חלומי האנטישמי הגס, הרב עם החושן, העגלה הערופה מכפר סמר, דמו של ראש הממשלה

הרשימה הזו התפרסמה ב-12 ביולי 1996 ב’ששי’, מוסף תרבות של ‘גלובס’, שערך אדם ברוך. היא נכתבה תחת הרושם של עליית בנימין נתניהו לשלטון, שבעה חודשים לאחר רצח יצחק רבין. במוצאי יום הבחירות גם התברר שש”ס נעשתה המפלגה השלישית בגודלה,עם עשרה מושבים, והאופוריה של הרב יוסף היכתה אותי בתדהמה. את הרשימה כתבתי ממוסקבה, ערב מסע ארוך אל הקווקאז. איבדתי את עקבותיה, וכמעט שכחתי את תוכנה. במקרה חזרתי ונתקלתי בה בחודש שעבר במגירה חבויה. אני חוזר ונותן אותה כאן ביום השנה לרצח רבין ברגשות מעורבים. לא הייתי חוזר וכותב אותה כיום, בוודאי לא באותו האופן. אבל החלטתי להתחלק בה. אין זה מן הנמנע שהיא התיישבה עם מצב הרוח הכללי לפני 11 שנה.

 

בחלומי הלא כל כך נעים הייתי תיאולוג נוצרי. לא היה ברור אם אני קתולי, או בפטיסטי – אבל האי-בהירות הזו הועילה בסופו של דבר להתפתחות העלילה.

בחלומי המביך התראיינתי פעמים אחדות בתחנת רדיו עלומת-שם, בעיר נידחת במערב התיכון של ארה”ב. הפעם הראשונה היתה מייד לאחר רצח יצחק רבין. מה יש לכתבי הקודש להגיד על המאורע הזה? שאל אותי המראיין. “אה”, השבתי בכובד ראש, “אין חדש תחת השמש. יהודים יראי-שמים שוב צלבו איש שלום בארץ הקודש”.

אפילו בַּחלומי כיעכעתי בגרוני בִּמבוכה קלה לנוכח האנטישמיות הארסית של תשובתי. הליגה נגד השמצה מחתה בחריפות לפני הנהלת התחנה, וזו הבטיחה מייד כי דברים כאלה לא יישָנוּ.

הראיון הבא אתי היה ב-30 במאי, לאחר שהתחוור נצחונו של בנימין נתניהו. רִשְתוֹת הטלויזיה עתה זה הקרינו את מעמד כניסתו של הרב עובדיה יוסף אל מטה הבחירות הצוהל של ש”ס. הוא פסע לשם במלוא התפארת של מלבושיו, רפליקה מדויקת של ה”חושן ואפוד ומעיל וכתונת-תשבץ, מצנפת ואבנט”, אשר ציווה אלוהי הברית הישנה על משה להלביש בהם את אחיו, אהרן הכוהן הגדול.

נשאלתי על המשמעות התיאולוגית של המעמד הזה, והשבתי ללא היסוס (בחלומותיי אינני מהסס לעולם): “אין חדש תחת השמש. היהודים שוב צלבו איש שלום בארץ הקודש (כן, אני יודע, כבר אמרתי את זה שבעה חודשים קודם), והכוהן הגדול שלהם שוב משליך את ידיו באויר, ואומר: ‘ידינו לא שפכו את הדם’!

כייפא – הזכרתי למראייני – היה האיש האחרון שנראה בירושלים לובש חושן ואפוד ומעיל וכתונת-תשבץ, עד בואו של הרב הגאון עובדיה יוסף. כייפא עשה כן בחול המועד פסח של שנת 33, במשפט הסנהדרין נגד ישו.

המראיין עצמו, עוד לפני הטלפון של הליגה נגד השמצה, ניתק מייד את המיקרופון שלי, ביקש ממני לצאת מן האולפן, והתנצל לפני המאזינים. אפילו לי עצמי היו קצת נקיפות מצפון.

בהמשך חלומי הייתי אחד הפעילים בוועידת ‘העצרת של הכנסיה הבפטיסטית הדרומית’. כן, אני הוא שיזמתי בחודש שעבר את ההחלטה להקים ‘מיסיון ליהודים’. ההחלטה, להזכירכם, אמנם התקבלה, היא לא היתה פרי תעתועֵי-חלומותיי.

אני יודע שההחלטה העלתה את חמתם של יהודים אמריקאיים. אבל מה אפשר לעשות, אנחנו נוצרים, וּבִהיותנו נוצרים אנחנו מאמינים שאלוהים הטיל עלינו לגאול את היהודים מֵחֶשכַּת חוסר-אמונתם.

אנחנו מחבבים מאוד את היהודים. סוף סוף ישו מושיענו היה יהודי. אנחנו קוראים בכובד ראש את הברית הישנה, ותומכים בכל לבנו בזכות הקיום של ישראל. אנחנו רואים בה מימוש של הנבואות האלוהיות.

אבל היהודים, אבוי, נתקעו אי שם לפני 2,000 שנה. דתם היא ארכאית, כמעט-פרימיטיבית, מין כת שבטית צרת-אופקים, שאינה מתעניינת כלל ב’גויים’. וַהלוא נביאי היהודים עצמם חזו, “וגוי לא ידעוך אליך ירוצו”, ו”גוי גדול יֵעוֹר מיַרכּתֵי הארץ”. היהדות האמתית נועדה להיות דת אוניברסלית, הפותחת לרווחה את זרועותיה לפני כל הלאומים.

תראו מה קרה לכם. במקום ללכת בעקבות אחרוני נביאיכם – ירמיהו, ישעיהו, מיכה – אתם נסוּגוֹתֶם אל תרבותכם השבטית הקדומה, שהנחילה לכם קנאים כיהושע ושמואל. מה אנחנו רוצים בסך הכול? להעניק לכם את ההזדמנות לממש את ייעודכם המקורי: להיות אור לגויים – במקום לרצוח כל איש שלום, המאיים על כוהניכם הגדולים, וּבמקום להתכחש אחר כך לאחריותכם למעשי הרצח.

אני לא אתעייף מלהכחיש כל קשר בין התיאולוג הנוצרי בחלומי וביני. אבל אני חייב להודות ששמחת הרב עובדיה יוסף, באבנטו התנ”כי, הזכירה לי את דמעותיו של הרב שלמה גורן ז”ל, 13 שנה קודם, בבית העלמין של כפר סמר, דרומה לחיפה.

הדמעות זלגו במעמד הלווייתו של אמיל גרינצווייג, איש ‘שלום עכשיו’, שנרצח במהלך הפגנה, בחזית משרד ראש הממשלה. הרב גורן, אז עדיין הרב הראשי האשכנזי, ידע שהוא לא יהיה משתתף פופולרי בהלוויה. סוף סוף, הוא האיש שתקע בשופר בִּשמוֹנָה ביוני 1967, והפך בזה מלחמת מגן לגיטימית למלחמת כיבוש משיחית. אבל הוא בא לכפר סמר, כדי לקרוא את המעשה בָּעֶגלה הערוּפה מִסֵפֶר ‘דברים’, זו העגלה שהכוהנים נצטוו לשחוט, והיה “כי יימצא חלל באדמה אשר ה’ אלוהיך נותן לך לרִשתָה, נופל בשדה, לא נודע מי היכּהוּ”.

אני זוכר את הרב גורן עומד שם, וחוזר בקול בוכים על המלים המקראיות הנוקבות,

ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו. כַּפֵּר לעמך ישראל אשר פדית ה’, ואַל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל, וּנְכַפּר להם את הדם. ואתה תבָעֵר הדם הנקי מִקִרבּך, כי תעשה היָשָר בעיני ה’.

הקהל הזועף והאָבֵל הגיב ברחש של אי-הסכמה. הנוכחים כמו אמרו אלה לאלה, שהריטואל התנ”כי לא יִמחֶה את הדם מידי אלה הרוצים לרחוץ עכשיו בנקיון כפיהם.

ועם זאת, איזה ניגוד היה בין דמעותיו של הרב גורן וּבין האופוריה של יריבו מִשֶכּבר הימים, בן הפלוגתא שלו מימי רבנותם המשותפת, עובדיה יוסף. בלילה ההוא, האיש עם האפוד ועם החושן ועם האבנט לא קרע קריעה ולא רחץ את ידיו על העגלה הערופה מכיכר מלכי ישראל.

תבוסתה של מפלגת העבודה בבחירות היא כמובן מאורע פוליטי. אבל המשמעויות שלה כל כך עצומות ממדים – והן יתעצמו ויילכו ככל שהמחיר יתחוור ויילך  – עד שהעניין צריך אולי עיון מטאפיזי, אפילו מצד אלה החושבים את עצמם לחילונים, או לאתיאיסטים (לא אני).

איוב, הסלחן הגדול מכל הסלחנים, הוותרן הגדול מכל הוותרנים, אמר, “ארץ, אל תָכוֹסי דמי”. הקַלוּת המדהימה שבה כיסתה הארץ את דמו של יצחק רבין, והמהירות שבה השתמטו רוב יהודי ישראל מחשבון הנפש של מעמד העגלה הערופה, אולי מחייבות בירור תיאולוגי: היש משהו ביהדות, המועיד אותה להצדקת אלימות ולסתגרנות שבטית?

המעשה בישוע מנצרת היה פרשת דרכים בתולדות הציוויליזציה המערבית. אבל בעיני היהדות הוא היה רק אנקדוטה. מבלי להיגרר לדיון בהיסטוריוּת של ישו, האנקדוטיזציה של צליבתו היתה אולי אחת הטעויות הדידקטיות החמורות של חכמי היהודים. 1966 שנה אחר כך, חכמי היהודים שוב עשו אנקדוטיזציה של צמאון-דם מידי אספסוף. כאז, כתמיד, כן עכשיו, חכמי היהודים חוזרים וּפוֹטרים את חסידיהם מנקיפות מצפון.

אמונה אוניברסלית גדולה ללא נקיפות מצפון אינה מסוגלת להתמודד בהצלחה על נאמנותם של בניה.

 

 12 ביולי 1996                                                                           

14 Responses to “חלומי האנטישמי הגס, הרב עם החושן, העגלה הערופה מכפר סמר, דמו של ראש הממשלה”

  1. תיקון קטן: בבחירות של שנת 1996, זכתה ש”ס בעשרה מנדטים בלבד. לשיא ההיסטורי של 17 מנדטים היא הגיעה בבחירות 1999.

  2. הקלה אינה שלך, יואב יקירי, אלא נוספה כדי לצקת אמינות בתיאולוג הנוצרי שלך, שהרי כייפא היה רחוק כ-40 שנה מלהיות האחרון שסתובב בירושלים עם אפוד 🙂 הכבוד הזה שמור לאיש האלמוני, שמואל משהו אם זכרונני איננו מטעני, שהמליכו הקנאים בירושלים בשנת 68-69 לספירה.

    ואגב – למהירות שבה כיסתה הארץ את דמו של רביו יש גם קשר לצורה הצבועה והמתייפייפת שבה מנציחים אותו. אני שחולה על כל פיסת היסטוריה כבר לא יכול לראות את הדברים האלה.

  3. יובל הגיב:

    יואב,

    האם לדעתך בבחירות 96′ הונחו היסודות (או, ליתר דיוק – פותחו הפיגומים שהונחו ב-67′) לחוסר הלגיטימציה הנוכחי של ישראל? האם זוהי הנקודה הקריטית בה התבצעה הבחירה בסרבנות שלום, בהמשך הדיכוי ובגרירת רגליים, במקום בחתירה לפתרון דו-לאומי? בחירה שהביאה בסופו של דבר למצב הנוכחי, בו עתידה של מדינת ישראל לוט בערפל?

  4. דודו הגיב:

    “היש משהו ביהדות, המועיד אותה להצדקת אלימות ולסתגרנות שבטית?”

    היש משהו שפחות מחייב בירור?

  5. יואב קרני הגיב:

    חן חן, יוסי, על התיקון, כבר הוכנס.

    אכן, רחביה, תפסתי אותי בקלקלתי. איזו בערות היסטורית איומה. אני אכתוב מייד אל התיאולוג מפיאוריה, אילינוי, ואנזוף בו.

    יובל, תודה על הזווית המעניינת. אני נוטה להסכים. ב-1996 אמנם התחיל לפוג הרושם שישראל נושאת את פָּנֶיהָ לשלום. אני כמובן אינני חותר לפתרון “דו-לאומי”, אלא לפתרון של שתי מדינות, אבל אולי לזה התכוונת.

    30,000 הקולות שהפרידו בין נתניהו לפרס (“בוקר ענקי”, בלשונו הלא-נשכחת של עוד-מעט-שר-הבריאות צחי הנגבי) היו שווה-ערך מוסרי והיסטורי ל-571 הקולות שהפרידו בין בוש לגור בפלורידה. אני חושב שכולנו יכולים לצבוט את עצמנו עד כאב, ולשאול מה היה קורה אילו.

  6. אורן בלס הגיב:

    שלום יואב,

    מכיון שבחרת בפריזמה התיאולוגית להתמודדות עם המאורע הפוליטי הזה, וגם העדת על עצמך שאינך אתיאיסט, ואם הבנתי נכון את התחביר גם לא חילוני, נראה לי רלונטי לשאול כיצד אתה מגדיר את יהדותך בהקשר הזה. אם השאלה היא “מחוץ לתחום” לגביך אתה מוזמן גם למחוק את השאלה – אין כאן כוונת קינטור אלא רצון להבין את השקפתך.

    אורן.

  7. יואב קרני הגיב:

    אורן — במטותא, אני מעדיף לתת תשובה כללית, לא פרטית.

    היהדות לא בחרה בגטו, היא נדחקה אליו, מן המאה הרביעית ואילך. בגטו היא פיתחה הרגלי-שיור ומכניזמים של התגוננות, אשר שירתו אותה יפה כל זמן שהיתה זקוקה להם. חומות הגטו, לרוע המזל, מנעו רפורמציה מוקדמת. אילו היתה מופיעה מגמה מתקנת ביהדות במאה ה-16 במקום במאה ה-19, אין זה מן הנמנע שהאוניברסליזציה, או הרֶה-אוניברסליזציה, היתה מתרחשת הרבה קודם.

    אין לי מושג כמובן מֶה היה קורה אז. האם הרה-אוניברסליזציה היתה משרתת את צורכי השיור הפיזי, אבל מחישה את היעלמותו של הקולקטיב? האם היא היתה מְחַלֶצֶת את היהודים מן השִבטיוּת, לרעת יכולתם ליצור לאומיות חילונית (כאשר לאומיות חילונית יכלה להופיע, מזמן המהפכה הצרפתית ואילך)?

    שאלות חשובות, שתשובות טנטטיביות עליהן יכולות בהחלט להקשות עליי.

    הרפורמים — במרכז אירופה, בייחוד בארה”ב — פיתחו את הדגש על “הנבוּאִיוּת” והתרחקו, עד כדי הפרזה, מן “החוק”. אבל תהיה ההפרזה אשר תהיה, הם חזרו והפיחו רוח חיים בגוף שהתנוון והלך בגטו, או לא היה מסוגל להיחלץ ממנו גם כאשר נפתחו השערים. הם איפשרו את התהליך שהעמיד את יהודי אמריקה לא פעם בראש החץ של תנועות ליברליות, פרוגרסיביות והומאניות.

    משנות ה-70 ואילך, היהדות הרפורמית התחילה לתקן את הפרזות התרחקותה מן המסורת. תחת כנפיה הרחבות מאוד התפתחו מגמות-מִשנֶה, כמו זו המכוּנָה “חסידוּת חדשה”. הרפורמים העניקו הכרה מלאה לנשים ברבנות ובחזנות, והקונסרבטיבים (‘מסורתיים’) הלכו בעקבותיהם. הנסיון לסַנתֵז את המסורתי עם האוניברסלי אינו פשוט. אבל הוא הסיכוי היחיד של יהודי אמריקה להשתייר קולקטיבית.

    מידת ההתאמה של הנסיון הזה לתנאי הארץ אינה ברורה. הלצה ישנה אומרת שהאפיקורסות הישראלית היא דתית אורתודוקסית, ויש בזה כמובן אמת. לאמריקנים הרבה יותר קל מישראלים לחשוב את עצמם ל”דתיים”, מפני שהפירוש לדתיותם הוא כל כך ליברלי. ישראלי בדרך כלל לא יחשוב את עצמו לדתי אלא בקונטקסט אורתודוקסי. ממילא חילוניותו היא פניית עורף לאורתודוקסיה.

    הרשימה שלמעלה נכתבה בנסיבות קונקרטיות מאוד, כאשר עולמם של אנשים ליברליים חרב כמעט בן-לילה. פתאום התברר שארבע שנות רבין-פרס היו שיירים של הסדר הישן, לא אקורד הפתיחה של סדר חדש. אני חשבתי ערב הבחירות של 1996, שההגינות לבדה — הַניחו-נא לכל השיקולים הפוליטיים — מחייבת אנשים להצביע בעד מפלגת העבודה. היה קשה להעלות על הדעת תוצאות אחרות.

    אינני בטוח שהתקפתי על “חכמי היהודים” היתה במקומה. אבל את האתר הזה התחלתי בהבטחה לשתף את קוראיי לא רק בתוצאות של מחשבותיי כי אם גם בטיוטות. זו היתה אחת מהן.

    תודה על העניין.

  8. גיל הגיב:

    אלמלא הזיופים והקולות הפסולים שנפסלו לא בצדק גור היה מנצח.

  9. יובל הגיב:

    כוונתי אכן היתה לפתרון שתי המדינות. פליטת מקלדת הפכה זאת לפתרון ההפוך.

  10. סרקסטי כשייחתי את הטעות לדמות המומצאת שלך ולא לך, ולא התכוונתי “לתפוס אותך בקלקלתך” אלא להעיר בקטנה. סליחה שעשיתי את זה (מסתבר) בדרך מתנשאת עד פוצית.

    ואם זה דווקא אני שנכנס לרגשי וגם אתה בעצם היית עם חיוך, אז סליחה ומצדי תמחוק בכלל את התגובה 🙂

  11. איילצ'וק הגיב:

    מפלגת העבודה הובילה חזק בסקרים בתקופה שלאחר רצח רבין .
    פרס הפסיד בבחירות בגלל גל הפיגועים של 1996
    וה”אין קמפיין ” של חיים רמון

  12. שלומי שטרית הגיב:

    יואב, לא במקרה המטפורה שבחרת כ”כ קולעת. ההתייחסות לרבין ול”שלום” הפכה, מיד לאחר רציחתו, לאמונה משיחית שאין בינה ובין המציאות דבר (כפי שמתבקש מעצם טבעה של אמונה).
    גישה זו גרמה – וממשיכה לגרום – להתעלמות עקבית ממה שהתרחש בפועל ביחסים שביננו לבין הפלסטינים. היא גרמה לקרע עמוק בעם, לא רק בשל הרצח עצמו, אלא בשל תפיסתו כ”רצח המשיח” – פשע שמי כמונו יודע לאיזו איבה הוא גורם…

    כך יכול בית הספר של בתי לערוך תחרות “ילדים מציירים שלום” לרגל יום הזכרון לרבין – כשהיום, 12 שנים עקובות מדם אחר כך, ניתן לצפות שהקשר שבין “רבין” ל”שלום” ינותק.

  13. אני מסכים עם דבריך, הממחישים עד כמה המאמר המקורי קלע למטרה, כבר אז.
    אני שותף גם לדעה, הנשמעת יותר ויותר, שמעולם לא נערך דיון רציני ברצח ובתוצאותיו. ממשלת ישׂראל הודיעה בתדהמה שחובש כיפה וכו’, ומאז מחול שדים ופולחן גיבורים.
    מה שקרוי בטעות “הימין” מצא תשובת הולמת משלו, והחל לרקוד את אותו הריקוד סביב הרוצח, וביחוד סביב פרי חלציו. זה הרי עניין של חשבון פשוט – אם הרוצח ישב כל הזמן הזה בכלא, ורעייתו התעברה, ודאי שמדובר באתערותא דלעילא.

    ותיקון קטן – אין שום אסמכתא לתאריך צליבתו של ישוע. אין גם אסמכתא לתאריך לידתו (אם כי יש הסכמה רחבה למדי שהוא *לא* נולד ב”שנת 0″).
    המספר 33 נובע, להערכתי, מההקבלה השקטה אך רבת ההשפעה בין ישוע ואלכסנדר הגדול (שכן מת בגיל 33). בקרוב הספר.

Leave a Reply for גיל