה הבדלי נסיבות עד שקל לטעון כי אין אף אחד מן הנידונים דומה לראיה. אולי. אבל לפי דעתי ליברלים כושלים יכולים ללמוד מנסיונם של ליברלים כושלים אחרים. הם יכולים למצוא כמה איפיונים משותפים: אי הבנה של מהות הכוח הפוליטי, אי הבנה של השימוש בכוח פוליטי, התחסדות, סיעתיות, נרקיסיזם. האומנם אין לליברלים סיכוי, מפני שדעת הקהל היא מעיקרה לא ליברלית, ואין היא מוכנה להעניק להם יותר מהרף עין? יתכן.

המונים אינם אוהבים מהפכות. אין כל סיבה להאמין שהם היו תומכים בפירוק ברית המועצות, אילו נשאלו על זה בדצמבר 1991 (הם נשאלו במארס 1991, והשיבו בלאו רועם). אפשר אפילו לטעון, שההמונים היו מצביעים נגד המהפכה הצרפתית. ההמונים מעדיפים בדרך כלל פוליטיקאים המבטיחים להם יציבות, ומשכנעים אותם שהם ריאליים. ליברלים, הו ליברלים, הם אומרים, אל נא תבזבזו את זמננו.

 

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 12 בדצמבר 2003

13 Responses to “מותה המוזר של ישראל הליברלית”

  1. נמרוד ברנע הגיב:

    אפשר רק לקוות כי ימי הליברליזם והשלום של שנות ה-90, ואפשר להזכיר כאן גם את שרדר בגרמניה ובלייר בבריטניה, יחזר.

    לדעתי גם מדובר במשהו שמלווה במיתוג פוליטי מאוד מסויים, אבל על כך צריך לבוא מאמר אחר.

  2. דוד ארנון הגיב:

    האם אין ב”שינוי” גם גרעין ליברלי?

  3. אבי הגיב:

    שינוי היא אכזבה בעיקר בגלל טומי לפיד שמתגלה לי לצערי, כאדם חלש שלא מסוגל לעמוד בפני השררה.
    המעניין הוא שתהליך זה של ליימן/פוליטיקאי שלא היה קודם במעגל הפוליטי ונקלע פתאום למגרש הז פועל בשני מישורים, או שרועד לו הפופיק מהשלטון וכו’ והוא ממש פועל בניגוד לעמדותיו הקודמות, או שהוא אכן עומד בציפיות ומשאר הגון עם עצמו עד הסוף.
    לפיד לצערי, מתנהג ממש לא לעניין ולא מפנה אצבע מאשימה מול שרון ובניו על כל מה שמצטבר נגדם בתיק היווני ותיק סיריל קרן.
    מסיבה זאת, ורק זאת, לפיד ושינוי יעלמו מהבמה הפוליטית בעתיד. וחבל מאד שפיספסנו ניסיון נוסף בהקמת מפלגה ליברלית בישראל.

  4. דני הגיב:

    Turning and turning in the widening gyre
    The falcon cannot hear the falconer;
    Things fall apart; the center cannot hold;
    Mere anarchy is loosed upon the world,
    The blood-dimmed tide is loosed, and everywhere
    The ceremony of innocence is drowned;
    The best lack all conviction; while the worst
    Are full of passionate intensity.
    Surely some revelation is at hand;
    Surely the Second Coming is at hand.
    The Second Coming! Hardly are those words out
    When a vast image out of “Spiritus Mundi”
    Troubles my sight: somewhere in sands of the desert
    A shape with lion body and the head of a man,
    A gaze blank and pitiless as the sun,
    Is moving its slow thighs, while all about it
    Reel shadows of the indignant desert birds.
    The darkness drops again; but now I know
    That twenty centuries of stony sleep
    Were vexed to nightmare by a rocking cradle,
    And what rough beast, its hour come round at last,
    Slouches towards Bethlehem to be born?

  5. נעמה הגיב:

    להבחין בין דמוקרטיה לדמוקרטיה ליברלית דווקא באופן (הספרותי, יש לומר) שבו אתה עושה זאת (“ההבדל בין דמוקרטיה ליברלית ובין הדמוקרטיות האחרות היא שבליברלית אין הכרח להיות תמיד צודקים. ואפשר להצטער. ואפשר לרחוש אמפתיה, מבלי לפחד מפני התוצאות. והלב יכול לשתות דם ללא בושה לנוכח ייסוריו של מישהו אחר. ואפשר להימנע בהקפדה יתרה מלהעליב נשים, או שחורים, או ערבים, או הומוסקסואלים מבלי לחשוש שאוי-ואבוי-מה-קרה-לי-אני-פוליטיקלי-קורקט.”)
    המאפיינים שהליברליזם מטמיע לתוך הדמוקרטיה אינם אפשרות הצער, האמפתיה והלב שותת הדם נוכח יסוריו של אחר אלא ערכים כחירות ושוויון, אוניברסליזם והבטחת זכויות אדם. לפעמים אנחנו מדברים על דמוקרטיה ומתכוונים לליברליזם ובכך הופכים אותה למאד “עבה”; לפעמים אנו מבחינים בין”דמוקרטיה מהותית” לעומת “דמוקרטיה פורמלית”, כשחלק מהמאפיינים שאנחנו מייחסים לראשונה הם תכונות ואיכויות ליברליות. זה אכן יוצר בלבול מסוים בדיון.

  6. יואב קרני הגיב:

    חן חן על ההרצאה הפדאנטית בענייני הגדרות. אני אינני מציע הגדרות לקסיקוגרפיות, הצריכות מיסגוּר והבלטה לקראת בחינת סוף השנה. אני מתעניין בעיקר בשיג-ושיח וּבאימפּוּלסים. בִּמרוּצַת השנים למדתי לכַבֵּד את כּוֹבֶד הראש של חוּקוֹת ושל חוּקים, אבל גם להסתייג מפניהם — ולהתעניין יותר, או לפחות קצת יותר, בַּתַרבּוּיוֹת הפוליטיות המְניבוֹת את החוקים. בעיניי ליברליות אינה השתקפות של קוֹדֶקס חוקים, אלא של סובלנות ושל סָפֵק עצמי. שכחתי מי אמר, שליברלים הם אנשים שלעולם אינם בטוחים שהם צודקים. במובן זה, הליברליות שאני מדבר עליה אינה פילוסופית, אלא רוחנית, או אינטואיטיבית. לא יועילו לחברה נטולת אמפתיה גם הטובים שֶבַּחוּקים: היא לא תצליח לכַבֵּד את זכויותיהם של מיעוטיה, אתניים, או מִגדָריים, או תרבותיים. כבר היו דברים מעולם.

    אולי תזכרי, נעמה, שהמהפכה הצרפתית הכריזה על חֵרוּת, שוויון ואוניברסליזם — וּמיהרה אל הגיליוֹטינה. רוב המהפכות עשו כן, במו ידיהן, או בידי ממשיכיהן. אני חדלתי להאמין, אבוי, שהידרדרותן של מהפכות היתה תוצאה של עיווּת כוונותיהן המקוריות (האמנתי בזה די הרבה שנים). שמענו טענה כזאת פעם אחר פעם במרוצת 225 השנה האחרונות. אין לנו כנראה מנוס מלהסיק שהקריקטורה של המהפכה היא תנובתה הטבעית של המהפכה.

    לפני כמה שבועות שאל אותי קורא חד-עין איך אני יכול לטעון שהציונות היתה תמיד דמוקרטית, אם גם לא ליברלית. אפשר להיות דמוקרט מבלי להיות ליברל. אפשר להנחיל מערכת של חוקים, אפשר להשתית אותם על הכרה מוסרית בזכויות האדם — ובאותה השעה אפשר לתקוף ללא הרף את חֵרוּיוֹת הפרט. זה קרה, זה קורה בכל כך הרבה מקומות.

    במובן הזה, רוב השמאל הישראלי מעולם לא התאים לתבנית. ליברליות אותנטית היתה תמיד מוגבלת לשוליים אינטלקטואליים מרוחקים, או למפלגות קטנות מאוד.

    אני מציע להבחין בין פוליטיקה פרוגרסיבית ובין ליברליות. אני אישית מסכים עם רוב מצעו הפוליטי של, נניח, יוסי ביילין, אבל אני חושב אותו ללא-ליברלי מעיקרו. הרטוריקה שלו, סגנונו, הפרקטיקות שלו, היוהרה אינן מציינות ליברל. אגב, אני מוכן בהחלט להודות שליברלים מנצחים רק לעתים רחוקות. אינני חושב שביילין הוּבס פעם אחר פעם מפני שאין הוא ליברל.

    יוסף לפיד בוודאי אינו ליברל על פי קנֵי המידה האלה. הוא איש שהשאיר מאחוריו במרוצת השנים שובל ארוך של דעות קדוּמוֹת ושל גִזעָנוּת גלוּיָה (הוא כתב פעם על נחיתוּתוֹ הגֶנֶטית של האדם השחור. אני מסתמך כאן על זכרוני, ואני מתנצל אם אני טועה. אני עדיין מקווה למצוא ציטוט מדויק). מאבקו נגד קַנָאוּת דתית, הוא כשלעצמו, אינו מציין ליברליות. אילו התבקשתי לענוד לו תווית, הייתי מציע ‘רדיקל’, במובן הדור הראשון של הרפובליקה השלישית הצרפתית. אני מודה שזה לא כל כך חשוב, וההשוואה היא רק עניין של שעשוע.

    מותר בהחלט לשאול, אם השמאל הישראלי מעולם לא היה ליברלי, מה הטעם בהכרזה ש”ישראל הליברלית מתה”. אכן, כמו שהואילה נעמה להגיד, זה מוטיב ספרותי.

  7. דוד ארנון הגיב:

    אכן לפיד הוא ליברל בדיוק כמו ארצ’י באנקר, אך ביסודה של המפלגה, שקדמה לכניסתו לפוליטיקה, יש לדעתי יסוד ליברלי במובן המילולי – מלשון חירות – כלומר כזה שמחפש להתיר ולהקל בכל מקום שאפשר.

  8. דוד ארנון הגיב:

    טוב, אולי זה מחזק את הטענה: הליברלים של שינוי היו חייבים להעמיד פיל שמרני בראשם כדי להצליח, ומתוך שהם מסתתרים בצילו הם מאבדים השפעה.

  9. נעמה הגיב:

    אני מבינה שקשה לך לקבל תגובה שלא רק משתאה מול רוחב ידיעותיך אלא גם מציעה מבט אחר או חס וחלילה תיקון. לכן כנראה מיד קיבלתי נזיפה המשייכת אותי ל”לקסיקוגרפיה” ו”בחינות סוף שנה”. צר לי, אני סבורה שדיוק הוא עניין חשוב. עניין של חינוך אקדמי (פוי).
    חבל רק שמיהרת לתלות בי פורמליסטיקה לגליסטית שעה שלא הזכרתי את המלה חוק, אפילו לא בהטיה, אלא דיברתי דווקא על ערכים.

    באשר לדיון על שינוי, אם תותר לי שוב הערה שמעיזה לערב הגדרות: שינוי מתאימה למה שמכונה ליברטריאניזם שהוא זרם ליברלי-ימני המתמקד בליברליזם הכלכלי הקלאסי (אי-התערבות במשק) ומצדד, א-לה נוזיק, במדינה מינימליסטית (“מדינת שומר לילה”).

  10. נמרוד ברנע הגיב:

    שינוי, במודל הנוכחי שלה, היא לא ליברטריאנית ולא ליברלית ולא שום הגדרה אידיאולוגית אחרת.
    ההגדרה היחידה שמתאימה לה היא אופרטוניסטית ופופוליסטית.
    החבר’ה האלה, שהבטיחו הרים וגבעות, לא קיימו הבטחה אחת מכל הבטחותיהן.
    אין נישואים אזרחיים, חוק טל לא בוטל, משרד הדתות לא פורק, אין תחבורה ציבורית בשבת וכל מה שיש זה במקום כמה חרדים אינטרסנטים שיושבים בממשלה אז יושבים כמה חילונים אינטרסנטים.
    המפלגה הזאת, שפעם בתקופת מנהיגותו של פרופ’ אמנון רובינשטיין הייתה מפלגה ליברלית אמיתית [גם מבחינה חברתית וגם מבחינה כלכלית], הפכה להיות סמרטוט שלתת לו איזושהי הגדרה אידיאולוגית יהיה ביזוי המילה אידיאולוגיה.

    ואם נכנסים לעניינים פרסונליים, אז טומי לפיד גם אמר שכשהוא שומע את מוזיקה מזרחית הוא לא יודע אם אנחנו כבשנו את טול כרם או שטול כרם כבשה אותנו, ועל הנתון שיש בישראל 300,000 נשים מוכות הוא אמר “בטח איזה סוציולוג שמע את השכן שלו מרביץ לאישתו בטוסיק”. אברהם פורז, שמתפאר בכך שהוא צמחוני ואוסף חתולי רחוב, מסרב לתת אשרות שהייה זמניות להומוסקסואלים פלשתינאים שהוציאו נגדם גזר דין מוות ברשות הפלשתינאית – למרות שישראל חתומה על אמנות בינלאומיות בנושא.

    כל הרעיונות שהיו פרי מחשבתו של המחנה הליברלי בתקופת ממשלת נתניהו, שצריך להפסיק עם הכספים הייחודים, צריך להפסיק עם ההעדפות המגזריות, להחל שיוויון תקציבי – נגוזו ברגע ששינוי עשו את מעשה ש”ס בכך שנתנו כסף שהובטח להם במו”מ הקואליציוני למוסדות התרבות, דבר שאפילו אגודת ישראל לא עשתה, גם אצלה זה הוגדר בתוך התקציב. מבחינת העניין של מינהל תקין בחלוקת תקציבים שינוי לא שונה מש”ס.

  11. יואב קרני הגיב:

    כך באמת דיבר לפיד על נשים מוּכּוֹת? האם זה היה לפני שנעשה שר המשפטים, או אחרי שנעשה?

    ואני חשבתי שכבר שמעתי את הלַפּידיזם הגרוע ביותר. אולי כדאי להתחיל לאסוף אותם, את הלַפּידיזמים, עוד משנות הפילייטונים הראשונים ב’מעריב’, בשנות ה-60. הוא השאיר מאחוריו שובל כל כך ארוך של ראָיוֹת, ארוך יותר מזה של כל פוליטיקאי אַחֵר.

    אינני בטוח ש’שינוי’ מתיישבת עם המודל הליברטריאני. אם הכוונה למודל האמריקני, הליברטריאנים מחזיקים בהשקפה בלתי מתפשרת על חוסר הלגיטימיות של התערבות ממשלתית באיזשהו תחום של מדיניות ציבורית. מצעם קורא לאסור על הממשלה ללוות כסף, מחייב פתיחה מלאה של השערים לפני הגירה בלתי מוגבלת, תובע לבטל את כל המכסים, להוציא את כל מערכת החינוך מידי הממשלה — ארצית, או מקומית; וכן הלאה. (אגב, מצע הליברטריאנים האמריקנים — חומר קריאה לא בלתי מעניין — נמצא ב http://www.lp.org/issues/platform/compare
    אינני חושב ש’שינוי’, עם לפיד או בלעדיו, הרחיקה עד שם.

    שאלת החוקים אינה שאלה של ‘פורמליסטיקה’, ואי-הסכמה בעניין הזה בוודאי אינה ‘האשמה’. הדגשת החוקים היא עניין לגיטימי בהחלט, וחלילה לי מלתקוף מישהו בגלל דעותיו. אני רק הבעתי אי-הסכמה, ואני מקווה שמותר להביע אי הסכמות באופן ציווילי, מבלי להניח לדיון להתפתח להתנצחות אישית ולעלבונות.

    אין לי כל חֲזָקָה על האמת, ואני לא רק מוכן להודות בטעות — אדרבא, אני לָהוּט להודות. מה הטעם בפורום הזה אם אין בו הֲזָנָה הדדית. אין לי כל כוונה לדַבֵּר אל עצמי, או לאסור על אורחיי-שותפיי להתבטא. תגובות הן חלק מרכזי של האתר הזה. אני מתקשה להבין לשם מה הוא נחוץ אם מבקריו אינם מורשים להגיב.

  12. מוטי הגיב:

    אחרי כל הביקורת נגד רוסיה, כדאי שלא נשכח את הבחירות האחרונות במדינה המתיימרת להיות הדמוקרטיה הגדולה בעולם.
    איני חושב שהבחירות ברוסיה התנהלו פחות ביושר.
    איני חושב שהתקשורת בארה”ב, ובכל אופן ערוץ FOX היקר, פחות מגוייסת.
    איני חושב שזכויות האסירים בארה”ב נשמרות יותר.
    רוב הביקורת נגד רוסיה היא בעיקר תקשורתית אינטרסנטית ומגיעה מאותם גורמים המבקרים את מדיניות ישראל.
    מה שמייצג יותר מכל את המצב הוא, לדעתי, הסירוב המשותף של שתי המעצמות לחתום על אמנת קיוטו. אני לא זוכר של מי האמירה, אבל כבר נאמר שהמעצמות הגדולות תמיד התנהגו כגנגסטרים, והמדינות הקטנות תמיד התנהגו כזונות.

  13. נעליים הגיב:

    אברהם (אביהם של החתולים והכלבים המשוטטים) פורז, עוד בימים שהיה חלק ממרצ, הצביע בעד הצעת החוק של רפול וצומת, למנוע זכות הצבעה ממי שלא שירת צבא.
    איזה ליברל ואיזה נעליים.

Leave a Reply for נעמה