הקרקע נשמטת

כמעט לפני שלושים שנה, בימי חייו האחרונים, ההיסטוריון יעקב טלמון כתב לראש הממשלה של זמנו, “אדוני, המולדת בסכנה”. ובכן, המולדת שוב בסכנה. לא מקסאמים, לא מקטיושות. ראש החץ המאיים עליה עכשיו הוא דה-לגיטימציה. בעלי בריתה הטבעיים ביותר של ישראל בעולם המערבי לפני ששים שנה ולפני ארבעים שנה — המשכילים, האיגודים המקצועיים, הליברלים (יהודים ולא יהודים)  — פונים לה עורף בשיעורים חסרי תקדים בעתוניהם, בִּתנוּעוֹתיהם וּבִטרקליניהם. ישראל נמאסה עליהם מֵעיקרה. אחרי שנגמור לכעוס, לפעמים בצדק, מוטב להתחיל להתמודד עם תוצאות הדה-לגיטימציה. הגיע הזמן לנוסחה דרמטית ונועזת של שינוי, מפני שהקרקע מתחילה להישמט

 

הרבה לפני שפרצה הדמוקרטיה הדיגיטלית, הרבה לפני שכיכר העיר הווירטואלית הסירה את העַכָּבוֹת והעניקה מעמד שווה לכל צייר מתחיל של כתובות גראפיטי, אנשים חכמים היו כותבים “מכתבים גלויים” על פני עמודים שלמים של עתונים כפולי-טבלואיד.

אני נזכר במכתב גלוי שכתב איש חכם מאוד ממש בימי חייו האחרונים, לפני 27 שנה. המכתב ההוא, אביב 1980, על פני עמוד שלם של ‘הארץ’, הופנה אל ראש הממשלה מנחם בגין. “אדוני ראש הממשלה”, כתב פרופ’ יעקב טלמון, “המולדת בסכנה”.

התו “שמאל”, שאני עונד לטלמון, אינו מדויק. הוא לא היה שייך לשמאל במובן החברתי והכלכלי, אלא רק על פי החלוקה היונית-נצית של ישראל בשנים ההן, כאשר השקפות יוניות היו “שמאל”, והשקפות יוניות מאוד היו “שמאל קיצוני”.

למען האמת טלמון העיד על עצמו שהוא “שמרני”, וּביקר בַּחריפות היסטוריונים של השמאל האידיאולוגי המסורתי.

אחד מתלמידיו באוניברסיטה העברית בשנות ה-60 של המאה שעברה, העתונאי המנוח אהרון בכר, סיפר על מעמד אחד בכיתה, שבו הוא, בכר,השתמש בטרמינולוגיה מעמדית כדי להשיב על שאלה. טלמון התבונן בו באירוניה, שאל אותו לגילו (24, אם אינני טועה), והעיר: “האם אדוני איננו קצת מבוגר מכדי להיות מרקסיסט?”

כתיבתו הפוליטית של טלמון עוררה עליו ביקורת אישית נוקבת. משה דיין קרא לו “תולעת יעקב”, והוסיף דרוש מקראי: למה התכוון הקדוש ברוך הוא כאשר אמר ליעקב אבינו, “אל תירא עבדי יעקב”? הוא התכוון להגיד לו, “אל תהיה יראן”, או בעברית קצת יותר רלוונטית, לא בציטוט ישיר של דיין, “חתיכת פחדן שכמוך”.

אלה היו מלים מהממות – צלילן בלבד עצר את נשימת קוראיהן –  דווקא מפני שהן נכתבו בנימוס מופלג מאת היסטוריון של השמאל, מתנגד מוקדם ושיטתי של הכיבוש ושל הסיפוח הזוחל, אל מה שהוא הואיל לקרוא “היסטוריון עמית” מן הימין (בגין אהב מאוד את הקולגיאליות הזו). לא הרבה אנשים קראו את ‘הארץ’, כבר אז, אבל המאמר לא פסח על שום טרקלין. בגין עצמו השיב לו באריכוּת ובכבוד.

טלמון, עילוי מן העילויים, חתן פרס ישראל, כתב את המכתב הגלוי ההוא “כִּכְתוֹב חולה לב אחד אל רעהו”. לבו של טלמון אמנם מיהר להתפקע, זמן קצר אחר כך, בגיל המאוד-לא-מופלג של 64.

כל מיני פרשנים מאוחרים של הימין החמיצו מעיקרה את ההיסטוֹריוּת של מכתבו. בעיניהם הוא היה עוד ביטוי של השתלטות השמאל על האקדמיה ועל העתונות. בעיניהם, השמאל ההוא אסר מלחמה על הפטריוטיות. טלמון ודומיו — כתב שנים אחר כך יורם חזוני ממכון ‘שלם’ — “הורישו לתלמידיהם דרגה של תיעוב כלפי השאיפה לעוצמה יהודית לאומית”.

זה ביטוי מצער של בּוּרוּת, שהיה נמנע בקלות אילו הכותב היה קורא מה שכתב טלמון, באריכות רבה, בעתוני הארץ בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. פרופ’ טלמון, מן ההיסטוריונים הגדולים ביותר של הלאוּמיוּת האירופית, היה ציוני והיה פטריוט; היה שקוע בחוכמת היהודים, והגן במלוא התוקף על שאיפותיהם להגדרה עצמית ועל זכותם להתגונן. אדרבא, חרדתו לשיורה של מדינת היהודים היא שהביאה אותו אל האקט הפומבי הבומבסטי האחרון של חייו. אם אינני טועה, לא הרבה ישראלים, בוודאי לא משיעורו של טלמון וּמִגובהו, היו מעיזים לצרף את המלים האלה, “אדוני ראש הממשלה, המולדת בסכנה”.

 “נצחון אכזרי יותר מתבוסה”

לבו של טלמון נשבר מפני שהוא לא ראה עוד אפשרות ליישב את האי-התאמה הגוברת בין שיורה של המדינה היהודית ובין התנהגות מנהיגיה.

טלמון (‘הארץ’ שבעה בדצמבר 1973) מייחס את הייאוש בארץ בעקבות ההלם של יום הכיפורים ליהירותה של המנהיגוּת הפוליטית. היו נחוצים “ריאליזם וענווה”. הדברים האלה היו יכולים להיכתב כמעט ללא שינוי לאחר מלחמת לבנון השניה

 

הוא קרא הרבה היסטוריה, הוא ראה גלגלים מתהפכים והוא ראה גלגלים הפוכים חוזרים וּמתהפכים. הוא למד את הימים שבהם התפשטות טריטוריאלית ודיכוי של שאיפות לאומיות היו מוּבָנים מֵאֲלֵיהֶם; והוא התעמק בימים שבהם מעצמות אימפריאליות נחפזו להסתלק ממושבות קרובות ורחוקות, והוכרחו להכיר בזכויותיהם של עמים שעתה זה נולדו.

אני מצטער שאין תחת ידיי הנוסח המקורי של מכתב טלמון. האינטרנט העברי דל מכדי להכיל אותו (עד כמה שהצלחתי לבדוק), אם כי חלקים של הנוסח האנגלי אפשר למצוא בהרבה אתרים, כולל אחד בבנגלאדש. הציטוט שלהלן הוא איפוא תרגום לעברית של התרגום לאנגלית. איתכם הסליחה.

“על הנצחון במלחמת ששת הימים חל עכשיו האיפיון המפורסם של פרידריך ניטשה: ‘אכזרי יותר מתבוסה’. המאמץ להחזיק בשטחים הכבושים אינו עוד נקודת שיא בקורותינו אלא הוא מלכודת. הוא נֵטֶל כבד מנשוא, המניב ריקבון, שחיתות ואפילו התמוטטות”.

מי יודע מֶה היה טלמון כותב עכשיו. אני מנחש – מנחש – שהוא היה כותב מכתב גלוי “לראש הממשלה ולכל מחרפיו” (קטגוריה רחבה למדי), וּמתחיל אותה במלים הדרמטיות, “כבוד ראש הממשלה, כבוד הביבי, כבוד הברק, רבותיי המלומדים, הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו”.

הקרקע. נשמטת. גנרל רוני ק., נכדו של הליטאי אינני יודע כמה ישראלים היו מזהים את השם “רוני קאסְרילְס”. יש מעט מאוד מקומות בעולם שבהם גנרלים של הקג”ב עדיין מכהנים במִשׂרוֹת בכירות. דרום אפריקה הדמוקרטית היא אחת מהן. רוני קאסרילס סיים את בית הספר לגנרלים של המשטרה החשאית הסובייטית באודסה, ב-1983.

עם קצת יותר מזל –– זאת אומרת, אילו ברית המועצות היתה מאריכה ימים, ואילו משטר קומוניסטי חד-מפלגתי היה קם בכף התקווה הטובה — רוני קאסרילס היה מייסד את המשטרה החשאית ברפובליקה העממית של ‘אזאניה’.

אבל ההיסטוריה חמדה לו לצון, לרוני. ברית המועצות הסתיימה והלכה; לאפריקנרים ידועי המלחמה ושונאי הקומוניסטים אזל במהירות החשק להילחם; נלסון מנדלה יצא מן הכלא, והודיע לשחורים כי עליהם “להשליך את הנשק לים”, ולסיים את המאבק המזוין. ההבטחה החגיגית של רדיקלים שחורים, “קליע לכל מתנחל” (באלה המלים) לא התממשה.

רוני ק. הספיק להיות הממונה על השירותים החשאיים של ‘חנית העם’, הזרוע הצבאית של ‘הקונגרס האפריקני הלאומי’ (ANC). ב-1999, לאחר שכיהן במשרות פחותות-ערך, הוא הוזמן לממש את נטיותיו הטבעיות. נכדו של מהגר יהודי מליטא נעשה הבוס של המשטרה החשאית. בדרום אפריקה מאמינים שהוא ריגל לא רק אחרי אויבי המולדת, אלא גם אחרי יריביו הפוליטיים של הנשיא תאבו מ’בקי.


התרשמויותיו של רוני קאסרילס ב’מייל אנד גארדיין’ של יוהנסבורג ב-18 במאי 2007, לאחר מסעו לעזה: “ישראל 2007 — גרועה מן האפרטהייד”. אחרי שנגמור לכעוס על זדוניותו ועל צביעותו, הבה נשאל מדוע זה קורה ומה יהיו התוצאות. כעס לא יספיק, “הסברה” לא תועיל

 

רוני קאסרילס הוא רב חֵן ורב הומור, איש ריעים להתרועע, מעיין נובע של אנקדוטות, בעל סיפור חיים מסקרן. כמה מן הטובים בידידיי היו שמחים להיתקע איתו במעלית. אני נתקלתי בו פעם אחת, לפני 17 שנה, ואינני זוכר שנשביתי בקסמיו. הוא היה כנראה הרבה יותר זהיר ממה שנעשה לימים.

בתחילת מאי, קאסרילס ביקר בפעם הראשונה בישראל. לא ממש בישראל, אלא בפרוזדור הישראלי. ממשלת החמאס בעזה הזמינה אותו לחוג איתה את “יום החירות” של דרום אפריקה. הוא היה מעדיף טיסה ישירה, אבל, מה לעשות, היה עליו לחלוף בנתב”ג.

קאסרילס לא היה צריך להעמיד במבחן אף אחת מתוֹבָנוֹתָיו רבות הימים. הוא היה מאז ומעולם היהודי החביב ביותר על פונדמנטליסטים מוסלמיים בדרום אפריקה (על פי עדותו שלו, באוטוביוגרפיה שלו). בעיניו, ישראל היא שוות ערך של הנאצים, ויחסה לפלסטינים הוא שווה ערך של שואת יהודי אירופה. הלן סאסמן (זוסמן) הזקנה, הלוחמת הליברלית היהודיה הנועזת נגד האפרטהייד, אמרה על דברי קאסרילס שהם “הסתה של שנאה”.

נראה שקאסרילס מעולם לא התעניין במוצאו היהודי, אלא כאשר יהודיותו הנומינלית הֵקֵלה עליו לטעון שיש לו הזכות הטבעית להוקיע את ישראל ולהתנגד לקיומה (למעשה, אם גם לא במפורש). הסבא היהודי-ליטאי שלו נעשה מקור הסמכות של מסע אישי קולני נגד הציונות ונגד “המעמד השליט הרקוב” של ישראל.  “אז איך ישראל”? שאל המיניסטר בעזה, השר קאסרילס התאהב בראש הממשלה האניה, והזמין אותו לבקר בפרטוריה. אחר כך נסע השר לזו המכונה ישראל, כדי להמריא מזה המכונה דויד בן גוריון. שם, בנמל, קאסרילס ואיש בטחון ישראלי זיהו זה את מבטאו הדרום אפריקני הכבד של זה. הישראלי עזב את דרום אפריקה ב-1985.

“אז איך ישראל”? שאל המיניסטר, כנראה מבלי להציג את עצמו או את תעודת הגמר מבית הספר של הקג”ב.

הישראלי ענה בדרום-אפריקנית צחה, This is a f**ked-up place. הוא הוסיף בבת צחוק, “אני עוזב בקרוב לאוסטרליה”.

את חילופי הדברים האלה הואיל קאסרילס לפרסם במאמר בשבועון היוהנסבורגי ‘מייל אנד גארדיין’. זה היה הפרט היחיד שהוא מסר על מסעו דרך הפרוזדור הישראלי. מי שחושב שזה מצחיק בוודאי ישמח להיתקע עם קאסרילס במעלית. אני כשלעצמי חושב שהעיסה המכוערת הזו מעידה בראש ובראשונה על נחתומה.

ואף על פי שקאסרילס הוא איש נִקלֶה, ויחסו לישראל הוא עניין פתולוגי ולא פוליטי, סיפור מסעו לעזה מטריד מאוד. זמן קצר אחר כך, בהשפעתו הברורה, התאחדות האיגודים המקצועיים של דרום אפריקה (COSATU) קראה לממשלה להשעות את יחסיה עם ישראל. היא גם הודיעה על מערכה להחרמת תוצרת ישראלית.

ארבעה ימים אחר כך, בלי קשר ישיר אבל עם הרבה קשר עקיף, האיגוד המקצועי של האקדמאים בבריטניה הטיל חרם רשמי על האקדמיה הישראלית. האיגוד המקצועי הגדול של עובדי המדינה בבריטניה התחיל לדון בהצעה להצטרף אל החרם. להילכד במלכודת האפרטהייד  אלה חדשות מכאיבות מאוד. הן הזכירו לי את תנועת ההחרמות שהתחילה בקאמפוסים של אמריקה נגד דרום אפריקה, באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20. אוניברסיטה פה ואוניברסיטה שם, מועצת עיר פה ומועצת מחוז שם, שינוי קוסמי התחולל והלך ביחסה של ארה”ב אל ממשלת המיעוט הלבן. אף כי לרפובליקנים היה רוב בסנאט – והרפובליקנים נהגו סלחנות פוליטית אם גם לא מוּסָרית באפרטהייד – הקונגרס החליט להטיל עיצומים כלכליים על דרום אפריקה.

בימים ההם היה קשה להניח שהעיצומים יספיקו למוטט את האפרטהייד. עוד היה חמצן בריאותיו, עוד לא נרטב אבק השריפה בתרמיליו, היה לו פוטנציאל גרעיני בשיתוף פעולה הדוק עם אתם-יודעים-מי.

חוכמה שלאחר מעשה לימדה אותנו עד כמה הדה-לגיטימציה הפוליטית והעונש הפיננסי הוציאו את האויר מִמִפְרְשֵׂי המיעוט הלבן. בתחילת 1990 באה ההודעה המדהימה שהאפרטהייד מוציא את עצמו לפנסיה. חלפו עוד ארבע שנים, והעם האפריקנרי גָלָה אל השוליים הפוליטיים, והתחיל כנראה את השלב האחרון של קיומו.

אין צורך להזכיר לי שישראל אינה דרום אפריקה. חזרתי וכתבתי. השאלה אינה מידת ההסכמה הלאומית השוררת בעניין הזה בין ישראלים. השאלה היא באיזו מידה ישראל מתחילה להילכד במלכודת דרום אפריקנית ביחסי החוץ שלה.

קו הגנה חשוב אחד נחצה עוד בסוף השנה שעברה, כאשר ג’ימי קרטר פירסם כתב קיטרוג על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים. הוא החליט לקרוא לו, ‘פלסטין – שלום, לא אפרטהייד’. הוא ניסה אחר כך להפיג את הרושם שהוא השווה את ממשלת ישראל למשטר האפרטהייד. לא ישראל היא האפרטהייד, הוא חזר והטעים, אלא מדיניותה בשטחי הרשות הפלסטינית.

לרוע המזל אין כל דרך להפריד. משעה שהמושג ‘אפרטהייד’ נכנס לשימוש, תהליך הדה-לגיטימציה מתחיל. מדינה המואשמת באפרטהייד אינה ראויה עוד להתקיים.

רוני קאסרילס, מייד לאחר שהתוודע אל עזה של איסמאעיל האניה, הכריז ש”ישראל גרועה מאפרטהייד”. אם ישראל גרועה מאפרטהייד פירושו שהיא אינה ניתנת עוד לריפוי. בעצם, אין היא ראויה לריפוי. היא נגועה, היא רקובה, היא צריכה לעבור מן העולם.

 

כותרת בעמודי החדשות של העתון הספרדי הליברלי ‘אל פאיס‘ (El Pais) מודיעה בטון עובדתי לחלוטין ש”ישראל סוללת כביש ‘אפרטהייד’ בין רמאללה לבית לחם” (עשרה בספטמבר 2007). שימו נא לב לכותרת למטה מימין, האומרת “דגם הבנטוסטן” (ההצהבה היא שלי, לצורך הדגשה). על צדדי הדמיון בין ההסדר הטריטוריאלי בגדה המערבית ובין הבנטוסטנים של דרום אפריקה כתבתי בהרחבה במקום אחר באתר הזה

המוסיקה של אדוארד סעיד

בניו יורק יש שבועון רב ימים, בן 140 שנה ויותר, ששמו ‘ניישן’ (The Nation). זה שבועון שמאלי מאוד, עם ביקורת נוקבת קבועה על מדיניות החוץ של ארה”ב ועל מדיניות הפנים של ארה”ב ועל בעלי בריתה של ארה”ב מֵעֵבֶר לים. ללַמֶדךָ משהו על האוריינטציה של ה’ניישן’, מבקר המוסיקה שלו היה פעם אדוארד סעיד, הידוע יותר מענייני לא-מוסיקה. זה שבועון שליהודים תמיד היה חלק ניכּר בין קוראיו וּבין כותביו – ולקולות האנטי-ישראליים הרמים ביותר ניתן בו מקום קבוע.

עוד לפני 25 שנה, עורכי ‘ניישן’ חשבו שישראל צריכה לעבור אל “השלב הפוסט ציוני” שלה. הם לא התכוונו להגיד שעליה להתפרק, אלא רק להתנרמל.

החודש, עורכי ‘ניישן’ החליטו לציין את יום השנה ה-40 למלחמת ששת הימים. הם הסבירו במאמר מערכת שהם מוסיפים לתמוך בנוסחת שתי מדינות לשני עמים. אבל הם מצאו דרך מעניינת להטעים את התמיכה הזו: הם פירסמו שלושה מאמרים, הקוראים, כל אחד בדרכו, לסיום הפאזה הציונית באופן דרמטי הרבה יותר ממה שעורכי ה’ניישן’ התכוונו בשנות ה-80.

מאמר אחד, מאת כותב פלסטיני, מנה אחד לאחד את חטאי ישראל, הראה באופן משכנע מדוע אי אפשר להעלות על הדעת שלטון ישראלי על פלסטינים, והגיע למסקנה הטבעית שבמצב עניינים כזה אין עוד מנוס מלכונן מדינה דו-לאומית בין הנהר לים. היגיון צרוף: אם אי אפשר לחיות ביחד, אז מוכרחים לחיות ביחד.

מאמר שני, מאת כותב יהודי, פילוסוף מאוניברסיטת אוקספורד, דחה מעיקרה את ההנחה שיש “שאלה יהודית”, והציונות מעניקה לה תשובה. עצם הצגת השאלה יש בה משום הודאה ש”אנחנו היהודים הננו עם בעייתי”. יש לעומת זאת “שאלה ציונית”, שהיהודים מחויבים להשיב עליה בשלילה. הציונות, הוא כותב, היא “בתה החורגת של האנטישמיות” (פילוסוף מאוקספורד, אמרנו).

מה מאוד הוא היה רוצה “שארבעים שנה מעכשיו, במסגרת שוויון אזרחי מלא, התרבות הערבית והתרבות העברית יפרחו ויתערבבו זו בזו באיזור המכונה עכשיו ישראל ופלסטין”. הקורא מוזמן לנחש באיזה ציטוט הסתיימה הרשימה הזו. “אם תרצו, אין זו אגדה”. בגרמנית המקורית של דוקטור הרצל.

המאמר השלישי הוא מאת מירון בנבנשתי, החוזר וּמזכיר עכשיו לכל המעוניינים לשמוע, שהוא בשום פנים אינו בוגד לאומי גם אם הוא סבור שהגיע השעה לשים קץ לַתַעתוּע המכוּנֶה מדינת לאום.

הפסטיבל האנטי-ציוני של ‘ניישן’, הוא כשלעצמו אינו מעלה ואינו מוריד. כמה אנשים קוראים אותו בכלל? אבל “כמה קוראים אותו” אינו נימוק רציני.

ראשית, מפני שרוב המאמרים החשובים ביותר בהיסטוריה הוכרו הרבה אחרי שנכתבו. היתה נחוצה להם תקופת דגירה ארוכה. בעידן האינטרנט מובטחים למאמרים כאלה חיי נצח. עדיין לא נמצאה דרך חסכונית לעטוף דגים באותיות דיגיטליות.

שנית, מפני שחשיבותם של מאמרים כאלה אינה רק בהשפעה שתיוודע להם “יום אחד”, אלא בהשפעה הנודעת לעצם פירסומם ברגע פירסומם. הרעיונות שהם מבטאים עוברים תהליך של לגיטימציה.  יהירותה וצדקנותה, כוחניותה וברוטליותה מותר לכעוס. בהחלט מותר לכעוס על בגידת המשכילים, על זדונם של אינדיבידואלים יהודיים, על התחסדותם, על להיטותם להעמיד בספק את קיומה של מדינת ישראל, על נכונותם לקפוץ על עגלת חמאס כפי שקודמיהם היו קופצים על עגלת סטאלין או טרוצקי או מוסוליני.

עכשיו, אחרי שכעסנו, מוטב להתפנות להרהר במשמעות. המאבק הגורלי על שיורה של ישראל אינו מתנהל במרחק אי-בטחון מן הקסאמים. ראשי חץ הרבה יותר מסוכנים הם המשכילים הליברליים, בני המעמד הבינוני ומעלה, המתקשים להגות את שמה של ישראל מבלי להוסיף מלת גנאי, מבלי להשוות אותה עם אטילה ההוני/ג’נג’יס חאן/אדולף היטלר.

מדוע הקרקע נשמטת? היא נשמטת מפני שישראל נמאסה על רוב רואיה. היא נמאסה מפני שהיא מקרינה יהירות וצדקנות, כוחניות וברוטליות בלתי מתקבלת על הדעת. היא נמאסה מפני שהמואסים בה פטרו את עצמם מרגשי אשמה היסטוריים, ויתרו על אמות מידה של הגינות, והחליטו שמדינת היהודים אינה ראויה עוד ליחס מיוחד.

לשון אחר, היא נמאסה משורה ארוכה של טעמים סותרים, לא נעימים, לא צודקים, צודקים במקצת. אגב, היא נמאסה על אמריקנים ועל אירופים גם מאותן הסיבות שהיא נמאסה על כל כך הרבה ישראלים, המתלוננים עליה בדרגות משתנות של גַסוּת ושל חיספוס, אגב אבדן חלקי או מלא של פרספקטיבות.

ידידיה הנאמנים ביותר של ישראל הם אלה המזוהים עכשיו עם מדיניות חוץ אמריקנית כושלת. הכישלון הזה מאפשר את עלייתה של רטוריקה אנטישמית גלויה במקומות הלא-אפשריים ביותר. עתה זה צפיתי בסרט (של אל ג’אזירה, אלא מה) על הופעת תנועה נאצית בהרי האנדים בפרו, המחנכת איכרים אינדיאניים עלובים לשנוא את היהודים, מוצצי דמה של המולדת (יש אולי 3,000 יהודים בארץ של שבעה עשר מיליון).

כשהיינו ילדים קטנים אמרו לנו שכל מה שצריך זה הסברה טובה. לרוע המזל זו טענה המשרתת כיום רק את תקציב משרד החוץ. להינצל מנחשול המים האדירים הזה של שנאה פעילה ושל תיעוב פסיבי, ישראל צריכה להשתנות.

הבעתי כאן זה לא כבר את דעתי שישראל עומדת ב”דקות האחרונות של שעת החסד”. יתכן שהפרזתי במידת האופטימיות שלי. יתכן ששעת החסד כבר הסתיימה. יתכן שהקרקע כבר נשמטת והולכת. המולדת בסכנה, היה פרופ’ יעקב טלמון אומר, ולבו היה מתפקע.

 

את הנוסח המלא של מכתבו הגלוי של פרופ’ טלמון למנחם בגין אפשר למצוא בקובץ מסותיו, ‘עורמת ההווה וחידת ההיסטוריה’ (ירושלים : מוסד ביאליק, תשס”א 2000), בעריכת פרופ’ דוד אוחנה. אני אסיר תודה ליפתח אופק, שהואיל להסב את תשומת לבי למציאותו של הטקסט הזה, וגם לסרוק אותו בשבילי.

כדי לקרוא מה שכתב יעקב טלמון על משימתו של ההיסטוריון — זאת אומרת, משימתו שלו — הקישו-נא על הקישור הזה. על המסך ייפתח צילום של טקסט הרחב מן הטור הזה.

29 Responses to “הקרקע נשמטת”

  1. מספר 666 הגיב:

    נראה שהראיון מעורר המחלוקת כאן עם אברהם בורג בא בדיוק על הרקע הזה של הדה לגיטימציה הגוברת של ישראל ,בורג מן הסתם מריח את זה בחושים מחודדים ופועל כפי שהוא חושב שצריך לפעול .
    לכאורה הפעילות הגוברת של האל קאעידשה בעולם הייתה צריכה לסייע לישראל אבל לא נראה שכך הוא .טוב אז מה כן אפשר לעשות ?אם בכלל ?
    אפשרות אחת היא של סיוע בלתי פוסק לכל מי שרק אפשר ובלי לחפש תמורה מיידית .
    כמו שהיציע פעם א.ב. יהושע לשלוח צוותי עזרה והדרכה למדינות אפריקה ואסיה המתפתחות. ולפרסם את זה אבל לא לדרוש שום תמורה. .
    אבל גם זה יעזור אם בכלל רק לטווח הארוך מאוד אם בכלל .

  2. עמיר הגיב:

    יואב שלום

    יש לך את הדברים הללו גם באנגלית ?

    עמיר

  3. דודו הגיב:

    התפיסה ששעת החסד של ישראל חלפה עברה לה קונה אחיזה גם בקרב משכילים ליברלים יהודים *ישראלים*. אמנם קריאות התגר על הלגיטימיות של מדינת ישראל יותר נדירות בקרב ישראלים, אבל הנסיון להישיר מבט מפוקח אל המציאות נע בבטחה מהשוליים אל המוסכם. המסקנה המעשית במיקרים רבים היא להשמר מהימור חד-משמעי מידי על עתידה של המדינה, ועצם הכשרת החלופות היא הקרקע שעלולה להצמיח עוד נבואה שמגשימה את עצמה.

    הנה מקבץ קישורים מהשבועיים האחרונים שספק רב אם היה ניתן למצוא לפני שנתיים או שלוש:

    http://mann.blog.lab.co.il/story?id=105&NewOnly=1&LastView=2007-05-31%2014%3A56%3A03#NewReply

    http://ramzorim.blogli.co.il/archives/468

    http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=209718&blogcode=6672260

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/867754.html

    http://friendsofgeorge.blogli.co.il/archives/215

    http://friendsofgeorge.blogli.co.il/archives/208

  4. שלומי שטרית הגיב:

    ואולי התרנגולת קודמת לביצה? כלומר, האם לא ייתכן שיש קשר בין מעשיה של ישראל בשנים האחרונות לבין אובדן הלגיטימיות? מעניין, שכל עוד היתה ישראל מדינה “כובשת” בלי תרוצים והתנצלויות, לא נשמעו קולות שכאלה בעצמה שכזו. ודווקא היום, אחרי יותר מעשור של התכחשות מעשית לציונות ולמטרותיה, אחרי נטישת חבלי ארץ ועקירת יישובים, זועקות כותרות העיתונים בעולם שעל המדינה לחדול מלהתקיים
    .
    סלחו לי, אך אני רואה בכך חיזוק לעמדתו העקרונית של בן גוריון: לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים – ובהשאלה, מה שיאמרו הגויים ייגזר מאיך שהיהודים תופסים את עצמם.

  5. yigal lavuv הגיב:

    על זה נאמר,מה שרואים משם לא רואים מכאן.

  6. רוני ה. הגיב:

    המצב של ישראל אכן אינו טוב – ישראל היא מדינה של עם ששליש ממנו הושמד באכזריות לא מזמן, והיא נמצאת תחת איום ולחץ מתמיד.

    אם תספור את כל הישראלים שאדם קרוב אליהם נהרג במלחמה או בשואה, או שנפצעו בפיגוע, או שסבלו טראומה נפשית בין בקרב בין בפיגוע ובין בשהייה במקלט או בחדר האטום תגלה שמנית כמעט את כל הישראלים.

    האיום שישראל מרגישה אינו דמיוני וההשפעה הפסיכולוגית של הטראומות הללו היא בלתי נמנעת. קצת הבנה בפסיכולוגיה והתנסות במגע עם ישראלים מהשורה יכולים לאושש את ההבחנה הקלינית הזאת בקלות.

    כשהמאבטח אמר לקאסרילס “This is a fucked up place” הוא התכוון לדעתי בדיוק לפן הפסיכולוגי הזה. Fucked up באנגלית הוא בראש ובראשונה “מתוסבך”. ובכן, הוא אולי אפילו צודק. קשה להאשים את מי שקשה לו להיות יהודי ואפשר להבין אפילו את מי שרואה שהקבוצה שהוא שייך אליה נמצאת בסכנה ועובר להזדהות עם אוייביה. זה מזכיר תסמין פסיכולוגי אחר הנקרא “סינדרום הלסינקי” – שבו בני ערובה מזדהים עם שוביהם.

    להערכתי, לא במקרה ישראלים לשעבר הם המובילים את הקו האנטי ישראלי והאנטישמי בעולם. יש לזה הסברים פסיכולוגיים ברורים. זה לא אומר שהם צודקים.

    (ואתה רשאי למחוק את התגובה הזאת).

  7. נקלעתי לבין המיצרים – לא רוצה להמשיך להיות חלק מכיבוש, לא רוצה לחסל את המדינה יחד איתו. מגישה כמו ירמיהו בבור: צועקת צועקת מפני החורבן הקרב, ושוב כל מה שהם יודעים הוא להשליך את השמאלנים לבור.

  8. שלומי שטרית הגיב:

    אורה, ברשותך, איך ה”כיבוש” קשור למצב שבו אנו נמצאים? והרי המצב הוא תולדה ישירה של הנסיון לסיים את אותו ה”כיבוש”, מבית מדרשו של השמאל הישראלי, תוך התעלמות מוחלטת מאזהרותיהם של “סהרורים” שהתריעו בדיוק מפני המצב שאנו נמצאים בו כיום.
    משום מה, את מתעלמת גם מהעובדה שהיחידים ש”הושלכו” במדינה זו מאיפשהו הם המתנחלים. אנשי השמאל, כך נדמה לי, חיים מצוין.

  9. טל צפריר הגיב:

    אני נתלה דווקא במשפט מסיים בו אתה כותב: “אגב, היא נמאסה על אמריקנים ועל אירופים גם מאותן הסיבות שהיא נמאסה על כל כך הרבה ישראלים, המתלוננים עליה בדרגות משתנות של גסות ושל חיספוס, אגב אבדן חלקי או מלא של פרספקטיבות”.
    אינני מכיר את המקרה הדרום-אפריקני בהקשר זה (ואולי תוכל להאיר את עיניי) אבל נדמה לי שקשה לייחס את התופעה עליה הינך מצביע כאן אך ל”שנאה העצמית” בה מאשימים חלקים ב”שמאל” הישראלי, או לאוזלת ידו וחוסר אמונתו בדמוקרטיה הישראלית. ואולי זה הוא המפתח: בתחושה שישראל אינה דמוקרטית (במובן העמוק של העניין) במידה המבטיחה את השתיירותה. דמוקרטיה שכמוה כ”יד הנעלמה”, המבטיחה “תיקון עצמי” ושמירה על מעין נתיב מרכזי מקובל להתנהלות.

  10. עברי הגיב:

    שהגרמנים לא סיימו.(פקידי האוצר,ממשלות ישראל,המתעללים ביוצאי השואה)
    הבוווווז,למדינה הזו שנחטפה ע”י קבוצה קטנה של אזרחים,המשתשמשים במדינה כדי לסחוט את שאר האזרחים.
    האיום הוא פנימי,יותר מאשר חיצוני.הריקבון הוא פנימי,השחיתות היא פנימית.
    וכמו שכתב הכותב הנכבד,אתה שר את שירת הברבור.כדאי לך להוציא דרכון זר.

  11. דני פ הגיב:

    קסרילס מאוד מרוצה לשמוע עולה חדש מדרום אפריקה שאומר שישראל היא מתוסבכת ושהוא עומד לעזוב לאוסטרליה – אך יש הרבה יותר טיפוסים כאלה בקרב הלבנים בדרום אפריקה – מופת לכל האנטי-ציונים באשר הם – מאשר כאן!

    האמת שאני יכול להבין את כל הלא-יהודים שנמאס להם מאיתנו ושמוכנים להקריב אותנו על מזבח היחסים הטובים עם העולם המוסלמי, או את השמאלנים שמאמינים שאנו החוליה החלשה בשרשרת האימפריליזם ולכן זה המקום שבו הם צריכים להכות, אבל לא ברור לי איך הם יכולים להסביר את תמיכתם במדינה דו-לאומית דווקא כאשר החמאס תופס את מקומו של הפתח בראש הפלסטינים.

    בינתיים, לא חסר גם בימין מי שיסביר למה חזון
    שתי המדינות לא קיים יותר: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3413932,00.html

    איזה יאוש.

  12. זמנה של ‘שעת החסד’ עבר מזמן. וכל ראש ממשלה העדיף לראותה כקיימת ובכך אפשר לעצמו להתעלם מהבעיות ולחשוב כי יש זמן (ההמצאה הישראלית המקורית של כל הזמנים).
    גם אנחנו (העם) שיתפנו פעולה בהתלהבות ורובנו מאמינים, עד היום, כי יש עוד זמן.
    הדרך היחידה לפיתרון (אינה זוהרת ופופולארית) היא לקחת אחריות ולהתחיל להיות מעורבים בתהליכים הפוליטיים במדינה:
    http://www.notes.co.il/yehuda/33199.asp

    יצרנו במו ידינו מצב בו מיעוטים מסוכנים משתי קצות הקשת יכולים להחזיק מדינה שלמה בביצים. אז עם כל ההנאה שיש לי מזה שמחזיקים לי בביצים אני רוצה לבחור את הפרטנר!

  13. דב הגיב:

    על תגובת האינטלקטואלים בעולם, על תגובת העולם בכלל, או על השלכות פנימיות של מעשי ישראל?

    המדיניות הבינ”ל צבועה מאד וקשורה לצדק רק באופן רופף.

    האם קוסובו תהיה מדינה עצמאית, ולעומתה הקראינה טוהרה מאוכלוסייתה הסרבית, כיוון שהאלבנים צודקים בגלל אינטרסים בינ”ל? והסרבים של קרואטיה לא, או

    וזו דוגמה אחת ממאות לדו-פרצופיות.

    כך שלדעתי, הצדק צריך להוות נימוק בפני עצמו.

  14. דב הגיב:

    צריך להיות: כיוון שהאלבנים צודקים והסרבים של קרואטיה לא, או בגלל אינטרסים בינ”ל?

    יש בעייה עם הכיווניות בפיירפוקס, זה מבלבל.

  15. דודו הגיב:

    בין אם אתה חש יאוש ובין אם לא, המצב מחייב הערכה מפוקחת של מרחב הפעולה האישי, ללא הנחות שוא או דעות קדומות. כדאי להסיק מסקנות אופרטיביות (כלשהן – אינני מנסה לרמוז לכיוון מסויים) לפני הרגע האחרון.

  16. יובל וינקלר הגיב:

    שלום יואב,
    כרגיל, אהבתי מאוד את כתיבתך, אם כי כאבך מחלחל היטב בין השורות (ואם אני טועה אני מתנצל). אני חושש שאני מסכים עם מסקנתך – שעת החסד עברה. אינני יודע עד כמה “דברים שרואים מכאן לא רואים משם”, אבל אני בהחלט מרגיש שהציבור בארץ רחוק מלהבין ומלהפנים את משמעות ההתפתחויות האחרונות. התגובה להצעות החרם, לגינויים הבין לאומיים ואפילו (אם לא בעיקר) לביקורת הפנימית היא תגובה קיפודית – מתגלגלים בתוך עצמנו ומפנים קוצינו החוצה. כל ביקורת היא “אנטישמית” (ואם המבקר הוא יהודי, אז זו “אוטו-אנטישמיות”), כל ניסיון לשיפור מוסרי – מבפנים או מבחוץ – הוא התרפסות. וכמובן ישנה השואה – תמיד מזכירים אותה ותמיד משתמשים בה. אדם לא יכול לבקר את מעשי ישראל – מוסרית או תועלתנית – בלי שאושוויץ תשורבב לדיון על ידי המגינים על זכותה של ישראל להתעמר בפלסטינים ולשלול חרויות.
    נראה שחלקים גדולים מהציבור הישראלי שבויים בפתולוגיה כלשהי המונעת מהם לראות את המציאות נכוחה. נראה ששנים של שכנוע עצמי ושל צדקנות הצליחו להביא את אותם החלקים בציבור למצב בו ישראל צודקת תמיד, וגם אם נראה שמעשיה פוגעים בה, הרי זה רק כי העולם אנטישמי.
    יותר מזה – לפעמים נראה כי אותם אנשים בטוחים שהם יכולים לגבור על ההיסטוריה. שהעובדה שישראל “צודקת” (לשיטתם, שכן הם לא מוכנים לשמוע דעות אחרות בעניין זה) אומרת שהיא בסוף תנצח – גם אם ההיסטוריה מלמדת אותנו אחרת. ואם לא נשכנע – נצעק וננפנף בזכר השואה ובדם הנטבחים ובאנטישמיות.
    כשכתבת על דרום אפריקה, סיפרת על גישת “שילך העולם לעזאזל” שהוכתבה במידת מה מהקלוויניזם של האפריקנרים. מתברר שתפיסת “העם הנבחר” יכולה להוביל לאותן תופעות, לצערי.
    אם יקרה נס – אם מחר נבין שאין סיכוי אחר, שאין פתרון אחר, שזהו הפתרון הצודק ושישראל בשנים האחרונות התירה לעצמה לעשות מעשים שלא יעשו – אז יש עוד סיכוי. אבל נסים לא קורים.

  17. עודד נעמן הגיב:

    יואב,
    אני מסכים עם אבחנותיו של יובל וינקלר, בנוגע לאיכות הכתיבה ולכאב הניכר בה, וברצוני להציע אבחנה נוספת.
    אף שברשימות קודמות (כגון, “אם תרצו הרי זו אגדה”) הבעת את דעתך כי עמדות אנטי-ציוניות הן ביטוי ל”מיאוס עצמי” בורגני-ליברלי, נדמה שברשימה הנוכחית אתה ממקם את עצמך בתווך שבין הציונים לאנטי-ציונים.
    אתה באופן עקרוני לא מוותר על העמדה הציונית אך כואב את השלכותיה ההרסניות הלכה למעשה.
    דבקותך בעמדה הציונית מתבטאת, למשל, באיזכור הצורך הדחוף במדינת לאום יהודית הנובע ממעמדו הבלתי-מעורער של האיום האנטישמי:

    “הכישלון הזה מאפשר את עלייתה של רטוריקה אנטישמית גלויה במקומות הלא-אפשריים ביותר. עתה זה צפיתי בסרט על הופעתה של תנועה נאצית בהרי האנדים בפרו, המחנכת איכרים אינדיאניים עלובים לשנוא את היהודים, מוצצי דמה של המולדת (יש אולי 3,000 יהודים בארץ של שבעה עשר מיליון)”.

    זו עמדה מעניינת במובן זה שקשה להבין כיצד היא יכולה לשמור על יציבות, כלומר, כיצד ניתן להחזיק, שלא באופן זמני, בעמדה שהציונות טובה ליהודים באופן עקרוני אך מזיקה להם באופן מעשי.

    נדמה לי שלרשימה הנוכחית יש חשיבות היסטורית ככזו הלוכדת את הרגע החולף של הישמטות הקרקע.

  18. שלומי שטרית הגיב:

    “הכישלון הזה מאפשר את עלייתה של רטוריקה אנטישמית גלויה במקומות הלא-אפשריים ביותר. עתה זה צפיתי בסרט על הופעתה של תנועה נאצית בהרי האנדים בפרו, המחנכת איכרים אינדיאניים עלובים לשנוא את היהודים, מוצצי דמה של המולדת (יש אולי 3,000 יהודים בארץ של שבעה עשר מיליון)”.
    הייתי עשוי לקבל תפיסה זו, אלמלא צמחה כבר אנטישמיות במקומות שבהם אין יהודים (יפן), במקומות שמהם גורשו (אנגליה) ובמקומות אלהם הוזמנו (פולין). כל זאת, הרבה לפני שמישהו חלם על מדינת ישראל.
    אולי קשה לקבל זאת, ובטח שלא נעים, אבל האנטישמיות היא כנראה עובדה קיימת, שאינה מושפעת ממעשים כאלה או אחרים של היהודים. בדיוק כפי שמהפכן יהודי מייצג את “החתרנות היהודית” ואיש עסקים יהודי את ה”חמדנות היהודית” ושניהם ביחד את הקונספירציה להשתלט על העולם.
    כך, לדעתי, יש לראות את ההתקפות הנוכחיות על ישראל. לא בשל מעשיה (ב-1948 התנהגנו הרבה פחות יפה), לא בשל היותה חריגה (ע”ע צ’צ’ניה, דרפור, עיראק, אפגניסטאן, מיאנמר ומי לא) ובטח שלא בגלל “חוסר צדק” (הפלסטינים יכלו להקים מדינה כבר ב-1998, לו רצו בכך, מבחינת ישראל). אלא בגלל שה”שם הרע” שהוציאו הנאצים לאנטישמיות פג כנראה והיום היא שבה לאופנה. ישראל היא פשוט המטרה המתבקשת – וטוב שכך, מבחינות מסוימות.
    ולפני שאני מואשם ב”התקפדות”, אני מבקש שוב להדרש לשאלה הפשוטה: מדוע, ככל שישראל מוותרת יותר ויותר, כך היא שנואה יותר במערב?

  19. דודו הגיב:

    “ככל שישראל מוותרת יותר ויותר, כך היא שנואה יותר במערב?”

    כל עוד תתעקש שהבחירה שלא לדכא עם אחר היא “ויתור” המערב ימשיך להסתייג ממך ואתה לא תבין למה. כאשר תפנים שגזענות היא רעה חולה, שגזענות יהודית אקטיבית וברוטלית היא תופעה מוקצה, ושחוסר הסימטריה המשווע בין מצבם של הישראלים לבין מצבם של הפלשתינאים מאפיל על הויתורים כביכול – או אז תמצא בנקודת פתיחה טובה לדיון במעמדה הבינלאומי של ישראל.

  20. שלומי שטרית הגיב:

    גזענות היא רעה חולה? מסכים ומאמץ. גזענות יהודית היא מוקצה? כנ”ל.
    אבל עדיין לא הסברת לי מדוע, אחרי שמדינת ישראל הסכימה לחלוקת א”י (ועל זה הויתור, לא על “דיכוי עם אחר”, שלדידו נותר מדוכא גם בתחום הקו הירוק), התעלמה מהפרת הסכמים בשם “השלום” והבליגה על מתקפת טרור רצחנית (וגם כאשר הגיבה, עשתה זו בצורה שאין מתונה ממנה בהסטוריה) – עדיין מעמדה הולך ומתדרדר.

    הבעיה בעמדתך, לדעתי, היא שאתה מתעלם מאי-הסימטריה שבין דרישות “העולם” מישראל לעומת מדינות אחרות. גזענות היא שיקוץ? לא כשמדובר בגזענות ערבית. דיכוי הוא אסון? לא כשהמדוכאים חיים בקווקז, או בסוריה, או אפילו בצפון אירלנד. אלימות כנגד אזרחים היא פשע? שוב, לא כששדרות מופצצת, או גרוזני נמחית מעל לפהי האדמה, או כשעיירות בעיראק מופצצות במהלך מקדים לכניסה קרקעית.

    אני לא מנסה להתחמק מדיון במדיניות הישראלית או מבעיות בה. אני לא רואה במעשי אחרים הכשר לפעולות בלתי מוסריות מצדנו. אבל אני יודע להבחין בין ביקורת עניינית לבין רדיפה – על סמך הבררנות של מעביר הביקורת.

  21. דודו הגיב:

    בקיצור נמרץ אומר רק שהמציאות היא סבוכה, וכפועל יוצא מכך הסימטריה שאתה מניח לא באמת קיימת. אם נבחן כל דוגמה מהרשימה שלך לגופה נוכל לעמוד על המאפיינים היחודיים לה. הנסיון לגזור גזירה שווה בין גרוזני, בגדד וחברון הוא פשטני.

    אשמח לשוב לדיון הזה בהזדמנות, אך כרגע עיתותי אינן בידי.. אנא קבל את התנצלותי הכנה.

  22. אלון הגיב:

    היסטריה ליברלית, זה צירוף המילים היחידי שמצאתי כתגובה לכתבה זו , הראה לי מתי חוגי השמאל באירופה ובאמריקה ובעולם בכלל אהדו את ישראל? שנאה תחת כסות אקדמאית, פילוסופית,אינטלקטואלית תמיד הייתה קיימת, אינני בא לטעון שצריך להתעלם מזה להיפך החזית הויזואלית (עיתונות כתובה ומשודרת) היא חזית כמו חזית במלחמה ואויבנו כבר מזמן מנצחים אותנו בחזית זו לצערי שום השקעה בהסברה שישראל תוכל להקציב תוכל לגבור על המליארדים שאויבנו משקיעים בזה אבל אסור להתייאש וצריך להשקיע איפה שצריך ולא להתפזר הקרקע לא נשמטת מתחת לרגלינו היא הולכת להיפך לאדמה חרוכה ולא בגלל ארסיות השמאל אלה בגלל התעצמות חסרת תקדים של איראן. וכמובן מה שאינך תופס שמטרתנו צריכה להיות שלא נזכה ליחד מיוחד אלה ביחס שווה שכל מדינה מקבלת (להפתעתך במקרה כזה תראה מה ההבדל בין שנאה ליהודים אנטישמיות לשמה ובין יחס קורקטי ) אינני מבין מאיפה הסקתה שישראל אי פעם קיבלה יחס מיוחד שאיננו יחס של איפה ואיפה אם באום ואם בכל פורום אקדמאי או במת ויכוח ציבורי תמיד התייחסו אלינו על ידי שימוש בסטנדרטים מיוחדים (ולא במובן החיובי של המילה) אם על ידי כינוי תגובות ישראל כשימוש בכוח מופרז טענה של עומדת בשום מבחן מעשי או פרקטי לעומת שימוש בכוח שמדינות אחרות נקטו ועד כינוי ישראל כאפרטהייד וכו

  23. יואב קרני הגיב:

    הערות מעניינות נשמעו כאן, משני הצדדים (או משלושת הצדדים, כמה יש בעצם). הן מעוררות אצלי רגשות מעורבים וסותרים.

    מעמדה הבין לאומי של ישראל הוא אמנם תוצאה מוּדַעַת ולא-מוּדַעַת של אֵיפָה ואֵיפָה. מודעת — אצל מי שחשבו את ישראל לסוכנת הריקאציה, והתנגדו לקיומה מאז וּמעולם, אבל נאלצו להשתתק בזמן תהליך השלום של שנות ה-90. שש השנים האחרונות הסירו את העַכָּבוֹת. לא-מודעת — אצל אלה המגיבים אמוציונלית על התמונות המזעזעות שהם רואים בעתוניהם ובטלויזיה שלהם מאז תחילת אינתיפאדת אל אקצא: טנקים נגד ילדים, פצצות נופלות ממטוס באישון לילה, השפלה המונית במחסומים. כל אלה אינם תוצאה של בחירה ישראלית, ורובנו מבינים את זה, אבל יהיו אשר יהיו הסיבות וההצדקות, את המראות האלה לא תוכל לטהר שום “הסברה”. גם אם הם סבירים, הנה ברור למדי שהם בלתי-מוסברים.

    אני חושב שלא הֶעָזָה גדולה מדיי אני מֵעֵז, אם אני משער ששחיקת הלגיטימיות הבין לאומית של ישראל היא אחד המניעים החשובים ביותר של החמאס, למשל. אני חושב, אם כי אינני יודע, שהאסטרטגיה של חמאס היא למתוח את החבל במידה כזאת, שישראל תוכרח להיכנס לעזה, או תרגיש שהיא מוכרחה, או שתהיה לפחות יעד הרבה יותר קל למניפולציה מצד פוליטיקאים וגנרלים הרוצים לחזור ולהכניס אותה לשם. כאשר תיכנס, בשידורים חיים בכל רשת מלוּוְיֶנֶת, העולם יראה צבא סדיר כְּבַד-צִיוּד ורַב-פַּחַד מתנהל בשכונות מגורים, משיב בַּעשׂרה פגזים על כל חלוק אבן — ומעמיד את עצמו בעמדת השוואה נוחה לכל קלגס בהיסטוריה המודרנית.

    דב מזכיר למעלה את תגובת המערב לקוסובו. מדוע המערב הגיב כך? בגלל הצילומים המהירים והאותנטיים של מיליון בני אדם נָסים מבתיהם, וּמעוררים באירופה אסוציאציות שהיא היתה רוצה להשתחרר מהן. אני זוכר את אחד מִכַּתָבֵי הטלויזיה בארץ — נדמה לי שזה היה שלומי אלדר — נוסע לגבול מקדוניה-קוסובו לדווח על הפליטים, ומתאר את הסרבים כ”בני עוולה”. אני כמעט משוכנע בדיוק הציטוט הזה. מדוע? בגלל האסוציאציות, כמובן. המוני מגורשים מבוהלים באירופה מזכירים לעתונאי ישראלי – גם לעתונאי ישראלי — את חטאי אדישותה של אירופה כלפי אחרים. האין זה מיצויה של ההבטחה החגיגית “לעולם לא עוד”?

    הסרבים חשבו — אם בכלל חשבו — שידם החזקה תגבר מפני (א) שצבאם חזק מספיק, ו (ב) מפני שהמערב מפוֹרָד, ולא יעז לצאת נגדם, ו (ג) שבסופו של דבר למי זה איכפת. את טעותם הטראגית הם למדו על בשׂרם.

    זה גם מביא אותה להצדקת טענתי שישראל יצאה פעם נִשׂכֶּרֶת מאיפה ואיפה, שהיתה לה פעם “שעת חסד”, שבמהלכה נסלחו גם חטאים גדולים. כתבתי על זה במקומות אחרים באתר הזה: ישראל התחמקה דרך סדק צר בדלת. נסיבות הולדתה התקבלו על הדעת (בקושי) ב-1948, אבל לא היו מתקבלות על הדעת אפילו עשר שנים אחר כך. סי.אן.אן, אילו היתה מעבירה בשידור חי את מנוסת תושבי יפו בסירות אגוז, באביב 1948, היתה מעוללת לציונים מה שעוללה לסרבים בקוסובו. תרועת המחאה והזעם בעולם היתה עצומה. מי יודע, אולי היא היתה מונעת את כינון ישראל. מוטב לזכור שבין החלטת החלוקה של האו”ם ובין הכרזת המדינה התנהל מאמץ בריטי אינטנסיבי לסכל את החלוקה, ולמאמץ הזה היו תומכים חשובים מאוד בממשל של ארה”ב, כולל מזכיר המדינה ג’ורג’ מרשל והשגריר באו”ם וורן אוסטין. הם רצו לכונן “משטר נאמנות” בארץ ישראל. יפו היתה יכולה להטות את הכף לטובתם.

    שלומי שטרית צודק, העידן האנטי-אנטישמי, שהניבה השואה, אמנם הגיע אל קיצו הטבעי. אנשים שוכחים, אנשים מתעצלים, ואנשים גם כועסים כאשר ישראלים מסרבים להאזין לביקורת, ומשיבים להם, כמו רוני ה., “שליש מעמנו נרצח”.

    אכן רוני, שליש מעמנו נרצח. אתה נושא את הכאב הזה יום יום, וגם אני נושא אותו יום יום. באמת, יום יום. שליש מגופנו נכרת, ושוב דבר לא יחזור ויצמיח אותו. השבוע, ראש ממשלת פולין תירץ את התנגדותה של ארצו לתיקונים באמנת היסוד של האיחוד האירופי. האמנה הזו תגדיל את חלקה היחסי של גרמניה בפרלמנט האירופי, בהתאם לאוכלוסייתה. פולין, הנהנית כיום מייצוג-יתר, תֵרֵד לחלקה היחסי (אם הבנתי נכון). לא צודק, אמר ראש הממשלה. אילמלא גרמניה עוללה לפולין מה שעוללה כמעט לפני שבעים שנה , היו כיום ששים וששה מיליון פולנים (המספר הנוכחי הוא בערך 38 מיליון). זה כמובן נכון, אבל זה לא מעניין איש. פולין מבודדת כמעט לחלוטין, ורק צ’כיה עומדת לצידה. חמתם של רוב האירופים האחרים בוערת להשחית. הם מאיימים על פולין בעונשים כספיים אם תנסה להכשיל את התיקונים.

    צא וחשוב, רוני: פולין, בלב אירופה, ארץ נוצרית, שגורלה עורר תמיד מידה גדולה של אהדה בין האירופים — פולין אינה מצליחה לשכנע איש בנימוקים כאלה.

    כמה יהודים היו כיום אילמלא השואה? האין זה סביר להניח שלפחות פי שניים, אולי יותר, אולי הרבה יותר? ובשבילנו זו אינה רק שאלה דמוגרפית. לא אוסף של יחידים אבד, אלא ציוויליזציה אבדה, עם כוח יצירה עצום (שהיתה רחוקה מאוד משלֵמוּת, כמובן).

    את כאבנו נישא, עד שהכאב יתעמעם גם בזכרוננו הקיבוצי. לא נוכל להוסיף ולהיתלות בו, כאשר אוזלים ההסברים האחרים. לא מפני שאין הוא ויו ראוי, אלא מפני שאין הוא ויו חזק מספיק.

    הלקח של השואה הוא השקידה על פיתוח אמנות השִיוּר. השיור מחייב לפעמים תפניות דרמטיות וּויתורים עצומים. בייחוד הוא מחייב הכרה במגבלות הטבעיות.

    כן, אנחנו צודקים (לפעמים, או בדרך כלל, תלוי בדעה). אנחנו צודקים, אז מה?

    אז מה? אז סרביה. אז מה? אז אפריקנרים.

    לעודד נעמן, לא ירדת לסוף דעתי. האנטישמיות הפתולוגית המופיעה בהרי האנדים של פרו אינה קשורה בישראל או בציונות. היא קשורה באיבה לארה”ב, וּבהנחה ש”היהודים שולטים באמריקה”. הרטוריקה נוגעת לקפיטליזם ולפלוטוקרטיה, לא לישראל מול הפלסטינים.

    אבל גם אילו נגעה, אני לא הייתי ממהר לפקוד על היהודים את אשמת קוֹרבּניוּתם. אני גם לא אמרתי שהציונות “טובה ליהודים”. אמרתי שהיא תנועה לאומית לגיטימית. אגב, אינני מבסס את תמיכתי בציונות על האיום האנטישמי. אני מכיר לעומת זאת בנוכחותו של האיום הזה, מבלי להפריז (וגם, אני מקווה, מבלי להמעיט). בשום פנים אינני חושב ביקורת על ישראל, גם כאשר היא קשה מאוד, לביטוי הכרחי של אנטישמיות.

    מסכים עם יובל וינקלר על הצורך ב”מהפכה מחשבתית”. אינני מסכים לעומת זאת שביסוד מעשיה של ישראל עומדת התפיסה של “עם הבחירה”. אני חושב שההיפך מזה הוא הנכון, האלמנטים הפחות נעימים של ההתנהגות הישראלית הם תוצאה של רחמים עצמיים ושל תפיסה קורבנית.

    לטל צפריר: הסבר מעניין הצעת לאכזבה הקיומית של השמאל הישראלי, תוצאת ה”תחושה שישראל אינה דמוקרטית (במובן העמוק של העניין) במידה המבטיחה את השתיירותה. דמוקרטיה שכמוה כ’יד הנעלמה’, המבטיחה ‘תיקון עצמי’ ושמירה על מֵעֵין נתיב מרכזי מקובל להתנהלות”.

    אני מסכים שיתרונה הגדול ביותר של מערכת דמוקרטית הוא היכולת לתקן מסלול בשעת סערה. אם ניטלה מישראל היכולת הזו, הדמוקרטיה שלה אמנם שקעה אל משבר סיסטמי.

    לשאלתך על הפרללים הדרום אפריקניים, אנא עיין במקומות אחרים באתר הזה, נסיונם של האפריקנרים חוזר ומעסיק אותי.

    חוזר ומודה לכל המגיבים כאן, העונג הוא כולו שלי.

  24. אלון הגיב:

    יואב
    שלום, שוב פעם ברצוני להדגיש רוב תמונות המחלחמה של ישראל מהשטחים צולמו על ידי הפלסטינאים רשתות תקשורת גדולות ממעטות להשתמש בכתביהם המקוריים ואם אינך מודע לכך רק תן את תשומת ליבכך לשמות הצלמים בקרידיטים שמופעים בתמונות שמות פלסטינים ברובם וזה הנקודה המרגיזה ישראל זנחה את החזית הזאת כאשר אתה בא וטוען שהתמונות הללו הם מזויעות ומחרידות אתה צודק וטועה מכיון שהן תעמולה ברורה שישראל לא “הרגה” אותה עוד שהיתה קטנה והתמונות המבויימות של תקרית מוחמד אל דורה (שהשפיעה רבות כלך על פרוץ האינתפדה השנייה על לשימוש שעשה בין לאדן בוידאו לגיום מתנדבים) יכול אני לספק לך קישורים והוכחות על הניצול הציני והפרופוגנדה משימוש בזויות צילום עד לזיוף מוחלט וכו’ כל זה לא משנה היות וזה מה שנקלט , ואתה טועה בגלל שהתמונות אפילו הקשות ביותר מכל שנות העימות שלנו עם אויבנו אפילו לא מתקרבות לזוועה ממקומות אחרים שאינני מעלה על דעתי שהן תוצר של פרופוגנדה מכוונת תמונה מדרפור או מרואנדה של גופות היא אוטנטית למהדרין תמונה של ילד זורק אבן על חייל או טנק? ובכן אולי זה קורה אבל זה לא זוועה זה תעמולה. המכונת להאדיר את הנרטיב הפלסטיני שכולו מזוייף ומניפולטיבי זאת מלחמה ביננו לבינם על אות פיסת קרקע בסופו של דבר אין להם שום קייס או שום עדיפות על הקייס היהודי וזו מלחמה בכל החזיתות אז קבל את זה בפרופורציה.

  25. דב הגיב:

    גם כמיליון סרבים גורשו מקרואטיה, בנסיבות דומות לאלה של האלבנים בקוסובו. יד נעלמה דאגה להעלים – מהמסכים – את אלה, ולהראות עליהם יום-יום את אלה. לצדק אין כל קשר לכך.

  26. אלונה הגיב:

    כישראלית שגדלה בישראל ומגדלת את ילדיה כאן..עובדת מהבוקר עד הערב כדי שיהיה לילדי אפשרות לקבל בית (למרות המשכנתא) חינוך,חוגים,גירויים..אני מוצאת את עצמי שואלת האם יש להם עתיד כאן?? כמו רבים מחברי האקדמיים-העובדים כמו חמורים,עושים מילואים ושונאים את הממשלה- מרגישים מיואשים ברמה פטליסטית…אם יכלנו היינון עוזבים..תנועה המונית של עזיבה.. לא בגלל שנאת הארץ,,להיםך מתוך יאוש עמוק שאין אפשרות לשנות..

  27. יובל וינקלר הגיב:

    עם העברתו בקריאה ראשונה של חוק הקק”ל, מדינת ישראל עשתה עוד צעד קטן בדרך לדרום אפריקה.
    אין זה משנה כרגע מה דעתי על הצעת החוק הרעה, המנוולת והגזענית הזו. אין זה משנה גם, לצורך הדיון הזה, מה אומר החוק לגבי השילוב של אזרחי ישראל הלא-יהודים במדינה, לגבי שיוויון בהקצאת משאבים ולגבי אפליה גורפת וגזענית. כל הדברים הללו חשובים מאוד בפני עצמם, כמובן, וכאשר נאבקים בחוק צריכים להאבק בשמם ובגללם.
    אבל הדיון כאן הוא על דעת הקהל העולמית, ועל מעמדה של ישראל בעולם. הייתי שמח לשמוע מיואב מה דעתו על החוק בהקשר הזה.

  28. הכל נכון. אבל ישנם כמה זרמים בים.
    בזמן האחרון הנוצרים האוונגליסטים, המהווים 50 מיליון רק בארה”ב, מעלים את תמיכתם לישראל לרמה של פעולה בשטח. קיים ארגון בשם christians united for israel אשר יש לו מזכירים אזוריים, חברי קונגרס ועוד סתם כמה מליונים של תומכים. שווה לשמוע גם את קולם (חיפוש ביו-טיוב יניב את התוצאות…). נכון, המניעים שלהם לא בהכרח “יהודיים” אבל הם בהחלט ציונים, ואפילו יותר מהישראלי המצוי. מה שמראים בתקשורת ומה שמה שמתלחש ברחובות ניו יורק ולוס אנג’לס לא בהכרח מתלחש במיד-ווסט, ושם הרי אמריקה האמיתית יושבת.

  29. אטינגר הגיב:

    אתה טוען שדרוש שינוי. עם זאת, לא הצלחתי להבין מדבריך לאיזה שינוי אתה מכוון

Leave a Reply for מספר 666