מה יעשה גוליבר בליליפוט המשוגעת

שתי דוגמאות למדינות גדולות וחזקות שנאלצו להתמודד עם מדינות כיס ננסיות, שקלשניקוב ואר-פי-ג’י היו כלי העבודה העיקריים שלהן: אינדונזיה נמלטה ממזרח טימור לאחר 25 שנות כיבוש ברוטלי; רוסיה נמלטה מצ’צ’ניה לאחר תבוסה צבאית, חזרה כעבור ארבע שנים, ומחזיקה משטר רודני על כידוניה. עזה? מיצאו את הדמיון – ואת ההבדלים

 

בדורות האחרונים הופיעו פעם אחר פעם מדינות-כיס מזוינות בגבולותיהן של מדינות גדולות בהרבה וחזקות בהרבה. מדינות-הכיס ההן לא יכלו להרוס את שכנותיהן, אבל הן יכלו לשבש את חייהן, לפגוע במשאביהן, לערער את משטריהן ולעודד חתרנות במקומות אחרים.

פעם אחר פעם, המדינות הגדולות לא ידעו מה לעשות במדינות-הכיס, מפני שלא היה להן חשק מיוחד להקיז את דמן, לעצבן את דעת הקהל הפנימית שלהן, ולעורר כעס בין לאומי.

פעם אחר פעם הן יצאו למלחמה.

שתי הדוגמאות הידועות ביותר ברבע האחרון של המאה העשרים היו מזרח טימור וצ’צ’ניה. ישראל אל נכון לומדת עכשיו את שני המקרים האלה, כאשר היא מתלבטת מה לעשות במדינה המהפכנית המִתהַוָה והולכת בין בית חנון לרפיח. אם אין היא לומדת, אולי מוטב שתלמד.

 

תשעה-עשר באוקטובר 1974, ששה חודשים ופחות לאחר המהפיכה בפורטוגל, ה’ניו יורק טיימס’ שולח בפעם הראשונה כתב אל טימור הנידחת. “היא מתלבטת לנוכח עתיד לא בטוח”, דיווח ג’וזף לֶליוֶלד, לימים העורך הראשי של העתון. שמונה חודשים אחר כך היא היתה נתונה בעיצומה של מלחמת אזרחים

 

 “סוס טרויאני”, הזהירה אינדונזיה — וקיבלה אור ירוק

מזרח טימור היתה מושבה פורטוגלית מנומנמת ושכוחת אל בשוליים הדרומיים של הארכיפלג האינדונזי, שרוב תושביה היו נוצרים קתוליים. היא היתה שם כמעט 500 שנה, עד שמהפכה פנימית בליסבון, באפריל 1974, שמה קץ לאימפריה הפורטוגלית באפריקה ובאסיה. המהפכה נסחפה במהירות שמאלה, אל זרועותיהם של מרקסיסטים ואפילו מאואיסטים.

קבוצה קטנה של מרקסיסטים הצליחה להשתלט על מזרח טימור, והכריזה עצמאות חד-צדדית בנובמבר 1975.

הימים היו ימי המלחמה הקרה, ורק חצי שנה קודם, וייטנאם וקמבודיה נפלו בידי הקומוניסטים. הכול חששו מפני אפקט דומינו, ושאלו מי הבאה בתור. אינדונזיה הצליחה לשכנע את ארה”ב, שמזרח טימור קומוניסטית, קטנה ונידחת כאשר תהיה, היא סוס טרויאני, כַּן שילוּח של חתרנות אזורית.

המהפכנים הטימוריים, ברובם נאיבים וּמשׂכּילים רק למחצה, הקלו על האינדונזים בשני אופנים: קודם כול, הם אימצו רטוריקה אנטי-מערבית מתלהמת. אחדים מהם אפילו הביעו הזדהות עם הקמר רוז’ הרצחניים של קמבודיה. שנית, הם כוננו מדינת משטרה, רדפו יריבים, רצחו וכלאו.

ארה”ב העניקה איפוא לאינדונזיה אור ירוק. בדצמבר 1975, אינדונזיה פלשה למזרח טימור, ואסרה מלחמת חורמה על התנועה המהפכנית, ששמה היה Fretilin (ראשי תיבות פורטוגליים). שנתיים ארכה המלחמה, וכיום מאמינים שבמהלכה נהרגו או מתו ברעב כ-200,000 מזרח-טימורים, רבע האוכלוסיה.

אינדונזיה מיהרה לספח את טימור הקתולית, עודדה מתיישבים מוסלמיים להגר אליה, כפתה עליה את הלשון האינדונזית, וניתקה אותה במשך שנים מן העולם החיצון. אבל הכיבוש היה חרב פיפיות. המזרח- טימורים נעשו קוץ בבשרה של אינדונזיה, והבאישו את ריחה.

“אינדונזיה מסדרת את המפה”, הכריז כמעט כלאחר יד מאמר המערכת של השבועון ‘איקונומיסט’, שלושה-עשר בדצמבר 1975, ימים אחדים לאחר פלישת אינדונזיה.

 כותרת המשנה העריכה במידה סבירה של היגיון, “צילה המאיים של אנגולה-זוטא במזרח טימור אל נכון יאפשר לאינדונזיה להתחמק ללא עונש”. זה לא קרה. עשרים וארבע שנות הכיבוש הענישו את מזרח טימור – והענישו את אינדונזיה. היא יצאה משם ב-1999, חפוית ראש ושנואה.

אגב “אנגולה זוטא” בכותרת של ‘איקונומיסט’ היא רמז למלחמת האזרחים האיומה שהתחילה בימים ההם באנגולה, מושבתה המשתחררת של פורטוגל באפריקה. המלחמה ההיא נעשתה חלק מן המלחמה הקרה בין מזרח למערב, עלתה בחייהם של מיליון, והסתיימה רק 27 שנה אחר כך

אינדונזיה משלימה את השתלטותה על המושבה הפורטוגלית של טימור”, מקדים קצת להודיע ה’ניו יורק טיימס’, אחד ביוני 1976. למעשה, המלחמה במזרח טימור ארכה עד 1978. מלחמת גרילה על אש קטנה נמשכה עד 1999. הכיבוש האינדונזי הביא תועלת חומרית לא מבוטלת למזרח טימור — אבל הברוטליות שלו העניקה למזרח טימורים משהו שמעולם לא היה להם: זהות קולקטיבית. לרוע המזל, הם מיהרו לאבד את הזהות הזו לאחר עצמאותם, ועד מהרה היתה יד איש באחיו

 

ברחבי העולם התפתחה אהדה בלתי נמנעת לעם זעיר במאבקו נגד אימפריה עצומה (פחות ממיליון טימורים נגד מאתיים מיליון אינדונזים). שורה של מזרח-טימורים שבו את דמיונו של העולם, כולל הדיפלומט הראשי שלהם ז’וֹסֶה ראמוֹס הוֹרטַה, שזכה ב-1996 בפרס נובל לשלום; וכולל מנהיג ההתנגדות המזוינת בג’ונגלים של טימור, משורר רומנטיקן ששמו שאנאנה גושמאו.

לבסוף, ב-1999, אינדונזיה נאלצה לערוך משאל-עם. שלושה רבעים מן המזרח-טימורים הצביעו לטובת עצמאות. נאמני אינדונזיה הגיבו באורגיה של אלימות, העלו באש את ערי טימור, והכריחו רבבות להימלט אל ההרים או אל מעבר לגבול. זה הספיק לקהילה הבין לאומית. הנשיא ביל קלינטון הכריח את אינדונזיה להסכים לפריסת כוח רב-לאומי. הצבא האינדונזי יצא כשזנבו בין רגליו.

“אילו רק נשארנו מושבה”

מזרח טימור קיבלה עצמאות ב-2002. גושמאו הנ”ל נהיה נשיאה הראשון. הורטה הנ”ל נעשה שר החוץ הראשון. המדינה החדשה והעניה התפוררה עד מהרה לאוסף של חמולות ושל סיעות יריבות, ובשנה שעברה הקהילה הבין לאומית חזרה והתערבה – הפעם כדי להציל את מזרח טימור מידי עצמה.

בחודש שעבר היו שם בחירות, וראמוס הורטה נבחר לנשיא. כאשר ריאיינתי אותו, לפני שלוש שנים, הוא אמר לי בגילוי לב מפתיע, שאולי היה מוטב למזרח טימור להישאר חלק מפורטוגל. או אז היא היתה אוטומטית חלק מן האיחוד האירופי, שהיה מסבסד את פיתוחה ועוזר לה להתקרב למאה ה-21.

את הנעשֶׂה אין להשיב. מזרח טימור היא סיפור מבעית של כשלון, גם מפני שתושביה חסרו מלכתחילה אופי לאומי מוגדר, ולא הצליחו להתגבר על מסורת ארוכה של אלימות שבטית וכיתתית; וגם מפני שכיבוש אינדונזי ברוטלי קרע לגזרים את המירקם החברתי.

 


מזרח טימורים בצבעי מלחמה חוגגים את נפילתה האלימה של ממשלתם הדמוקרטית (הקצת לא-כל-כך דמוקרטית) הראשונה, יוני 2006. את אחדות השורות של המאבק בכובש הזר המירה איבה אתנית וחמולתית. כיום, מזרח טימור קיימת רק בחסדי חיל המצב האוסטרלי — וגם זה די בקושי

הצילום שאול מ Reuters

הגנרלים הבטיחו נצחון קל ומהיר

צ’צ’ניה היתה קוץ באלייתה של רוסיה עוד מסוף המאה ה-18, אפילו עוד לפני שניתן לה  השם “צ’צ’ניה” (שם רוסי, שמקורו בטעות גיאוגרפית).

הצ’צ’נים חזרו והתקוממו נגד הרוסים פעם אחר פעם במרוצת המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20.

באוגוסט 1991, בערוב ימיה של בריצת המועצות, הם הכריזו עצמאות, ונעשו מובלעת עוינת שעתיים טיסה דרומה ממוסקבה. רוסיה חיכתה שלוש שנים ויותר לפני ששלחה נגדם את צבאה.

זו היתה טעות איומה. הגנרלים הבטיחו לנשיא בוריס ילצין נצחון קל ומהיר. תחת זאת המלחמה התארכה כמעט שנתיים. הצבא הרוסי, שפעם הילך אימים על ארה”ב, נחשף במלוא חולשתו. הוא יצא מוּכֶּה וּמוּשפּל בספטמבר 1996, וצ’צ’ניה נעשתה עצמאית למעשה אם גם לא להלכה. היא ערכה בחירות כלליות, שתוארו כחופשיות והוגנות. המנצח היה המפקד השקול והמתון של הצבא, לשעבר קולונל סובייטי, אשר נראה בן שיח סביר בהסדר דיפלומטי.

אבל בצ’צ’ניה לא נשאר הרבה. כלכלתה התרסקה, תשתיתה נחרבה, בתיה נהרסו – וּצעיריה ידעו רק את אוּמנוּת הקלשניקוב והאר-פי-ג’י. יתר על כן, המלחמה נגד רוסיה חוללה הקצנה דתית. האיסלאם המתון שמלפני המלחמה פינה את מקומו לג’יהאדיזם.

צ’צ’ניה הכמו-עצמאית גלשה עד מהרה אל תוהו ובוהו. הממשלה הנבחרת אמנם ניסתה לפרוק את הקנאים מנשקם, אבל הם פתחו חזית אנטי-רוסית חדשה בחבל שכן. לגנרלים הרוסיים שוחרי הנקם ניתן התירוץ לחזור ולפלוש.

עצמאות? בבקשה, אבל רק מאחורי שערים נעולים

מלחמת צ’צ’ניה השניה היתה ברוטלית מִקוֹדַמְתָהּ. הרוסים הקימו מחנות ריכוז, המוני צ’צ’נים נעלמו, אחרים נמלטו לַגָלוּת. הצ’צ’נים עצמם עברו אל מלחמת טירור לכל דבר, שביטוייה הידועים ביותר היו התקפה על תיאטרון במוסקבה ועל בית ספר בצפון הקווקאז. מאות אזרחים נהרגו. בעיני הרוסים, וגם בעיני זרים רבים, הצ’צ’נים אישרו בזה את הדימוי של “טרוריסטים בין לאומיים”.

הנשיא ולדימיר פוטין המליך על צ’צ’ניה כוהן דת, לשעבר חסיד עצמאות. כאשר הכוהן נרצח, פוטין בחר בבנו הצעיר של הכוהן לרשת אותו. לַבֶּן הזה מיוחס משטר טירור, שחטיפות ועינויים, היעלמויות ורציחות הן לחם חוקו.

המלחמה בצ’צ’ניה לא הסתיימה, אבל היא מתנהלת עכשיו על אש קטנה. עושר הנפט של רוסיה מאפשר לה להזרים כסף לשיקום צ’צ’ניה, ונראה שרוב הצ’צ’נים התעייפו במידה מספקת כדי שהארץ תשקוט ארבעים שנה, או לפחות ארבע-עשרה.

היו כמה רוסים – למשל הסופר הלאומני הגדול סולז’ניצין – שהציעו לשלוח את צ’צ’ניה לכל הרוחות: להניח לה להתקיים על פי העדפותיה, אבל להקיף אותה מכל עֵבֶר, ולסגור את כל שערי הכניסה והיציאה שלה. זו כמובן האפשרות שישראל תיטֶה לה בעזה. מה חבל שקטן להפליא הוא הסיכוי שהפלסטינים יניבו בני דמות של שאנאנא גושמאו ושל ראמוס הורטה. אולי זה מפני שפלסטין אינה מזרח טימור, ואולי זה מפני שישראל אינה אינדונזיה, ואולי זה מפני שבמזרח התיכון לעולם אין חדש חוץ מן החדשות הרעות.

 

תגובות מתקבלות בתודה ובהערכה — אבל הן יושמטו מייד וללא יוצא מן הכלל אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית ובת-אישור (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

9 Responses to “מה יעשה גוליבר בליליפוט המשוגעת”

  1. עומר לביב הגיב:

    דוגמאות מעניינות. הבעיה במקרה שלנו היא שהקרבה הגיאוגרפית בין עזה לכל מרכז אוכלוסין בישראל מבטיחה שהקוץ לא יהיה רק קוץ אלא סרטן של ממש.

    עומר

  2. יואב קרני הגיב:

    “הקורא הוותיק” שהשאיר כאן מסר מקודם, ללא חתימה ועם כתובת דוא”ל לא קיימת (המסר שלי אליו חזר כלעומת שבא): אתה מוזמן לחזור ולהשאיר אותו מסר עצמו, ובלבד שתעמוד בתנאֵי הפירסום הנקובים למעלה. אין צנזורה, זו התגוננות הכרחית מפני כותבי גראפיטי

  3. דוד כפרי הגיב:

    תודה על הרשימה.
    רק הערה אחת, כתובת הדואר האלקטרוני כן נראית, וגם ניתנת ל”קצירה” ע”י בוטים למיניהם.

  4. חייש הגיב:

    וזו כמובן הגיבוי האמריקאי בלעדיו בשני המקרים המדינה הגדולה לא יכלה לדכא את ההתקוממות באגרוף ברזל. גם במזרח טימור וגם בעזה הסיפור הוא שימוש במדינה מרוחקת שמשמשת כזרוע מבצעת של ארה”ב. הזוועות של מזרח טימור לא זכו לסיקור של ממש בתקשורת המערבית בזמן ההתרחשויות, ואני ממליץ על כמה מאמרים מרתקים של חומסקי בנידון.

  5. שלומי שטרית הגיב:

    יואב, כדרכך – מאמר מעניין ומעמיק. עם זאת, נדמה לי שיש פגם אחד, משמעותי, בהשוואות שאתה מרמז אליהן. בניגוד לצ’צ’ניה או למזרח טימור (ולדעתי, בניגוד לכל דוגמה מודרנית שתמצא), כאן לא יסתפק “ליליפוט” בפחות ממותו של “גוליבר”.
    המלחמה בא”י אינה, למרות הטענות הנשמעות בקרבנו, על עצמאות לפלסטינים – זו ברת השגה מאז 1993. המלחמה (מבחינת הפלסטינים, לפחות) הוא על עצם קיומה של מדינה יהודית במקום זה – וראה בעניין זה (כמעט) כל פלסטיני שנדרש לנושא, כולל “מתונים” כפייצל חוסייני.

  6. ישי הגיב:

    הבדל נוסף שיש להתייחס אליו הוא הבדלי הגודל בין האוכלוסיות. צ’צ’ניה לעולם לא יכולה הייתה לבלוע את רוסיה וכך גם מזרח טימור את אינדונזיה. אולי אפשר גם לשאול בהקשר דומה מי הגמד ומי הענק בראיה כלל מזרח תיכונית – כפי שתמיד אהבנו להציג את עצמנו כ”מעטים מול רבים” ולא רק למול הפלסטינים.

  7. יגיל הגיב:

    (יואב – אם זה לא מתאים, אתה מוזמן למחוק)
    שלפני כשבוע יצא לאור בהוצאת ‘מערכות’ הספר שלי על מלחמת צ’צ’ניה, “ננצח או שניעלם: תולדות מלחמת צ’צ’ניה הראשונה, 1994-1996”, שהוא למיטב ידיעתי הספר השני העוסק בצ’צ’ניה שיצא לאור בעברית – הראשון הוא ספרו של ד”ר חסאן באייב, ‘הנשק: אזמל’ על חוויותיו בצ’צ’ניה – וספר ההיסטוריה היחיד העוסק בצ’צ’ניה בעברית.

  8. הדס הגיב:

    אחרי הכול,
    ציינת שצ’צ’ניה היא שם רוסי שנעוץ בטעות גאוגרפית.
    למה הכוונה?

  9. יואב קרני הגיב:

    השם “צֶ’צְ’נִיַה” נולד בעקבות ביקורה של המשלחת המדעית הרוסית הראשונה בצפון מזרח הקווקאז, בתחילת המאה ה-19. היא נתקלה בכפר ששמו צֶ’צֶ’ן-אַאוּל, והחליטה לקרוא לכל האיזור על שמו. שם הארץ בפי תושביה היה (ועודנו) “נוחצִ’יצֶ’ה”, ושם העם “נוחְצִ’י”. באתימולוגיה העממית, המיתית, פירוש “נוחצ’י” הוא “ילדי נוח”.

Leave a Reply for עומר לביב