מן הארכיון: איך הכול היה אָבוּד בחודש אייר, שנת תרס”ג

ההיסטוריה אינה חוזרת, ולא כל אחד מלקחיה ראוי להילמד — אבל מפעם לפעם כדאי להעיר את הזיכרון, ולשאול מדוע המהפכה הציונית ניצחה

    התפרסם בגליון ערב יום העצמאות של ‘גלובס’, 5 במאי 2003

 

החודש לפני מאה שנה היה תיאודור הרצל שקוע במרה שחורה. חוזה המדינה לא חזה שום מדינה. עתה זה הוא קיבל את התשובה השלילית האחרונה. לורד קרוֹמֶר, הנְציב העליון של בריטניה במצרים, הודיע לו, כי הוא לא יוּכל לקבל מים מן הנילוס. בזה הֵקיץ הַקֵץ על “תוכנית אל-עריש”.

הרצל רצה ליישב יהודים בצפון חצי האי סיני, כדי לשכנע את הסולטן העוסמאני, שהציונים ראויים לתשומת לב. או-אז, הוא קיווה שהסולטן יואיל להחכיר להם את איזור חיפה, והמדינה היהודית תתחיל לקרום עור וגידים.

אבל איך אפשר ליישב יהודים אירופיים בלב המדבר, כאשר אין מים? הוא יצא איפוא לקהיר באפריל 1903, לדבר על לבו של קרומר. “האנגלי הבלתי נעים ביותר שפגשתי”, הוא כתב ביומנו על האיש המתואר לפעמים כמייסד מצרים המודרנית. “קצת יותר מדיי יהירוּת, שמץ של שִגָעוֹן טרופי וּשְׂרָרָה בלתי מוגבלת”.

הרצל ביקש מקרומר, שיסכים להטות מים מן הנילוס לאל-עריש. ב-12 במאי 1903 הונח על שולחנו המברק: מומחי קרומר בדקו ומצאו, שיהיו דרושים פי חמישה יותר מים ממה שחשבו תחילה. אין בנילוס די מים כדי לפרנס תוכנית כזאת.

המהלומה היתה כבדה מנשוא. הרצל היה כל כך בטוח בהצלחת התוכנית, עד שנמנע אפילו מלקנות אחוזת קבר משפחתית לאחר מות אביו. הוא התכוון להעביר את ארונו של אבא אל סיני. “עכשיו”, הוא כתב ביומנו, “אני חושב את העניין לכל כך חסר סיכוי, עד שסרתי אל בית המשפט המחוזי, ורכשתי את אחוזת הקבר מס’ 28”.

מהלומת חודש מאי באה רק שלושה שבועות לאחר מהלומת אפריל, זו שזיעזעה במידה בלתי רגילה את כל יהודי העולם: הפוגרום בקישינייב. מתו בו 49 בני אדם במהלך סוף השבוע של חג הפסחא. ארבעים שנה אחר כך ימותו כמספר הזה אולי בכל רגע של השואה. אבל ב-1903, מאורעות קישינייב נראו כמו נלקחו מן הדפים הקודרים ביותר של ימי הביניים. ביאליק התעורר לכתוב את שיר הייאוש האיום ביותר שלו:

אֲ נִ י – לִבִּי מֵת וְאֵין עוֹד תְּפִלָּה בִּשְׂפָתַי,
וּכְבָר אָזְלַת יָד אַף-אֵין תִּקְוָה עוֹד –
עַד-מָתַי , עַד-אָנָה, עַד-מָתָי?

חיים וייצמן, אז סטודנט צעיר בז’נווה, מיהר לחזור הביתה, אל פינסק, כדי לעזור בארגון הגנה עצמית יהודית. “ייאושם של היהודים התעצם והלך”, הוא נזכר לימים, “וחיינו נעשו יותר ויותר בלתי-נסבלים”.

“אפשר לגדל שם סוכר וכותנה”, אמר צ’מברליין

אשר להרצל, קישינייב אימתה את חששותיו הקודרים ביותר על עתידם של יהודי אירופה. הסולטן אינו פותח את שערי ארץ ישראל, הבריטים אינם פותחים את חצי האי סיני, בבריטניה עצמה שוקלים הגבלות על הגירת פליטים יהודיים ממזרח אירופה, עד מתי יישארו שערי אמריקה פתוחים? האין הכרח בהול להציל את הגוף, עוד לפני שמצילים את הרוח?

במאי 1903 גמלה בלבו ההחלטה, שֶתְקַצֵר את חייו, וּתְסַכֵּן את חייה של התנועה הציונית. האיש שֶהֶאֱמין כי שעון החול של יהודי אירופה אוזל והולך (הוא חשב בייחוד על רוסיה ועל פולין, לא על גרמניה) הסכים לעיין בעצתו של שר המושבות הבריטי ג’וזף צ’מברליין: מזרח אפריקה. הבריטים קראו לה “אוגנדה”, אף על פי שהיתה חלק מִקֶניה. “חמה באיזור החוף”, הודה צ’מברליין, “אך האקלים בפנים הארץ מצוין בשביל בני אירופה. אפשר לגדל שם סוכר וכותנה”.

לפני שתסתיים 1903, האגף המזרח אירופי של התנועה הציונית יעמוד על סף התקוממות, בהאמינו שהרצל ויתר על ארץ ישראל. “אם אשכַּחֵך ירושלים תשכח ימיני”, נשבע הרצל לפני הקונגרס, והצליח למנוע פילוג רשמי. אבל לא יצאה אפילו שנה אחת, ו”מלך היהודים” היה מוטל מת, בגיל 44.

חמישה ביולי 1904. העתון היומי העברי היחיד בעולם, ‘הצפירה’, מודיע מווארשה על מות הרצל. לשון ההודעה מגַלָה את התדהמה ואת הייאוש: “יתומים היינו! הלב הגדול, לב הארי והנשר, הלב אשר בו דפקו הֵדֵי תפִלוֹת האומה, תקוָתָה ואנחותיה, שַוְעָתָהּ וגעגועיה, הלב אשר היה לנו כַּטַל, כאביב, כנקודת המָאוֹר, כמרכז הכח, הלב הזה חדל לדפוק”. את גליון ‘הצפירה’ אפשר לקרוא בשלמותו באתר הרשת היוצא מן הכלל של בית הספרים הלאומי.

 

ב-1903, חלוצים ארץ-ישראליים לא ירדו מאוניות בנמל יפו, אלא להיפך, הם עלו עליהן, בדרכם לחַפֵּשׂ להם מקומות מגורים קצת יותר ריאליים, קצת יותר בריאים לגוף ולנפש. משום מה, דווקא אוסטרליה היתה מן היעדים הפופולריים ביותר. איתמר בן אב”י, העיתונאי הצעיר והנועז, בנו של אליעזר בן יהודה, כתב בהתלַהֲמוּת נגד “היוֹרדים”. יום אחד הוא עצמו עלה על אוניה, בדרכו ללימודים בצרפת. “גם אתה, גם אתה”, לעגו לו היורדים, והטביעו את הֶסבּריו בשריקות בוז.

העזתם ההיסטורית של הביל”ויים, 21 שנה קודם, היתה זיכרון עמום. פקידי הבארון רוטשילד התעמרו באיכרי המושבות, והמעטים שיכלו להרשות לעצמם פועלים שכירים העדיפו להעסיק עבודה ערבית זולה. בכל ארץ ישראל לא היו בזמן ההוא אפילו 25 אלף יהודים. מהם, אולי עשירית דיברו עברית בחיי היום-יום שלהם. באוזניהם הידהדו המלים הקשות של ביאליק, שנכתבו שש שנים קודם, “אכן חציר העם, יבש היה כעץ”.

אליטה מהוללת, נועזת, דינמית

ברומן הבדיוני שלו, “אלטנוילנד”, הרצל תיאר מדינה יהודית פורחת בארץ ישראל בשנת 1923. אבל ב-1903, עשרים השנה הבאות נראו בלתי מבטיחות מאוד. ספק אם מישהו חשב על מאה שנה. אבל אילו היה אתר אינטרנט שווה לכל נפש, והוא היה מבקש מגולשיו להודיע מה הם חושבים על 2003 – ארץ ישראל תהיה חבל טורקי, ארץ ישראל תהיה פרובינציה מצרית, ארץ ישראל תהיה מושבה רוסית, בארץ ישראל תהיה מדינה יהודית – לא כל כך קשה לנחש כמה היו מצביעים בעד אופציה מס’ 4.

ההיסטוריה, בעורמתה וּבִקְריצוֹתֶיהָ, מספקת לנו פרספקטיבות מועילות, אם גם לא תמיד רלוונטיות. היא מואילה להזכיר לנו עד כמה היא נוֹטָה להשתַנוֹת, וּמה מסחררת היא מהירות השינוי. עַם שהיה שָרוּי בחוסר מוֹבִּילִיוּת כמעט מלֵאָה במשך דורות מָצָא את עצמו פתאום מאיץ את מהלך התפתחותו, או לפחות נִגרר בעקבות האצה כללית.

בחוכמה שלאחר מעשה, הכול נראה כמעט בלתי נמנע. למתבונן ממאה שנה נראה ש-1903 ו-1904 היו קשורות בטַבּוּרָן. לאמיתו של דבר עמדה ביניהן תהום.

ב-1904 ניתנה לתנועה הציונית זריקת המרץ הגדולה ביותר והחשובה ביותר שלה: העלייה השנייה. בתוך חודשים אחדים התחילו לעלות בחופי יפו בזה אחר זה האנשים שינהיגו את התנועה, את היישוב ואת המדינה בחצי המאה הבאה. אליטה מהוללת, נועזת, דינמית, בעלת רצון ברזל ורַבַּת תושיה הגיחה כמעט בבת אחת, כמעט משום מקום. והאליטה הזו התחילה את ההתקוממות המוצלחת ביותר של הזמן המודרני נגד הנסיבות הטבעיות. יש ביטוי מחוספס באנגלית, “לשַׂחֵק בקלפים שֶחוּלקוּ”. האליטה הזו סירבה “לשחק בקלפים שחולקו”.

בשֶבַח המהפכה, בִּגנוּת המהפכה

מהפכות הן עניינים מסובכים מאוד. כשלעצמן הן יכולות לעורר כיסופים רומנטיים עזים, אבל אין הן יכולות להִתאָרֵך יותר מדיי. ניסיון להאריך מהפכה מֵעֵבֶר לתוחלת החיים הטבעית שלה מָשוּל לניסיון להוריש אימפריה כלכלית לנֶכדֵיהֶם של המייסדים. זה לא רעיון טוב, מפני שמהפכות – פוליטיות, או עסקיות – מחייבות הֶעָזָה שהיא תוצאה של קושי: רעב, או עוני, או מצוּקָה. אחרי נצחונן, מהפכות נוטות להתנוון. וזה סביר ונורמלי וֶאֱנוֹשי בהחלט, כל זמן שהן מבינות את הצורך בנורמליזציה.

מה לך ניצחון גדול יותר של מהפכה מן הנורמליזציה; וּמַה לך תבוסה גדולה יותר של מהפכה מִנִסיון-שווא להאריך את הַלַהַט שלה. סוף סוף, הנורמליות היתה הַיַעַד העיקרי של המהפכה הציונית. ההישג הגדול ביותר של המהפכה הזו היה יכול להיות ייתוּרָהּ. במושגי הזמן הזה, ה”פוסט-ציונות” יכלה להיות תוצאה טבעית וּרצוּיָה של הציונות. אין שום דבר פגום בוויתור על סימני קריאה חגיגיים.

חוץ מזה שיש מידה של סכנה בנורמליוּת, המוותרת על פרספקטיבות, וּמַחמיצה מעיקרו את הסיכוי ללמוד לקחים היסטוריים. כאמור למעלה, לא כל היסטוריה מלמדת לקחים, וגם אם היא מלַמֶדֶת – לא כל לֶקַח ראוי להילמד. אבל יש דבר אחד שהיא מספקת בשֶפַע מבוֹרך ורָצוּי: פרספקטיבות. היא מעניקה למתבוננים את היכולת לשמור על פרופורציות, ולהבין – בניגוד מטאפורי לתושבי בגדאד בשבועיים הראשונים שלאחר סדאם – כי לא כל הפסקת חשמל היא כישלון של הדמוקרטיה.

מהפכות מודרניות תמיד נטו להניב יותר רָעוֹת מִטוֹבוֹת. מהפכנים תמיד נטו להאמין שידועה להם האמת, וּמוּתָר להם איפוא לִכפּוֹת אותה על זולתם. בתור שֶכָּאֵלֶה, הם היו אויבים מושבעים של הָרַציוֹנַלי, גם כאשר תבעו לעצמם זכויות יוצרים על השֵׂכֶל היָשָר.

מהפכנים מצליחים היו מְעַטים מאוד. פעם חשבנו שמהפכני רוסיה הצליחו, אבל גם אחרי שהרגו אולי 50 מיליון בני אדם, ההיסטוריה היתה ערוּמה מֵהֶם, וטיאטאה אותם מעל בָּמָתָהּ. עוד מעט אולי נֶחזֶה בקיצה הדמוקרטי של המהפכה הקומוניסטית הסינית. המהפכה האיסלאמית של איראן הפסידה בכל מִשאלֵי דעת הקהל בשש השנים האחרונות, וגם ימיה מתקצרים.

מה היתה בעייתן של המהפכות האלה? הן היו טוטליטריות מִטִבעָן, ויכלו להתקיים רק בוואקום. חשׂיפָתָן למשב האויר הַקַל ביותר התחילה את התפוררותן. הן לא ידעו מהי נורמליוּת, מפני שביסודן עמד בוז עמוק לנורמליוּת. הבוז הזה לא פָּסַח גם על חלקים של התנועה הציונית (“שקט הוא רֶפֶש”, כתב ז’בוטינסקי).

אבל התנועה הציונית דחתה כל ניסיון להפוך אותה לטוטליטרית. היא היתה דמוקרטית מיומה הראשון, גם אם מעולם לא היתה ליברלית. ממילא, המהפכה הזו לא התחילה מייד להתכווץ רק בגלל מַשָב של אויר צַח. היא גילתה כישרון בלתי פוסק “להמציא את עצמה מחדש”, זאת אומרת, עָמדוּ לה כוחה וּתבוּנָתָה להִתחַדֵש. היא חזרה והֵגיחה מתוך התהוֹמוֹת הקודרים ביותר של ייאוש ושל ספֵקוֹת עצמיים. היא המשיכה את חתירתה אל הנורמליוּת, גם כאשר הנורמליוּת התרחקה. כתבים זרים אינם חדלים להשתומם על בתי הקפה ועל המועדונים ההומים של תל אביב, גם כאשר פתיל של ג’יהאד עלול להתלקח בכל פינה.

ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי…

 שתי הסכנות הגדולות ביותר, האורבות למהפכה הזו בדרך אל הנורמליות, הן אבדן הפרספקטיבות ואבדן יכולת ההתחדשות. את אבדן הפרספקטיבות אפשר למצוא באינטליגנציה השמאלית, שבה הביקורת העצמית התקרבה בשנים האחרונות במידה מסוכנת אל ניהיליזם. את אבדן יכולת ההתחדשות אפשר למצוא בימין, שבו הִתקַפּדוּת שׂוֹנֵאת-זָרים תפסה את מקום שיקוּל הדעת.

אפשר למצוא צדדים של זכוּת בשני הַמַחֲנוֹת. אפשר להגיד שההפרזה של השמאל היא תוצאה של הפרזת הימין, וההיפך. אבל אפשר אולי להציע, מִמֶרחַק וּבמידה של נימוּס, שהוֹרָדָה דרסטית של הטמפרטורות, והַפחתה דרסטית של מספר סימני הקריאה, יוּכלוּ לחַדֵש את הדינַמיוּת.

מהפכנים טובים הם אֵלֶה היודעים מָתַי לעצור. מהפכנים מצליחים הם אלה המבינים, שלא תמיד יוּכלוּ לשנות את המציאוּת על פי צורכיהם. לפעמים המציאוּת היא זו המְשַנָה את הגדרת הצְרָכים.

ואם הסיום הוא קצת אבסטרקטי, אין זה אלא מפני שלפעמים האֶמצָעים חשובים מן המטרה, ולא כל רשימה עיתונאית המקַווה להיות נוֹקבת מוּכרחה להסתיים במסקנה. יום עצמאות גֵאֶה ושמח לכם.

7 Responses to “מן הארכיון: איך הכול היה אָבוּד בחודש אייר, שנת תרס”ג”

  1. אלי 666 הגיב:

    סקירה מקיפה יותר על הרצל באופן כללי ועל מה שיכול היה להיות “אילו ” הייתה מוקמת מדינה יהודית באוגנדה יש כאן :
    חוזה מדינת היהודים
    http://www.haayal.co.il/story.php3?id=260

  2. דני הגיב:

    “מהפכנים מצליחים היו מְעַטים מאוד. פעם חשבנו שמהפכני רוסיה הצליחו, אבל גם אחרי שהרגו אולי 50 מיליון בני אדם, ההיסטוריה היתה ערוּמה מֵהֶם, וטיאטאה אותם מעל בָּמָתָהּ”

    בספר שקראתי לאחרונה, The Jewish Century, העוסק ברובו בתולדות יהודי רוסיה וברה”מ (ועליו אני ממליץ בחום), מסופר בו על ההיסטוריון ואסיר ציון מיכאל אגורסקי, שכאשר אימו, שהיתה בצעירותה קומוניסטית אדוקה, היתה על ערש דווי, התוודתה בפני בנה שכל מה שהקדישה את חייו למענו היה לשווא. אגורסקי הסכים איתה. קשה לדמיין אפילו את הישראלי המיואש ביותר חורץ משפט כך על אבותיו. הציונות והקומוניזם היו שתיהן אידיאולוגיות מהפכניות, אך הציונות נשענת על הלאומיות – שהיא טבעית לאדם בהיות הלאום לא אלא משפחה מורחבת.

    חלק גדול מההגות הציונית אינו רלבנטי היום, במיוחד הציונות הסוציאליסטית. אך הציונות כשם נרדף ללאומיות ישראלית\יהודית – זוהי הנורמליות.

  3. יואב קרני הגיב:

    דני, באמת, לא הוצאתי גזֵרה שווה בין ציונות לקומוניזם. דיברתי על ההצטננות הלא-נמנעת של הלהט המהפכני.

    אגב, כך אתה מפרש את הציונות? כ”שֵם נרדף ללאומיות ישראלית/יהודית”? זה חידוש לקסיקוגראפי מעניין.

  4. Michael Bergman הגיב:

    As Yoav has kindly found my opinion offensive enough before to censor my comment, I am not sure if this is a worthy move or a waste of my time and his derision, but so be it

    In a quirky sense, the lower the rang on Maslow’s hierarchy, the more passion one can muster to fight for what’s
    needed. That is why ‘Im ein lechem, ein Tora’ and not the other way around… Any revolution spends itself when the revolutionaries reach a decent level of what every human being wants: food on the table and slightly better future for his/her children. If it fails after some years to deliver those, it will transform to a legacy or be replaced by a quieter more sombre revolution – often contrary to the first – hence Petroiska replaced communism, middle class in China will eventually nock off the oligarchs, the IRS radicals have either joined the government or deteriorated into neighbourhood
    thugs, and most Tibetans are now accepting autonomous culture as the best they can hope for. Revolutionary ideas may still sound good, even excite some, but fewer will walk the talk. It is no surprise that the vast majority of those who hold the ‘Eyrez Yisrael’ dream alive are either poor families living within Israel or have attained a certain economic sustenance by preferential policies (money poured onto settlements) thus feeling their little heaven threatened. Most of those who will be promised the next ‘sir-basar’ will walk away quietly.

    Zionism has re-invented itself in the right wing spectrum as a messianic relative of the former and that is where the
    passions contra-indicate 21st century nihilism. Religious fervour could only nourish itself on peoples’ frustrations with their everyday life: “If they
    are happy, they are
    kind” (Jung Chang). I suspect the
    coffee-shops in Tel-Aviv thrive not because ardent Zionists strive for normalcy but because yuppies who have their cakes and future can’t be bothered to go on and notice the pain surrounding their existence. That is not to say that some of those people don’t care but that they are tired to care with a revolutionary zeal that would make the difference

  5. Michael Bergman הגיב:

    By Eyretz Yisreal I meant the greater Israel, not those who realise we will have to share some of the land

  6. יואב קרני הגיב:

    אני מעריך את התעניינותך ומודה לך על המאמץ — אבל מבקש שתואיל לכתוב בעברית. יש די פורומים באנגלית על הרשת, האתר הזה אינו דו-לשוני. טכנית, הפלטפורמה אפילו אינה מאפשרת כתיבה סדירה משמאל לימין, כפי שאפשר לראות מן ההזחה של כל הטקסט האנגלי ימינה.

  7. אלי 666 הגיב:

    סקירה מקיפה יותר על הרצל באופן כללי ועל מה שיכול היה להיות “אילו ” הייתה מוקמת מדינה יהודית באוגנדה יש כאן :
    חוזה מדינת היהודים
    http://www.haayal.co.il/story.php3?id=260

Leave a Reply