“הכמעט מושלמת ביותר”

למלחמת ששת הימים מלאו ארבעים שנה מסובכות, לפעמים מאכזבות. אבל היא האריכה את תוחלת החיים של ישראל — והיא קיצרה את תוחלת החיים של מיתוסים צלבניים ושל אוטופיות קומוניסטיות

 

התפרסם בראשונה במוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 1 ביוני 2007 

 

הרצינות היא עניין רציני מכדי שנשאיר אותה בידי אנשים רציניים מדיי.

את זה אני אומר מתוך הערצה מסויגת ל’איקונומיסט’, השבועון הבריטי לאנשים חושבים באמת, זאת אומרת אלה שאינם לוקחים את עצמם ברצינות מופרזת. את ה’איקונומיסט’ אפשר לקרוא בעניין ניכר, וגם להפיק ממנו תועלת, ובלבד שהקורא יזכור תמיד שהוא נכתב בקריצה, וממילא הוא ראוי לקריצה.

מה שמביא אותי אל עמוד השער של ה’איקונומיסט’ השבוע. על השער הזה מרוח הצילום המפורסם ביותר והמטעה ביותר של מלחמת ששת הימים: הצנחן הבלונדיני עם יפה עיניים, המסיר את קסדתו לפני הכותל המערבי, שבעה ביוני 1967.

“נצחונה המבוזבז של ישראל”, מכריזה הכותרת, ברצינות תהומית מדיי, ללא קריצה.

לעורכי ה’איקונומיסט’ אולי היה נדמה שהם משמיעים רעיון מקורי. הרעיון כמובן מרחף בַּחללה של ישראל זה ארבעים שנה חסר כמה שבועות. כל מיני אלמנטים של הנצחון ההוא אמנם התבזבזו. אבל לא כולם, מפני שאחדים מהם היו כל כך היסטוריים עד שאפילו פוליטיקאיה של ישראל לא הצליחו לבזבז אותם.

מלחמת ששת הימים, כמו כל מלחמה, היתה כרוכה במניפולציה של דעת קהל, באי הבנות, בשיקולים שלא ממין העניין. אבל כל מי שהיה ילד בן עשר במהלכה – והסתופף בשוּחת הגן עם אמו כאשר רעמי ה’לונג טום’ נשמעו מכיוון קלקיליה, ורעד מפחד, והתעניין בשלומם של אבא ושל אודי אי שם באחת החזיתות – לא יחשוב שהאימה של סוף האביב, 1967, נִבדתה מלבם של יצרני מיתוסים.

לא חטין, לא 1187

המלחמה ההיא הסירה איפוא את האימה. היא גם ניקבה כִּכְבָרָה את הבלון שריחף בשמי המזרח התיכון, זה שעליו התנוססה הכתובת, חטין 1187.

כל אימת שהתבוננו בישראל, שכניה הערביים היו משוכנעים שהיא נמצאת בפאזה המקבילה לעשר השנים האחרונות של ממלכת ירושלים הצלבנית.

עשר שנים לפני קרב חטין, הצלבנים הנחילו תבוסה איומה לצלאח א-דין בקרב רמלה. הסולטן עצמו נמלט רק בקושי על נפשו. אבל לפני 820 שנה, מדינת הצלבנים קרסה תחת מהלומה אחת ויחידה. צאו ועיינו במה שפרופ’ עמנואל סיוון מספר על התקוות הצלאח א-דיניות שמילאו את לבם של לאומנים ערבים באמצע שנות ה-60. לישראל היה צורך תרבותי ופסיכולוגי להביס את הנסיך הכורדי המהולל אחת ולתמיד.

המלחמה ההיא הניבה התעוררות של רגשות לאומיים בין יהודים בכל העולם. אי אפשר להעלות על הדעת את החיים היהודיים בארה”ב, למשל, בלי לייחס אותם להתעוררות ההיא. אמנם לא היתה עליה מסיבית מצפון אמריקה (היתה אגב עליה לא מבוטלת, לא רק של חסידי מאיר כהנא, אם כי היא לא שינתה את פני ישראל ואת הדמוגרפיה שלה) – אבל באמריקה עצמה גבר בן-לילה העניין בכל מיני צדדים של חיים יהודיים, מלימודי יידיש באוניברסיטאות ועד הטעמה הרבה יותר גדולה של מסורת ושל לשון עברית בקהילות הרפורמיות, עד שיכלול מרשים של שרירים פוליטיים.

שום דבר כמובן לא ישווה להתעוררות העצומה של יהודי ברית המועצות. למלחמת ששת הימים אפשר לייחס את התפוצצות הרגשות הלאומיים ואת העליה המסיבית, שאמנם שינתה את פני ישראל ואת הדמוגרפיה שלה.

הקושי הגדול ביותר של הצלבנים היה חוסר יכולתם לנצל את נצחונותיהם. הסיבה: מחסור אַקוּטי בכוח אדם, מפני שאירופה לא נענתה לקריאותיהם ולא שלחה מהגרים. מיליון העולים מברית המועצות לשעבר היו ההודעה המשכנעת ביותר שישראל אינה לכודה בדינמיקה צלבנית.

אפילו האביב של פראג

ולבסוף, למלחמת ששת הימים היתה השפעה חשובה באיזור גיאוגרפי הרחוק מדעתם של מעריכי תוצאותיה: היא עוררה תסיסה ליברלית בין לא-יהודים במזרח אירופה בגלל המהלומה העצומה שהיא הנחיתה על יוקרת ברית המועצות.

בצ’כוסלובקיה אפשר לייחס למלחמת ששת הימים לפחות חלק ממה שנודע לימים כ”אביב של פראג”, הנסיון לחלץ את הארץ ההיא מזרועות הקומוניזם הסובייטי, ולכונן בה סוציאל-דמוקרטיה. האקט הפומבי הראשון של התקוממות נגד הדיקטטורה התרחש ביולי 1967 בוועידת ארגון הסופרים. שם התחיל המשטר לאבד את השליטה.

אחד הסופרים הבולטים ביותר של צ’כוסלובקיה בזמן ההוא, לדיסלאו מניאצ’קו, נסע לישראל ללא רשות, והודיע שלא יחזור עד שצ’כוסלובקיה תחדש את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. המטאפורה הובנה יפה בארצו: הוא דיבר לא סתם על יחסים דיפלומטיים כי אם על חידוש החרויות הפוליטיות.

בפולין, לרוע המזל, התנועה הליברלית שלאחר המלחמה העניקה למשטר הזדמנות להוקיע את אחרוני היהודים של פולין כ”גיס חמישי”, לעודד אנטישמיות, ולגרום את מנוסתם. זה היה טכסיס שנועד להסית פועלים נגד אינטלקטואלים. אבל ההתפרצות המכוערת ההיא התחילה מגמה חדשה ורבת חשיבות: שיתוף פעולה גובר בין אנשי רוח ובין פועלים, שהניב כעבור 12 שנה את ‘סולידריות’ ואת לך ואלנסה, וכעבור 20 שנה – את עלייתה של הממשלה הדמוקרטית הראשונה בגוש הסובייטי.

מלחמת ששת הימים כמובן לא הפילה את הקיסרות הסובייטית. אבל היא מילאה תפקיד בנפילתה, הראוי ליותר מהערת שוליים.

האופוריה — והגלריה המדכדכת

תנועות לאומיות, בייחוד של עמים קטנים, מוּעָדוֹת לִתנודות קיצוניות במצבי רוחן. הן נתקפות ייאוש באותה המהירות שבה הן נתקפות אופוריה. מלחמת ששת הימים בקעה מֵחֲלָצֵי הייאוש והניבה אופוריה מסחררת.

אפילו ברברה טאקמאן (טוכמן, בכתיב המקובל בארץ), המתעדת קרת-הרוח של “מצעד האיוולת”, שלא התעניינה במיוחד בישראל עד 1967, הכריזה כי צאצאי היהודים החלושים של הגלות “הוציאו אל הפועל את הפעולה הצבאית הכמעט מושלמת ביותר בהיסטוריה המודרנית”.

אפשר להבין את מקורותיה של לשון ההפלגה, לא רק אצל טאקמאן. מותר להצטער, שההצלחה “הכמעט מושלמת ביותר” לא הועמדה בקונטקסט הראוי לה. זאת אומרת, היא היתה צילום מצב, אבל לא הבטיחה את הקפאתו. ארץ, המסוגלת לנצל את דימוי חולשתה כדי לחדש את תנופתה הלאומית, היתה צריכה לדעת כיצד לנצל את דימוי “כמעט מושלמותה”.

קיראו-נא את ספרו של תום שגב על מלחמת ששת הימים, ‘והארץ שינתה פניה’, כדי למצוא כמה מן האשמים, הגלריה המדכדכת של מנהיגים שניהלו אז את ישראל, מלוי אשכול וגמור במשה דיין, מֵחוּלשת הדעת של הפנקסן ההססן עד הבראוואדו של הגנרליסימו חסר הפיקפוקים. “תולעת יעקב”, קרא דיין לפרופ’ יעקב טלמון, כאשר ההיסטוריון הגדול הקדים לפקפק בעקרונותיה של מדיניות השיור הישראלית.

חשבון נוקב לנו עם מי שלא היטיבו להשתמש בקלפים החדשים שחולקו להם, סליחה על המטאפורה. אבל החשבון הזה אינו צריך להסתיר את תוצאותיו ההיסטוריות של המאורע שאת יום הולדתו אנחנו חוגגים השבוע.

גם אם מלחמת ששת הימים לא היתה “סוף ההיסטוריה”, הנה אפשר לטעון שהיא האריכה את תוחלת החיים של ישראל במידה שתספיק לה יום אחד לתקן מסלול. בתור שכזאת, נצחונה לא בוזבז.

עדיין לא.

20 Responses to ““הכמעט מושלמת ביותר””

  1. דרומי הגיב:

    נדמה שדווקא ילד בן 10 הוא האדם הפחות מתאים מכולם לשפוט האם מיתוסים היו נכונים או לא. ברור שהאמנת בהם – אם המיתוסים לא עובדים על ילדים בני 10, כנראה שהם תפורים רע במיוחד.
    אני מעדיף להסתכל על הערכות המודיעין האמריקאי, שהעריך שישראל יכולה לנצח את צבאות ערב תוך ‘פחות מעשרה ימים’, ועל העדויות שנאצר נערך במתווה הגנתי בסיני ולא התכוון לתקוף אלא רק לעשות שריר.
    (כל זה לא בא לערער על הניתוח המעניין של השפעות המלחמה על מזרח אירופה)

  2. שלומי שטרית הגיב:

    הרי נאצר התכוון רק “לצרכי פנים” כשהבטיח להשמיד את ישראל. וחציית שלושה קווים אדומים ישראליים ידועים (סגירת התעלה, צבא בסיני, ברית עם ירדן) נועדו רק לצרכי הגנה. ברור לגמרי.

    אם יש משהו שצריך להודות למנהיגי המדינה באותה העת, היא שהם לא התייחסו למה שהאויב עשוי לעשות, אלא למה שהוא מסוגל לעשות. וכשהם זיהו סכנה קיומית – הם פעלו על מנת להסירה (ולא בחופזה ורק אחרי שמיצו כל מהלך מדיני אפשרי).

    אבל למה להתעמק בכך, כשאפשר להטיל דופי בישראל כמי שיצאה למלחמה שנצחונה בה הובטח מראש (למה? כי האמריקאים חשבו ככה? הם גם חשבו שינצחו בוויטנאם) והונעה או מרצון להתפשטות אימפריאליסטית או מכורח “פרנויה”.

  3. יואב קרני הגיב:

    שאלתך הכמו-רטורית, נדב, משעשעת אותי. מאיר שליו (זה היודע הכול, תמיד וללא תנאי) היה בן 18 בקיץ 1967. הוא התחלק אתמול עם ה BBC בזכרונותיו על אביו (“הסופר הימני הידוע ביותר בישראל” של 1967). הוא, מאיר ש., יצא לטיול ברגל עם אבא במחוזות ירושלים שעתה זה חוברה לה יחדיו (אגב, אני זוכר יפה את מאמר המערכת של אורי אבנרי בעתונו היומי קצר-הימים ‘דף’, שבו דרש את איחוד ירושלים לאלתר, כי “זה רצון העם”). אבא התמוגג בדמעות התרגשותו, אבל מאיר בן ה-18 כבר ידע — הוא אמר בענווה אופיינית למראיינו הבריטי, אשר חשב ממש כמו נדב פרץ (“דרומי”) שהאיום על ישראל בששת הימים היה מיתוס — ש”אנחנו בולעים יותר מדיי, וניחנק בשעת האכילה”.

    כן,כן, בינינו מתהלכים אנשים שמעולם לא היו להם ספקות, והם היו חוזים נועזים ומתריעים משחר נעוריהם.

    מדוע עדותו של ילד בן עשר בשוחת הגן צריכה להתקבל גם על דעתך, נדב? אולי מפני שרעם הארטילריה הירדנית לא היה אפקט קולי של מחלקת התסכיתים בקול ישראל. אולי מפני שאחד הפגזים הירדניים נחת באמצע חדר האורחים של בת דודתה של אמי, בכיכר מסריק בתל אביב. אולי מפני שחמישה ימים קודם, המלך חוסיין כרת ברית צבאית עם עבד א-נאצר, שרק חוכמה שלאחר מעשה יכולה לנכות אותה מחשד של כוונת השמדה. אולי מפני שיחידות קומנדו מצריות עמדו להתפרס בסביבות בית לחם כדי לתקוף את רמת רחל ואת תלפיות. אולי מפני שמסמכים צבאיים ירדניים שהתגלו לאחר המלחמה הראו את תכנית החיסול של אוכלוסיית שעלבים בידי הליגיון.

    אולי מפני שלא היה הכרח גמור להניח כי ישראל אינה זקוקה אלא לקמיצתה כדי להביס ארבעים מיליון מצרים (נדמה לי שזה היה גודל האוכלוסיה). אולי מפני שהעולם הערבי כולו לבש מדים, ריקד ברחובות, והאזין להבטחותיהם נוטפות ההיסטוריה וההיסטריה של אימאמים בימי ששי.

    אולי מפני שהמטכ”ל הישראלי, בתקרית המפורסמת של ההתנגשות עם לוי אשכול, הזהיר את ראש הממשלה כי אם המצרים יתקפו ראשונים הסיכויים יהיו “חמישים-חמישים”. ככה זה כאשר למדינה צרת מתניים במיוחד אין מירווח טעות. המצרים, עם רקורד מרשים של שימוש בגאז נגד מוסלמים במלחמת תימן, היו מוכנים למרוח הרבה חרדל על הלחמניה הישראלית.

    אולי מפני שהמשק הישראלי הגיע עד סף קריסה לאחר שלושה שבועות של מילואים-בחזית. אולי מפני שפחד הממלא את חדרי לבם של ילדים בני עשר ושל אמותיהם יכול להביא חברה עד התמוטטות, מפני שחברות אנושיות מודרכות על ידי פחד, לא על ידי מסמכי מודיעין מסוּוָגים של סי.איי.אי (אכן, מה לך טענה משכנעת יותר מזו שהסי.איי.אי ידע שאנחנו ננצח. אין לך חוכמה קטנה יותר מן החוכמה שלאחר מעשה. הערכות מודיעיניות על מלחמות חזרו והתבדו בזמננו.)

    מוּמוֹ הגדול ביותר של אינטלקטואל, אם מותר לי להציע חיווי כל כך כוללני, הוא חוסר היכולת להבחין בין השקפות עולמו ובין המציאוּת שהניבה אותן. זה חל על כולנו, יהיה האגף הפוליטי שבו אנחנו עומדים אשר יהיה. גם אם מלחמת ששת הימים הניבה תוצאות לא רצויות (כתבתי מדוע אני חושב שהיא הניבה גם תוצאות רצויות), אין טעם לחזור ולשכתב את הימים שקדמו לה.

    אם אתה מבכר להניח שישראל איחזה את עיני העולם — מארץ האש ועד קמצ’אטקה — כדי שתוכל לכבוש את המרחב, אני חושש שיש בינינו אי-הסכמה יסודית, לא רק על ההיסטוריה של מאי-יוני 1967, אלא על אופיה של ישראל ועל מניעיה. אין לי סיבה לחשוד במניעיך — אתה בוודאי אינך שוחר את פירוקה של ישראל — אבל הרוויזיה המסיבית של תולדות 1967 מכוּוֶנֶת ברוב המקרים בדיוק לתכלית הזו. הריסת הלגיטימיות של מלחמת ישראל לטובת שיורה היא חוליה טבעית של המאמץ להרוס את הלגיטימיות של ישראל מזמן כינונה.

    ואני בהחלט יודע שרביבים קרובה לעזה יותר מוושינגטון. אינני נוזף בך, אני רק מביע את דעתי.

  4. חצבאני הגיב:

    נהנתי ממאמרך, נקווה שישראל לא תבזבז לגמרי את פסק הזמן שהושג במלחמה המאוד צודקת היא.
    ברוך

  5. דרומי הגיב:

    אני לא מבקר את הילד בן ה-10 שפחד, פחד מוצדק לחלוטין. גם לא את הוריו – שהמידע שהיה בידיהם במאי 1967 הצדיק את החששות.

    אבל כשאנחנו מסתכלים 30 שנה אחורה, כדאי להתחשב גם בנתונים החדשים שהתבררו מאז.
    אז חשבנו שהעימותים בגבול סוריה-ישראל – הסיבה המקורית להסלמה – היו כולם באשמת הסורים. היום אנחנו יודעים – מעדותו של אריק שרון – שרובם המכריע היו ביוזמתנו.
    גם על השאלה האם ישראל רדפה שלום או חיפשה מלחמה נשפך אור חדש.

    אני לא בא לערער על הלגיטימיות של 1967 – זה לא מה שנראה לי חשוב. מה שנראה לי חשוב זה לא לחזור על הטעות – לא להאמין לכל מה שאנשים אומרים רק בגלל שיש להם חרב וענף זית על הכתף.
    ניסיתי את זה לפני הפלישה האמריקאית לעיראק, והסקפטיות הוכיחה את עצמה. מאז אני כל הזמן שואל את עצמי – איפה שווה לחשוב שוב על ההפחדות של אנשי הצבא, ואיפה הם מתארים איום אמיתי?

  6. יואב קרני הגיב:

    התעוררתי הבוקר, וקראתי את דברי אברהם בורג. הבורגנות הליברלית אמנם מתפרקת מרצונה הקולקטיבי לחיות. אני חוזר ומפנה את הקורא האיקונוקלאסטי — זה המודד את עמקותו האינטלקטואלית באינצ’ים של ניפוץ מיתוסים — אל רשימתי הארוכה והקצת מתפתחלת “אם תרצו הרי זו אגדה”, http://www.notes.co.il/karny/32005.asp

    ב-1968, שלושה עתונאים אמריקנים בכירים כתבו ספר ששמו “אילו נוצחה ישראל”. מה חבל שהוא לא הוצא במהדורה חדשה לכבוד יום השנה הארבעים למלחמה ולכבוד שבוע הספר. הוא היה מספק כמה רמזים מועילים

  7. יוסף כהן הגיב:

    אברום בורג הוא אדם כה עמוק ומורכב ותובנותיו כה מרחיבות אופקים ומשובבות נפש, עד שקשה לנחש ממה משפע דבריו המרהיב הפקת תובנה כלשהי. פשוט, יש כל כך הרבה ממה לבחור!!!

  8. חצבאני הגיב:

    כתבתי בורג במקש כשהיה מכוון לאנגלית זה יצא CURD
    זה בעברית גבן. גוש חלבוני החלב לפני שנעשתה הגבינה. חסר טעם חסר ריח וניתן לייצר ממנו כמעט כל גבינה.
    קראו המאמר. המראיין בעורמה-חוכמה מציג בסוף המאמר, אחרי שבורג מכר את סחורתו, את בורג כאדם חסר חוט שדרה מוסרי תאב בצע חלקלק מנצל קשרים הרוצה להפוך מפעל לנשק למפעל ללא נשק (סיפורי סבתא) התובע זכויות יתר שארגן לעצמו בעצמו מהסוכנות, הנהנה משתי פנסיות תקציביות דשנות על חשבון העם היהודי. כל המאמר הנו מכירת מצע רעיוני שהולך חזק באירופה ושווה כמה הזמנות להרצאות סמינרים וקונגרסים האיש אינו אמין בצורה קיצונית חבל שמנגנון בחירת המנהיגות הישראלי שנכשל לחלוטין מעלה אנשים כאלולהיכן שהגיע איש זה.

  9. yigal lavuv הגיב:

    לפי יואב קרני מלחמת ששת הימים מחקה את אפקט הקרב בקרני חיטין מתודעת המוסלמים.מאמר זה פורסם ב-1 ביוני,חצי שנה אחרי מלחמת לבנון השניה.מה היא עשתה לתודעה המוסלמית?

  10. יואב קרני הגיב:

    שאלה טובה. אני מודה שאינני יודע את התשובה. אולי מוקדם מדיי לדעת. מלחמת לבנון השניה (כמו גם הראשונה) היתה טעות היסטורית בייחוד מפני שהיה ברור מלכתחילה שאי אפשר לנצח בה (אני אומר את זה לא בחוכמה שלאחר מעשה. כתבתי כך בימי האופוריה הראשונים, כאשר הכתב המדיני של ‘הארץ’ הודיע על הולדת “אהוד אולמרט המדינאי”).

    אין לי אלא ספק מוגבל שרוב גדול של הערבים לא יצטערו אם השייח’ הלבנוני יהיה בן דמותו של הסולטן הכורדי. אבל ברור למדי שאיש מהם אינו מצפה עוד כי ישראל תִכרע תחת מהלומה צבארית מכרעת יחידה. בעינה עומדת אל נכון התקווה שישראל תותש בהדרגה.

    ההדרגתיות היא מקור האופטימיות החלקית שלי. הדרגתיות מעניקה זמן לא רק לחיזבאללה אלא גם לישראל לתקן את דרכיה, להכיר במציאות, לסגת לגבולות 1967 ולשנות את דרכיה.

    אתה הרי יודע, מר לביב, שאני מוסיף לתמוך חד משמעית בקיומה של ישראל. אני מניח שגם אתה.

  11. יגיל הגיב:

    השניה, אבל באתר של ועדת וינוגרד פורסמה הרצאתו של ד”ר גיא בכור על השפעת המלחמה בעולם המוסלמי נכון לחצי שנה אחרי התרחשותה, וזו קריאה מומלצת למדי; לפחות למישהו כמוני שאינו מתמצא מספיק לצערו ברזי הפוליטיקה הפנים-ערבית.
    אה, ומזל טוב ליואב על הכתובת החדשה.

  12. ערן אגמון הגיב:

    יגיל, תוכל בבקשה לצרף לינק להרצאתו של גיא בכור?
    תודה

  13. עודד נעמן הגיב:

    יואב,
    האם תוכל להסביר כיצד הראיון עם בורג מדגים את “התפרקותה של הבורגנות הליברלית מרצונה לחיות”? זה נשמע, על פניו, כניסוח מתוחכם של טענת ה”שנאה-העצמית” הידועה בה הטוקבקסטים מאשימים את השמאלנים?
    האמנם?

  14. יואב קרני הגיב:

    עודד, אני מציע שתחזור ותעיין ברשימתי “אם תרצו הרי זו אגדה”. שם אני עושה ספקולציות על אבדן החשק הקולקטיבי של הבורגנות הליברלית.

    “שנאה עצמית”? לא במילון שלי. אני מעדיף “מאיסה עצמית”. אבל אתקשה להאשים אותך אם תחשוב שהַדַקוּת דקה מאוד.

    מדוע אנשים משכילים מגיעים למידה כזאת של מאיסה בחֶברותיהם? אינני בטוח שאיש יודע את התשובה. אבל הנה הגדרה זמנית לִמאיסה עצמית: אלה החושבים שישראל ראויה לעונש מוות על חטאיה הרבים. אני, הואיל ואינני תומך בעונש מוות בשום מקרה, הייתי רוצה לשכנע את ידידיי הליברליים ואת מכריי הרדיקליים שגם ישראל אינה ראויה לו.

    אם אינני טועה, מר בורג, לא ידיד ולא מַכָּר, אמר כך ממש: עונש מוות למדינה המאוסה.

    אבל אברום בורג אינו איש שביזבז אי פעם את זמנו על ספקות עצמיים. הוא צדק תמיד, גם כאשר אמר את ההיפך, או חלק מן ההיפך. אני חושש שהוא מאשר את החשד שבשמאל הישראלי אין עודף של ליברליות.

    אגב, עודד, אני מקנא בך מאוד על עלומיך. אם אתה חושב ש”שנאה עצמית” היא תרומה לשונית של הטוקבאקיסטים, אל-נכון לא ישבת בבתי הקפה של וינה בשנות ה-70 של המאה ה-19. אני הייתי עדיין צעיר מאוד מכדי לשבת בבתי הקפה ההם בזמן ההוא, אבל ישבתי על ברכיהם של אנשים שישבו על ברכיהם של אנשים שישבו בבתי הקפה ההם.

    אני מבטיח לך ש”שנאה עצמית” קשישה בהרבה מן האינטרנט. בדרך כלל השימוש בה הוא דמגוגי ונפסד. אבל לפעמים הוא מבטא קושי ממשי לאפיין את הפתולוגיה.

    זו הפתולוגיה ששלחה ליברלים אירופיים לזרועות מוסוליני וסטאלין, והניבה את התופעה העצובה שניתן לה השם Fellow Travellers (תרגום חופשי, “הטרמפיסטים”, זאת אומרת אלה שקפצו על עגלותיהם של משטרים טוטליטריים ונעשו שגרירי הרצון הטוב שלהם בחברה הדמוקרטית.)

  15. עודד נעמן הגיב:

    יואב, לא כך הבנתי את דבריו של בורג.
    הוא לא הציע “עונש מוות”, הוא טען ש”אנחנו כבר מתים”. הוא לא טען שיש להמית אותנו אלא תיאר את מצב החברה ככזה. לכן, נדמה לי שאתה טועה בזיהוי הפתולוגיה.

    האם אתה מבין את הטיעון הבא כמעיד על פתולוגיה
    :
    הציונות, כאשר זו מובנת כניסיון לכונן מדינה יהודית ודמוקרטית, הוכיחה עצמה כרעיון נפסד משום שלא ניתן לקיים את שתי הדרישות בו זמנית. לראיה – החברה הישראלית של היום מנסה לשמור על יהדותה במחיר אופיה הדמוקרטי.
    נניח לרגע שההנחה השנויה במחלוקת שלעיל אמיתית.
    אם לא ניתו לקיים חברה יהודית-דמוקרטית, האם יהיה זה ביטוי ל”מיאוס-עצמי” אם לטעון שלמען החברה הישראלית יש לוותר על אחד מבין שני המאפיינים לטובת האחר? למשל, לוותר המאפיין היהודי של החברה למען המאפיין הדמוקרטי?

    בורג (אולי משום מרכזיות האלמנט היהודי-דתי בזהותו) מעדיף להשאר עם המאפיין היהודי ולוותר על זה המדיני.

    נדמה לי שכדי לטעון שבכך בורג מפגין מיאוס עצמי יש לטעון – מפורשות – שהשילוב היהודי-דמוקרטי לא נכשל ושבורג מכשיל אותו מרצון בעצם העלאת הטענה הנפסדת.

    כל שאני יכול לומר הוא שלמי שמבקר מדי פעם בפעם בשטחים הכבושים קשה לומר בלב שלם שהשילוב היהודי-דמוקרטי הוא “שילוב מנצח”.

  16. יגיל הגיב:

    נמצאת בלינק בדף הזה.
    מסיבות טכניות אי אפשר לקשר ישירות אליה, אז פשוט צריך לבחור את ההרצאה המתאימה.
    אין לי מושג, אגב, למה גם בהרצאה שלו יש מעט צנזורה – הוא הרי מתבסס על חומר גלוי בלבד.
    http://www.vaadatwino.org.il/statements.html

  17. ג'וד הגיב:

    בפוסט על ברק?

    פתחתי את הבלוג שלך הבוקר בתקווה לקרוא את תשובתך.

    חיבבתי את הכתבות שלך מאז ימי מלחמת לבנון השנייה, וחבל לי. אל תטרח לענות, כי לא אכנס הנה עוד.

  18. יואב קרני הגיב:

    אם ג’וד תיכנס או לא, זה כמובן עניינה. אבל לתועלת הרקורד, לא מחקתי כל הודעה, אלא הסרתי את כל הרשימה, כולל מה שכתבתי בעצמי. חשבתי אותה למיותרת בהתחשב בזה שהיא נכתבה רק כמה שעות לפני פירסום התוצאות בבחירות הפנימיות במפלגת העבודה. במקומה הכנסתי רשימת צער על התוצאות.

    http://www.notes.co.il/karny/32457.asp

    אני nשתומם לפעמים על מניעי המגיבים כאן, אבל קצרה כמובן ידי. אני נוטה להניח שאילו ג’וד היתה מעוניינת בתשובה ממשית על שאלה ממשית, היא היתה שולחת אליי דוא”ל. אבל היא העדיפה כתובת גראפיטי. זו זכותה.

  19. אבירם ח הגיב:

    יואב, בהמשך לתגובה שלך כאן לגבי היות המאיסה העצמית מוטיב חוזר מאז שנות ה- 70 של המאה ה- 19, עלתה בי שאלה.
    אני מסכים איתך שמדובר במוטיב חוזר וחושב שהיו מקרים בולטים יותר של מאיסה עצמית עד כדי נסיונות להתנגד או להחריב את המפעל הציוני מבפנים. אז אולי אנחנו מגזימים קצת בחשיבות של התופעה הזאת? הרי המקרים הקודמים לא הצליחו להחריב את המפעל, ומצבנו עכשיו חזק יותר משהיה, למשל, בוינה לפני 140 שנה, אז אולי הבעיה כלל לא קיימת?

    (אני לא מחווה את דעתי, כי עדיין לא גיבשתי כזאת. אני מנסה לגרות את הדיון )

Leave a Reply for yigal lavuv