ייקוב הדין וייפלו השמים. או לא

להתיז את ראשו של המלך, להשליך את הנשיא אל הבור היה האינסטינקט הטבעי של פוריטאנים. “טובת המדינה?” שאל בחלחלה שופט אנגלי מהולל, וענה “חלילה”. אבל לפעמים אולי צריך לצאת לַהגנת ההר. לפעמים ההר חשוב אפילו יותר מן המַקֶבֶת

הרשימה הזו הופיעה ב’גלובס’ בתחילת חודש פברואר. החמצתי את ההזדמנות לפרסם אותה אז, אבל אולי עדיין יש בה עניין. אני נותן אותה ללא שינויים

בינואר 1998 לא יכלה עוד מ. לשאת את זכרון השפלתה. שנתיים קודם היא עבדה כמתנדבת ב”משרד ממשלתי בולט” – זה היה האיפיון שהופיע שבועות ארוכים בעתונות האמריקנית. “איש בכיר מאוד” שלח אותה “לקנות פיצה”. כאשר מ. חזרה עם השַׂקית, הוא ניגש אליה, הרים את שובל חצאיתה, מישש את ירכיה, חלץ את ביריותיה, ותחב את לשונו לפיה. מ. אמנם לא התנגדה, אבל זה בייחוד מפני שהיתה שרויה בהלם.

היא החליטה להגיש תלונה פלילית. זה היה עניין רגיש במיוחד, וחבר מושבעים כּוּנס בחשאי להחליט אם הראָיות מצדיקות העמדה לדין. התביעה הסכימה שהחשוד יעיד ממשרדו, באמצעות קשר וידיאו. “מעולם לא היו לי יחסי מין עם האשה ההיא, העלמה ל.”, הוא אמר בקולו המוּכָּר, הצרוד במקצת.

אבל העלמה ל. הציגה את חצאיתה המוכתמת.

ויליאם ג’פרסון קלינטון, הנשיא ה-42 של ארה”ב, אפילו לא חיכה לתחילת הדיון בוועדת המשפטים של בית הנבחרים על הדחתו. הוא התפטר במארס 1998 תמורת המתקת עונשו.

 

ישעיהו הנביא נגד העמלקים 

לא היו דברים מעולם, כמובן, אם כי ההשתלשלות הזו אינה בלתי סבירה מעיקרה. במשפט הישראלי, יחסי המין הוולונטריים בין מנהיג העולם החופשי וּבין עובדת זוטרה היו שקולים כנגד אונס. המשפט האמריקני החמיר פחות.

אוליבר קרומוול, ה’לורד-פרוטקטור’ של הרפובליקה האנגלית קצרת הימים, היה נוקב הרים מושבע. אמריקה יצאה במידה לא מעטה מחלציו

אף על פי כן, הקונגרס של ארה”ב, בִּשליטת האופוזיציה, היה קרוב מאוד להדיח את הנשיא. חודשים ארוכים נִסחטה האנרגיה הלאומית של אמריקה במה שרוב האמריקנים חשבו לאקט עֲקָר של נַקמנוּת פוליטית. הרפובליקנים האמינו שהם מכוננים את עליונותו של שלטון החוק, בחינת “ייקוֹב הדין את ההר”. והם חזרו והזכירו בזה עד כמה עמוקים הם עקבותיה של המסורת הפוריטאנית האנגלית בתרבות הפוליטית האמריקנית.

מה לך עניין פוריטאני יותר מהתזת ראשו של המלך במשפט הפרלמנט. זה מה שעולל אוליבר קרומוול ב-1649 לצווארו של צ’ארלס הראשון. קרומוול, שנעשה אחר כך מנהיג הרפובליקה האנגלית קִצרַת הימים, היה שקוע עד צוואר בדימויים מקראיים. הוא האמין שהתמזגו בו יהושע בן נון, דויד המלך וישעיהו הנביא. אויביו היו העמלקים והפלישתים, חוטאים הצריכים עריפה.

“ייקוב הדין את ההר” אינו מונופול של המשפט העברי. הוא הופיע באותו הזמן עצמו גם במשפט הרומי. fiat justitia ruat coelum, “צדק ייעשה, אפילו ייפלו השמים”, אמר לפני איזה 2050 שנה לוקיוס פיסו (Piso), מדינאי רומאי שהיה במקרה גם חָמִיו של יוליוס קיסר.

ב-1772, שופט אנגלי עליון, הלורד מנספילד, העלה את הביטוי הזה למדרגת דוקטרינה, כאשר הונח לפניו עניינו של עבד אפריקני נמלט. “החוקה”, אמר מנספילד, “אוסרת עלינו להתחשב ב’טובת המדינה’ כאשר אנחנו גוזרים דין. חלילה לנו להתחשב בתוצאות הפוליטיות, גדולות כאשר יהיו. גם אם נעורר התקוממות כללית, הכרח הוא שנכריז, ‘צדק ייעשה אפילו ייפלו השמים'”.

המלים ההן נעשו בסיסו של המשפט האנגלי, וּממילא של המשפט האמריקני. הן חקוקות למשל על קיר בית המשפט העליון של מדינת ג’ורג’יה בארה”ב. הדין וההר שימשו מאז בעירבוביה. לפעמים הלך הדין אצל ההר, ולפעמים הלך ההר אצל הדין. המֶתַח בין “טובת המדינה” וּבין “צדק” הניב קריקטורות של אי-צדק, אבל גם הניב אקטים נדירים של אומץ.

 

משפט אמת או שלום 

לפחות חלק מחכמי ישראל לא התפעלו מהנחת “ייקוב הדין את ההר”. במסכת סנהדרין אנחנו קוראים, כי “משה אמר ייקוב הדין את ההר, אבל אהרן היה עושה שלום בין אדם לחברו”. ורבי יהושע בן קרחא הוסיף את ההסתייגות הבאה, “הלוא כל מקום שיש משפט אמת אין שלום, וכל מקום שיש שלום אין משפט אמת”. כלפי זה משיב לו רבי שמעון בן מנסיא, “משנתגלה הדין אי אתה רשאי לנָטשוֹ”.

הרפובליקה הרומאית היתה מדינת חוק, במובן החילוני של זמננו. היא חדלה בהדרגה להיות מדינת חוק, כאשר התפתח בה שלטון יחיד. דווקא טיבריוס, הקיסר השני של רומא, הסתייג ממצב העניינים הזה. הוא רצה לחזור ולכונן מדינת חוק. למשל, הוא הורה, שעורכי דין המייצגים נאשמים בבתי המשפט לא יורשו לקבל כל שכר או טובת הנאה תמורת שירותיהם (אם כי יורשו לקבל מתנה אם יזכו. טיבריוס אפילו הגדיר את גודל הַמַתָּנָה).

בהיעדר פיצוי כספי, עורך הדין של ימי טיבריוס נועד לעשות צדק לשם שמיים, או לשם האידיאלים של המדינה. אני מנחש שבטבלת ההשראה ההיסטורית של משפטנים בני זמננו, הרעיון של טיבריוס ידוֹרָג רק קצת יותר גבוה מן הרעיון של שייקספיר (“תחילה, הבה נהרוג את כל עורכי הדין”, אומר הטוען לכתר ב’הנרי הששי’. לצד זה הוא גם מבטיח להעניש את כל אלה המסוגלים לקרוא ולכתוב, וכן לבטל את הכסף ולספק בירה ללא הגבלה).

גם אם טיבריוס אינו צריך להיות מקור ישיר של השראה, הנה יש בו רמז לעתיד לבוא. אין זה מספיק שלחוק יש “שיניים”, או שיש לו “זרוע ארוכה”. אין זה מספיק שהמדינה מחויבת לאכיפתו המלאה (כמו שכתב אנאטול פראנס לפני מאה שנה ויותר, “מה נפלא הוא החוק המעניש את העני ואת העשיר על גניבת לחם במידה שווה”). גם אם החוק נֶאכָף ללא משוא פנים, עדיין אין זאת אומרת שֶלִפְנֵי אוכפיו אין מַשׂא. מותר להתעניין בזהותם, בעולמם הרוחני, ברוחב אוֹפְקיהם, בפרספקטיבות ההיסטוריות שלהם וכמובן בִּמניעיהם.

 

אליוט ספיצר, המושל ההיפר-אקטיבי של מדינת ניו יורק מאז תחילת השנה, היה התובע הכללי ההיפר-אקטיבי של מדינת ניו יורק במשך שמונה שנים. היו מי שחשבו שהוא התקשה להסתיר את הקשר בין תביעותיו ובין שאיפותיו הפוליטיות. כאן הוא נראה במעמד השבעתו, על עמוד השער של ‘ניוזדיי’, היוצא בלונג איילנד, ניו יורק (שלושה בינואר 2007)

להיזהר בַּהֲנָפַת המַקֶּבֶת 

בארה”ב וּבַחלקים של מערב אירופה היטשטשו במידה קצת מדאיגה הגבולות בין חקירה, תביעה ופוליטיקה. עתה זה ראינו את התובע הכללי ההיפר-אקטיבי של מדינת ניו יורק, אליוט ספיצר, מזנק אל כהונת המושל, לאחר שהילך אימים במשך שנים על וול סטריט. בעולם העסקים האמריקני האמינו רבים שספיצר הִתאַנָה לחברות בעלות מוניטין ולִמנהלים כִּבדי משקל מפני שזו היתה דרך פופוליסטית בדוקה אל הפִּסגָה הפוליטית.

באירופה – בייחוד באיטליה, אבל גם בצרפת ובספרד – טישטוש הגבולות בין שופט לתובע הפך את בתי המשפט לזירות מאבק נגד פוליטיקאים. לִזכוּת שופטים-חוקרים באיטליה, או לחובתם, אפשר לזקוף את התמוטטות הרפובליקה האיטלקית הראשונה, בסוף שנות ה-80. היה מגיע לה, אבל ספק אם המטרה מקדשת את האמצעים.

אני חושב שהקורא נרמז כבר לאן אני מנסה להגיע. שלטון החוק בישראל הוא אבן יקרה, בָּבַת עינה של הדמוקרטיה. אבל אין זאת אומרת שאי אפשר להסתייג מעודף קַנָאוּתָם של יחידים בַּאכיפתוֹ. לא כל תובע ישראלי הוא בן דמותו של אליוט ספיצר, אבל לא כל שופט ישראלי הוא בן דמותו של הלורד מנספילד. לפעמים צריך להיזהר בַּהנפת המַקֶבֶת. לפעמים טובת ההר שקולה כנגד טובת הדין. לפעמים הסכנה הגדולה ביותר האורבת לסדר הדמוקרטי נשקפת דווקא מצד אלה המוכנים להפיל את השמיים.

 

מוסף סוף השבוע של‘גלובס’, שמונה בפברואר 2007

 

16 Responses to “ייקוב הדין וייפלו השמים. או לא”

  1. טלי הגיב:

    קל מאוד להסכים איתך ברמה העקרונית, אבל הדוגמאות שלך, אם יורשה לי, נושקות לדמגוגיה. מדובר כאן באדם שבמקרה הכי פחות חמור הטריד מינית באופן סדרתי ולאורך שנים כמה בחורות שעבדו איתו, ובמקרה היותר חמור… אנחנו יודעים. אני לא חושבת שיש למישהו ספק שהיו לו יחסים מיניים ומעין רומן (אם כי סרט אימים הוא המונח המתאים יותר) עם א’, שעדותה נמחקה כליל מכתב האישום המתוקן. למרות שאני מבינה שחלה התיישנות על התלונות ויכול להיות שזה המירב שמזוז יכול להפיק כרגע מהמצב, עדיין חובתנו להפעיל לחץ על בית המשפט למצות איתו את הדין המקסימלי שניתן למצות מהעבירות שהוא הודה בהן. במצב הקיים עונשו של רמון חמור מזה שמוצע לקצב, וזה מצב אבסורדי, מביש ומרתיח, שחרפתו על כולנו, ומבזה את מוסד הנשיאות.

  2. עודד נעמן הגיב:

    יואב,
    אם הבנתי את הדוגמאות שהבאת נכון, אזי מקרה קצב אינו אנאלוגי להן. אין כל צורך בהקרבת השמיים למען עשיית צדק במקרה קצב. הדמוקרטיה לא תספוג מכה אנושה יותר מזו שספגה זה מכבר אם קצב ירצה עונש מאסר. מוסד הנשיאות כבר בוזה. כעת, נותר לגנות, קבל עם ועדה, הטרדות מיניות ומאצ’ואיזם סקסיסטי – שתי תופעות רווחות מאוד בחברה הישראלית.

  3. רוגל הגיב:

    רבים מכירים כיום בערכה של החנינה שהעניק פורד לניקסון למערכת הפוליטית האמריקאית. אבל שלא כמו מקרי ניקסון וקלינטון, או אפילו אם הזכרת את ספיצר -משפטה של מרתה סטויארט, למקרה של קצב. אני מתקשה לראות את הטוב שבהחלטה שלא למצות את הדין עם אדם שניצל את מעמדו ע”מ לאנוס נשים שנאלצו לעבוד איתו.
    האתוס האמריקאי מאליל את המשפט והחוק, וכמו שציינת בצדק בקיצוניות רבה לעיתים, אבל המוטו שבשערי ביהמ”ש העליון האמריקאי –
    Equal Justice under the Law
    בהחלט ראוי לאימוץ

  4. בנימין הגיב:

    הבאת אוסף דוגמות מעניין (שכרגיל את רובו לא הכרתי, ותודה על המידע), אבל אינני רואה את האנלוגיה למקרה של קצב. נזק ישיר לדמוקרטיה לא יהיה, בהיות מוסד הנשיאות ייצוגי בלבד; נזק ייצוגי למדינת ישראל ולמוסדותיה נגרם כבר מזמן, ולא ישוקם.
    מה שכן ניזוק בעקבות הסדר הטיעון הזה הוא אמון הציבור הרחב במערכת החוק. מזוז הודה למעשה בפה מלא במסיבת העיתונאים שלו: אחת הסיבות שנחסך מקצב משפט מתיש ומשפיל שהיה נגרר שנים (כמו רוב משפטי האונס) הוא מעמדו הרם. זה פגע בהרבה אנשים (ואני בכללם) מבחינה אישית; הנה, קיבלנו סופית הוכחה חותכת באפילו ב-2007, שלטון החוק הוא יחסי.
    מה בדיוק הנזק שבלהביא פושעים (לכאורה) לדין? אם הוא זכאי, בית המשפט ישחרר אותו, ולא מזוז, שאין לו את הסמכות.
    עוד דבר עצוב שקרה כאן הוא שעטנז נוסף בין מערכת המשפט לבין התקשורת; בצר לה, נאלצה א’ לכנס מסיבת עיתונאים ולבקש שם מעין סעד משפטי-ציבורי. זה לא תקין, הכח הנוסף הזה שצוברת התקשורת, אבל איזו עוד ברירה נשארה ל-א’?

  5. חצבאני הגיב:

    אם מדובר בכל הציטטות על החוק המופשט המיסטי כערך עליון מעל היחיד הגשמי אזי ברור שקשה מאוד מאוד היה להוכיח אונס מבחינה חוקית, לא סיפורית לא רגשית לא אינטואיטיבית חוקית בלבד. הייתה כאן מערכת יחסים מורכבת בין זכר לנקבה שבה הזכר בעל השררה כפה עצמו על נקבה, מעשה מגונה בראייה בורגנית תקינה חוקית של המעשה המיני. בעולם החוגג את הקווריות יש כיום מי שיקבל מערכת יחסים זו ודווקא אלו נזעקו כנגד הנשיא, כולם נהיו פתאום שמרניים ומותירים רק מערכת מיסיונרית, יהודית נוצרית, בלבד, אך ורק. ואילו בעולם החוק העובדה שהגברת חזרה לעבודה מכתבים שכתבה והעדויות שלפנינו על מערכת היחסים מעידות על מערכת מורכבת להפליא ומי יודע אם אונס היה יוצא מכך בבית משפט ישראלי שהיום תודות לכשלון הזה ברק יותר ויותר קשה לחזות מה יקרה בו כי הוא פחות ופחות כפוף לתקדימים. שלקורא לא יהיה ספק הנשיא הנו אנס אלים סדרתי לדעת רבים אבל ייתכן שלנציגי התביעה הישראלית אין דרך להוכיח זאת בבית המשפט. וכך במקום לסחוב את העסק שנים החליט מזוז באומץ רב לחתוך. יש למערכת התביעה והחוק המון המון עבודה. צריך להמשיך..

  6. יהודה הגיב:

    מעבר לכך שיש לפעול לחיסול תרבות הגרדומים המתפתחת במחוזותנו; יש לתת אמון ביועץ המשפטי שלפניו העובדות ולא בפנינו.
    מעניין שכל השוללים את מעשה היועץ המשפטי היום אינם מודעים לעובדות והתיחסותם ברב המקרים היא רגשית בלבד.
    בכל מקרה האזרח קצב אינו יוצא נקי מהעניין.

  7. יואב קרני הגיב:

    אני באמת קצת נבוך ומשתומם שכמה מן המגיבים הפכו אותי לסוכן במשתמע של מחנה קצב. אני בסך הכול משתמש במעשה קצב — ובמעשים אחרים של הזמן האחרון — כדי להרהר בקול רם בהתפתחות המחשבה על שלטון החוק. אני מקווה שאיש אינו חושד בי באיזושהי אהדה כלפיו.

    הפרללים עם ביל קלינטון אינם כל כך מופרכים (“דמגוגיים”, טלי? נו, באמת). קלינטון הסתבך בשקר בעניין מוניקה לוינסקי בזמן שמסר עדות מקדימה בתביעה שהגישה נגדו עובדת לשעבר בממשלת מדינת ארקאנסו. העובדת ההיא, פולה ג’ונס, האשימה אותו בתקיפה מינית.

    עניין מוניקה לוינסקי היה תוצאה של שבועת-שקר. ההתקוממות הציבורית נגד ההִתאַנוּת לקלינטון היתה קשורה בהנחה, שֶבֵּינוֹ וּבין “העלמה לוינסקי” היו יחסי מין וולונטריים. נניח רגע לעצם ההנחה — נשיא ארה”ב מפתה מתנדבת זוטרה המביאה לו פיצה בלשכה הסגלגלה. החוק הישראלי היה חושב את זה לאונס — אבל מה על כבודה האבוד של פולה ג’ונס? קלינטון שילם לה בסופו של דבר 850,000 דולר “מבלי להודות בשום דבר”. אבל בית משפט פסק שהוא שיקר, קנס אותו, והורה לו לשלם את הוצאותיה. קלינטון “הסכים” אחר כך, שלשכת עורכי הדין של ארקאנסו תשעה את רשיון העבודה שלו למשך חמש שנים.

    כל זה לא נידון ציבורית אלא כלאחר יד, עורר תשומת לב מוגבלת מאוד מצד ארגוני נשים, ולא הוציא איש אל הרחובות.

    אני חושב שיש פה פרללים מעניינים, חוץ כמובן מזה שמשה קצב הוא איש נִקלֶה, שלא העלה בדעתו להתנצל, להתחרט, להכות על חֵטא, ליפול על ברכיו, לקרוא “אשמתי, חטאתי”. קצב עורר תיעוב מלכתחילה. אבל הבה נזכור שמסיבת העתונאים המפורסמת שלו לא היתה הפעם הראשונה שבה האשמות פליליות נגד נשיא יוחסו לקונספירציה של מתנגדיו. הילארי קלינטון ייחסה את ההאשמות נגד בעלה ל”קונספירציה ימנית רחבת ממדים” (בראיון טלויזיה, בתחילת 1998).

    נשיא ישראלי אינו עומד בראש הרשות המבצעת. ממילא שיתוקה של הנשיאות הישראלית אינו דומה לשיתוקה של הנשיאות האמריקנית. גם כך, העמדת נשיא למשפט, על כל האשמה שהיא, היא אקט קיצוני שמוּתר לתרבות ולחברה לא לרצות בו.

    מה היה קורה אילו קצב עמד למשפט על אונס, והיה מזוּכֶּה מחוסר הוכחות? איזו מהלומה כבדה היתה ניחתת אז על שלטון החוק, על המאבק נגד ניצול מיני של נשים, על המאבק לשיווי מלא של זכויות נשים?

    נראה לי שסיום הפרשה בעיסקת טיעון הוא נצחון טכני בלבד לקצב ולפרקליטיו. הנצחון המוסרי הוא של מאשימותיו.

    הוא לא הורשע על אונס? אז מה. אל קאפון מעולם לא הורשע על רצח, או על שוד. הוא הורשע בסופו של דבר על העלמות מס. הגנגסטר הגדול ביותר באמריקה, שידיו נטפו דם, נשלח לכלא כעבריין של צווארון לבן.

    נחמת משה קצב היא איפוא נחמת אל קאפון.

    אני אגב תומך בעצרת של הערב בכיכר רבין. הצלחתה של העצרת תועיל לשלטון החוק הרבה יותר ממשפט קצב או ממאסרו. אבל יעד העצרת אינו צריך להיות היועץ מנחם מזוז. זו צריכה להיות עצרת מאופקת וחגיגית למען מדינת חוק. מה חבל שאיש לא חשב על עצרת המונים למען מדינה כזאת, כאשר עתונאים ופוליטיקאים תקפו את “כנופיית שלטון החוק”, והתכוונו במידה רבה למזוז.

  8. איתי הגיב:

    למעשה, אם אני מבין נכון את המאמר, השאלה העומדת באויר היא, מתי צריך לכבד את החוק ויהי מה ומתי צריך לבצע “מעקף” כך שה”הר” במקרה שלנו המדינה, לא תיפגע (ולהשכין שלום), אני חושב שקו 300 הוא אירוע מעניין באספקט זה שכן ניתנה פה חנינה לאנשי השב”כ בכדי לשמור על ה”הר”-השב”כ ועל ידי כך המדינה.
    אני סבור שמקרים אלו הם מדרון חלקלק וצריך להיות מאוד זהירים במתן חנינות שכאלה או בעקיפת החוק,הכלל לפיו בוזגלו יקבל עונש דומה לנשיא (קצב) לדעתי חייב להישמר כיוון שזהו בסיס הדמוקריה שלנו ואוי לנו אם נתחיל בחנינות ספורדיות שכן הן עלולות להתפתח לחנינות סיטונאיות וכך נקבל שתי מערכות צדק, לפיכך אני מקבל את העקרון של יקוב הדין את ההר ויהי מה, בדוגמא של קו 300 מוטב היה (לדעתי) שלא ניתנו החנינות.

  9. אדרנלין הגיב:

    יש דבר אחד משותף לכל הצועקים: אף אחד לא יודע את העובדות לאשורן. מה שכמובן לא מפריע לאף אחד להמשיך לצעוק/לדרוש/לאיים ולהלך אימים. עובדות, לצערי, נהפכו למטבע שחוק עד דק במקומותנו. 
    אם תוסיפו לזה א

  10. חצבאני הגיב:

    1. אני לפחות לא האשמתי את בעל הבלוג במאום.

    2. כמו שנאמר כבר על או גי סימפסון ודרשוביץ בסוף היום כולנו עובדים עבור עו”ד פלדמן וא(ע)מיר. וראוי לזכור שליבאי הוציא עצמו מהעסק. מי יודע, כאשר יכתוב ליבאי זכרונותיו יהיה מה לחפש.

    3. אחד מיצורים היותר חסרים בעצם נעדרים חוש הומור היא יעל דיין. היה משהו משעשע בהופעת בתו של אביה בכנס שדן ברווחים המיניים של עובדי ציבור. מעניין מי היה זוכה בתואר אם הייתה התחרות בעניין זה בין משה למשה.

    4. כנס הנשים הזועקות כלל כמה פוליטיקאיות הסוחרות באופן קבוע ומטריד בזכויות הנשים. בכלל היה זה נסיון להשפיע על תהליכים משפטיים על ידי לחצים פולטיים מובהקים. זה לא בדיוק בסדר.

    5. באופן כללי, כפי שמוצג בצורה אחראית בבלוג זה, כמות הבעיות המוצגת בפני ישראל חדשות לבקרים מדהימה. ישראל מיוחדת בהיותה מותגרת באיום השמדה והיא המדינה היחידה בעולם הנמצאת באופן קבוע תחת הפגזת טילים משכנתה. ועוד מאות אם לא אלפי בעיות. חובתו הראשונה של איש ציבור להקטין את כמות הלחצים והבעיות. זה מה שניסה מזוז לעשות באומץ לב נדיר. כמה קל היה לשלוח את זה לבתי הדין ולגרור את זה כמה שנים טובות.זה לא נעשה. בודאי שסחבת וביורוקראטיה לא היו כאן.

  11. אלון הגיב:

    עליי להודות לאורך כל פרשת קצב חשבתי שקצב לא עשה שום דבר ממה שייחסה לו התיקשורת ההיסטרית והייתי בטוח שכל הפרשה הייתה כדי לתת לשמעון פרס הזדמנות אחרונה להיות נשיא במדינת ישראל, אתם יודעים מה אני אפילו מאמין שקצב השלים עם העולה שנעשתה לו ובאמת לא מצא שום כוח להילחם בעוול הזה (אפילו במחיר של אין עשן בלי אש והודאה שאכן היה “משהוא” שם) וככה אני רואה את זה כבר מזמן לא היה בישראל צדק או חוק ואם הטענה שהכל רקוב במדינת ישראל מראש הממשלה עד ועד הרמטכל לשעבר אז למה פה הטענה הרווחת לא כוללת טענה ששלטון החוק ממדינת הישראל רקוב מהיסוד ? מביניש ובעלה ועד ביניש וחברתה השופטת החדשה ניגוד אינטרסים משווע שלא נוגע ליירום הודם השופטים ועד ניגוד האינטרסים שבו היועץ המשפטי צריך להחליט בעניינים הקשורים לבייניש ובינייש צריכה להחליט בעניינים הנוגעים ליועץ המשפטי ועד משטרה אימפוטנים בעניינים שנוגעים לרווחת האזרח הפשוט ועד טיפול בנושאים זניחים כמו הפשע המאורגן ןעוד ועוד ועוד אם הטענה היא שקצב הוא פושע מין והטוענים הם גורמי אכיפת החוק במדינת ישראל אז הרשו לי לפקפק בכך או לפחות לתהות על כל אלו שחרצו משפט לפני שמשפט בכלל נערך, צר לי על קצב לעניות דעתי היה עליו להרים את הכפפה ולהלחם עד הסוף.

  12. עומר לביב הגיב:

    יואב,
    אכן הבאת נקודות מעניינות מאוד למחשבה (כרגיל). נקודה אחת שאינה מרפה ממני, במיוחד לאחר מסיבת העיתונאים של מזוז, היא סוגיית טובת המדינה (קרי שטובת המדינה היא שלא להעמיד לדין את הנשיא המכהןעקב הפגיעה הצפויה במוסד הנשיאות ותדמית המדינה). אני לתומי הייתי סבור (עד למסיבת העיתונאים הנ”) דווקא שטובת המדינה היא שהנשיא לא יטריד מינית ולא שהנשיא לא יועמד לדין.

    לפני שנים רבות, פוסק הכדורגל עובדיה בן יצחק הוציא כרטיס אדום במשחק גמר גביע המדינה לאחד השחקנים כבר בדקה השניה או השלישית. לאחר המשחק תקפו אותו עסקני ומאמני הקבוצה וטענו שהוא הרס את המשחק והיה עליו להתחשב בכך שמדובר בדקות הראשונות. תשובתו הייתה (מסתבר שהוא שונה ממזוז בתפישתו) – מה אתם רוצים ממני? פנו בטענות לשחקן שעשה עברה חמורה!

    והמבין יבין.

    עומר

  13. אלון הגיב:

    עומר תגדיר עבירה חמורה בגלל שברור שבמקרה זה קצב הואשם בכל טווח עבירות המין האפשרי לאורך כל הפרשה ולאט לאט התברר שזה נטה יותר ויותר לעבירות הפחות החמורות יכול להיות שאתה מתכוןן שכאשר נשיא עושה את זה זה יותר חמור מאשר האזרח הפשוט עושה את זה, מבחינה משפטית אין הבדל מבחינה מדינית יש הבדל.

  14. יואב קרני הגיב:

    עומר —

    אני אינני בטוח שהגזירה השווה שהוֹצֵאתָ היא כל כך שווה. השלכת נשיא לכלא היא מאורע שיש לו סיכוי להיזכר קצת יותר מהרחקה בגמר הגביע — אם כי אני מעריץ את אורך זכרונך בעניין הזה.

    אגב, גם בכדורגל אפשר לטעון נגד שופט הנוקב את ההר.

    לא כל העונשים נמדדים באופן שווה. כאשר סגן נשיא ארה”ב נתפס בהעלמת מס, ב-1973, עיסקת הטיעון שלו כללה התפטרות מן הכהונה. זה היה עונש חמור מספיק. הובטחה לו בזה השפלת-נצח בזיכרון הקולקטיבי האמריקני.

    אני חושב שעונשו של קצב ייכתב על ספר דברי הימים. “קצב” יהיה שם נרדף לבגידה ציבורית ולפתולוגיה. זה כרטיס אדום יותר מכל האדומים. כשלעצמי אין לי צורך לראות אותו נמק בכלא — מה גם שהיתה סכנה ממשית שהוא יזוּכּה “מחוסר הוכחות”. זה היה אסון כבד, פגיעה איומה במערכת המשפט, אבדה כבדה לעניין שהתביעה נגדו ניסתה לקדם: זכויות נשים ואחריות ציבורית.

  15. אלון הגיב:

    יואב,
    נורא צורם בעיניי שכתב מהוגן ובקיא כמוך מתאר תוצאה משפטית לגיטימית אפשרית כמו זיכוי מחוסר הוכחות בתיאורים כמו אסון כבד סכנה ממשית למערכת המשפט וכו’ ובנוסף מגדיר את תפקידה של מערכת המשפט כאחראית על קידום אגנדה מיגזרית כזו או אחרת יש בזה סתירה מאוד צורמת הלוואי והיית חושב שנייה לפני שכתבת זאת. זיכוי מחוסר הוכחות לפעמים זה הדבר הנדרש אם אין הוכחות אתה לא יכול להרשיע זו אקסיומה מאוד בסיסת ואין בתוצאה זו שום אסון כבד או פגיעה במערכת המשפט והתביעה אם בכלל מנסה לקדם הכרעה משפטתית לגבי אשמה ולא לגבי זכויות נשים או אחריות ציבורית כמה אפשר לעוות נושאים כל כך בסיסיים?

  16. עוזי רפופורט הגיב:

    ליואב ולקוראיו הנאמנים שלום רב

    אני מציע שמרוב צדיקות נחוקק חוק שיאסור על הגשת תביעות אישיות נגד נשיא מדינת ישראל, על עבירות שבוצעו לפני תחילת כהונתו – עד לאחר סוף כהונתו – דילוג התיישנות

    עשו נא חסד עימדי והוציאו את הנשמות הטובות שפתאום נזכרו … וקיבלו תשומת לב תקשורתית בהיקף של 15 שניות היסטריות לפחות

    לא נאה לי ולא יאה למדינה, שביום עליית נשיא לשלטון יחל מרדף של גרופיס לתאר את מעלליו מיום עלומיו.

    והיה אם לא תשמעו בקול אשר אני מצווה אתכם, לא אסכים להיות נשיא למדינת ישראל. לא אני, לא בני ביתי, ולא אתה קורא צדיק שלי תסכים להיות נשיא.

    אז מי נשאר, הרשלה ! ממש מציאה

Leave a Reply for עומר לביב