מראות מחגיגות יום הנצחון, תשעה במאי 2007, במוסקבה: מימין, הנשיא פוטין נואם על רקע כיפות הבצל של הקרמלין. למעלה מימין, שר ההגנה הרוסי סוקר משמר כבוד במכונית שרד קלאסית של העידן הסובייטי; למטה משמאל, טנק רוסי מצודד את תותחו נגד דגל אסטוני כחול-שחור על כרזה של נוער קומוניסטי, מעל הזמנה מאיימת, “חכו נא!”. מי שעדיין תוהים מדוע הבלטים התעקשו על הצטרפות לנאט”ו, נגד עצתם של הרבה אינטלקטואלים מערביים, אולי תוהים עכשיו קצת פחות
(הצילום התפרסם בעשרה במאי בעמ’ 2 של העתון הרוסי Kommersant)
פעם, כאשר בעולם השתוללה מלחמה קרה, חומת ברלין עדיין עמדה על מכונה, ועזמי בישארה למד פילוסופיה מן הצד המזרחי שלה, הלשכה המדינית של רק”ח היתה מזמינה את משכילי הארץ לציין את יום הנצחון. המודעה השנתית, שרק”ח בדרך כלל לא חתמה עליה במפורש, היתה מזכירה לרחוב דיזנגוף להרים כוסיות בִּפרוֹשׂ תשעה במאי, “יום הנצחון על הפשיזם” מתוצרת “ברית המועצות והקואליציה האנטי-היטלראית”.
ברית המועצות היתה תמיד מוזכרת בשמה, ה”אנטי-היטלראים” היו בחזקת לוויינים, גַרמֵי שמיים קטנטנים שהיו מקיפים בַּענווה את השמש הסובייטית. אצל הקטנטנים, כמו למשל בריטניה וארה”ב, או קנדה ואוסטרליה, יום השנה היה מצוין דווקא בשמונה במאי, היום שבו הגרמנים הניחו את נשקם בעקבות כניעתם לגנרל אייזנהאור. הכניעה לסובייטים נחתמה בתשעה במאי.
ליחן של הקנטות המלחמה הקרה נס זה כבר. למי איכפת אם זה שמונה או תשעה, או אפילו שלושים וחמישה (זוכרים את אריך קסטנר?). יתר על כן, לאוכלוסיית ישראל נוספו בדור האחרון איזה מיליון יהודים סובייטיים, שבשבילם תשעה במאי הוא עניין מובן מאליו, קומוניזם או לא קומוניזם.
את חלקה המרכזי של ברית המועצות בהבסת היטלר אי אפשר להכחיש ואין צורך להכחיש. כיוצא בזה גם אין צורך להכחיש את חלקה המרכזי באיפשור מלחמתו של היטלר. “ההסכם לאי-התקפה הדדית”, שחתמו באי כוחם של היטלר ושל סטאלין באוגוסט 1939, היה בעצם הסכם לזירוז התקפה על מישהו אחר. סעיפיו הסודיים כללו חלוקת שלל טריטוריאלי בממדים היסטוריים. היטלר העניק לסטאלין את חצי פולין, העביר על שמו את הארצות הבאלטיות ואת החלק המזרחי של רומניה, ורמז שמצידו הוא יכול גם לעשות את המוות לפינלנד.
מיצי העיכול של סטאלין עבדו מהר. לא יצאה אפילו שנה אחת מיום חתימת ההסכם, וארבע משכנותיה של רוסיה חדלו להתקיים. הנסיון להרוס את החמישית, פינלנד, לא עלה יפה. שלוש מן הארבע נמחקו ממפת העולם: ליטא, לטביה ואסטוניה. פטריוטים רוסיים הריעו. בעיניהם, עצם הופעתן של “מדינות הננס” האלה, בסוף מלחמת העולם הראשונה, היתה עלבון איום ונורא לאומה הרוסית. הן לא היו מופיעות אילמלא חולשתה של רוסיה והשפלתה. בעיני מספר ניכר של פטריוטים, שלמותה הטריטוריאלית של רוסיה היתה חשובה הרבה יותר מזהותו של המשטר המנהל אותה.
פוליסת הביטוח הכפולה
ברוב הארצות, היסטוריה נוטה להתפתח באופן ליניארי, בקו ישר. ההיסטוריה הרוסית מתנהלת במעגלים. לא פעם נדמה שמה שהיה הוא שיהיה, בשינויים קלים של זמן ושל מקום. זה אמור גם במה שקרה בסוף החודש שעבר שעבר בטאלין ברית אסטוניה — ובמה שקרה מאז במוסקבה.
בשבוע האחרון של אפריל, אלפי רוסים יצאו אל הרחובות למחות על החלטת הממשלה המקומית לפרק אנדרטה לזכר החיילים הסובייטיים שנפלו בשחרור אסטוניה מידי הנאצים, ב-1944. האסטונים גילו מעט מאוד טאקט, כאשר הסמיכו את פירוק האנדרטה לתשעה במאי הממשמש ובא — אבל התגובה במוסקבה היתה משוּלַחַת רסן, כמעט היסטרית. “כמעט” במובן זה שההיסטריה לא ביטאה אבדן עשתונות. אדרבא, יש סיבות טובות להניח שהיא היתה מתוכננת ומכוונת.
אסטוניה קמה לתחיה ב-1991, בימיה האחרונים של הקיסרות הסובייטית. לצידה התחדשו גם ליטא ולטביה, ואחר כך גם גרוזיה וארמניה ואזרבייג’אן, ועוד שורה של מדינות שלא התחדשו אלא הומצאו, מפני שמעולם לא היו קיימות בתור שכאלה.
הרבה מומחים להיסטוריה רוסית התייחסו אל הולדת הבלטיות כמעט בביטול. רוסיה רק תיחלץ מן הצרות – כפי שנחלצה מהן בתחילת המאה ה-17, בתחילת המאה ה-19, בתחילת המאה ה-20 (מעגלים, מעגלים, מעגלים) – והבלטיות ייעלמו כלעומת שבאו. מאחר שחוכמת אנשים מלומדה לא פסחה גם על הבלטיות עצמן, הן סידרו לעצמן פוליסת ביטוח חיים כפולה: הן הצטרפו תחילה אל ברית נאט”ו, אחר כך גם אל האיחוד האירופי.
להחמיר עוד יותר את העלבון, במדינות הננס הבלטיות נשאר מיעוט רוסי גדול – גדול במספרים יחסיים מן המיעוט הערבי בישראל. בניגוד לערבים בישראל, רוב הרוסים הבלטיים היו צאצאי מהגרים שזה מקרוב באו. כמו הערבים בישראל, הם לא התנדבו להיות מיעוט. לא היתה להם הפסיכולוגיה של מיעוט, לא היתה להם יכולת ההסתגלות של מיעוט, הם היו אזרחי האימפריה הגדולה ביותר עלי אדמות.
עד שחדלו להיות. ופתאום אמרו להם שאם הם רוצים להיות אזרחים שווי זכויות, אז שיואילו בטובם ללמוד את הלשון המקומית, וגם אז לא כל כך בטוח. אפליית הרוסים לא התיישבה עם אמות מידה מקובלות של זכויות אדם, ואירופה עיקמה חוטם. ולדימיר ז’ירינובסקי, הדמגוג הלאומני שניצח בבחירות הראשונות לפרלמנט הרוסי, ב-1993, הציע לערום ערימות של נשורת רדיו-אקטיבית לאורך גבולותיהן של הבלטיות ולפזר אותה באמצעות ונטילאטורים ענקיים.
רוצה כבוד, סוגרת ברזים
אין כנראה זמן מבשר רעות יותר בהתפתחותה של אומה מזה שבו רחמיה נכמרים על עצמה. רחמים עצמיים לעולם אינם מועילים, אבל הם עלולים להיות קטלניים אם הם מופיעים בזמן שהאומה המרחמת מתחילה להתאושש מחולשה קודמת, וּמסַגֶלֶת לעצמה סגנון אגרסיבי מבית ומחוץ.
זה עניינה של רוסיה בימים האלה. היא טובלת עד צוואר באוצרות של מזומנים, תוצאה של גאות מחירי הנפט והגאז שהיא קודחת ומייצאת; היא המירה את הדמוקרטיה הבתולית שלה במשהו המזכיר יותר ויותר את המשטר הרבע-קומוניסטי בסין, מינוס הדינמיוּת היצירתית של הסינים וַחריצותם; והיא רוצה כבוד.
וּמאחר שגדול כוחם של הֶרגלים, בייחוד הרגלים רעים, המשטר הרוסי הנוכחי עושה מה שעשו קודמיו בימי המלחמה הקרה, ומה שעשו קודמי-קודמיו בימי הקיסרות: הוא מְהַלך אימים על שכניו. הוא יראה להם, מאווררים עם נשורת רדיו-אקטיבית או לא מאווררים עם נשורת רדיו-אקטיבית.
רוסיה אוהבת לסגור ברזים. היא מתערבת ללא הרף בעניינים פנימיים, גם כאשר היא מְגַנָה אחרים על התערבויות כאלה. בסוף אפריל, הבית העליון של הפרלמנט שלה קרא לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם אסטוניה. ימים אחדים לאחר שעברו בשתיקה על פיזור אלים של הפגנות דמוקרטיות לגיטימיות במוסקבה ובפטרבורג, עתוניה הצרחניים של רוסיה תיארו באריכות, בצבעוניות ובלשון משתלחת את פיזורה של ההפגנה האלימה והלא-לגיטימית בטאלין. כבדרך אגב הם אפילו הוסיפו, “והעולם שותק”, כמו היה מדובר כאן ברצח עם בדארפור, או בטבח המונים בצ’צ’ניה.
אחד העתונים האלה, ‘מוסקובסקי קומסומולייץ’, הודיע לקוראיו כי מעכשיו הוא יאיית את שמה של “אסטוניה הפשיסטית” עם SS, כמו כוחות-הסער הנאציים.
‘מוסקובסקי קומסומולייץ’ — שהיה פעם עתון מעניין, מקורי, נועז ומצחיק – הצטרף בעונג אל התעמולה הניאו-סובייטית של משטר פוטין. בדיווח על “מלחמת הָעֲצָמוֹת” בטאלין סביב האנדרטה לחייל הסובייטי האלמוני הוא סיפק איות חדש לשמה של אסטוניה: עם האותיות רבות המשמעות SS, על שם כוחות הסער הנאציים. בכתב קירילי אין כמובן S, ו”אסטוניה” נכתבת עם C. ההתפרצות הזו אינה יוצאת דופן. היה אפשר למצוא דוגמתה בשנה שעברה, בשיא המשבר בין רוסיה לגרוזיה, כאשר קריקטורות בעתונים רוסיים תיארו את הגרוזינים כנאצים, או לחלופין כתליינים סטליניסטיים
(מונטאז’ מן העמוד הראשון של MK. הידיעה על אסטוניה הופיעה בהבלטה, אבל במקור לא היתה הכותרת הראשית. היא מוסמכת כאן ללוגו של העתון רק לצורכי זיהוי)
ברוסיה רבת הרחמים העצמיים אסור להעמיד שום דבר בקונטקסט הראוי, בייחוד אם הקונטקסט מחייב ביקורת עצמית. העולם כולו נגדם, גם אם הג’סטה האסטונית היא תוצאה של טראומה קיבוצית מזמן הכיבוש הסובייטי. אנדרטה צבאית סובייטית מעוררת זכרונות לא-נעימים אצל האסטונים. השחרור הסובייטי הנחיל להם מוות והשפלה. אסטונים (וליטאים ולאטבים) הוגלו בהמוניהם אל סיביר, ולא נראו עוד.
תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת.
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
האם זה מוצדק מה שרוסיה עושה שם?נוסף לכך,אני רואה את הגישה הרוסית הכוחנית שתיארת ,אצל הרבה מאלה שהגיעו לישראל.אולי בגלל שהעולם החברתי-תרבותי שלהם התקבע באותה רוסיה.
תודה על עדכון מענין ומדאיג על הנעשה שם. כל ההתפתחויות, באותו כיוון תמיד, במיוחד סביב חופש הביטוי, סימום ההמונים, רציחות העיתונאים ורדיפת מתנגדי משטר (פוליטקובסקאיה, ברזובסקי, וכו’), הולכות ומצטרפות לתמונה מאיימת מאוד. נראה מה יהיה כשפוטין יפנה את כס השלטון, אם כי ברור שימשיך למשוך בחוטים, ולו מכוח שליטתו בגאזפרום.
אגב, “ננס” ולא “נסס” בכותרת, ו”זכרונות לא נעימים” במקום נעימים בפסקה הלפני-אחרונה.
שלום יואב,
אתה כותב – “ברוסיה רבת הרחמים העצמיים אסור להעמיד שום דבר בקונטקסט הראוי, בייחוד אם הקונטקסט מחייב ביקורת עצמית. העולם כולו נגדם” ואני חושב שהמשפט הזה יכול להכתב באותה מידה על ישראל של היום.
למעשה, מרבית המאמר היתה יכולה לעסוק באותה מידה בישראל של ימינו אנו – החל מכותרות העיתונים הצעקניות והצדקניות, וכלה ברחמים העצמיים המופרזים המשתקים כל יכולת של ביקורת. נכון – רוסיה הרבה יותר גדולה וחזקה מישראל, ולכן אולי יותר מאיימת – אבל האנלוגיה, כך נראה לי, תקפה.
הלא כך?
כך.