הרגעים האחרונים של שעת החסד

“הכרה בישראל והפסקת הטירור” היו פעם תנאי. עכשיו הן הופכות בהדרגה לאופציה. האם אפשר בעצם להסתדר גם בלי ישראל?

שוודיה. נו, טוב, שוודיה. לא נורא. אז היא החליטה לנהל משא-ומתן עם ממשלת חמאס-וּקצת-עבאס. ואולי גם הממשלה הבאה בצרפת תעשה כן. והקונסול הבריטי נפגש עם אסמאעיל האניה רק כדי לבקש על נפשו של כתבה BBC החטוף, אלאן ג’ונסטון, אבל אולי גם כדי להכין באופן דיסקרטי עידן חדש שיתחיל בקיץ, כאשר ראש ממשלה חדש ייכנס לבית מס’ 10 ברחוב דאונינג.

מה שמזכיר לי יום אחד, בדצמבר 1988. בַּבוקר התחילו לטפטף רמזים שארה”ב עומדת להכיר באש”ף. הרמזים הדקים התעבּוּ והלכו, עד שבא הטלפון, סמוך לשש בערב, “תפוס מונית, תגיע במהירות, המזכיר ידבר ב-6:30”.

“המזכיר” היה מזכיר המדינה ג’ורג’ שולץ. כמה דקות לאחר 6:30 הוא התייצב בחדר העתונות המפורסם, והודיע ביובש שארה”ב מכירה באש”ף, וּמתחילה מגעים דיפלומטיים עם נציגיו.

היה קשה לחשוד בשולץ שההודעה הֵסֵבָּה לו עונג. בשש שנות כהונתו יצאו לו מוניטין של יְדיד ישראל. ב-1985, התערבותו הצילה את כלכלתה (סטנלי פישר היה שליחו המיוחד של שולץ לענייני ההצלה). ריצ’רד שיפטר, מִבּכירי היהודים בממשל רייגן, תיאר אז את שולץ “אחד מל”ו צדיקים” (שכה אחיה, באוזניי שמעתי).

אבל לשולץ לא היתה ברֵרה. 13 שנה קודם, ארה”ב העמידה תנאי כפול להכרה באש”ף: הפסקת הטירור – והכּרה בישראל. איש לא העלה בדעתו שמשהו מעין זה יתרחש, והנוסחה נועדה רק להניח את דעתה של ישראל. והנה, בדצמבר 1988 הודיע יאסר ערפאת כמי שכפאו שד שהוא מקבל את שני התנאים.

צריך למהר ולהוסיף שרוב ארצות העולם לא קיבלו את נוסחת 1975 של ארה”ב. כמעט כל עיר בירה אירופית אירחה משרד של אש”ף הרבה לפני 1988, ושרי חוץ אירופיים היו סרים מעשה שִגרה אל משרדו של ערפאת בתוניס.

זה נכון. אבל לא הרי הימים שלפני 1988 כהרי הימים שאחריה. ב-1988 נקבע סטנדרט חדש. אש”ף, עדיין “הנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני”, התחיל להישפט על יסוד הסטנדרט הזה. על יסוד ההתחייבות הכפולה, לא-טירור-כן-הכרה, ישראל הרשתה לערפאת לכונן את “הרשות הפלסטינית”.

פלסטין? ממשלה? נשיא?

כפי שהיה אפשר להקדים וּלנחש, לא יצאו ימים רבים והכול, או כמעט הכול, התחילו לכנות את הרשות הזו “פלסטין”, את הנהלתה “הממשלה הפלסטינית”, ואת יושב ראשה “הנשיא”. אבל “פלסטין”, “ממשלה” ו”נשיא” לא היו ולא נבראו במובן הזה שלא היה להם כל תוקף בחוק הבין לאומי. הרשות הפלסטינית מעולם לא היתה ריבונית, וּבִגבולותיה לא הכיר איש בין השאר מפני שלא היו לה גבולות. היא היתה קיימת כל זמן שהסכמי אוסלו היו קיימים. והסכמי אוסלו היו קיימים כל זמן שההן הכפול עמד בתוקפו.

אוסלו לא הביאה בחשבון הרבה דברים, למשל שהרשות החד-מפלגתית של אש”ף תצמיח בחירות דמוקרטיות, והמנצחים בהן יהיו מתנגדים קנאים של ההסדר שאיפשר אותן.

ההמשכיות של נתניהו: חותם הסכם עם ערפאת בבית הלבן, אוקטובר 1998

גם בישראל עלו לשלטון מתנגדי אוסלו, ב-1996. אבל ממשלת נתניהו קיבלה עליה את עול ההמשכיות: לממשלות אין ברירה אלא לעמוד בהסכמים שחתמו קודמותיהן. בהיעדר המשכיות, ממשלות חדשות היו יכולות לשמוט חובות, לפרוץ גבולות, לשדוד בנקים, לעבור באדום ולדבר מבלי להצביע. בלי עֶקרון ההמשכיות אין יחסים בין לאומיים.

העם הפלסטיני הואיל להחליט באופן דמוקרטי, שבעצם אין לו חשק למלא אחר הכללים, ולכל הרוחות ההמשכיות. ממשלת חמאס השיגה מעט מאוד, חוץ מזה שעצם נוכחותה התחילה להרגיל את הקהילה הבין לאומית לַהפיכוּתָה של נוסחת התנאי הכפול. הכרה בישראל יורדת לה לאיטה ממדרגת תנאי למדרגת אופציה.

יתכן שאין צורך להתייחס ברצינות מוגזמת אל מחשבותיו של ג’ורג’ סורוס בענייני המזרח התיכון, אבל הציטוט שלהלן ראוי לרצינות, מפני שהוא מייצג הלוך-מחשבה מתפשט והולך.

שינוי בעמדת חמאס על הכרה בישראל, כתב סורוס זה לא כבר, “צריך להיות תנאי להסדר [סופי] לכשיבוא; אין הוא צריך להיות תנאי מוקדם למשא-ומתן”.

אין כנראה צורך לחשוד בסורוס שהוא מתנגד לקיום ישראל. יש לעומת זאת צורך לחשוש שֶהֶגיוֹנוֹ יהפוך בהדרגה למטבע דיפלומטי סחיר וּבר-המרה. הכרה בישראל תֶחדל להיות מובנת מאליה. לפלסטינים – ש”נציגיהם הלגיטימיים” כבר חתמו על הכרה – תהיה הרְשות הסבירה, המובנת וההגיונית לחזור בהם מן ההכרה: לחזור בהם קצת, או לחזור בהם הרבה; לחזור בהם לזמן קצר, או לחזור בהם לזמן ארוך.

האם ישראל תתקיים עד 2020?

על הפרק הבין לאומי מתייצב בהדרגה עניין חדש וּמבשׂר רעות: שאלת הלגיטימיות של ישראל. היא עומדת עכשיו במרכזו של ויכוח בעל טונים צורמים מאוד בארה”ב. בינתיים הוויכוח פוסח על המערכת הפוליטית, ומוגבל לדפי העתונים, אבל אולי לא לאורך ימים.

מה ישראלים צריכים ללמוד מזה? נדמה לי שבראש ובראשונה הם צריכים ללמוד עד כמה זמניוֹת הן הנחות היסוד שלהם. ישראל נפרדת בייסורים מהנחת עליונותה האסטרטגית. ישראל תיפָּרד עוד מעט מהנחת עליונותה הטכנולוגית. יום אחד אולי יהיה על ישראל להיפרד מן הציפיה שהדמוקרטיות המערביות, לפחות הן, לא יסכימו לשקול מחדש את עצם הלגיטימיות של קיומה.

“האם ישראל תתקיים עד שנת 2020?”, שאל לפני כמה חודשים פיטר אוֹזנוֹס, מו”ל ניו יורקי מפורסם, את ריצ’רד כהן, בעל טור ותיק ב’וושינגטון פוסט’. כהן, המתאר את עצמו כִּידיד ישראל, חיווה בקיץ שעבר את דעתו, שהקמת ישראל היתה “השגיאה הגדולה ביותר”, והציע לישראל “לא לשכוח את זה”. הוא לא קרא לתיקון השגיאה. אבל זו מסקנה בלתי נמנעת. וּמה? אימפריות ענקיות היה אפשר לפָרֵק בן לילה, ואת המדינה הזעירה ההיא לא יהיה אפשר לפרק?

הרושם מכאן, זאת אומרת ממרחק של 8,000 ק”מ, הוא שהוויכוח הציבורי בארץ אינו עוסק די הצורך בשינויים האלה. אפשר לפטור אותם ב”אנטישמיות” (אם הדמויות הפועלות אינן יהודיות), או ב”שנאה עצמית” (אם הן יהודיות). אפשר לעומת זאת להיגמל מאיפיונים פתולוגיים, ולהתרכז במה שמשתמע מן השינויים.

שעת החסד של ישראל התארכה מאוד. לישראלים נדמה שהם קורבנות תדירים של אי צדק. למעשה, העולם המערבי נהג בהם אורך רוח יחסי. במקומות אחרים, בסכסוכים אחרים, המערב החיל אמות מידה הרבה יותר נוקשות. אבל גם אם יש מידה של אי צדק (ולפעמים אמנם יש); וגם אם מדינה יהודית קטנה רשאית לצַפּוֹת לקצת יותר הבנה לִפחדיה ולִמצוקותיה, מוטב להתחיל להביא בחשבון ששעת החסד מסתיימת והולכת.

השאלה היא מה אפשר לעשות ברגעיה האחרונים של שעת החסד, כדי להועיל לאורך ימיה של ישראל: לצאת למלחמת מֶנַע נגד איראן. או להחזיר את בנימין נתניהו לשלטון. או להודיע לעולם החיצון שהגיע הזמן לדיון בוויתורים היסטוריים תמורת תוצאות היסטוריות.

 

התפרסם במוסף השבועי של ‘גלובס’, 29 במארס 2007

 

תגובות צריכות לעמוד בִּשני קריטריונים: להיות עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולהיות חתומות בשמו המלא של הכותב, לצד כתובת דוא”ל אמתית.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

 

12 Responses to “הרגעים האחרונים של שעת החסד”

  1. עלאם עאקל הגיב:

    ההשקפה שלי לנושא הסטגנציה הישראלית.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/801925.html

    תגובה מס’ 10 עלאם עאקל

    אם המדינה הפ`לשתינאית לא תקום בהקדם,המדינה הדו-לאומית תתהווה

    דה-פ`קטו.

    כמו שכתב כותב המאמר:
    “ואכן, קיים כנראה קשר בין “החזון” לבין המצב בשטחים. כשיתברר שמדינה פ`לשתינית לא תקום, ייהפכו מסמכי הציבור הפ`לשתיני בישראל לתוכנית הפוליטית של כלל הפ`לשתינאים, בישראל ובשטחים.”

    מהו אותו החזון.

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?more=1&itemNo=797641&contrassID=2&subContrassID=21&sbSubContrassID=0

    דרישות הציבור הערבי: זכות וטו על החלטות ואוטונומיה תרבותית.
    ועדת המעקב של ערביי ישראל הציגה את “מסמך החזון העתידי של הערבים בישראל”.

    הזמן פועל לרעת ישראל.

    מה שהיה אפשרי בעולם לפני 100 שנה,לא היה אפשרי לפני 50 שנה.כמו לדוגמא:פלישת ארה”ב להוואי,וסיפוחה לרפובליקה של ארה”ב.
    או לדוגמא:הבריטים יכלו לצאת למלחמה לשמירת האמפריה שלהם בדרום אפריקה, בסוף המאה ה19 ,אבל הצרפתים לא יכלו לעשות את אותו הדבר בהודו-סין ובאלג`יריה ,בתחילת המחצית השניה של המאה ה-20.
    ישראל היתה אפשרית ב-1948.אז עוד לא היו מצלמות הCNN ואל-ג`זירה.
    ספק גדול אם היתה יכולה לקום ב-1968. אבל ב-1998 היא היתה מטוטאת במהירות מסחררת מזירת ההיסטוריה.
    מה היה קורה אילו מצלמות של סי.אן.אן,או אל-ג`זירה, היו מעבירות בשידור חי את מבצע דני, את מבצע דקל, את מנוסת ערביי יפו אל הים ,את גירוש ערביי רמלה ולוד,או את הטרנספר של ליברמן ב2007 .
    העולם השתנה-משתנה, ציפיותיו השתנו-משתנות, עכבותיו השתנו-משתנות.
    מה שהיה,עוד מעט כבר לא יהיה.
    אם לא תקום מדינה פ`לשתינאית בגבולות 67 ,ומהר,המדינה הדו-לאומית תתהווה דה -פקטו.

    ישראל בגבולות 1967?
    כן.לקחת.
    עוד מעט היא אפילו לא תהיה אופציה.עוד מעט ההזדמנות תפוספס,והדלת תסגר.או אז הרעיון של המדינה הדו-לאומית יתפוס ,ולא יהיה מנוס מהקמת מדינה דו-לאומית.
    יש לישראל מה לתת.את השטחים.זהו מטבע עובר לסוחר,היכול לקנות לישראל פסק זמן ואורך נשימה.
    עוד 10 או 20 שנה העולם כבר לא יתבע מישראל לעשות ויתורים של שטח.אלא,ישראל תתבע להעניק זכויות אזרחיות מלאות,לכל הפ`לשתינאים החיים תחת שלטון ישראל.והואיל ולא תקום מדינה פ`לשתינאית,בהיעדר נסיגה לגבולות 67 ,אזי זכויות האזרח האלה ייתבעו בשביל כל הפ`לשתינאים ,אשר נמצאים מערבה מנהר הירדן.
    ואולי,בעצם,כמו שאומרים,ישראל כבר איחרה את הרכבת.
    ללא הקמת המדינה הפ`לשתינאית,אם יעמדו בעינם התהליכים הדמוגרפיים, והתחלת המערכה של ערביי ישראל לטובת אוטונומיה פוליטית ותרבותית תצבור תמיכה עולמית,אז רעיון המדינה הדו-לאומית הוא בלתי נמנע.
    העולם יכפה את המדינה הדו-לאומית על ישראל.

  2. יואב קרני הגיב:

    אני מרשה לעצמי להעיר ששני השלישים התחתונים של המסר הקודם הם ציטוט כמעט מדויק של רשימה שפירסמתי ב’גלובס’ בפברואר 2004, והיא ניתנת גם באתר הזה
    http://www.notes.co.il/karny/4841.asp

    אני מניח שכותב המסר לא התכוון לעורר את הרושם שהוא בעל הדברים. הסדר הטוב מחייב לייחס ציטוטים למקורם.

    הכותב גם לא עמד בתנאי הזיהוי המלא. אני חוזר ומזכיר שמסרים לא מזוהים יושמטו. הוא אולי לא שם לב.

  3. עמוס באר הגיב:

    לפי חשבון שערכתי העם היהודי חי עצמאי בארץ ישראל כ-500 שנה. האם יתכן שצורת קיום זאת היא לא דרכו הטבעית של העם הזה להשתמר? מאידך, לאור תהליך החילון שעברנו ב-130 השנים האחרונות האם יש לנו קיום ללא מדינה עצמאית? דומה שצריך שיתקיים דיון בנושא הזה שלמסקנותיו צריך שתהיה השלכה על התנהלותנו במרחב בו אנחנו חיים.

  4. דוד כפרי הגיב:

    לא ריכזה את ביציה בסל אחד.
    למדינה אין אפשרות כזו.
    אם תאבד ישראל היהדות – לפחות האורתודוכסית – תמשיך להתקיים, ובעוד מאות שנים, מנקודת מבטם של יורשי הרבנים עובדיה וש”ך, הציונות תיראה כעוד כת משיחיסטית-שבתאית.

    זה עלול לקרות, וזו שאלה מאוד מענינת איך למנוע זאת…

  5. שולמית הגיב:

    שלום יואב

    מעניין אף כי מפחיד

    ובכל זאת חג שמח
    שולמית

  6. מאיר דויטש הגיב:

    יואב, כרגיל מעניין וכמו שלפעמים – קצת מפחיד ומאיים. בהינתן המבנה הפוליטי הקיים וגובה (נמיכות?) הקומה של השלטון הנוכחי והמחליפים הפוטנציאליים, מה יותר סביר שיקרה? אני חושב שגרירת הרגליים תימשך ונראה תהליכים ארוכים יותר ממה שאתה צופה.

  7. שלומי שטרית הגיב:

    “או להודיע לעולם החיצון שהגיע הזמן לדיון בוויתורים היסטוריים תמורת תוצאות היסטוריות.”
    תקן אותי אם אני טועה, אבל האין זה בדיוק מה שממשלות ישראל מאז 1992 מביעות? והרי שורש הבעיה איננו, לדעתי, בויתורים שישראל מוכנה או לא מוכנה לותר, אלא באלה שהערבים מוכנים לקבל. יואב, אתה מתעלם מההשלכה החשובה ביותר, לטעמי, שיש לבחירת החמאס: שהערבים אינם רוצים ויתורים. הם אינם רוצים חלק ממה שהם רואים כשלהם. הם אינם רוצים בעזה וביריחו, בגושי הכפרים ובערים הגדולות. הם רוצים הכל, מהנהר לים. והם מוכנים לסבול לשם כך ולחיות בתנאים שבעיננו הם בלתי נסבלים.
    הדבר המפחיד ביותר העולה ממאמרך, יואב, הוא שאתה מציע שהם צודקים. אם רק יחכו מעט, ישראל תאבד את הלגיטימיות לקיומה. עוד קצת סבלנות מצדם, והעולם יתחיל להתייחס אליה כאל דרום אפריקה. מדוע, אם קיומה של העתידי של ישראל כה בלתי בטוח, שהם יסכימו לפשרה עמה?

  8. אוסי רז הגיב:

    בהחלט מקובלת עלי בקשתך לרשום שם מלא ודוא”ל, ודאי שרצוי שמי שכותב יהיו דברים סדורים ומנומקים מצד שני אני מאוד לא מחבבת צנזורה. לא ברור לי מדוע התגובה שלי למאמרך לא הופיעה. אני עדיין מקווה שזו טעות טכנית בלבד.
    אשמח לשמוע את הסברך בכתובת הדוא”ל המצורפת.

    בברכה,
    אוסי רז.

  9. יואב קרני הגיב:

    אוסי, אין לי כל מושג על מה את מדברת. לא ראיתי, וממילא לא צינזרתי.

    יש לרוע המזל באג במערכת: הודעה נכתבת ומשוגרת — ונעלמת כלעומת שבאה. אני יודע את זה, מפני שזה חוזר וקורה לי, וזה קרה לכמה מן הגולשים. העברתי את העניין לידיעת מפעילי האתר, אבל אני חושש שהבעיה לא נפתרה. צר לי.

    אני רק יכול להציע שהמגיב ישמור את המסר אצלו, יבדוק לאחר השיגור אם המסר נקלט, ויחזור וינסה במידת הצורך. משום מה, הנסיון השני בדרך כלל עולה יפה.

    אני חושד — חושד — שזה קשור בחומת-האש, firewall.

    אולי תנסי לחזור ולכתוב?

  10. נתי יפת הגיב:

    לעניות דעתי כל עניין ההכרה מיותר בכלל. אני יודע שאני קיים וחזק באופן יחסי, וזה מה שחשוב. החמאס מוכן להודנא ל-15 שנה בגבולות 67′? אני בעד הסכם, שמעצם חתימתו ומעצם הוויתור (הזמני, הטקטי, בסדר) על 78 אחוזי השטח, משתמעת הכרה.

    כל הסכם חלוקה, גם אם מוגבל באופיו, יעשה טוב לכל הצדדים, משום שהוא יאפשר דינמיקה של נורמליזציה, שבה הסיכוי לרעיונות שפויים לצמוח גדול הרבה יותר מבהווה. זה נכון כמובן גם לפנאי, לאנרגיות ולמשאבים כלכליים רבים הרבה יותר להפניה פנימה אל תוך החברה, עניין שישראל זקוקה לו היום מאוד.

    בעניין הקיום ב-2020? זה קשור באותו הסכם-ללא-הכרה… לא דומה הלגיטימציה של ישראל לא-כובשת לזו של ישראל הכובשת.

  11. יגאל רם הגיב:

    הי יואב, מדבריך בפוסט הזה עולה כאילו הזמן דוחק לעשות דבר מה. לא לגמרי ברור מה.
    שעת החסד התארכה. איזו שעת חסד בדיוק? אני לא חושב שיש איזושהיא מדיניות מעבר ל’הולד’ שאפשר לשחק עכשיו, לאור ההתרחשויות בזירה (חמאס, איראן וכו) ומרגיז אותי שמסובבי הספינים עושים כל מה שאפשר כדי לזוז מהעמדה הזאת, שבדמוקרטיה היא כנראה הכי קשה להנהגה, שחייבת כל הזמן להראות שינוי.

  12. תשובה לרשימתו של יואב קרני, הרגעים האחרונים של שעת החסדמאת מרדכי כפרי
    העמדה לפיה הקמת מדינת ישראל הייתה טעות  ב-1948,  כי לא ניתן לקיים מדינה יהודית בים של ארצות ערב, בנויה הגיונית על ההנחה

Leave a Reply for דוד כפרי