לקום אתמול בבוקר, להירדם שלשום בלילה

הזדמנות חוזרת? אין דבר כזה, אמר סקוט פיצג’רלד. יש גם יש, ענו לו המנהלים הכושלים של קרנות הגידור, שרצו לנהל עוד מיליארדים. ועוד איך יש, ענו לו ווינסטון צ’רצ’יל, ולהבדיל רוברט מקסוול ואלאן גרסיה, שחזרו מן המִדבּר. וּמה יגידו הישראלים? האם הם יתעוררו אתמול בבוקר, וִיגַלו ש-1996 רק התחילה? וּבעלי הכשלונות החרוצים ביותר מקבלים הזדמנות חוזרת?

 בשבוע השני של ספטמבר 2006, צ’ארלס ווינקלר הסב במסעדת ‘ארבע העונות’ במנהטן בחברת משקיעים פוטנציאליים. כטוב לבו ביין משובח הוא מנה את שבחי Amaranth: הידעתם שהיא עלתה בשמונת החודשים הראשונים של השנה ב-25%?

זה לא בדיוק שלווינקלר, מנהל הכספים של אחת מקרנות הגידור הגדולות והמצליחות ביותר בוול סטריט, חסרו לקוחות. מורגן סטנלי השקיעה אצלו 124 מיליון דולר. קרן הפנסיה של עובדי השירות הציבורי במחוז סאן דייגו, קליפורניה, השקיעה 175 מיליון דולר. לגולדמן סאקס היתה השקעה מכובדת.

ווינקלר לא שיקר, אבל ווינקלר גם לא דייק. ‘אמאראנת’ הרוויחה בסך הכול, ואמנם סך הכול חשוב מאוד, אבל לפעמים צריך לעיין לא רק בשורה התחתונה. אחת השורות העליונות הראתה, שבחודש אפריל 2006, קרן הגידור הזו, שמושבה בגריניץ’, קונטיקט, הרוויחה מיליארד דולר ויותר על חוזי אנרגיה עתידיים; ובחודש מאי היא הפסידה כמעט מיליארד דולר על חוזי אנרגיה עתידיים. היא התהלכה על פי תהום. כאשר היא תצנח לשם, ימים אחדים לאחר טעימת היין של ווינקלר ב’ארבע העונות’, אחד מחכמי וול סטריט יגיד ל’ניו יורק טיימס’: “ככה זה כאשר מהמרים על מזג האויר”.   

 

מעתוני ספטמבר 2006: “מה השתבש ב’אמאראנת'”, שואלת הכותרת ב’וול סטריט ג’רנל’ (למעלה). “להמר על הבית ולהפסיד בגדול”, מכריז ה’ניו יורק טיימס’. כל כך אלמוניות היו הדמויות הפועלות, עד ששני העתונים הצליחו למצוא רק צילום של בית המשרדים של אמאראנת’ בגריניץ’, קונטיקט, מקום מִשכָּנָם של הרבה מעשירי וול סטריט. אין לי כל מושג איך נראים האנטי-גיבורים, אלה הרוצים הזדמנות שניה

 

 

‘אמאראנת’ הימרה, שיתרחב המירווח (spread) בין מחירים עתידיים של גאז טבעי בחודשים מארס ואפריל 2007. ההיגיון היה מובן. מארס קר מאפריל, ממילא המחירים יהיו גבוהים יותר. בין השבוע האחרון של אוגוסט ובין אמצע ספטמבר של השנה שעברה, המירווח הצטצמם ב-50% ויותר. מדוע? יש סיבות סבירות, ויש סיבות לא סבירות, ואיש חכם אמר פעם שחוסר ההיגיון בשווקים נוטה להאריך ימים יותר מקו האשראי של המשקיע ההגיוני.

‘אמאראנת’ התפתחה לממדים של בית קאזינו, חוץ מזה שליד השולחן עמד מהמר עיקרי אחד. שמו היה בריאן האנטר, קַנַדי בן 32, שהספיק לצבור הרבה נקודות, ולהפסיד הרבה נקודות, במרוצת שמונה שנים אינטנסיביות של ספקולציות מסמרות שיער. הוא הגיע אל ‘אמארנת’ מ’דוייטשה בנק’. הוא עשה הרבה כסף בשביל מעסיקיו הקודמים. חוזי גאז עתידיים היו תחום ההתמחות שלו. אומרים שהוא פיתח “הבנה מתמטית” של מבנה המחירים. עד מהרה הוא הופקד על דסק הגאז.

“האמרה חסרת תקדים ובלתי חזויה”

הכול התנהל למישרים, עד שהכול חדל להתנהל למישרים. בתוך שבוע אחד, בסוף 2003, הצוות של האנטר הפסיד 51 מיליון דולר. הוא נשלף מן הדסק, ונאסרה עליו הכניסה למערכת המסחר. האנטר עזב את ‘דוייטשה’ בחורי אף. הוא תבע את מעסיקיו לדין על גזילת בונוס, שהוא חשב שהוא ראוי לו, מפני שאין הוא אשם ב”האמרה חסרת תקדים וּבלתי-חזויה במחירי הגאז”. כך ממש.

ועם השׂק הזה על שִכמו הוא הופיע במשרדי ‘אמאראנת’ באמצע 2004, ונִשׂכּר מייד על ידי המנכ”ל והמייסד, ניקולאס מאוניס. לפני שיסד את הקרן, בשנת 2000, מאוניס ניהל תיק השקעות בחברה המתמחה באיגרות חוב. מה בדיוק שיכנע בנקים וקרנות פנסיה להפקיד בידיו מיליארדים, לא לגמרי ברור.

מנהל כוח האדם של ‘אמאראנת’ התבונן בחלחלה בעלייתו של האנטר וּבָאֵמון הבלתי מוגבל שמאוניס נתן בו. ב-2005, מאוניס פטר את האנטר מן הצורך להיות נוֹכֵחַ במשרדי הקרן בקונטיקט. הוא הורשה לסחור ממקום מושבו בחבל אלברטה שבקנדה. זה סידור לא נורא בעידן של פסים רחבים ושיחות ועידה, אבל הוא נורא כאשר קרן שנועדה מלכתחילה להיות “רַבַּת אסטרטגיות” התמכרה יותר ויותר לספקולציות בגאז טבעי, והניחה לאינטואיציות של בריאן האנטר להדריך אותה. “איך אפשר לתת כל כך הרבה חופש החלטה למישהו שזה מקרוב בא”, התלונן מנהל כוח האדם, על פי דיווח ב’וול סטריט ג’רנל’.

ששה ימים לאחר שששה מיליארד דולר התנדפו ממאזניה של הקרן, בספטמבר 2006, ניק מאוניס דיבר באוזני המשקיעים בשיחת ועידה. הוא סקר את הכשלון, תירץ אותו, הביע צער, ואז הדהים את רוב שומעיו בהכרזה: “מנוי וגמור איתנו להמשיך את עסקינו, ולחזור ולהניב בשביל לקוחותינו אותן תשׂוּאוֹת מוּתאמוֹת לסיכונים, שנעשו סימן ההֶכֵּר שלנו”. והוא הוסיף והטעים, ש”חלילה לנו מלהניח לאכזבה להשכיח את איכות הפלטפורמה שבָּנינוּ”.

על המשפטים האלה, המדור הכלכלי של ה’ניו יורק טיימס’ הציע להעניק למאוניס את “פרס הוּדיני”, בחזקת אם-הוא-יצליח-לצאת-מזה-אז-הוא-ראוי-לפרס. בתחילת ינואר השנה, מאוניס הודיע כי הוא מתכוון לחזור לעסקים. גם בריאן האנטר רוצה. בסוף השנה שעברה דוּוַח, שהוא בא בדברים עם צייד כשרונות, שהבטיח להציג אותו בפני משקיעים – לפי שעה לא בוול סטריט, ששם ריח הדם עדיין עומד בנחירים, אלא ברוסיה ובמזרח התיכון.

כמה טוב להיכשל בפעם הראשונה

מגוחך? קלוט מן האויר? לאו דווקא. LTCM היא מקור ההשראה של מאוניס ושל האנטר. קרן הגידור המהוללת ההיא מאמצע שנות ה-90 כרעה תחתיה בספטמבר 1998, תחת משבר שמיטת החובות של רוסיה. היא אמנם הפסידה הרבה פחות כסף מ’אמאראנת’, אבל בסתיו 1998 היא איימה על שלומו הפיננסי של העולם. לפחות כך האמין אלאן גרינספן, נגיד הבנק המרכזי של ארה”ב. הוא הזרים את המזומנים, והציל את נושיה של LTCM.

ה’ניו יורק טיימס’, 26 בספטמבר 1998: “קרן גידור מהמרת על 1.2 טריליון דולר ויותר”. הקרן היא LTCM, שבגללה כמעט התמוטטו שוקי הכספים. הידיעה ב’טיימס’ אומרת, כי הקרן השתמשה ב-2.2 מיליארד דולר ממשקיעיה כבטחונות כדי לקנות אגרות חוב בשווי של 125 מיליארד דולר, ואז השתמשה באגרות החוב כבטחונות כדי להיכנס לעיסקאות פיננסיות “אקזוטיות” בהיקף של 1.25 טריליון (1,250 מיליארד) דולר.

מה הפלא שהכלכלן הבריטי ניקולאס דנבאר קרא לספרו על הפרשה  “להמציא כסף” (אפשר לעלעל בספר באתר הרשת של אמאזון). מי היה נותן הזדמנות שניה לממציאנים כאלה? מי אם לא וול סטריט הרחום והטוב (או כמו שאומרים בישראלית, וול סטריט “הרחומה והטובה“).

צריך להזכיר שלא הכול חשבו כי בארוני LTCM ראויים למחילה ולהזדמנות שניה. כותרת המאמר ב’וול סטריט ג’רנל’ (למטה), 29 בספטמבר 1998, מדברת בעדה: “קרנות הגידור — הברברים החדשים בשער”, ברמז לברברים שמוטטו את רומא העתיקה

למרבה העניין, בין שלושת מייסדי LTCM היו שני חתנים של פרס נובל לכלכלה. אחד מהם, מאיירון שולס, עומד עכשיו בראש קרן גידור. גם השלישי, ג’ון מריוודר (Meriwether), שהיה בימים ההם האיש השנוא ביותר בעולם הפיננסים, עומד בראש קרן גידור. איך יתכנו דברים כאלה? אנשים מפסידים מיליארדי דולרים בתערובת של פזיזוּת ושל יהירות, ואין להם קושי למצוא משקיעים מוֹסָדיים וּפרטיים המוכנים להעניק להם הזדמנות חוזרת? האומנם העולם יצא מדעתו – או שכללי המשחק זויפו לטובת מעטים?

אתר הרשת של ‘וול סטריט ג’רנל’ הציע זה לא כבר תשובה: “על בסיס אינדיבידואלי, אפשר לטעון לטובת הזדמנות חוזרת ללא-יוצלחים מקרנות-גידור. סוף סוף, רוב ההשקעות השגויות הן תוצאה של עודף בטחון עצמי. סביר להניח כי מנהל שהגיע עד פשיטת רגל לא יִלקֶה עוד בעודף בטחון”.

זה היגיון מעניין, שאפשר להרחיב את בית הקיבול שלו, ולהביא אותו עד אבסורד. אולי תמיד מוטב למנות לכהונות רבות אחריות את מי שנכשלו לחלוטין לפחות פעם אחת בכהונות רבות אחריות, מפני שכשלונם הראשון מחסן אותם מפני כשלונות בעתיד.

לחזור ולהיוולד

באוצר הקלישאות האמריקני, שתי קלישאות נוטות להישחק עד דק. אחת מצוטטת בדחילו ורחימו מפי סקוט פיצג’רלד, הסופר המהולל של “דור הג’אז”, ממיילדי התפיסה המקובלת של “האופי האמריקני”. There is no second act in America, אמר פיצג’רלד. נדמה לי שאין טעם בתרגום מילולי. התרגום המשתמע הוא “באמריקה אין הזדמנות חוזרת”.

השחוקה השניה אומרת בדיוק את ההיפך, ועד כמה שידיעתי מַגַעַת אין לה מקור יחיד: “אמריקה היא ארץ ההזדמנות החוזרת” (second chance).

למען האמת, שתי אימרות-הכנף הישנות האלה משקפות מציאוּת. פיצג’רלד נתן ביטוי לִפּרגמטיוּת הנובעת מִתַחרוּת מתמדת. בעלי האִמרה השניה ביטאו את האידיאל האמריקני.

פיצג’רלד דיבר על עולם שבו ההתקדמות הבלתי פוסקת אינה מותירה מקום לסנטימנטליות. בָּאִמרה השניה כרוכה ההנחה, שהתחלה חדשה היא אבן הפינה של ההוויה האמריקנית. המייסדים האנגלים והסקוטים התחילו מחדש, במאה ה-17. הדורות הבאים של מהגרים ממרכז אירופה ומצפון אירופה התחילו מחדש; ואחר כך מדרום אירופה וּמִמִזרחה; ויורשיהם ממזרח אסיה ומדרום אמריקה – כולם התחילו מחדש.

ההנחה שאפשר להתחיל מחדש כמובן אינה הנחה אמריקנית בלבדית. שורשיה עומדים במהפכה האתית והמוסרית של העת העתיקה. חכמי היהודים העמידו את המתחיל מחדש ב”מקום שבו אפילו צדיקים גמורים אינם עומדים”. כתבי הקודש הנוצרים מייחסים לישו את ההכרזה שאיש אינו יכול לחזות ב”מלכות שדי מבלי לחזור ולהיוולד”.

אבל איך זה יתכן? הוא נשאל. הלוא איש אינו יכול לחזור ולבקוע מֵרֶחֶם אמו.

אמת, משיב ישו, וּמפרש “לחזור וּלהיוולד מן המים וּמן הרוח”.

בזמננו, הרעיון של התחדשות רוחנית, “הולדת מחדש”, הועמד במרכזה של תחיה דתית בארה”ב. עשרות מיליונים “חזרו ונולדו”, וכוננו “יחסים אישיים” עם מושיעם. אנחנו קוראים להם נוצרים אוונגליסטים.

אבל החוזר בתשובה אצל היהודים, והחוזר ונולד אצל הנוצרים, אינם חוזרים אל המקום שבו עמדו לפני שֶצלחה עליהם רוח אלוהים. כל מַהוּת הטרנספורמציה שלהם היא ההכרה בטעויות הגילגול הקודם.

הפיאה של מילקֶן, הקלפים של מקסוול

מייקל מילקן, ספסר הבורסה המפורסם ביותר של שנות ה-80, שעיסקותיו באיגרות זבל עלו לו בעשר שנות מאסר, פשט צורה ולבש צורה. בַּכּלא הוא הסיר את הפיאה הנוכרית, ולימד את עצמו להרהר הרהורים אלטרואיסטיים. מִחוץ לכלא הוא נעשה נדבן וּפעיל בענייני חינוך ורפואה. הרהביליטציה הציבורית שלו לא היתה מתאפשרת, אילו חזר אל אותה המִשבצת שהפכה אותו לברוקר המתוּגמל ביותר בתולדות וול סטריט.

לא כן רוברט מקסוול, שהצליח להוליך שולל כל כך הרבה בריטים, אמריקנים וישראלים. הוא דווקא חזר אל אותה המשבצת. ב-1969, כמעט עשרים שנה לאחר שנִכנס לעִסְקֵי מו”לות ופוליטיקה (הוא היה חבר פרלמנט מטעם מפלגת העבודה), משרד המסחר והתעשיה של בריטניה קבע “בצער”, כי יהיו כשרונותיו וּמִרצוֹ של מקסוול אשר יהיו, “לדעתנו אין הוא אדם אשר אפשר לסמוך עליו בניהול הולם של חברה ציבורית הנסחרת בבורסה”. אגב, המשרד היה שייך לממשלה שהנהיגה מפלגת העבודה.

לא איש כמקסוול יירתע. 15 שנה אחר כך הוא הורשה לרכוש את העתון השני בגודלו בבריטניה, ‘דיילי מירור’. מסע הרכישות המסיבי שלו כלל הוצאות ספרים, חברות תקליטים, בית הספר לשפות ‘ברליץ’, העתון ‘דיילי ניוז’ של ניו יורק, ‘מעריב’ של תל אביב וקבוצת כדורגל מאוקספורד. הוא אפילו ניסה לקנות את ‘מנצ’סטר יונייטד’.

לימים נודע שהוא שדד את קרן הפנסיה של ‘דיילי מירור’. נאמר עליו אפילו שהוא גנב כסף מאמא תרזה (אם כי לפי הסיפור המפולפל, הנזירה הקדושה נכנסה מרצונה לעסקים מפוקפקים עם מקסוול, לפני שהוא הונה אותה). בהלווייתו של מקסוול, על הר הזיתים, שמעון פרס אמר עליו כי “הוא סירב להסתפק בקלפים שחולקו לו”. זה היה איפיון מעניין בשביל גנב ונוכל בִּקנֵה-מידה היסטורי.

אפשר להבין כמעט הכול. אבל קצת קשה להבין איך איש, שהרשויות המפקחות בבריטניה הוקיעו בפומבי את אופיו, הצליח להיוולד מחדש במהירות כל כך גדולה.

כל להטוטי צ’רצ’יל

ואם הרשימה הזו נפתחה בפיננסים, אין זה מפני שהגיונה נוגע לפיננסים בלבד. אדרבא, פוליטיקה היא שְׂדֵה המשחקים האמתי שלו.

בפוליטיקה לא קל להיוולד מחדש. אם אינני טועה, הלהטוטר הגדול ביותר בתחום הזה היה ווינסטון צ’רצ’יל. הוא היה שר הימיה של בריטניה מטעם המפלגה הליברלית בתחילת מלחמת העולם הראשונה, והנחיל לארצו את האסון של גַליפּוֹלי – הַנְחיתה הכושלת והעקובה מדם בחופי טורקיה, ב-1915. היא נועדה לקצר את המלחמה, וסופה שהאריכה אותה.

ב-1919 הוא היה שר המלחמה, וּמילא תפקיד מרכזי בהתערבות הכושלת נגד המשטר הבולשביקי ברוסיה. ב-1921, בהיותו שר המושבות, בריטניה הסתבכה והלכה בעיראק. ב-1924, כאשר שימש שר האוצר, הפעם מטעם המפלגה השמרנית, הוא חזר ועיגן את הלירה סטרלינג בבסיס של זהב, מה שהניב דפלאציה, אבטלה וסכסוכי עבודה אלימים. צ’רצ’יל קירב את בריטניה להתמוטטות.

סדרת הכשלונות הזו הִגלתה אותו אל המדבר הפוליטי. היטלר הוציא אותו משם ב-1939. הוא הוחזר למשרד הימיה. 24 שנה לאחר גליפולי, הוא סידר לבריטניה תבוסה צבאית בחופי נורווגיה, בנארוויק, אם כי היא היתה הרבה פחות הרת אסון. חודש אחד לאחר התבוסה ההיא, הוא נקרא להתייצב בראש הממשלה. שם הוא הציל את בריטניה, והיה ממצילי הציוויליזציה המערבית.

במשך שלוש שנים לא היו לאיש הזה אלא בשורות רעות. “הקיסרות בסכנת מוות”, הוא מזהיר את בית הנבחרים ביולי 1942. את הקיסרות הוא לא הצליח להציל, אבל את האי שלו הוא הציל גם הציל. כמעט בכל כהונותיו הקודמות הוא נחל כשלונות חרוצים 

 

 

כשאנחנו קוראים את הביוגרפיה של צ’רצ’יל קשה להימנע מן המחשבה, שכל כללי ההיגיון ואולי גם חוקי הפיזיקה הוּשעוּ במיוחד בשבילו. למקרא תולדות חייו מתעורר הרושם, ש-67 השנה הראשונות של חייו היו מכוּוָנוֹת בייחוד לתכלית אחת: לאפשר לו להגיע אל השלטון ברגע הקודר ביותר בתולדות ארצו, כדי לעורר אותה להגן על חֵרויותיה.

על צ’רצ’יל אפשר להגיד כי הוא נכשל בכל תפקיד שהחזיק – חוץ מן התפקיד הָרָם ביותר. פרדוקס מרהיב, שנחוצה כנראה רהיטוּת צ’רצ’יליאנית כדי לתאר אותו.

כוכבו של גַרסִיַה

נאמנות לפוליטיקאים רָעים היא עניין די רגיל. אנשים מצביעים בעדם מתוך הרגל משפחתי או סביבתי. לויאליות כזאת עלולה להאריך את תוחלת חייה של ממשלה רעה, או, במקרה הסביר יותר, להעניק נוכחות קבועה לפוליטיקאים כאלה באופוזיציה. רק לעתים רחוקות היא מצליחה להחזיר לשלטון פוליטיקאים שריחם הובאש. ורק לעתים רחוקות אפשר למצוא פוליטיקאי שריחו הובאש יותר מזה של אלאן גרסיה.הוא רשאי לטעון לאקט הנועז ביותר של התחדשות בפוליטיקה של זמננו.

בשנות ה-80 של המאה ה-20, הוא היה כוכב צעיר וזוהר בשמי פֶּרוּ, “קנדי של אמריקה הלטינית”. ב-1985, בהיותו בן 36, הוא נבחר לנשיא. הוא לקה בכל הליקויים הרגילים של פוליטיקאי לטינו אמריקני, מבלי שהיו לו צדדי הזכות. הוא מילא את אמתחתו בכל טכסיס פופוליסטי אפשרי. הוא הבטיח לבער את העוני מבלי להסביר איך, הוא הבטיח לגאול את פרו מעריצותם של המוסדות הפיננסיים הבין לאומיים מבלי שידע לאן ללכת, הוא דיבר על אהבת מולדת מבלי שהיה מוכן לטפל ברצינות בבעיות יסוד.

כאשר הסתיימה נשיאותו, הוא הוריש לבא אחריו אסון עצום ממדים: היפֶּר-אינפלציה של 7,500 אחוז וּמרד אלים עד כדי ברבריות של לוחמי גרילה מאואיסטים. מאחר שהוא הכריז על שמיטה חלקית של חובות חיצוניים, פרו נוּדתה מכל חברה פיננסית הוגנת. ההכנסה השנתית לגולגולת הצטמקה ב-20 אחוז, והעוני גדל בשליש. גארסיה עצמו נחשד בלקיחת שוחד, אפילו בקשרים עם יחידות חיסול ועם סוחרי סמים.

הוא נמלט מפרו ב-1992, וחזר אליה רק לאחר שמונה שנים. פרו התנסתה בכל מיני נסיונות לא-נעימים, שעיקרם היה המאמץ לתקן את מה שעולל לה גרסיה. לא היה עניין סביר פחות מחזרת גרסיה אל השלטון. מי ירצה להושיב בארמון הנשיא את האיש אשר ישיבתו הקודמת שם קירבה את ארצו להתמוטטות?

אבל הוא חזר, בקיץ 2006. תומכיו המסורתיים עשו יד אחת עם מתנגדיו המסורתיים, כדי להרחיק מן השלטון דמאגוג פופוליסטי אפילו יותר ממנו. אנשים, שנשבעו כי ידם תיבש לפני שיטילו פתק הנושא את שמו, הטילו פתק הנושא את שמו. שיעור נצחונו היה גדול הרבה יותר מזה שהביא אותו לשלטון בפעם הראשונה. הוא הבטיח לפרואנים שלמד את לקחי טעויותיו. גם כך, פרואנים ולא-פרואנים שִפשפו את עיניהם בתדהמה.

“המעשה בהזדמנות שניה”, מכריזה הכותרת בעתון פרואני למחרת נצחונו של אלאן גרסיה, חמישה ביולי 2006, שש עשרה שנה לאחר אסון נשיאותו הראשונה

מתי יתחיל מחר?

בישראל אין זה כלל מן הנמנע שלא אלאן גרסיה אחד, אלא לפחות שניים ייאבקו על השלטון בבחירות הבאות. כל אחד מהם זכה בשעתו להיחשב לראש הממשלה הגרוע ביותר עד זמנו. כל אחד מהם השאיר מורשת פוליטית של קיטוּב ושל ציניות. כל אחד מהם ניסה להיאחז בשלטון בכל כוחו, מבלי לדעת בדיוק בשביל מה, או לפחות מבלי שהצליח להסביר. כל אחד מהם בילה את השנים שעברו מאז בנסיון בלתי פוסק להיוולד מחדש. תחייתו המלאה או החלקית של כל אחד מהם היא אילוסטרציה לא מחמיאה למיעוט הכשרונות בחייה הציבוריים של ישראל.

בנימין נתניהו ואהוד ברק מייצגים מַפָּלָה של תהליך הברירה הטבעית, או שהם מייצגים תהליך מעורר הערצה של התאוששות אישית ושל מחילה ציבורית. הם בוודאי מבטאים את התקרבות ההרגלים של קרנות הגידור בוול סטריט ושל הפוליטיקה הפרלמנטרית בירושלים.

מה מעניין שאחד הסרטים הפופולריים ביותר אצל נוצרים אוונגליסטים בארה”ב בשנים האחרונות היה Groundhog Day, שתורגם לעברית “לקום אתמול בבוקר”. ביל מארי הוא חזאי מזג אויר, בעל תכונות אישיות בלתי נסבלות, בתחנת טלויזיה פרובינציאלית. הוא נשלח לחזות את המזג מפסטיבל החורף השנתי בעיירה במדינת פנסילבניה.

הוא חוזר ומתעורר בעיירה הנידחת בוקר אחר בוקר, וּמגַלֶה שהוא מתעורר באותו בוקר עצמו. הואיל והכול חזוי, והואיל ואין עוד מחר, למניפולציות הירודות שלו אין עוד תוצאות. בהדרגה הוא מוותר עליהן, ומגלה את היתרונות המפתיעים של האזנה, של סלחנות ושל אהבת בריות. כאשר הוא משלים את נצחונו על עצמו, וזוכה באהבת האשה הכמעט-מושלמת, הוא מצליח להתעורר בבוקר ולגלות שמחר סוף סוף הגיע.

“לקום אתמול בבוקר” הוא מן הסרטים הפופולאריים ביותר באמריקה, לפחות עד כמה שאפשר להסיק מתכיפוּת ההקרנה החוזרת שלו בתחנות טלויזיה מקומיות וּבערוצי כבלים. אבל אין זה עניין שגרתי שהטעם הכללי מתיישב עם טעמם של האוונגליסטים שונאי-הוליווד. זה קרה, מפני שחזאי הטלויזיה הצליח להיוולד מחדש, כאחד האוואנגליסטים.

אבל לקום אתמול בבוקר הוא רעיון מוצלח בערך כמו להירדם שלשום בלילה. החלום הרע תמיד חוזר.

התפרסם במוסף השבועי של ‘גלובס’, מארס 2007

תגובות יושמטו אם לא יעמדו בשני תנאים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת וחופשיות מִפּגיעוֹת אישיות; ויהיו חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית (היא לא תֵירָאֶה). כדאי גם לשמור את התגובה לפני השארתה. אם היא אינה מופיעה בפעם הראשונה, אין זה מפני שהיא “צונזרה”, אלא מפני שבאג מסתורי מקנן במערכת. נסו-נא פעם נוספת. 

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

6 Responses to “לקום אתמול בבוקר, להירדם שלשום בלילה”

  1. גל הגיב:

    במידה ואתה לא סורק את התמונות בעצמך, האם תוכל לצרף קישורים למקורות?

  2. יואב קרני הגיב:

    אני סורק בעצמי.

  3. משה שי הגיב:

    Democracy ,is two wolves and a lamb ,voting on what to have for lunch.

    Benjamin Franklin.

    הכבשים הטפשים(ציבור הבוחרים) עומדים לבחור את הזאב הזה,או ההוא.ומה יהיה התפריט של ארוחת הצהריים? כבש בתנור,כמובן.

    באשר למשחק של הבורסה,אז הנה.

    http://www.hermes-press.com/WSupdate2.htm

  4. צביקה הגיב:

    גרינספן לא הזרים בעצמו את הכספים שהצילו את LTCM. הוא (יותר נכון בנק הפדרל רזרב של ניו יורק) ארגן קונסורטיום של חברות פרטיות שיעשו את זה. כל החשודים הרגילים השתתפו: דויטשה בנק, סלומון סמית ברני, ג’יי פי מורגן, מריל, CSFB וכו’.

    מה שכן, הוא גם דאג שלמייסדי הקרן יוותר חלק של 10% בבעלות עליה, גם לאחר ההזרמה, למרות שהיא הגיעה למצב שבו הערך הנקי של נכסיה היה פחות מאפס. הרבה ביקורת הוא חטף על ה”צדקה” הזו, ובצדק.

    ואגב צ’רצ’יל – גם הוא היה ספקולנט פיננסי לא קטן. בביקור בניו יורק שתוזמן היטב בדיוק לשיא של סוף שנות העשרים, הוא השקיע כסף רב שירד לטמיון בהתרסקות שבאה אחר כך. חוץ מזה, הוא היה נצר לשושלת מפוארת של ספקולנטים: סבו מצד אמו, לאונרד ג’רום, היה ידוע כ”מלך וול סטריט”, אחד מהפעילים הפרועים ביותר בשוק המניות האמריקאי של סוף המאה ה-19.

    אהבתי מאוד את הרשימה, יואב. אבל גם אחריה אף אחד מאיתנו לא קרוב יותר להסביר, איך לעזאזל המשוגנרים האלה מקבלים את אותה הזדמנות שנייה.

  5. יאיר הגיב:

    כמו תמיד אני אוהב לקרוא את הטור שלך הוא מלא הומור וסטירה וחבל שלא רבים כותבים כמוך

    עוד פוליטקאי אזורי שנהנה מאותו יחס אוהד ובמיוחד לאחר התבוסה הצורמת שקיבל מידי ישראל הוא ג’מאל עבד אל-נאצר שלמרות איכות השלטון שלו הוא היה פוליטיקאי מאוד נמוך אבל מבחינת הפופלאריות שלו והנכונות של בני עמו ובני האזור לסלוח לו ניתן למקם אותו במקום די גבוה ברשימה

    אתה יודע לשים את צ’רצ’יל ואת נאצר באותה כתבה זאת זילות (למרות ששמותיהם של שניים לא פחות טובים באיכות השלטון שלהם נמצאים שם)ולא ניכנס לזאת עכשיו ברצוני להעיר שאת צ’רצ’יל לא רצו לשמוע בפרלמנט הבריטי שהוא צעק
    וצלצל בפעמוני האזקה היות והשמאל הבריטי ראה בו מחרחר מלחמה והימין הבריטי פחד מאותן תוכניות מטורפות-דבר שבא לידי ביטוי גם במהלך מלחמת העולם השנייה שהוטל וטו על ראיון הפלישה של בעלות הברית דרך מרכז אירופה וזאת לאור כמות החיילים שהיתה אמורה למות ואי היכולת של אותן בעלות הברית לפרוץ את מונטה קסינו (בדיעבד), אם התוכנית של צ’רצ’יל היתה מתקבלת אולי פניה של אירופה במהלך חמישים השנה שלאחר המלחמה היו נראות אחרת

    אבל צ’רצ’יל יזכר כאיש שהיה המתריע בשער כגם כנגד הקומניזם וגם כנגד הפאשיזם ולימים זה שהגן על אותו אי ירוק ואולי בגלל זה למרות הכשלונות שלו ניתנה לו הנהלתה של המדינה שהיתה במשבר ולימים היא נתנה לו בשנית בשנות החמישים

  6. אלון ניסר הגיב:

    מאמר מרשים מעניין ואינטרדיציפלינארי כהרגלו המבורך של יואב
    בפוליטיקה הדרום אמריקאית יש עוד קאםבק בוי
    מרשים לא פחות – חזרתו של דניאל אורטגה מנהיג הסנדיניסטים לשלטון בניקרגואה לא מזמן
    גם זה פתק שרבים מאלו שהאמינו שלא יוטל שוב לקלפי התבדו (להבדיל כמובן אורטגה המשיך להתמודד בבחירות ב15 השנים שחלפו מתבוסתו הקודמת)

    אינני חושב שיש מיסתורין גדול בשובם של מנהלי השקעות “גדולים מהחיים” שוב לשוב- השילוב בין שוק שורי (בינתיים) לתאוות הבצע מסביר אותה די בקלות..

    גם בכלכלה הישראלית כידוע חוזרים אשפי בורסה כושלים – חלקם בגדול כמו אליעזר פישמן ורבים רבים אחרים, קטנים יותר – באדיבות הבנקים הממנים את חובותיהם-

Leave a Reply for יואב קרני