הרבה לפני שפרצה הדמוקרטיה הדיגיטלית, הרבה לפני שכיכר העיר הווירטואלית הסירה את העַכָּבוֹת והעניקה מעמד שווה לכל צייר מתחיל של כתובות גראפיטי, אנשים חכמים היו כותבים “מכתבים גלויים” על פני עמודים שלמים של עתונים כפולי-טבלואיד.
אני נזכר במכתב גלוי שכתב איש חכם מאוד ממש בימי חייו האחרונים, לפני 27 שנה. המכתב ההוא, אביב 1980, על פני עמוד שלם של ‘הארץ’, הופנה אל ראש הממשלה מנחם בגין. “אדוני ראש הממשלה”, כתב פרופ’ יעקב טלמון, “המולדת בסכנה”.
התו “שמאל”, שאני עונד לטלמון, אינו מדויק. הוא לא היה שייך לשמאל במובן החברתי והכלכלי, אלא רק על פי החלוקה היונית-נצית של ישראל בשנים ההן, כאשר השקפות יוניות היו “שמאל”, והשקפות יוניות מאוד היו “שמאל קיצוני”. למען האמת טלמון העיד על עצמו שהוא “שמרני”, וּביקר בַּחריפות היסטוריונים של השמאל האידיאולוגי המסורתי. אחד מתלמידיו באוניברסיטה העברית בשנות ה-60 של המאה שעברה, העתונאי המנוח אהרון בכר, סיפר על מעמד אחד בכיתה, שבו הוא, בכר,השתמש בטרמינולוגיה מעמדית כדי להשיב על שאלה. טלמון התבונן בו באירוניה, שאל אותו לגילו (24, אם אינני טועה), והעיר: “האם אדוני איננו קצת מבוגר מכדי להיות מרקסיסט?” כתיבתו הפוליטית של טלמון עוררה עליו ביקורת אישית נוקבת. משה דיין קרא לו “תולעת יעקב”, והוסיף דרוש מקראי: למה התכוון הקדוש ברוך הוא כאשר אמר ליעקב אבינו, “אל תירא עבדי יעקב”? הוא התכוון להגיד לו, “אל תהיה יראן”, או בעברית קצת יותר רלוונטית, לא בציטוט ישיר של דיין, “חתיכת פחדן שכמוך”. |
אלה היו מלים מהממות – צלילן בלבד עצר את נשימת קוראיהן – דווקא מפני שהן נכתבו בנימוס מופלג מאת היסטוריון של השמאל, מתנגד מוקדם ושיטתי של הכיבוש ושל הסיפוח הזוחל, אל מה שהוא הואיל לקרוא “היסטוריון עמית” מן הימין (בגין אהב מאוד את הקולגיאליות הזו). לא הרבה אנשים קראו את ‘הארץ’, כבר אז, אבל המאמר לא פסח על שום טרקלין. בגין עצמו השיב לו באריכוּת ובכבוד.
טלמון, עילוי מן העילויים, חתן פרס ישראל, כתב את המכתב הגלוי ההוא “כִּכְתוֹב חולה לב אחד אל רעהו”. לבו של טלמון אמנם מיהר להתפקע, זמן קצר אחר כך, בגיל המאוד-לא-מופלג של 64.
כל מיני פרשנים מאוחרים של הימין החמיצו מעיקרה את ההיסטוֹריוּת של מכתבו. בעיניהם הוא היה עוד ביטוי של השתלטות השמאל על האקדמיה ועל העתונות. בעיניהם, השמאל ההוא אסר מלחמה על הפטריוטיות. טלמון ודומיו — כתב שנים אחר כך יורם חזוני ממכון ‘שלם’ — “הורישו לתלמידיהם דרגה של תיעוב כלפי השאיפה לעוצמה יהודית לאומית”.
זה ביטוי מצער של בּוּרוּת, שהיה נמנע בקלות אילו הכותב היה קורא מה שכתב טלמון, באריכות רבה, בעתוני הארץ בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. פרופ’ טלמון, מן ההיסטוריונים הגדולים ביותר של הלאוּמיוּת האירופית, היה ציוני והיה פטריוט; היה שקוע בחוכמת היהודים, והגן במלוא התוקף על שאיפותיהם להגדרה עצמית ועל זכותם להתגונן. אדרבא, חרדתו לשיורה של מדינת היהודים היא שהביאה אותו אל האקט הפומבי הבומבסטי האחרון של חייו. אם אינני טועה, לא הרבה ישראלים, בוודאי לא משיעורו של טלמון וּמִגובהו, היו מעיזים לצרף את המלים האלה, “אדוני ראש הממשלה, המולדת בסכנה”.
טלמון (‘הארץ’ שבעה בדצמבר 1973) מייחס את הייאוש בארץ בעקבות ההלם של יום הכיפורים ליהירותה של המנהיגוּת הפוליטית. היו נחוצים “ריאליזם וענווה”. הדברים האלה היו יכולים להיכתב כמעט ללא שינוי לאחר מלחמת לבנון השניה
הוא קרא הרבה היסטוריה, הוא ראה גלגלים מתהפכים והוא ראה גלגלים הפוכים חוזרים וּמתהפכים. הוא למד את הימים שבהם התפשטות טריטוריאלית ודיכוי של שאיפות לאומיות היו מוּבָנים מֵאֲלֵיהֶם; והוא התעמק בימים שבהם מעצמות אימפריאליות נחפזו להסתלק ממושבות קרובות ורחוקות, והוכרחו להכיר בזכויותיהם של עמים שעתה זה נולדו.
“על הנצחון במלחמת ששת הימים חל עכשיו האיפיון המפורסם של פרידריך ניטשה: ‘אכזרי יותר מתבוסה’. המאמץ להחזיק בשטחים הכבושים אינו עוד נקודת שיא בקורותינו אלא הוא מלכודת. הוא נֵטֶל כבד מנשוא, המניב ריקבון, שחיתות ואפילו התמוטטות”.
התרשמויותיו של רוני קאסרילס ב’מייל אנד גארדיין’ של יוהנסבורג ב-18 במאי 2007, לאחר מסעו לעזה: “ישראל 2007 — גרועה מן האפרטהייד”. אחרי שנגמור לכעוס על זדוניותו ועל צביעותו, הבה נשאל מדוע זה קורה ומה יהיו התוצאות. כעס לא יספיק, “הסברה” לא תועיל
רוני קאסרילס הוא רב חֵן ורב הומור, איש ריעים להתרועע, מעיין נובע של אנקדוטות, בעל סיפור חיים מסקרן. כמה מן הטובים בידידיי היו שמחים להיתקע איתו במעלית. אני נתקלתי בו פעם אחת, לפני 17 שנה, ואינני זוכר שנשביתי בקסמיו. הוא היה כנראה הרבה יותר זהיר ממה שנעשה לימים.
כותרת בעמודי החדשות של העתון הספרדי הליברלי ‘אל פאיס‘ (El Pais) מודיעה בטון עובדתי לחלוטין ש”ישראל סוללת כביש ‘אפרטהייד’ בין רמאללה לבית לחם” (עשרה בספטמבר 2007). שימו נא לב לכותרת למטה מימין, האומרת “דגם הבנטוסטן” (ההצהבה היא שלי, לצורך הדגשה). על צדדי הדמיון בין ההסדר הטריטוריאלי בגדה המערבית ובין הבנטוסטנים של דרום אפריקה כתבתי בהרחבה במקום אחר באתר הזה
בניו יורק יש שבועון רב ימים, בן 140 שנה ויותר, ששמו ‘ניישן’ (The Nation). זה שבועון שמאלי מאוד, עם ביקורת נוקבת קבועה על מדיניות החוץ של ארה”ב ועל מדיניות הפנים של ארה”ב ועל בעלי בריתה של ארה”ב מֵעֵבֶר לים. ללַמֶדךָ משהו על האוריינטציה של ה’ניישן’, מבקר המוסיקה שלו היה פעם אדוארד סעיד, הידוע יותר מענייני לא-מוסיקה. זה שבועון שליהודים תמיד היה חלק ניכּר בין קוראיו וּבין כותביו – ולקולות האנטי-ישראליים הרמים ביותר ניתן בו מקום קבוע.
את הנוסח המלא של מכתבו הגלוי של פרופ’ טלמון למנחם בגין אפשר למצוא בקובץ מסותיו, ‘עורמת ההווה וחידת ההיסטוריה’ (ירושלים : מוסד ביאליק, תשס”א 2000), בעריכת פרופ’ דוד אוחנה. אני אסיר תודה ליפתח אופק, שהואיל להסב את תשומת לבי למציאותו של הטקסט הזה, וגם לסרוק אותו בשבילי. כדי לקרוא מה שכתב יעקב טלמון על משימתו של ההיסטוריון — זאת אומרת, משימתו שלו — הקישו-נא על הקישור הזה. על המסך ייפתח צילום של טקסט הרחב מן הטור הזה. |
נראה שהראיון מעורר המחלוקת כאן עם אברהם בורג בא בדיוק על הרקע הזה של הדה לגיטימציה הגוברת של ישראל ,בורג מן הסתם מריח את זה בחושים מחודדים ופועל כפי שהוא חושב שצריך לפעול .
לכאורה הפעילות הגוברת של האל קאעידשה בעולם הייתה צריכה לסייע לישראל אבל לא נראה שכך הוא .טוב אז מה כן אפשר לעשות ?אם בכלל ?
אפשרות אחת היא של סיוע בלתי פוסק לכל מי שרק אפשר ובלי לחפש תמורה מיידית .
כמו שהיציע פעם א.ב. יהושע לשלוח צוותי עזרה והדרכה למדינות אפריקה ואסיה המתפתחות. ולפרסם את זה אבל לא לדרוש שום תמורה. .
אבל גם זה יעזור אם בכלל רק לטווח הארוך מאוד אם בכלל .
יואב שלום
יש לך את הדברים הללו גם באנגלית ?
עמיר
התפיסה ששעת החסד של ישראל חלפה עברה לה קונה אחיזה גם בקרב משכילים ליברלים יהודים *ישראלים*. אמנם קריאות התגר על הלגיטימיות של מדינת ישראל יותר נדירות בקרב ישראלים, אבל הנסיון להישיר מבט מפוקח אל המציאות נע בבטחה מהשוליים אל המוסכם. המסקנה המעשית במיקרים רבים היא להשמר מהימור חד-משמעי מידי על עתידה של המדינה, ועצם הכשרת החלופות היא הקרקע שעלולה להצמיח עוד נבואה שמגשימה את עצמה.
הנה מקבץ קישורים מהשבועיים האחרונים שספק רב אם היה ניתן למצוא לפני שנתיים או שלוש:
http://mann.blog.lab.co.il/story?id=105&NewOnly=1&LastView=2007-05-31%2014%3A56%3A03#NewReply
http://ramzorim.blogli.co.il/archives/468
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=209718&blogcode=6672260
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/867754.html
http://friendsofgeorge.blogli.co.il/archives/215
http://friendsofgeorge.blogli.co.il/archives/208
ואולי התרנגולת קודמת לביצה? כלומר, האם לא ייתכן שיש קשר בין מעשיה של ישראל בשנים האחרונות לבין אובדן הלגיטימיות? מעניין, שכל עוד היתה ישראל מדינה “כובשת” בלי תרוצים והתנצלויות, לא נשמעו קולות שכאלה בעצמה שכזו. ודווקא היום, אחרי יותר מעשור של התכחשות מעשית לציונות ולמטרותיה, אחרי נטישת חבלי ארץ ועקירת יישובים, זועקות כותרות העיתונים בעולם שעל המדינה לחדול מלהתקיים
.
סלחו לי, אך אני רואה בכך חיזוק לעמדתו העקרונית של בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים – ובהשאלה, מה שיאמרו הגויים ייגזר מאיך שהיהודים תופסים את עצמם.
על זה נאמר,מה שרואים משם לא רואים מכאן.
המצב של ישראל אכן אינו טוב – ישראל היא מדינה של עם ששליש ממנו הושמד באכזריות לא מזמן, והיא נמצאת תחת איום ולחץ מתמיד.
אם תספור את כל הישראלים שאדם קרוב אליהם נהרג במלחמה או בשואה, או שנפצעו בפיגוע, או שסבלו טראומה נפשית בין בקרב בין בפיגוע ובין בשהייה במקלט או בחדר האטום תגלה שמנית כמעט את כל הישראלים.
האיום שישראל מרגישה אינו דמיוני וההשפעה הפסיכולוגית של הטראומות הללו היא בלתי נמנעת. קצת הבנה בפסיכולוגיה והתנסות במגע עם ישראלים מהשורה יכולים לאושש את ההבחנה הקלינית הזאת בקלות.
כשהמאבטח אמר לקאסרילס “This is a fucked up place” הוא התכוון לדעתי בדיוק לפן הפסיכולוגי הזה. Fucked up באנגלית הוא בראש ובראשונה “מתוסבך”. ובכן, הוא אולי אפילו צודק. קשה להאשים את מי שקשה לו להיות יהודי ואפשר להבין אפילו את מי שרואה שהקבוצה שהוא שייך אליה נמצאת בסכנה ועובר להזדהות עם אוייביה. זה מזכיר תסמין פסיכולוגי אחר הנקרא “סינדרום הלסינקי” – שבו בני ערובה מזדהים עם שוביהם.
להערכתי, לא במקרה ישראלים לשעבר הם המובילים את הקו האנטי ישראלי והאנטישמי בעולם. יש לזה הסברים פסיכולוגיים ברורים. זה לא אומר שהם צודקים.
(ואתה רשאי למחוק את התגובה הזאת).
נקלעתי לבין המיצרים – לא רוצה להמשיך להיות חלק מכיבוש, לא רוצה לחסל את המדינה יחד איתו. מגישה כמו ירמיהו בבור: צועקת צועקת מפני החורבן הקרב, ושוב כל מה שהם יודעים הוא להשליך את השמאלנים לבור.
אורה, ברשותך, איך ה”כיבוש” קשור למצב שבו אנו נמצאים? והרי המצב הוא תולדה ישירה של הנסיון לסיים את אותו ה”כיבוש”, מבית מדרשו של השמאל הישראלי, תוך התעלמות מוחלטת מאזהרותיהם של “סהרורים” שהתריעו בדיוק מפני המצב שאנו נמצאים בו כיום.
משום מה, את מתעלמת גם מהעובדה שהיחידים ש”הושלכו” במדינה זו מאיפשהו הם המתנחלים. אנשי השמאל, כך נדמה לי, חיים מצוין.
אני נתלה דווקא במשפט מסיים בו אתה כותב: “אגב, היא נמאסה על אמריקנים ועל אירופים גם מאותן הסיבות שהיא נמאסה על כל כך הרבה ישראלים, המתלוננים עליה בדרגות משתנות של גסות ושל חיספוס, אגב אבדן חלקי או מלא של פרספקטיבות”.
אינני מכיר את המקרה הדרום-אפריקני בהקשר זה (ואולי תוכל להאיר את עיניי) אבל נדמה לי שקשה לייחס את התופעה עליה הינך מצביע כאן אך ל”שנאה העצמית” בה מאשימים חלקים ב”שמאל” הישראלי, או לאוזלת ידו וחוסר אמונתו בדמוקרטיה הישראלית. ואולי זה הוא המפתח: בתחושה שישראל אינה דמוקרטית (במובן העמוק של העניין) במידה המבטיחה את השתיירותה. דמוקרטיה שכמוה כ”יד הנעלמה”, המבטיחה “תיקון עצמי” ושמירה על מעין נתיב מרכזי מקובל להתנהלות.
שהגרמנים לא סיימו.(פקידי האוצר,ממשלות ישראל,המתעללים ביוצאי השואה)
הבוווווז,למדינה הזו שנחטפה ע”י קבוצה קטנה של אזרחים,המשתשמשים במדינה כדי לסחוט את שאר האזרחים.
האיום הוא פנימי,יותר מאשר חיצוני.הריקבון הוא פנימי,השחיתות היא פנימית.
וכמו שכתב הכותב הנכבד,אתה שר את שירת הברבור.כדאי לך להוציא דרכון זר.
קסרילס מאוד מרוצה לשמוע עולה חדש מדרום אפריקה שאומר שישראל היא מתוסבכת ושהוא עומד לעזוב לאוסטרליה – אך יש הרבה יותר טיפוסים כאלה בקרב הלבנים בדרום אפריקה – מופת לכל האנטי-ציונים באשר הם – מאשר כאן!
האמת שאני יכול להבין את כל הלא-יהודים שנמאס להם מאיתנו ושמוכנים להקריב אותנו על מזבח היחסים הטובים עם העולם המוסלמי, או את השמאלנים שמאמינים שאנו החוליה החלשה בשרשרת האימפריליזם ולכן זה המקום שבו הם צריכים להכות, אבל לא ברור לי איך הם יכולים להסביר את תמיכתם במדינה דו-לאומית דווקא כאשר החמאס תופס את מקומו של הפתח בראש הפלסטינים.
בינתיים, לא חסר גם בימין מי שיסביר למה חזון
שתי המדינות לא קיים יותר: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3413932,00.html
איזה יאוש.
זמנה של ‘שעת החסד’ עבר מזמן. וכל ראש ממשלה העדיף לראותה כקיימת ובכך אפשר לעצמו להתעלם מהבעיות ולחשוב כי יש זמן (ההמצאה הישראלית המקורית של כל הזמנים).
גם אנחנו (העם) שיתפנו פעולה בהתלהבות ורובנו מאמינים, עד היום, כי יש עוד זמן.
הדרך היחידה לפיתרון (אינה זוהרת ופופולארית) היא לקחת אחריות ולהתחיל להיות מעורבים בתהליכים הפוליטיים במדינה:
http://www.notes.co.il/yehuda/33199.asp
יצרנו במו ידינו מצב בו מיעוטים מסוכנים משתי קצות הקשת יכולים להחזיק מדינה שלמה בביצים. אז עם כל ההנאה שיש לי מזה שמחזיקים לי בביצים אני רוצה לבחור את הפרטנר!
על תגובת האינטלקטואלים בעולם, על תגובת העולם בכלל, או על השלכות פנימיות של מעשי ישראל?
המדיניות הבינ”ל צבועה מאד וקשורה לצדק רק באופן רופף.
האם קוסובו תהיה מדינה עצמאית, ולעומתה הקראינה טוהרה מאוכלוסייתה הסרבית, כיוון שהאלבנים צודקים בגלל אינטרסים בינ”ל? והסרבים של קרואטיה לא, או
וזו דוגמה אחת ממאות לדו-פרצופיות.
כך שלדעתי, הצדק צריך להוות נימוק בפני עצמו.
צריך להיות: כיוון שהאלבנים צודקים והסרבים של קרואטיה לא, או בגלל אינטרסים בינ”ל?
יש בעייה עם הכיווניות בפיירפוקס, זה מבלבל.
בין אם אתה חש יאוש ובין אם לא, המצב מחייב הערכה מפוקחת של מרחב הפעולה האישי, ללא הנחות שוא או דעות קדומות. כדאי להסיק מסקנות אופרטיביות (כלשהן – אינני מנסה לרמוז לכיוון מסויים) לפני הרגע האחרון.
שלום יואב,
כרגיל, אהבתי מאוד את כתיבתך, אם כי כאבך מחלחל היטב בין השורות (ואם אני טועה אני מתנצל). אני חושש שאני מסכים עם מסקנתך – שעת החסד עברה. אינני יודע עד כמה “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”, אבל אני בהחלט מרגיש שהציבור בארץ רחוק מלהבין ומלהפנים את משמעות ההתפתחויות האחרונות. התגובה להצעות החרם, לגינויים הבין לאומיים ואפילו (אם לא בעיקר) לביקורת הפנימית היא תגובה קיפודית – מתגלגלים בתוך עצמנו ומפנים קוצינו החוצה. כל ביקורת היא “אנטישמית” (ואם המבקר הוא יהודי, אז זו “אוטו-אנטישמיות”), כל ניסיון לשיפור מוסרי – מבפנים או מבחוץ – הוא התרפסות. וכמובן ישנה השואה – תמיד מזכירים אותה ותמיד משתמשים בה. אדם לא יכול לבקר את מעשי ישראל – מוסרית או תועלתנית – בלי שאושוויץ תשורבב לדיון על ידי המגינים על זכותה של ישראל להתעמר בפלסטינים ולשלול חרויות.
נראה שחלקים גדולים מהציבור הישראלי שבויים בפתולוגיה כלשהי המונעת מהם לראות את המציאות נכוחה. נראה ששנים של שכנוע עצמי ושל צדקנות הצליחו להביא את אותם החלקים בציבור למצב בו ישראל צודקת תמיד, וגם אם נראה שמעשיה פוגעים בה, הרי זה רק כי העולם אנטישמי.
יותר מזה – לפעמים נראה כי אותם אנשים בטוחים שהם יכולים לגבור על ההיסטוריה. שהעובדה שישראל “צודקת” (לשיטתם, שכן הם לא מוכנים לשמוע דעות אחרות בעניין זה) אומרת שהיא בסוף תנצח – גם אם ההיסטוריה מלמדת אותנו אחרת. ואם לא נשכנע – נצעק וננפנף בזכר השואה ובדם הנטבחים ובאנטישמיות.
כשכתבת על דרום אפריקה, סיפרת על גישת “שילך העולם לעזאזל” שהוכתבה במידת מה מהקלוויניזם של האפריקנרים. מתברר שתפיסת “העם הנבחר” יכולה להוביל לאותן תופעות, לצערי.
אם יקרה נס – אם מחר נבין שאין סיכוי אחר, שאין פתרון אחר, שזהו הפתרון הצודק ושישראל בשנים האחרונות התירה לעצמה לעשות מעשים שלא יעשו – אז יש עוד סיכוי. אבל נסים לא קורים.
יואב,
אני מסכים עם אבחנותיו של יובל וינקלר, בנוגע לאיכות הכתיבה ולכאב הניכר בה, וברצוני להציע אבחנה נוספת.
אף שברשימות קודמות (כגון, “אם תרצו הרי זו אגדה”) הבעת את דעתך כי עמדות אנטי-ציוניות הן ביטוי ל”מיאוס עצמי” בורגני-ליברלי, נדמה שברשימה הנוכחית אתה ממקם את עצמך בתווך שבין הציונים לאנטי-ציונים.
אתה באופן עקרוני לא מוותר על העמדה הציונית אך כואב את השלכותיה ההרסניות הלכה למעשה.
דבקותך בעמדה הציונית מתבטאת, למשל, באיזכור הצורך הדחוף במדינת לאום יהודית הנובע ממעמדו הבלתי-מעורער של האיום האנטישמי:
“הכישלון הזה מאפשר את עלייתה של רטוריקה אנטישמית גלויה במקומות הלא-אפשריים ביותר. עתה זה צפיתי בסרט על הופעתה של תנועה נאצית בהרי האנדים בפרו, המחנכת איכרים אינדיאניים עלובים לשנוא את היהודים, מוצצי דמה של המולדת (יש אולי 3,000 יהודים בארץ של שבעה עשר מיליון)”.
זו עמדה מעניינת במובן זה שקשה להבין כיצד היא יכולה לשמור על יציבות, כלומר, כיצד ניתן להחזיק, שלא באופן זמני, בעמדה שהציונות טובה ליהודים באופן עקרוני אך מזיקה להם באופן מעשי.
נדמה לי שלרשימה הנוכחית יש חשיבות היסטורית ככזו הלוכדת את הרגע החולף של הישמטות הקרקע.
“הכישלון הזה מאפשר את עלייתה של רטוריקה אנטישמית גלויה במקומות הלא-אפשריים ביותר. עתה זה צפיתי בסרט על הופעתה של תנועה נאצית בהרי האנדים בפרו, המחנכת איכרים אינדיאניים עלובים לשנוא את היהודים, מוצצי דמה של המולדת (יש אולי 3,000 יהודים בארץ של שבעה עשר מיליון)”.
הייתי עשוי לקבל תפיסה זו, אלמלא צמחה כבר אנטישמיות במקומות שבהם אין יהודים (יפן), במקומות שמהם גורשו (אנגליה) ובמקומות אלהם הוזמנו (פולין). כל זאת, הרבה לפני שמישהו חלם על מדינת ישראל.
אולי קשה לקבל זאת, ובטח שלא נעים, אבל האנטישמיות היא כנראה עובדה קיימת, שאינה מושפעת ממעשים כאלה או אחרים של היהודים. בדיוק כפי שמהפכן יהודי מייצג את “החתרנות היהודית” ואיש עסקים יהודי את ה”חמדנות היהודית” ושניהם ביחד את הקונספירציה להשתלט על העולם.
כך, לדעתי, יש לראות את ההתקפות הנוכחיות על ישראל. לא בשל מעשיה (ב-1948 התנהגנו הרבה פחות יפה), לא בשל היותה חריגה (ע”ע צ’צ’ניה, דרפור, עיראק, אפגניסטאן, מיאנמר ומי לא) ובטח שלא בגלל “חוסר צדק” (הפלסטינים יכלו להקים מדינה כבר ב-1998, לו רצו בכך, מבחינת ישראל). אלא בגלל שה”שם הרע” שהוציאו הנאצים לאנטישמיות פג כנראה והיום היא שבה לאופנה. ישראל היא פשוט המטרה המתבקשת – וטוב שכך, מבחינות מסוימות.
ולפני שאני מואשם ב”התקפדות”, אני מבקש שוב להדרש לשאלה הפשוטה: מדוע, ככל שישראל מוותרת יותר ויותר, כך היא שנואה יותר במערב?
“ככל שישראל מוותרת יותר ויותר, כך היא שנואה יותר במערב?”
כל עוד תתעקש שהבחירה שלא לדכא עם אחר היא “ויתור” המערב ימשיך להסתייג ממך ואתה לא תבין למה. כאשר תפנים שגזענות היא רעה חולה, שגזענות יהודית אקטיבית וברוטלית היא תופעה מוקצה, ושחוסר הסימטריה המשווע בין מצבם של הישראלים לבין מצבם של הפלשתינאים מאפיל על הויתורים כביכול – או אז תמצא בנקודת פתיחה טובה לדיון במעמדה הבינלאומי של ישראל.
גזענות היא רעה חולה? מסכים ומאמץ. גזענות יהודית היא מוקצה? כנ”ל.
אבל עדיין לא הסברת לי מדוע, אחרי שמדינת ישראל הסכימה לחלוקת א”י (ועל זה הויתור, לא על “דיכוי עם אחר”, שלדידו נותר מדוכא גם בתחום הקו הירוק), התעלמה מהפרת הסכמים בשם “השלום” והבליגה על מתקפת טרור רצחנית (וגם כאשר הגיבה, עשתה זו בצורה שאין מתונה ממנה בהסטוריה) – עדיין מעמדה הולך ומתדרדר.
הבעיה בעמדתך, לדעתי, היא שאתה מתעלם מאי-הסימטריה שבין דרישות “העולם” מישראל לעומת מדינות אחרות. גזענות היא שיקוץ? לא כשמדובר בגזענות ערבית. דיכוי הוא אסון? לא כשהמדוכאים חיים בקווקז, או בסוריה, או אפילו בצפון אירלנד. אלימות כנגד אזרחים היא פשע? שוב, לא כששדרות מופצצת, או גרוזני נמחית מעל לפהי האדמה, או כשעיירות בעיראק מופצצות במהלך מקדים לכניסה קרקעית.
אני לא מנסה להתחמק מדיון במדיניות הישראלית או מבעיות בה. אני לא רואה במעשי אחרים הכשר לפעולות בלתי מוסריות מצדנו. אבל אני יודע להבחין בין ביקורת עניינית לבין רדיפה – על סמך הבררנות של מעביר הביקורת.
בקיצור נמרץ אומר רק שהמציאות היא סבוכה, וכפועל יוצא מכך הסימטריה שאתה מניח לא באמת קיימת. אם נבחן כל דוגמה מהרשימה שלך לגופה נוכל לעמוד על המאפיינים היחודיים לה. הנסיון לגזור גזירה שווה בין גרוזני, בגדד וחברון הוא פשטני.
אשמח לשוב לדיון הזה בהזדמנות, אך כרגע עיתותי אינן בידי.. אנא קבל את התנצלותי הכנה.
היסטריה ליברלית, זה צירוף המילים היחידי שמצאתי כתגובה לכתבה זו , הראה לי מתי חוגי השמאל באירופה ובאמריקה ובעולם בכלל אהדו את ישראל? שנאה תחת כסות אקדמאית, פילוסופית,אינטלקטואלית תמיד הייתה קיימת, אינני בא לטעון שצריך להתעלם מזה להיפך החזית הויזואלית (עיתונות כתובה ומשודרת) היא חזית כמו חזית במלחמה ואויבנו כבר מזמן מנצחים אותנו בחזית זו לצערי שום השקעה בהסברה שישראל תוכל להקציב תוכל לגבור על המליארדים שאויבנו משקיעים בזה אבל אסור להתייאש וצריך להשקיע איפה שצריך ולא להתפזר הקרקע לא נשמטת מתחת לרגלינו היא הולכת להיפך לאדמה חרוכה ולא בגלל ארסיות השמאל אלה בגלל התעצמות חסרת תקדים של איראן. וכמובן מה שאינך תופס שמטרתנו צריכה להיות שלא נזכה ליחד מיוחד אלה ביחס שווה שכל מדינה מקבלת (להפתעתך במקרה כזה תראה מה ההבדל בין שנאה ליהודים אנטישמיות לשמה ובין יחס קורקטי ) אינני מבין מאיפה הסקתה שישראל אי פעם קיבלה יחס מיוחד שאיננו יחס של איפה ואיפה אם באום ואם בכל פורום אקדמאי או במת ויכוח ציבורי תמיד התייחסו אלינו על ידי שימוש בסטנדרטים מיוחדים (ולא במובן החיובי של המילה) אם על ידי כינוי תגובות ישראל כשימוש בכוח מופרז טענה של עומדת בשום מבחן מעשי או פרקטי לעומת שימוש בכוח שמדינות אחרות נקטו ועד כינוי ישראל כאפרטהייד וכו
הערות מעניינות נשמעו כאן, משני הצדדים (או משלושת הצדדים, כמה יש בעצם). הן מעוררות אצלי רגשות מעורבים וסותרים.
מעמדה הבין לאומי של ישראל הוא אמנם תוצאה מוּדַעַת ולא-מוּדַעַת של אֵיפָה ואֵיפָה. מודעת — אצל מי שחשבו את ישראל לסוכנת הריקאציה, והתנגדו לקיומה מאז וּמעולם, אבל נאלצו להשתתק בזמן תהליך השלום של שנות ה-90. שש השנים האחרונות הסירו את העַכָּבוֹת. לא-מודעת — אצל אלה המגיבים אמוציונלית על התמונות המזעזעות שהם רואים בעתוניהם ובטלויזיה שלהם מאז תחילת אינתיפאדת אל אקצא: טנקים נגד ילדים, פצצות נופלות ממטוס באישון לילה, השפלה המונית במחסומים. כל אלה אינם תוצאה של בחירה ישראלית, ורובנו מבינים את זה, אבל יהיו אשר יהיו הסיבות וההצדקות, את המראות האלה לא תוכל לטהר שום “הסברה”. גם אם הם סבירים, הנה ברור למדי שהם בלתי-מוסברים.
אני חושב שלא הֶעָזָה גדולה מדיי אני מֵעֵז, אם אני משער ששחיקת הלגיטימיות הבין לאומית של ישראל היא אחד המניעים החשובים ביותר של החמאס, למשל. אני חושב, אם כי אינני יודע, שהאסטרטגיה של חמאס היא למתוח את החבל במידה כזאת, שישראל תוכרח להיכנס לעזה, או תרגיש שהיא מוכרחה, או שתהיה לפחות יעד הרבה יותר קל למניפולציה מצד פוליטיקאים וגנרלים הרוצים לחזור ולהכניס אותה לשם. כאשר תיכנס, בשידורים חיים בכל רשת מלוּוְיֶנֶת, העולם יראה צבא סדיר כְּבַד-צִיוּד ורַב-פַּחַד מתנהל בשכונות מגורים, משיב בַּעשׂרה פגזים על כל חלוק אבן — ומעמיד את עצמו בעמדת השוואה נוחה לכל קלגס בהיסטוריה המודרנית.
דב מזכיר למעלה את תגובת המערב לקוסובו. מדוע המערב הגיב כך? בגלל הצילומים המהירים והאותנטיים של מיליון בני אדם נָסים מבתיהם, וּמעוררים באירופה אסוציאציות שהיא היתה רוצה להשתחרר מהן. אני זוכר את אחד מִכַּתָבֵי הטלויזיה בארץ — נדמה לי שזה היה שלומי אלדר — נוסע לגבול מקדוניה-קוסובו לדווח על הפליטים, ומתאר את הסרבים כ”בני עוולה”. אני כמעט משוכנע בדיוק הציטוט הזה. מדוע? בגלל האסוציאציות, כמובן. המוני מגורשים מבוהלים באירופה מזכירים לעתונאי ישראלי – גם לעתונאי ישראלי — את חטאי אדישותה של אירופה כלפי אחרים. האין זה מיצויה של ההבטחה החגיגית “לעולם לא עוד”?
הסרבים חשבו — אם בכלל חשבו — שידם החזקה תגבר מפני (א) שצבאם חזק מספיק, ו (ב) מפני שהמערב מפוֹרָד, ולא יעז לצאת נגדם, ו (ג) שבסופו של דבר למי זה איכפת. את טעותם הטראגית הם למדו על בשׂרם.
זה גם מביא אותה להצדקת טענתי שישראל יצאה פעם נִשׂכֶּרֶת מאיפה ואיפה, שהיתה לה פעם “שעת חסד”, שבמהלכה נסלחו גם חטאים גדולים. כתבתי על זה במקומות אחרים באתר הזה: ישראל התחמקה דרך סדק צר בדלת. נסיבות הולדתה התקבלו על הדעת (בקושי) ב-1948, אבל לא היו מתקבלות על הדעת אפילו עשר שנים אחר כך. סי.אן.אן, אילו היתה מעבירה בשידור חי את מנוסת תושבי יפו בסירות אגוז, באביב 1948, היתה מעוללת לציונים מה שעוללה לסרבים בקוסובו. תרועת המחאה והזעם בעולם היתה עצומה. מי יודע, אולי היא היתה מונעת את כינון ישראל. מוטב לזכור שבין החלטת החלוקה של האו”ם ובין הכרזת המדינה התנהל מאמץ בריטי אינטנסיבי לסכל את החלוקה, ולמאמץ הזה היו תומכים חשובים מאוד בממשל של ארה”ב, כולל מזכיר המדינה ג’ורג’ מרשל והשגריר באו”ם וורן אוסטין. הם רצו לכונן “משטר נאמנות” בארץ ישראל. יפו היתה יכולה להטות את הכף לטובתם.
שלומי שטרית צודק, העידן האנטי-אנטישמי, שהניבה השואה, אמנם הגיע אל קיצו הטבעי. אנשים שוכחים, אנשים מתעצלים, ואנשים גם כועסים כאשר ישראלים מסרבים להאזין לביקורת, ומשיבים להם, כמו רוני ה., “שליש מעמנו נרצח”.
אכן רוני, שליש מעמנו נרצח. אתה נושא את הכאב הזה יום יום, וגם אני נושא אותו יום יום. באמת, יום יום. שליש מגופנו נכרת, ושוב דבר לא יחזור ויצמיח אותו. השבוע, ראש ממשלת פולין תירץ את התנגדותה של ארצו לתיקונים באמנת היסוד של האיחוד האירופי. האמנה הזו תגדיל את חלקה היחסי של גרמניה בפרלמנט האירופי, בהתאם לאוכלוסייתה. פולין, הנהנית כיום מייצוג-יתר, תֵרֵד לחלקה היחסי (אם הבנתי נכון). לא צודק, אמר ראש הממשלה. אילמלא גרמניה עוללה לפולין מה שעוללה כמעט לפני שבעים שנה , היו כיום ששים וששה מיליון פולנים (המספר הנוכחי הוא בערך 38 מיליון). זה כמובן נכון, אבל זה לא מעניין איש. פולין מבודדת כמעט לחלוטין, ורק צ’כיה עומדת לצידה. חמתם של רוב האירופים האחרים בוערת להשחית. הם מאיימים על פולין בעונשים כספיים אם תנסה להכשיל את התיקונים.
צא וחשוב, רוני: פולין, בלב אירופה, ארץ נוצרית, שגורלה עורר תמיד מידה גדולה של אהדה בין האירופים — פולין אינה מצליחה לשכנע איש בנימוקים כאלה.
כמה יהודים היו כיום אילמלא השואה? האין זה סביר להניח שלפחות פי שניים, אולי יותר, אולי הרבה יותר? ובשבילנו זו אינה רק שאלה דמוגרפית. לא אוסף של יחידים אבד, אלא ציוויליזציה אבדה, עם כוח יצירה עצום (שהיתה רחוקה מאוד משלֵמוּת, כמובן).
את כאבנו נישא, עד שהכאב יתעמעם גם בזכרוננו הקיבוצי. לא נוכל להוסיף ולהיתלות בו, כאשר אוזלים ההסברים האחרים. לא מפני שאין הוא ויו ראוי, אלא מפני שאין הוא ויו חזק מספיק.
הלקח של השואה הוא השקידה על פיתוח אמנות השִיוּר. השיור מחייב לפעמים תפניות דרמטיות וּויתורים עצומים. בייחוד הוא מחייב הכרה במגבלות הטבעיות.
כן, אנחנו צודקים (לפעמים, או בדרך כלל, תלוי בדעה). אנחנו צודקים, אז מה?
אז מה? אז סרביה. אז מה? אז אפריקנרים.
לעודד נעמן, לא ירדת לסוף דעתי. האנטישמיות הפתולוגית המופיעה בהרי האנדים של פרו אינה קשורה בישראל או בציונות. היא קשורה באיבה לארה”ב, וּבהנחה ש”היהודים שולטים באמריקה”. הרטוריקה נוגעת לקפיטליזם ולפלוטוקרטיה, לא לישראל מול הפלסטינים.
אבל גם אילו נגעה, אני לא הייתי ממהר לפקוד על היהודים את אשמת קוֹרבּניוּתם. אני גם לא אמרתי שהציונות “טובה ליהודים”. אמרתי שהיא תנועה לאומית לגיטימית. אגב, אינני מבסס את תמיכתי בציונות על האיום האנטישמי. אני מכיר לעומת זאת בנוכחותו של האיום הזה, מבלי להפריז (וגם, אני מקווה, מבלי להמעיט). בשום פנים אינני חושב ביקורת על ישראל, גם כאשר היא קשה מאוד, לביטוי הכרחי של אנטישמיות.
מסכים עם יובל וינקלר על הצורך ב”מהפכה מחשבתית”. אינני מסכים לעומת זאת שביסוד מעשיה של ישראל עומדת התפיסה של “עם הבחירה”. אני חושב שההיפך מזה הוא הנכון, האלמנטים הפחות נעימים של ההתנהגות הישראלית הם תוצאה של רחמים עצמיים ושל תפיסה קורבנית.
לטל צפריר: הסבר מעניין הצעת לאכזבה הקיומית של השמאל הישראלי, תוצאת ה”תחושה שישראל אינה דמוקרטית (במובן העמוק של העניין) במידה המבטיחה את השתיירותה. דמוקרטיה שכמוה כ’יד הנעלמה’, המבטיחה ‘תיקון עצמי’ ושמירה על מֵעֵין נתיב מרכזי מקובל להתנהלות”.
אני מסכים שיתרונה הגדול ביותר של מערכת דמוקרטית הוא היכולת לתקן מסלול בשעת סערה. אם ניטלה מישראל היכולת הזו, הדמוקרטיה שלה אמנם שקעה אל משבר סיסטמי.
לשאלתך על הפרללים הדרום אפריקניים, אנא עיין במקומות אחרים באתר הזה, נסיונם של האפריקנרים חוזר ומעסיק אותי.
חוזר ומודה לכל המגיבים כאן, העונג הוא כולו שלי.
יואב
שלום, שוב פעם ברצוני להדגיש רוב תמונות המחלחמה של ישראל מהשטחים צולמו על ידי הפלסטינאים רשתות תקשורת גדולות ממעטות להשתמש בכתביהם המקוריים ואם אינך מודע לכך רק תן את תשומת ליבכך לשמות הצלמים בקרידיטים שמופעים בתמונות שמות פלסטינים ברובם וזה הנקודה המרגיזה ישראל זנחה את החזית הזאת כאשר אתה בא וטוען שהתמונות הללו הם מזויעות ומחרידות אתה צודק וטועה מכיון שהן תעמולה ברורה שישראל לא “הרגה” אותה עוד שהיתה קטנה והתמונות המבויימות של תקרית מוחמד אל דורה (שהשפיעה רבות כלך על פרוץ האינתפדה השנייה על לשימוש שעשה בין לאדן בוידאו לגיום מתנדבים) יכול אני לספק לך קישורים והוכחות על הניצול הציני והפרופוגנדה משימוש בזויות צילום עד לזיוף מוחלט וכו’ כל זה לא משנה היות וזה מה שנקלט , ואתה טועה בגלל שהתמונות אפילו הקשות ביותר מכל שנות העימות שלנו עם אויבנו אפילו לא מתקרבות לזוועה ממקומות אחרים שאינני מעלה על דעתי שהן תוצר של פרופוגנדה מכוונת תמונה מדרפור או מרואנדה של גופות היא אוטנטית למהדרין תמונה של ילד זורק אבן על חייל או טנק? ובכן אולי זה קורה אבל זה לא זוועה זה תעמולה. המכונת להאדיר את הנרטיב הפלסטיני שכולו מזוייף ומניפולטיבי זאת מלחמה ביננו לבינם על אות פיסת קרקע בסופו של דבר אין להם שום קייס או שום עדיפות על הקייס היהודי וזו מלחמה בכל החזיתות אז קבל את זה בפרופורציה.
גם כמיליון סרבים גורשו מקרואטיה, בנסיבות דומות לאלה של האלבנים בקוסובו. יד נעלמה דאגה להעלים – מהמסכים – את אלה, ולהראות עליהם יום-יום את אלה. לצדק אין כל קשר לכך.
כישראלית שגדלה בישראל ומגדלת את ילדיה כאן..עובדת מהבוקר עד הערב כדי שיהיה לילדי אפשרות לקבל בית (למרות המשכנתא) חינוך,חוגים,גירויים..אני מוצאת את עצמי שואלת האם יש להם עתיד כאן?? כמו רבים מחברי האקדמיים-העובדים כמו חמורים,עושים מילואים ושונאים את הממשלה- מרגישים מיואשים ברמה פטליסטית…אם יכלנו היינון עוזבים..תנועה המונית של עזיבה.. לא בגלל שנאת הארץ,,להיםך מתוך יאוש עמוק שאין אפשרות לשנות..
עם העברתו בקריאה ראשונה של חוק הקק”ל, מדינת ישראל עשתה עוד צעד קטן בדרך לדרום אפריקה.
אין זה משנה כרגע מה דעתי על הצעת החוק הרעה, המנוולת והגזענית הזו. אין זה משנה גם, לצורך הדיון הזה, מה אומר החוק לגבי השילוב של אזרחי ישראל הלא-יהודים במדינה, לגבי שיוויון בהקצאת משאבים ולגבי אפליה גורפת וגזענית. כל הדברים הללו חשובים מאוד בפני עצמם, כמובן, וכאשר נאבקים בחוק צריכים להאבק בשמם ובגללם.
אבל הדיון כאן הוא על דעת הקהל העולמית, ועל מעמדה של ישראל בעולם. הייתי שמח לשמוע מיואב מה דעתו על החוק בהקשר הזה.
הכל נכון. אבל ישנם כמה זרמים בים.
בזמן האחרון הנוצרים האוונגליסטים, המהווים 50 מיליון רק בארה”ב, מעלים את תמיכתם לישראל לרמה של פעולה בשטח. קיים ארגון בשם christians united for israel אשר יש לו מזכירים אזוריים, חברי קונגרס ועוד סתם כמה מליונים של תומכים. שווה לשמוע גם את קולם (חיפוש ביו-טיוב יניב את התוצאות…). נכון, המניעים שלהם לא בהכרח “יהודיים” אבל הם בהחלט ציונים, ואפילו יותר מהישראלי המצוי. מה שמראים בתקשורת ומה שמה שמתלחש ברחובות ניו יורק ולוס אנג’לס לא בהכרח מתלחש במיד-ווסט, ושם הרי אמריקה האמיתית יושבת.
אתה טוען שדרוש שינוי. עם זאת, לא הצלחתי להבין מדבריך לאיזה שינוי אתה מכוון