ההטרדות, הסקס והשקרים ששינו את ההיסטוריה האמריקנית

עד לפני שלושים שנה, תלונות על הטרדה מינית במקום העבודה היו בדיחה. עד לפני חמש-עשרה שנה הן קיבלו מקום צדדי בעתונות ובפוליטיקה. אשה שחורה אחת שינתה את המצב, ב-1991, פרצה דרך לנשים בפוליטיקה, והשפיעה על חמש-עשרה השנה הבאות במידה דרמטית

 

באוקטובר 1991, עשרות מיליוני אמריקנים העניקו לפוליטיקה את הכבוד השמור בדרך כלל רק למשחקי הגמר של ליגת הפוטבול: הם הסבו לפני מקלטי הטלויזיה בבתיהם, או האריכו את צווארם בבארים וּבנִמלֵי תעופה, או עצרו אצל חלונות הראווה של חנויות אלקטרוניקה כדי לצפות בשידור חי, ארוך, מסובך וּדרמטי מִמִגרש משחקים קצת לא צפוי: המליאה של ועדת המשפטים של הסנאט.

הוועדה התבקשה לאשר את מינויו של חבר חדש בבית המשפט העליון. שופטים מתמנים לבית המשפט הזה לכל חייהם, יש רק תשעה מושבים, בית המשפט הוא המְפָרֵש העליון של החוקה (שהיא יְשָנָה, ארכאית וסתומה) – וּמינוּי של שופט חדש הוא תמיד מאורע חדשותי מן המעלה הראשונה. אבל הפעם המעלה היתה גבוהה מתמיד.

אניטה היל וקלארנס תומס על עמוד השער של ‘טיים’, אוקטובר 1991: נקודת מפנה בפוליטיקה של זכויות נשים

המועמד, צעיר כמעט מכל קודמיו, עמד לשבת שם הרחק אל תוך המאה העשרים ואחת. הוא היה שחור, הוא היה שמרן מובהק בשאלות של חברה ומדינה, הוא הטיל פחד על הליברלים. וחוץ מזה, הוא הואשם בהטרדה מינית של אחת מעובדות משרדו, כאשר כיהן, מעשה אירוניה, כיושב ראש הרשות הממשלתית לשוויון הזדמנויות בתעסוקה.

זו היתה עיסה דביקה במיוחד, שגזע וסקס, פילוסופיה ופורנוגרפיה והרבה מאוד רטוריקה ומניפולציה שימשו בה בעירבוביה. משפטנית שחורה צעירה, אניטה היל, הפנתה אצבע מאשימה לעבר קלארנס תומס. היא נחקרה שתי וָערב על ידי גלריה של סנאטורים, כולם גברים לבנים בגיל העמידה.

למפלגה הדמוקרטית אמנם היה אז רוב בוועדה, ורוב בסנאט, אבל מינויו של תומס אוּשַר. כך התחיל בית המשפט העליון לנטות ימינה, עד שביוני 2007 התחוור לאמריקה שיש לה בית משפט שמרני, בפעם הראשונה זה חצי מאה.

אף כי הימין השמרני יצא משם וידו על העליונה, בהדרגה התברר שפרשת תומס-היל הניבה הֶשׂג היסטורי בשביל התנועה לשיווי זכויות הנשים.

התוצאה המיידית היתה בחירה של שלוש נשים לסנאט בבחירות של 1992. משם ואילך, מספר הנשים במועדון הגברים המיוחס הזה עומד בסימן עליה. כיום יושבות בו שש-עשרה נשים. שנה אחת לאחר השפלתה של אניטה היל בוועדת המשפטים של הסנאט, אשה שחורה נבחרה לסנאטורית מטעם מדינת אילינוי. שנה וארבעה חודשים אחר כך, האשה הראשונה מאז ומעולם התמנתה לשָׂרַת המשפטים, וכיהנה שמונה שנים. שנה וחצי אחר כך התמנתה האשה השניה לבית המשפט העליון (מאז, אחת השופטות העליונות פרשה).

התוצאה ההדרגתית היתה תשומת לב גוברת לנושא ההטרדה המינית במקום העבודה. אחרי אניטה היל לא העז עוד איש להתייחס אל תלונות של נשים נגד מעסיקיהן בביטול המסורתי. התחילה להשתנות “תרבּוּת המשרד”, כפי שהאמריקנים קוראים לאינטראקציה בין מעבידים לעובדים ובין עובדים לעובדים.

בין 500 החברות בטבלת המגזין ‘פורצ’ן’ היה קשה למצוא אחת שלא שכרה יועצים, בייחוד יועצות, כדי לגבש מדיניות חדשה וכדי להציב גדרות. שימשו כאן לא רק הכרה מוסרית ואהבת-בריות, אלא אינטרס עצמי נאור: התנכלויות מיניות התחילו להיות עניין יקר מאוד לִיחידים ולַחֲבָרות. המוּשבעים במשפטי התנכלויות נטו לפסוק סכומים גדולים לטובת המתלוננות, ולהכתים כמעט ללא תקנה את המוניטין של המפסידים.

קצת קשה להאמין, אבל עצם נוכחותו של חבר מושבעים היתה חידוש היסטורי. עד 1991, תלונות על הטרדה מינית התבררו לפני שופט בלבד. בִּיסוד השיטה המשפטית האמריקנית עומדת זכותו של אדם “להישפט על ידי שוֵי-ערכו”. נשים נרדפות לא נהנו מן הזכות הזו. הייאמן? היתכן? אנחנו איננו מדברים על ימי הביניים המאוחרים, או על תחילת הזמן המודרני, או אפילו על תחילת המאה העשרים. אנחנו מדברים על זמן שבו כל קוראי הרשימה הזו כבר היו בין החיים.

אנחנו מדברים על אפליה ממוסדת נגד נשים, מעוגנת בחוק. אנחנו מדברים על ימים שבהם הטרדה מינית, הצקה וולגרית בלתי פוסקת לנשים במקומות העבודה המיוחסים ביותר, היתה עניין שבשיגרה, ועוררה משיכת כתף, אם בכלל.

בדיחה, אמרו הבוסים הגבריים

כדי להיווכח עד כמה הטרדה מינית לא העסיקה את אמריקה עד סמוך לעדותה של אניטה היל, אין צורך אלא לבקר בארכיוניהם של עתונים מרכזיים. ה’ניו יורק טיימס’ פתח לאחרונה את מלוא ארכיונו, עד שנת 1851. כאשר היקשתי את המלים “הטרדה מינית” (sexual harassment), הסתבר שצירוף המלים הזה לא הופיע בעיתון ב-125 השנה הראשונות של קיומו.

 

ניו יורק טיימס’, תשעה-עשר באוגוסט 1975

 

ההזכרה הראשונה היתה ב-1975. מנהלת ‘חטיבת הנשים’ במגמת ‘ענייני אנוש’ של אוניברסיטת קורנל אמרה לעתון: “נשים מתחילות להרים את קולן נגד הטרדה מינית במקום העבודה. הטרדה מינית של נשים במקומות העבודה שלהן נפוצה עד מאוד. זו ממש מגיפה”. היא הוסיפה ואמרה, “רוב הבוסים הגברים מתייחסים לזה כאל בדיחה. לכל היותר, ‘זה לא רציני'”.

באוקטובר 1975 מדווח ה’ניו יורק טיימס’, כי “280 מזכירות, כתבניות, סטנוגרפיות, פקידות קבלה, מנהלות חשבון ועוזרות מינהליות מילאו את האודיטוריום של YWCA להשתתף ברב-שיח בחסות הארגון של נשים עובדות משרד”.

 

ניו יורק טיימס’, עשרה באוקטובר 1975

 

הנאספות האזינו לאוסף של סיפורי השפלה. למשל, אחת סיפרה שפוטרה לאחר שדחתה הזמנה לארוחת ערב עם הבוס, שעתה זה נפרד מאשתו. אחרת סיפרה, כי הבוס במשרד היה נוהג להסיר חלק מבגדיו כל אימת שהיא היתה נכנסת לחדרו, לפעמים רק את הנעליים ואת הגרביים, לפעמים את החולצה.

מרכזנית טלפונים אמרה, כי איש מן הגברים במשרד אינו קורא לה בשמה. היא תמיד “בובה’לע” (doll), או “מתוקה”, או “עוגיה” (cookie), או “הנערה” (girl).

כמה מאמץ השקיעו תנועות לשיווי זכויות בשינוי הרגלי לשון. התנועה לשיווי זכויות האזרח של השחורים היתה צריכה לגמול מיליוני לבנים מהרגל רב שנים להעניק את התואר ‘נער’ (boy) לכל גבר שחור, יהיה גילו מופלג כאשר יהיה. הצורך להיפטר מ girl היה חשוב לא פחות. גם אם למשתמשים לא היו כוונות רעות, האיפיון המבטל והמנמיך הזה התיישב יפה עם תרבות עבודה גברית. מה נמוכה היתה “תקרת הזכוכית” – זו שהפרידה נשים בקומה התחתונה מן המשרדים האקזקוטיביים שלמעלה.

הכתבה ב’ניו יורק טיימס’ על ועידת הנשים עובדות המשרד התפרסמה תחת הכותרת רבת המשמעות, “דרישה להיות יותר מאשר רק ‘הנערות מן המשרד'”.

דיפדפתי גם בארכיון של המגזין ‘טיים’, בערך תשעים שנה של כתיבה עתונאית. גם שם המלים “הטרדה מינית” הופיעו בפעם הראשונה רק באוקטובר 1975, בטור של ידיעות קצרות מאוד על “זכר ונקבה”(שאחת מהן דיווחה על הפגנה של 400 פמיניסטיות בתל אביב במחאה על החלטתה של סוכנות סטימצקי להשחיר את מבושי הדוגמנים בגליונות המיובאים של Playgirl).

“פחות מן הנקבה הממוצעת”
 
הופעת המלים, היא כשלעצמה עדיין לא ביטאה שינוי ערכים. עד 1991, הצירוף “הטרדה מינית” הופיע לעתים לא מזומנות, לפעמים לא יותר מפעם או פעמיים בשנה. הסיבה העיקרית היתה שנשים הוסיפו לחשוש מפני התוצאות החברתיות של האשמות פומביות.

ב-1977, בית המשפט לעירעורים של מדינת קליפורניה ביטל את הרשעתו של סוכן מכירות, אשר הורשע באונס טרמפיסטית. הנימוק: אשה הנכנסת למכוניתו של גבר זר “מודיעה ברבים שהיא חרדה מפני התוצאות פחות מן הנקבה הממוצעת”.

רק ב-1986 נפתחו השערים. בית המשפט העליון הרחיב את בית הקיבול של “הטרדה מינית”, וכלל בה בפעם הראשונה גם דיבור, או אופן התנהגות, אם הם יוצרים “סביבה עוינת”.

העשור האחרון של המאה העשרים העתיק את תשומת הלב מן ההטרדות המיניות במקום העבודה התאגידי אל ההטרדות המיניות במוסדות השלטון.

המקרה המפורסם הראשון היה זה של אחד מחשובי הסנאטורים, בוב פֶּקווּד (Packwood) ממדינת אוֹרֶגוֹן. אף כי היה רפובליקן, פקווד עמד באגף הליברלי של מפלגתו, ותמך בעקיבות בזכויות נשים, כולל הזכות להפלה מלאכותית. בשנות השמונים הוא שימש זמן מה יושב ראש ועדת הכספים רבת הכוח של הסנאט.

שמור אצלי מכתב שהוא שיגר אז אל תורמים יהודיים, שבו ביקש את עזרתם למסע הבחירות שלו. “מדי בוקר, לפני שאני יוצא מן הבית, אני מניח מטבע של שקל ישראלי בכיס מכנסיי, כדי לחזור ולהזכיר לי את צרכיה של ישראל במרוצת יום העבודה”. הוא אפילו יצא פעם בהכרזה פומבית, שישראל אינה צריכה להידרש לוויתורים טריטוריאליים מפני שהיא כבר ויתרה מספיק, עובדה – היא אינה עומדת על חידושם של גבולות דויד ושלמה.

בנובמבר 1992 פקווד חזר ונבחר לסנאט לתקופת כהונה חמישית. ימים אחדים לאחר נצחונו, ה’וושינגטון פוסט’ פירסם את הגילוי הראשון על הטרדות מיניות. הסכר נפרץ, ועד מהרה השתרך תור של 29 נשים בשערי ועדת האתיקה של הסנאט. הן התלוננו על מעשי הסנאטור כלפיהן במהלך 21 שנותיו בוושינגטון. כמה מהן היו כבר בשנות החמישים והששים שלהן. מדוע הן האריכו כל כך לחכות? התשובה ברורה למדי: איש לא היה מאזין להן ברצינות לפני עדותה של אניטה היל.

פוליטיקאים ועתונאים התנועעו באי-נוחות על מושביהם, כאשר ציטטו מעדותה של אחת המתלוננות, שהסנאטור “תחב את לשונו אל תוך פיה שש פעמים”.

לרוע מזלו, הסנאטור עשה מעשה ריצ’ארד ניקסון בווטרגייט: הוא אמנם לא הקליט את שיחותיו ואת אנחותיו, אבל הוא תיעד אותן בשקדנות. מדי בוקר הוא היה מקדיש שלושים דקות לכתיבת יומן. הוא כלל בו את כל מאורעות היום הקודם, כמעט ללא יוצאים מן הכלל. כאשר נודע לוועדת האתיקה דבר קיומם של היומנים היא מיהרה להוציא צו-הבאה.

עד מהרה אמריקה קראה את הקטע הבא מיומנו של הסנאטור:

“מקץ יום עבודה ארוך, כמה מאנשי הסגל נשארו ללגום משקה ולהתרועע. אשה אטרקטיבית אחת נשארה, וחגה סביבי במעגלים בשעה שכל האחרים עזבו בזה אחר זה. סמוך לחצות, רק שנינו נשארנו שם, והיא גילתה לי עד כמה נעימה לה האפשרות לעבוד עם איש רב כוח כמוני. התחלנו אז לגעת זה בזה. לאחר התנשקויות ומיזמוזים, בשעה שאיש לא היה במשרד, צנחנו על השטיח לסיבוב של פעילות נמרצת. לאחר שגמרנו, היא עדיין נשארה ודיברה, לא רצתה לעזוב אותי. עד מהרה צנחנו לשטיח לסיבוב נוסף”.

על זה היה אומר ולדימיר פוטין, “לא רע בשביל גבר בן ששים” [כפי שאמר בחן אופייני לראש הממשלה אולמרט במוסקבה, זמן קצר לאחר שהתפרסמו החשדות נגד משה קצב]. חוץ מזה שזה לא מצחיק. המשך נוכחותו של פקווד בסנאט היתה אות קלון למערכת הפוליטית. שנתיים ויותר נדרשו לו עד שהחליט להתפטר.

ביל ותקרות הזכוכית

וושינגטון כמובן לא העלתה בדעתה שיומנו המפולפל של פקווד יחוויר כשלג הצח לעומת שיחות הטלפון של ויליאם ג’פרסון קלינטון.

מה מעניינת היא העובדה ששתי הדראמות הידועות ביותר בעניינים של הטרדה מינית קשורות בפוליטיקאים, שהקריירות שלהם היו עשירות בגילויים של ידידות כלפי נשים עצמאיות וחזקות ושל תמיכה פוליטית במצעיהן. ביל קלינטון עזר לתקרות הזכוכית להיפרץ בדרגים הגבוהים ביותר של הפוליטיקה, ומינה יותר נשים לקבינט שלו מכל אחד מקודמיו. הוא מינה את התובעת הכללית הראשונה מאז ומעולם (כהונה עצומת-כוח, הממזגת את סמכויותיהם של שר המשפטים, של היועץ המשפטי לממשלה ושל השר לבטחון פנים בישראל). הוא מינה את מזכירת המדינה הראשונה מאז ומעולם. הוא מינה את האשה השניה לבית המשפט העליון (שעכשיו היא האשה היחידה, יהודיה, רות’ ביידר-גינזברג).

הרינונים על עודף פעילותו המינית של קלינטון עם נשים שלא-היו-אשתו כמעט עלו לו במועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1992. אבל השמועות והגילויים נגעו בעיקרם לבגידה של גבר באשתו. יש הרבה אנשים באמריקה החושבים שבגידה כזאת היא עילה מספקת להצביע נגד מועמד לנשיא, אבל הרוב אינם חושבים כך. קלינטון נבחר לנשיא בקַלוּת יחסית, אם גם לא בהפרש גדול.

הגילויים על הזיזלול שביל קלינטון נהג בגופן של נשים אינדיבידואליות ובכבודן הניב דילמה גדולה ומעניינת אצל ארגוני נשים באמריקה.

סוף סוף, לא היה להן בעל ברית פוליטי גדול ממנו. אבל באותה השעה התנהגותו התיישבה להפליא עם זו של בוס רב-כוח החושב שיש לו זכות נתונה להפשיט את הנשים הכפופות לו.

הנה ביטוי אחד של הדילמה הזו, מאמר שכתבה אחת מחלוצות הפמיניזם באמריקה, גלוריה סטיינאם, בעמוד המאמרים של ה’ניו יורק טיימס’, מארס 1998.

מ-1994 התחיל להישמע סיפור מסוג חדש. קלינטון לא הואשם עוד בבגידה באשתו, אלא בניצול מעמדו כדי לכפות יחסי מין על נשים במדינת ארקאנסו, שהוא היה תחילה התובע הכללי שלה ואחר כך המושל שלה. בשנה השניה של כהונתו בבית הלבן, אחת הנשים האלה, פולה ג’ונס, תבעה אותו על סכום של מיליון דולר – ודרשה התנצלות פומבית.

אילמלא תבעה את ההתנצלות, נראה שהעניין היה מסתיים בִּפשרה, הרחק מבית המשפט. קלינטון סירב בתוקף להתנצל, מפני שהוא כמובן “לא עשה שום דבר” הטעון התנצלות.

פולה ג’ונס החליטה איפוא לתבוע את מנהיג העולם החופשי לדין. בארה”ב, לפני משפט מתנהל שימוע, בנוכחות שופט, שבו יש לעורכי הדין הזכות לחקור כל אחד מן העדים. הכמו-חזרה-כללית הזו מתנהלת בִּשבוּעה. בתחילת 1998, בשימוע אשר כזה, ביל קלינטון נשאל בפעם הראשונה על מוניקה לוינסקי. האם היו לו איתה יחסי מין? לא, הוא ענה, לא היו.

ההמשך די ידוע: תובע מיוחד שחקר חשדות פיננסיים נגד בני הזוג קלינטון הרחיב את המנדט של עצמו, והחליט לחקור אם נשיא ארה”ב שיקר בשבועה. אנשים בדרך כלל הולכים לבית הסוהר על עבירה כזאת. כמעט שנה אחת אחר כך, קלינטון הועמד למשפט הדחה לפני מליאת הסנאט. על רוב האמריקנים נמאס התהליך הזה, שהם חשבו לנִקמת-דם פוליטית. הנשיא זוּכָּה. אפילו סנאטורים רפובליקנים הצביעו לטובתו. אבל האומנם הנשיא היה ראוי לזיכוי?

הוא מעולם לא נתן דין וחשבון של ממש. התנצלותו הפומבית, חודשים אחדים לאחר שקריו הפומביים (“לא היו לי יחסי מין עם האשה ההיא, העלמה לוינסקי”), היתה עטופה במחלצות של וידוי דתי, של טראנס ספיריטואלי. לא היתה בה כלל התמודדות עם שאלות לא-תיאולוגיות, כמו מוּסר עבודה וַהגינות אישית.

לפי מיטב ידיעותיי, הוא מעולם לא ניסה ליישב את הסתירה בין אהדתו העמוקה לקידום מעמדן של נשים ולהבטחת זכויותיהן — ובין השפלה ישירה או עקיפה של נשים. ההתנגשות בין הקצת-אבסטרקטי ובין המאוד-קונקרטי מוסיפה לעמוד במרכזה של חידת קלינטון. אגב, בעיני מבקריו ושונאיו אין כל חידה: הוא הדוניסט, נרקיסיסט, שקרן פתולוגי ואיש חסר כל מעצורים מוסריים. (אני מרשה לעצמי להוסיף שזו אינה דעתי, בוודאי לא בהכללות כל כך רחבות.)

האלכוהול אשם, הכומר אשם

הפתולוגיות של וושינגטון חזרו והתגלו בסוף ספטמבר 2006, כאשר נודע שציר קונגרס רפובליקני חשוב למדי מפלורידה, מארק פוֹלי (Foley), התעניין במיניותם של נערים צעירים, קטינים על פי החוק, שעבדו כבלדרים במליאת בית הנבחרים. לפי הידוע, הוא לא קיים יחסי מין עם איש מהם, אבל הנוסח המפולפל של שיחת סקס מקוּוֶנֶת בינו ובין אחד הנערים נעשתה מן הלהיטים הגדולים ביותר של האינטרנט.

אוקטובר 2006: שערוריית ציר הקונגרס פולי וחיבתו לבלדרים קטינים העסיקה לפחות חלק מעתוני ארה”ב, ואולי נודעה לה השפעה מסוימת על תוצאות הבחירות לקונגרס. הכותרת הראשית הזו — “עוד שלושה בלדרי קונגרס לשעבר אומרים שפולי פנה אליהם באופן מיני” — הופיעה ב’מֶטרו’, חינמון המוּפץ בניו יורק ובבוסטון

 

 

מארק פולי התפטר מייד, אישפז את עצמו במוסד גמילה מאלכוהול, והודיע באמצעות עורך דינו שבילדותו הוא היה קרבן להתעללות מינית מצד כומר קתולי. לשון אחר, האלכוהול אשם, הכומר אשם – לא ציר הקונגרס בן ה-54. (אגב, הכומר אישר אחר כך את הסיפור, ללא כל בושה או חרטה.)

פגיעתה של פרשת פולי במפלגתו היתה כנראה לא מבוטלת. העניין נחשף ערב הבחירות לקונגרס. לרפובליקנים היתה חזויה ממילא מפלה, אבל יתכן שאת הגולל על סיכויי המפלגה סתמו גילויים על נסיונם של מנהיגיה לחַפּוֹת על פולי, הרבה לפני שהעניין יצא לרשות הרבים. סביר להניח שהאחראי העיקרי לתבוסה הוא ג’ורג’ בוש, שנפשו של הבוחר האמריקני נקעה ממנו זה כבר. אף על פי כן, לפחות במספר מחוזות בחירה לבית הנבחרים, הליבידו של  פולי מוכרח להיחשב למרכיב בהחלטת הבוחרים.

יום אחד אולי יהיה אפשר לכתוב היסטוריה חלופית של הפוליטיקה האמריקנית בחמש-עשרה השנה האחרונות, שתמתח קו ישר בין עדות אניטה היל בוועדת המשפטים של הסנאט, עבור דרך חיי המין הסוערים של הסנאטור פקווד, המשך בפיתוייו של ביל קלינטון וגמור בהתעניינותו של מארק פולי במיניותם של נערים צעירים. היסטוריה חלופית כזאת אולי תראה, שהטרדות מיניות השפיעו השפעה של ממש על דפוסי הצבעה של נשים מ-1992.

בזכות השינויים האלה

— ג’ורג’ בוש האב נחל תבוסה בבחירות לנשיאות של 1992, שבלעדיה לא היה בנו ג’ורג’ מגיע לבית הלבן שמונה שנים אחר כך;

— ביל קלינטון ניצח פעמיים, ב-1992 וב-1996, בזכות יתרון אלקטורלי מוחץ על הרפובליקנים בין נשים (מה שהמומחים הפוליטיים מכנים “פער המיגדרים”);

— הטרדות מיניות החלישו את נשיאותו של ביל קלינטון במידה שהאפקטיביות שלו כמעט נגוזה, ובמידה ששמטה לבסוף את הקרקע מתחת לרגליו של סגנו אל גור, המועמד הדמוקרטי בבחירות של 2000;

— ההטרדה המינית של ציר הקונגרס עזרה להחזיר את הדמוקרטים לשלטון בקונגרס במידה שכנראה שמטה את הקרקע מתחת לרגליו של ג’ורג’ בוש הבן, ומשווה אופי זמני ומעוקר לשנתיים האחרונות שלו בבית הלבן.

אכן, מה שנראה בדיחה רק לפני שלושים שנה הוא עכשיו לחם חוקה של חברה תרבותית. הכללים השתנו מעיקרם, ואבדון פוליטי מזומן למי ששכחו לשנות כיוון.

עידכון של רשימה שפורסמה במוסף השבת של ‘גלובס’, 26 באוקטובר 2006

8 Responses to “ההטרדות, הסקס והשקרים ששינו את ההיסטוריה האמריקנית”

  1. הלל כהן הגיב:

    אהלן יואב,
    ישנה דרך כלשהי בה אוכל ליצור איתך קשר במייל?
    המייל שלי הוא:
    cohillel בג’ימייל נקודה קום.

  2. דורית ברקאי הגיב:

    ביל קלינטון אף פעם לא אנס
    וככל הזכור לי לא הטריד מינית
    הוא מקסימום בגד באישתו.

    קלינטון עשה את הדברים המיוחסים לו בהסכמה מלאה
    ואף ניהל מערכות יחסים ממושכות עם חלק מהנשים
    הללו, שאחת מהן בראיון כלשהו אף העניקה
    ציונים גבוהים לביצועים שלו
    מה שהעצים את ההילה שלו ככריש-פטיש בצהובונים

    זה בכלל לא בר-השוואה למעללים של קצב

  3. דורית ברקאי הגיב:

    אז גם על הילרי התרוצצו סיפורים
    על שותפה למשרד עורכי הדין “רוז”
    לפני שהגיעו לבית הלבן.

    אותו שותף שלה ששכחתי כרגע את שמו
    הגיע יחד עם הקלינטונים לבית הלבן
    ומצא את מותו בנסיבות מסתוריות
    שהוגדרו כהתאבדות

  4. יואב קרני הגיב:

    אני קצת מתקשה להבין את שני המסרים האחרונים. פרשת פולה ג’ונס נגעה באופן קונקרטי לחלוטין לנסיון אונס. היא לא הגיעה לערכאות, מפני שקלינטון הסכים לשלם לג’ונס 850,000 דולר מחוץ לבית המשפט.

    להלל כהן, אפשר לכתוב אליי במישרים באמצעות הקשה על הקישור <כתבו אליי> בפינה השמאלית העליונה של העמוד. תודה

  5. ענבר שני הגיב:

    צפיתי לאחרונה בסדרת ה-BBC המעולה Life On Mars, שבה חוזר הגיבור, שוטר במקצועו, מזמננו אנו אל 1973. ‘תרבות המשרד’ של משטרת אנגליה ב-73 לעומת 2007 מאלפת, כולל היחס לנשים (וכיצד הגיבור והגיבורה מנסים לתקנו, בעדינות ורוב שכל).
    ממליץ לכל מי שלא מאמין שפעם היו הדברים כך (ובמקומות רבים, כך הם גם היום).

  6. עומר בלסקי הגיב:

    קלינטון

    אני לא בטוח עד כמה התאור של קלינטון הוגן כלפיו. האם הטיעון של גברת ג’ונס הוכח? פרשת לווינסקי היתה מביכה כי קלינטון בגד ושיקר לגבי זה, אבל זה היה לחלוטין בהסכמה.

    שערוריות מין תמיד היו בתרבות האנגלו-אמריקנית, ותמיד יהיו. קלינטון בחברה טובה לגבי בגידות באישתו – ביחד עם רוזוולט, קנדי, מרטין לותר קינג ודייויד לוייד ג’ורג’.

  7. איתי הגיב:

    בשיווק קיים “כלל חמש השנים” האומר כי כל אופנה/מוצר/צורת התנהגות וכיוב’ שנמצאים בארה”ב מוצאים את דרכם תוך חמש שנים לישראל, זה כמובן לא מדוייק אולם אי אפשר להתעלם מההשפעה שיש לארה”ב עלינו.
    אין ספק (היום) כי לרבים ממנהיגנו היו רומנים מחוץ לנישואין אולם התקשורת שמרה על כך בשקט, אפילו מקרה רפול לא זכה להתייחסות חריגה, לי אישית אין ספק שמקרים של הטרדה מינית היו לחם חוקם של רבים ממנהיגנו ואלופינו המהוללים.
    אני בהחלט חושב שההשפעה שיש למדיניות כנגד הטרדה מינית בארה”ב על מדיניות דומה בישראל היא חיובית ולו רק בגלל שיש בכך אלמנט חזק של הרתעה. דווקא החוק הישראלי (לפי יודעי דבר) מחמיר בהרבה ממקביליו בעולם, מעניין יהיה לראות איך תהייה האכיפה בישראל, יש לי הרגשה מוזרה שהיא תהייה הרבה פחות אפקטיבית מאשר בעולם.

  8. בנימין הגיב:

    שערעורו התקבל, הוא מפחיד, לא פחות.
    שמח לדעת שדברים השתנו קצת מאז, בארצם של החופשיים, בביתם של האמיצים.

Leave a Reply for בנימין