ששה חודשים ותקרת זכוכית אחת

המנהיגה הבאה לשעבר של צרפת והמנהיגה הבאה לשעבר של ישראל נועדות במשכנות שאננים, על העמוד הראשון של ‘ידיעות אחרונות’, ארבעה בדצמבר 2006

 

 

את הצילום ההוא היה אפשר לחשוב לאחד המבטיחים ביותר של שלהי 2006. איזה פוטנציאל מדהים היה גנוז בו. הוא היה הודעה על השינוי הממשמש וּבָא בסִדרֵי העולם.

זה היה בשניים בדצמבר. במסעדה מקוּמרת קשתות במִשכָּנוֹת שאננים הֵסֵבּוּ שתי נשים כמעט בנות אותו הגיל, נאות, חכמות, שאפתניות, פופולריות. האורחת היתה סֶגוֹלֶן רויאל, מועמדת השמאל לנשיאות צרפת, באקט ראשון של דיפלומטיה בין לאומית. המארחת היתה שרת החוץ של ישראל, ציפי לבני. מצלמת פאפאראצי ענקית מבזיקה, וּמאירה את פניהם של ארבעה גברים חמורי פנים, שבבואותיהם המסתודדות משתקפות בדלת הזכוכית.

מה הם אומרים זה לזה? האם הם אומרים משהו על הרעש הבלתי נסבל של קול הזכוכית הנשברת? לא, לא הדלת, אלא התקרה. “תקרת הזכוכית” היא מטבע הלשון שטבעו ראשונות המהפכה הפמיניסטית, לתאר את המחסום הלא-נראה והלא-עביר, המונע את עלייתן של נשים לעמדות ניהול והשפעה.

הנה שם, אצל השולחן הירושלמי, בדצמבר 2006, יושבות שתי נשים שאולי יתייצבו בראש ארצותיהן עוד לפני דצמבר 2007. סקרי דעת הקהל אמנם מבטיחים לירושלמית קצת יותר ממה שהם מבטיחים לפריזאית – אבל היא רק התחילה, מדאם רויאל, עתה זה היא השלימה נצחון מוחץ על שני יריביה העיקריים בתוך המפלגה הסוציאליסטית, שני שועלים ותיקים עם רקורד מרשים מאוד ועם צדעים מכסיפים מאוד. במקרה הם גם יהודים, אבל זה לא כל כך משנה לאנשים כל כך לא פרובינציאליים כמו קוראי הרשימה הזו.

 

הענקית ההיא על העקבים היא סגולן רויאל. שני הננסים המצליחים בקושי לשרוט את אחד מעקביה הם מתחריה העיקריים על מנהיגות המפלגה הסוציאליסטית בבחירות המוקדמות של חודש נובמבר שעבר. זה האוחז בגרזן הוא דומיניק סטרוס-קאן (זאת אומרת, שטראוס-קאהן), שר האוצר לשעבר. לידו נראה לוראן פאביוס, ראש הממשלה ונשיא האסיפה הלאומית לשעבר. שניהם היו פעם ילדי פלא. שניהם, במקרה, גם יהודים. שניהם אינם חושבים שהם ננסים, וכל אחד מהם עדיין מקווה להרבה יותר.

(קריקטורה בעתון הפריזאי Liberation, נובמבר 2006)

“כישלון עצום של המין הגברי”

אני מדפדף בעתוני הימים ההם, וּמוֹצא תגובה חגיגית על עליית רויאל באחד העתונים הטובים ביותר שאני מכיר, ‘אל פַּאִיס’ של ספרד. בעל טור נכבד, חוסה וידאל-בֶּנְיֶטוֹ, כתב כי “באה שעת הנשים”. ששים שנה חלפו מאז מלחמת העולם השניה, הזכיר הפרשן הספרדי, והזמן הזה עמד בסימן “כישלון עצום של המין הגברי. אולי אין זה רעיון כל כך רע להעניק לנשים את הסיכוי להראות מה הן יכולות לעשות”.

הוא הוסיף, שנשים בפוליטיקה נבדלות מגברים במובן זה שאין הן זקוקות אלא ל”מנות זעירות של אגו”, ואין הן מתמכרות לרטוריקה נפוחה. הן מבורכות “באינסטינקט לתפוס את הצדדים המועילים ביותר של כל חידוש אשר אליו הן מתוודעות; בניגוד לגברים, הנוטים להקשיב רק לעצמם, הן ניחנות ביכולת הקשבה מפתיעה”. אשר לרויאל, אמנם כן, בהתנצחויות רטוריות היא “מבריקה ואפקטיבית פחות” מן הגברים המתמודדים נגדה, אבל “זה זמן מה שהמאבקים הפוליטיים המכריעים חדלו להתנהל בזירת הרטוריקה”.

ששה חודשים אחר כך, בהפרש של שלושה ימים זו מזו, שתי הנשים מן השולחן במשכנות שאננים התנגשו בתקרת הזכוכית.

בשבוע הראשון של חודש מאי, ציפי לבני הצדיקה את ההנחה שברירה גורלית באמת כרוכה בשתי אפשרויות גרועות באמת. אינני מצליח להיזכר מי היה הפרשן הגברי רב המוניטין שהכריז בקול ישראל תיכף למסיבת העתונאים של שרת החוץ, כי היא “החמיצה את ההזדמנות להיות מדינאית” – ללַמֶדְךָ שגברים אמנם נוטים להקשיב רק לעצמם, אפילו, או בייחוד, כאשר הם מדברים ברדיו. כך או כך, אין מנוס מלהניח שסיכויי לבני להיות ראש הממשלה פחתו במידה ניכרת.

אשר לרויאל, היא הכריזה באומץ מן הגזוזטרה של בית מפלגתה, במוצאי יום תבוסתה, בתחילת השבוע השני של חודש מאי, כי היא לא תנוח ולא תשקוט עד שתחזור ותפיח רוח חיים בעצמותיהם היבשות של הסוציאליסטים. אבל הדעת נותנת שגם אם יחיו העצמות האלה, היא לא תקבל הזדמנות שניה.

כשלעצמי אני מודה שלא ייחלתי לנצחונה. אבל המהירות שבה הגברים הסוציאליסטיים המזדקנים התחילו לשלוף את הסכינים היתה ראיה שתקרת הזכוכית בצרפת בקושי נסדקה.

“הלוחמת”?

האם היא הפסידה מפני שהיא אשה? זו שאלה שהטרידה את רויאל עצמה עד הרגע האחרון של מסע הבחירות. בסוף ויכוח הטלויזיה הארוך להפליא עם ניקולא סארקוזי, לפני שבוע, היא הפצירה בשומעיה שלא להניח לדעותיהם הקדומות נגד נשים להשפיע על הכרעתם.

בוויכוח עצמו היא סיגלה לעצמה עמדה הרבה יותר אגרסיבית כלפי סארקוזי ממה שנקטה במשך שבועות ארוכים של הופעות פומביות. בנקודה אחת היה נדמה, שהיא יוצאת מגדרה כדי לצאת מגדרה. היא הודיעה כי היא מתמלאת “כעס לגיטימי על הפוליטיקה הלא-מוסרית” של מועמד הימין. סארקוזי לא התקשה להדוף את ההתקפה, וגם התלונן במלוא התאפקותו האבהית על מדאם רויאל “המאבדת את קור רוחה”. בארה”ב היו אומרים שמהתנשאותו נדפו צלילים של מיסוֹגֶניה, או שנאת-נשים.

“הלוחמת”, מכריז ‘ליבראסיון’, שלושה במאי 2007, למחרת ויכוח הטלויזיה בין רויאל לסארקוזי, שלא עלה כל כך יפה. אבל האומנם כל מנהיגה צרפתית צריכה להיות בת דמותה של ז’אן ד’ארק?

 

 

כעסה של רויאל לא היה משכנע ביותר, אף כי העתון ‘ליבראסיון’, תומך נאמן שלה, מרח אותה למחרת על מלוא עמוד השער שלו לצד כותרת ענקית של מלה אחת ויחידה, “הלוחמת”. ביום הרשמי האחרון של מסע הבחירות, רויאל העלתה עוד יותר את הטמפרטורות, והזהירה את הצרפתים כי רחובות עריהם יתמלאו “אלימות וברוטליות” אם יבחרו בסארקוזי, “האיש המחניף לצדדים האפלים ביותר” בנפש האדם.

אם נאמין לסקרים, ההתקפות לא הזיזו את המחט לטובת רויאל אף כמלוא הנימה. היתכן שהיו מזיזות אילו הושמעו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע? היתכן שרויאל החמיצה את השעה, מפני שלא השכילה לשַווֹת לעצמה את הסמכוּתיוּת השָֹשָׂה אֵלֵי קרב של סארקוזי?

התשובה הפשוטה היא שהיא לא רצתה לשוות לעצמה את הסמכותיות. היא ניסתה לשכנע את הצרפתים שהם אינם זקוקים לסמכותיות. בשעה שסארקוזי דיבר על מהפכה חברתית וכלכלית שתחדש את “החלום הצרפתי”, רויאל העדיפה לסיים את עצרותיה ב”אני רוצה להיות נשיאה כי אני אוהבת אתכם”. תלבושתה הלבנה הכמעט-אחידה העניקה לה מראה של אחות רחמניה. היא דיברה בשבח הקונסנסוס בשעה שסארקוזי חזר והזכיר כי הפחד מפני טלטלה הוא זה שהביא את צרפת אל תחתית הליגה של הדמוקרטיות התעשייתיות.

הילארי קלינטון, אגב, עסוקה עכשיו בהבטחת פער מיגדרים משל עצמה בתוך המפלגה הדמוקרטית. כאשר ברק אובאמה נושף בעורפה, וצעירים נוהרים אליו בהמוניהם, הסנאטורית מניו יורק מנסה להבטיח שהנשים יישארו איתה. אבל כלל לא ברור אילו בגדים היא תלבש, ואיזה טון היא תסגל לעצמה  ובאיזו מידה היא תטעים את סגולותיה הנשיות.

בלשונם המחוספסת של מקצועני בחירות, הפוליטיקה הצרפתית סיפקה דגם קלאסי של “מפלגת אבא” נגד “מפלגת אמא”. זה אגב איפיון שנולד בארה”ב, שם אבא הוא רפובליקני ואמא היא דמוקרטית. חוץ מזה שבצרפת, בראש מפלגת אמא עמדה, שומו שמיים, אמא. בארה”ב, מפלגת אמא מגיעה אל השלטון כאשר הרבה אמהות נוהרות אל דגלה. קוראים לזה “פער המיגדרים”, כי גברים נוטים להצביע בעד מפלגת אבא. רויאל ניסתה ליצור פער מיגדרים. לשווא.

מוטב לזכור שהאשה המצליחה ביותר בפוליטיקה הדמוקרטית המערבית כפרה לחלוטין בדגם הפמיניסטי. מרגרט תאצ’ר, אשר נחלה שלושה נצחונות רצופים, וכיהנה עשר שנים ויותר, לא האמינה בקונסנסוס ובהקשבה, ורחשה בוז למפלגת אמא. היא דמתה לסארקוזי הרבה יותר ממה שדמתה לרויאל.

האומנם רויאל, כל רויאל, צריכה לדמות לסארקוזי, כל סארקוזי, כדי לנצח? האם שבטו של אבא יגבר על נזיפתה המלטפת של אמא?

(האם טוב לסיים רשימה בסימן שאלה? או שזו התנהגות לא-גברית, כי גברים אינם צריכים להסס בפומבי?!!!

או, ככה יותר טוב.

לא?)

“פמיניזציה של הפוליטיקה המערבית”, התפעם גדעון רחמן, בעל הטור הראשי לענייני חוץ ב’פייננשל טיימס’, על פני עמוד שלם ב’גלובס’, בסוף השנה שעברה.

ואמנם, דצמבר 2006 היה חודש של תקוות כמעט חסרות תקדים לעליית השפעתן של נשים בפוליטיקה. לצד צרפת וישראל, חלוצות נועזות הלכו לפני המחנה גם בארה”ב ובגרמניה.

וושינגטון התמרקה לקראת כניסת נאנסי פלוסי לכהונת ה’ספיקר’ של בית הנבחרים (שמתרגמים אצלנו “יושב ראש”, אבל הספיקר של בית הנבחרים האמריקני הוא כל כך הרבה יותר מיושב ראש הכנסת. בידיו יש שליטה מלאה על תהליך החקיקה, והוא מתואר לא פעם כשני רק לנשיא מצד כוחו והשפעתו). פלוסי עמדה להציב משקל-נגד ממשי לג’ורג’ בוש.

בקונגרס שעתה זה נבחר היו יותר נשים מבכל קונגרס קודם, כולל 17 נשים בסנאט. 17 מתוך מאה זה לא הרבה, בהתחשב בזה שמשקלן של נשים בין בעלי זכות הבחירה גדול במקצת מזה של גברים. אבל המפקפקים מוזמנים להיזכר שלפני עשרים שנה בסך הכול היתה רק סנאטורית אחת.

בדצמבר 2006, אנגלה מרקל, הקנצלרית של גרמניה, התכוננה לקבל לידיה את כהונת היושב ראש התורן של האיחוד האירופי, הזדמנות יוצאת דופן להטביע חותם ולהעניק כיוון ליבשת במשבר פוליטי עמוק. אמנם הרומאן של הגרמנים עם מרקל הסתיים זה כבר, אבל ניחוחות של ראשוניות הוסיפו לנדוף כמעט מכל מהלך שלה.
וכמובן, בבחירות המוקדמות מאוד של המפלגה הדמוקרטית בארה”ב, הסקרים העניקו להילארי קלינטון יתרון מוחץ אפילו על פני הברק של באראק אובאמה.

המחשבה שב-2009 יוכלו חמש נשים להסתגר בחדר אחד, ולתכנן את עתיד העולם, לא היתה קלוטה מן האויר.

 

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

13 Responses to “ששה חודשים ותקרת זכוכית אחת”

  1. מישהו הגיב:

    האישה המצליחה ביותר בפוליטיקה המערבית היא גרו הרלם ברונדטלנד רה”מ
    נורבגיה בשנים 1981, 1986-1996, בניגוד לתאצ’ר שהודחה ע”י מפלגתה. ברונדטלנד ממשיכה להיות מאוד פופולרית בנורבגיה ובעולם. לאחר פרישתה (מרצון בניגוד לתאצ’ר) היא הייתה ראש ארגון הבריאות העולמי וכיום היא אחראית על נושא ההתחמות הגלובלית מטעם האו”ם (נושא שעסקה בו רבות כשהייתה רה”מ). כשהיא הייתה רה”מ נורבגיה היא דיברה הרבה ברטוריקה פמיניסטית (וסוציאליסטית) ושיפרה מאוד את תנאי הנשים
    בנורבגיה (נורבגיה היא לא מדינה שולית למי שחושב – היא המדינה העשירה בעולם תמ”ג לנפש והיא מובילה כבר הרבה שנים את “מדד ההתפתחות האנושית” של האו”ם שאמור לבדוק איכות חיים).

  2. יואב קרני הגיב:

    וכל זה חייב אותך להסתתר מאחורי “מישהו”?

    לגופו של עניין, הבעיות שאיתן התמודדה נורווגיה הקטנה ונוטפת הנפט והבעיות שאיתן התמוודה בריטניה עדיין מעניקות לתאצ’ר את הזכות להיחשב לאשה המצליחה ביותר בפוליטיקה. היא השפיעה על מהלך ההיסטוריה ברבע האחרון של המאה ה-20 לא רק יותר מכל אשה אחרת, אלא אולי יותר מגל פוליטיקאי דמוקרטי אחר.

    ניקולא סארקוזי, שנבחר לנשיא צרפת 17 שנה ויותר לאחר שתאצ’ר איבדה את השלטון מתואר בארצו ומחוצה לה כ”תאצ’ריסט”. משום מה לא שמעתי לאחרונה אנשים משתמשים במושג “ברונדטלנדיזם” באותה תכיפות.

    אנא אל תחזור ותחתום כ”מישהו”.

  3. דני פ הגיב:

    אם יורשה לי, בתמונת השער של ליברסיון רויאל נראית מצוין. היא אינה רק “לוחמת”, היא מריאן!

    פחות אהבתי את אזהרותיה\איומיה שתהיינה מהומות עם סרקוזי ייבחר. השנה אינה 1789, 1830, 1848 או 1871 – צרפת היא דמוקרטיה, והעם אמר את דברו. לאספסוף הפריזאי אין זכות וטו.

    מעניין אם איזה קריקטוריסט עשה את החיבור – Delacroix 2007 – רויאל בראש מציתי המכוניות מהפרברים…

  4. יונית הגיב:

    זאת אישה (למרות שהיא אוליגרכית)…

    לא התייחסת לכמה נשים שמכהנות כיום כראשי מדינות, כמו אנגלה מרקל, מישל באשלט, הלן קלארק, אלן ג’ונסון סירליף, וגלוריה מקפגל ארויו. אלן ג’ונסון סירליף, אגב, היא דוגמא ממש יפה לבחירה ב”מאמא”. אני לא יודעת אם אפשר כבר לומר שיש או אין “סגולות נשיות” למנהיגות של אישה, ובאופן אישי נדמה לי שיותר חשוב מי הבן אדם מאשר מה מינו, אבל יש כבר מספיק דוגמאות כדי לפחות להרחיב את הדיון

  5. אבי קליין הגיב:

    ברונדטלנד נשארה הפוליטיקאית הכי אהודה בנורבגיה, בעוד תאצ’ר היא הפוליטיקאית השנואה ביותר בבריטניה (ועוד פעם לא סתם המפלגה שלה הדיחה אותה ולא נתנה לה לסיים את הקדנציה שלה). “תאצ’ריזם”, היא מילת גנאי
    בבריטניה (המפלגה השמרנית מנסה לברוח מהדימוי התאצ’ריסטי שהמתנגדים לה מנסים להדביק לה) ובעולם (סרקוזי לא קורה לעצמו “תאצ’ריסט” אלא המתנגדים לו). אומנם אין מושג שנקרא “ברונדטליזם” אבל “המודל הסקנדינבי” הוא מושג ידוע שיש לו תומכים רבים (כמו גם מתנגדים) וברונדטלנד עזרה מאוד לפתח מושג זה. הסיבה שתאצ’ר היא יותר ידועה נובעת רק מהתמקדות מוגזמת בעולם
    האנגלו-סקסי (ובעיקר בבריטניה ובארה”ב) וזאת ללא כל סיבה אמיתית. אין לבריטניה שום יתרון על נורבגיה.

  6. צביקה הגיב:

    רויאל הפסידה לסארקוזי בגלל שברגע הנתון, יותר אנשים חשבו שצריך לקחת את הכלכלה הצרפתית קצת ימינה, מאשר אלה שרצו להלאים אותה עוד יותר. אולי גם להשקפות המנוגדות בעניני הגירה היה חלק בזה. אבל ההפסד שלה לא היה “נשי” יותר משהיה אופיני לאנשים ששמם מתחיל באות ר’.

    אותו הדבר, אני חושב, צפוי להתגלות, אם וכאשר, בעימות כגון הילרי-ג’וליאני. המצביע הממוצע, טיפש ככל שיהיה, יצביע בעד או נגד אידאולוגיה, ולא בעד או נגד חצאיות.

  7. עודד נעמן הגיב:

    צביקה,
    נראה לי שהמון העם, וגם משכיליו, נוטים בדרך-כלל להישבות בקסמי הדימוי של האישיות הנבחרת. כמה מצביעים באמת מחזיקים בטיעונים ענייניים לכאן או לכאן? התפיסה שלך את ההליך הדמוקרטי נדמית לי מעט רומנטית. ההתייחסות המגדרית מעניינת בשני מובנים: איזה דימוי מגדרי שובה את ליבם של הבוחרים והאם לדימוי המגדרי יש השלכות על ההנהגה בפועל, כלומר, האם יש דבר כזה “מנהיגות נשית”.

  8. יגיל הנקין הגיב:

    ‘כולם לא רציונליים חוץ ממני’. במיוחד כשמדובר בשיעור השתתפות כל-כך גבוה בבחירות. בצרפת היה שיעור שכמוהו לא נהוג במדינות שבעות המתווכחות רק על הפרסונה, אלא במדינות שחושבות שמדובר בהכרעה גורלית דווקא. יותר נראה לי שהפעם הסכסוך היה ענייני הרבה יותר מאישי – ההתקפות היו, בהכללה עם חריגים, לגופה של אידיאולוגיה.

  9. יואב קרני הגיב:

    אורחיי היקרים, שמא תואילו להשתמש מפעם לפעם בסימני שאלה?

  10. אבי הגיב:

    יגיל שיעור ההשתתפות בבחירות הנוכחיות בצרפת די דומה לשיעורי הבחירות בשאר מדינות אירופה המערבית

  11. יגיל הנקין הגיב:

    הרי שנאמר שהוא היה הגבוה בצרפת מזה ארבעים שנה..
    שיעור ההשתתפות בבחירות הקודמות היה 73 אחוזים בערך, ובבחירות שלפניהן – כשמונים אחוזים.
    בבחירות האחרונות בגרמניה, שאי אפשר להשוות ישירות בגלל המערכת השונה, היו 78 אחוזי השתתפות בערך.
    בבריטניה השיעור היה עוד נמוך יותר.
    בקיצור, נראה לי שצרפת הפעם היא כן מקרה של חריגה למעלה באחוזי ההצבעה, ובמקרה כזה ספק אם אפשר לטעון שהכל פרסונלי.

  12. אבי הגיב:

    שיעור ההשתתפות ברוב אירופה במערבית (בריטניה היא יותר אמריקה מאירופה) הוא בין 77%
    ל-94% (בבלגיה). בצרפת אומנם שיעור הבחירות היה גבוה יותר מרוב המדינות המערביות, אבל לא בהרבה. שיעור ההשתתפות בישראל הוא רק 63% ומהווה חוסר אמון בפוליטיקה ברמה שלא קיימת במדינות אירופה האחרות.

  13. יואב קרני הגיב:

    הנה כמה הערות:

    ליונית — אני מודה שאני מתגעגע קצת פחות אל יוליה טימושנקו. חמדנותה, שאפתנותה, חוסר הטאקט שלה, הרדיקליות לתיאבון שלה מילאו כנראה תפקיד לא מבוטל בהריסת הקואליציה הכתומה.

    והצדק איתך, כמובן, לא הזכרתי שורה של שמות, ועל הרשימה המועילה שנתת אפשר להוסיף גם את ראש ממשלת ג’מייקה, פורטיה סימפסון-מילר; את המושלת (הלא-אקזקוטיבית) של קנדה, מישל ז’אן; את נשיאת לטביה, ואיירה ואייקה-פראייברג; את הנשיאה (הלא-אקזוקטיבית) של אירלנד, מרי מקאליס (שגם קודמתה היתה אשה, מרי רובינסון הידועה למדי מכהונתה באו”ם), ואל נכון השמטתי עוד כמה שמות (אף כי אחדים מהם נכללו ברשימה קודמת שלי על נשים בפוליטיקה, http://www.notes.co.il/karny/25015.asp
    שבה גם עסקתי קצת בשאלה מה זה סגנון ניהול נשי. אין צריך לומר, השאלה הזו מחייבת יותר מדיון אנקדוטי, ואני אינני תובע לעצמי שום אוטוריטה בעניין הזה, רק קצת סקרנות.)

    על יסוד סקרנותי אני דווקא חושב שיש סגנון ניהול נשי. אם אינני טועה, בַּאצֶ’לֶט בצ’ילה אמנם חתרה לסגנון כזה, נשיאות של קונסנסוס. לא עקבתי די הצורך אחרי צ’ילה בחודשים האחרונים, אבל היה לי הרושם שחלק מן הביקורת עליה נוגעת בדיוק בזה — הקונסנסוס. אולי הצ’ילנים, או חלקם, חושבים ש-17 שנה לאחר חידוש הדמוקרטיה מותר להסתכן בקצת סארקוזיזם. אולי הם צודקים.

    אינני חושב שהלן קלארק בניו זילנד חתרה לקונסנסוס, אני בטוח למדי שגלוריה מאקאפּאקגאל-אַרוֹיוֹ בפיליפינים לא ניסתה אותו, אבל אולי הוא פשוט לא היה מתיישב עם תרבות פוליטית כוחנית, חמולתית וּמניפּוּלטיבית לתיאבון (כל הממעיט לדבר בנשיאותה המזעזעת הרי זה משובח). אבל ג’ונסון-סירליף בליבריה — היא קטגוריה בפני עצמה, מתנת אלוהים לאפריקה. תנו לאפריקה חמישים כמותה (אולי אפשר לקורא למודל שלה “אנטי-מוּגאבֶּה”), ואפריקה אל נכון תֵירָאה אחרת.

    צביק’ה ידידי — המותר לי לבקש ממך שתואיל לשלוח לי את הקואורדינטות של העולם הפרללי שבו אתה נמצא? אני מוכן לצלוח את האוקיאנוס השקט בשחיה כדי להגיע אל ההוויה הקסומה שבה המיגדר שקול כנגד האות הראשונה של שם המשפחה, ושבה אנשים מצביעים לטובת רעיון או נסיון, לא “בעד או נגד חצאית”. אני מנחש שבעולם הפרללי ההוא לא איכפת לאנשים מה צבע עורו של פוליטיקאי, מה דתו, מה מוצאו הגיאוגרפי, מה העדפותיו המיניות.

    אם אינני טועה וולטייר אפילו מצא לעולם ההוא כתובת טנטטיבית, אי שם במאה ה-18. הוא אפילו קרא לכתובת ההיא פָּרָס. נו, טוב.

    הדיון בשיעורי ההשתתפות: קשה קצת להתווכח עם העובדות. מדהים לכל הדעות, 85% בשני סיבובי בחירות בתוך שבועיים. זה מקור המנדט של סארקוזי, לא ההפרש בינו ובין רויאל. רייגן קיבל 60% ב-1984, עם קצת יותר מחצי הרשומים להצביע, שהיו בערך שני שלישים של בעלי זכות ההצבעה. רוצה לומר, נצחונו הסוחף בא לו מתמיכתו של קצת יותר מרבע האלקטוראט (לא חישבתי בדיוק). בבחירות לקונגרס שיעור ההצבעה פוחת בדרך כלל עד 40% או פחות.

    שיעור ההשתתפות בבלגיה או באיטליה, או באוסטרליה אינו אומר הרבה. שם החוק מחייב הצבעה, וּמטיל קנסות על הנמנעים.

    אבל כל זה נוגע רק בעקיפין לנושא שנסיתי להעלות כאן. מה טוב היה אילו התפתחו חילופי דברים בעניין הזה.

Leave a Reply for עודד נעמן