“כל מה שנשיא צריך להיות” — אבל לא יהיה (כנראה)

 

עתון בדרום קרוליינה מציג את הרשימה הבהחלט-לא-סופית של הטוענים לנשיאות. דרום קרוליינה היא אחת משלוש התחנות הקריטיות הראשונות בעונת הבחירות המוקדמות. ויכוח הטלויזיה הראשון ייערך בה, בעוד שלושה חודשים. בשנת 2000 היא הצילה את מסע הבחירות של ג’ורג’ בוש מהתרסקות.

הרשימה הזו התפרסמה ב-27 בנובמבר 2006, וממילא אין היא מעודכנת, והיא גם טֶנטַטיבית, מפני שרוב הטוענים לנשיאות עדיין לא הודיעו רשמית את כוונותיהם.

 

בטור העליון, משמאל לימין: ג’ון מקקיין (רפובליקני), ברק אובאמה (דמוקרטי), הילארי קלינטון (ד), רודי ג’וליאני (ר).

 

בטור השני: ג’ורג’ פאטאקי (ר, לשעבר מושל מדינת ניו יורק), ג’ון אדוורדס (ד, לשעבר המועמד לסגן נשיא), ניוט גינגריץ’ (ר, לשעבר יושב ראש בית הנבחרים), ג’וזף באיידן.

 

בטור השלישי: ביל ריצ’ארדסון (ד, מושל מדינת ניו מקסיקו, לשעבר השגריר באו”ם), ביל פריסט (ר, לשעבר מנהיג הרפובליקנים בסנאט), אוואן באיי (ד, סנאטור ממדינת אינדיאנה ובנו של מועמד לשעבר לנשיאות), אל גור.

 

בטור התחתון: מאייק האקאבי (ר, מושל מדינת ארקאנסו); מיט רוֹמְני (ר, לשעבר מושל מדינת מסצ’וסטס); טומי תומפסון (ר, לשעבר מושל מדינת וויסקונסין, אבי תכנית וויסקונסין הידועה יפה לישראלים); טום ווילסאק (ד, מושל מדינת איובה).

 

מן הרשימה הזו כבר הספיקו לצנוח שניים – ביל פריסט ואֶוואן באיי; והצטרפו אליה לפחות ארבעה – הסנאטור  הדמוקרטי כריסטופר דוֹד ממדינת קונקטיקט, מושל מדינת וירג’יניה לשעבר, ג’יימס גילמור (ר), וצירי הקונגרס דאנקן האנטר (ר, לשעבר יושב ראש ועדת הבטחון של בית הנבחרים), רון פול (ר, רדיקל ‘ליבֶּרטאריאני’, המאמין שלממשלה נועד תפקיד מינימלי. הוא מתנגד נמרץ של המלחמה בעיראק),  ודֶניס קוּסיניץ’ (ד, לשעבר ראש עיריית קליוולנד, שהתמודד על הנשיאות עוד ב-2004, וזכה בתמיכה מבוטלת).

 

ברשימה חסרים עוד כמה שמות של מתמודדים אפשריים, שלא הודיעו על כוונותיהם, אבל אפשר שעוד יצטרפו. שם בולט אחד הוא זה של צ’אק הֵייגֶל, הסנאטור הרפובליקני מנֶבּראסקה, מבקר חריף מאוד של המלחמה בעיראק. אם המלחמה תוסיף להניב בשורות רעות לאמריקנים, אין זה מן הנמנע שכוכבו של הייגל ידרוך. הוא אגב גיבור מלחמת וייטנאם, בעל עיטורי גבורה והצטיינות.

 

ג’וזף רוֹבּינֶט בּאיידֶן (מימין) רוצה להיות נשיא ארה”ב. הסנאטור הוותיק ממדינת דֶלאווֶר הודיע על זה השבוע כמעט כבדרך אגב, בסוף ראיון טלויזיה ארוך.

החדשות, צריך לומר, לא היו מרעישות במיוחד. עד כמה שהצלחתי לבדוק, אף עתון אחד באמריקה לא פירסם את הכרזת באיידן בעמודו הראשון. אפילו עתונים בדלאוור דחקו אותן לעמוד פנימי.

לא קשה לנחש את הסיבה. באיידן מזדנב סמוך מאוד לתחתיתם של סקרי דעת הקהל. סקר במדינת איובה (Iowa) – התחנה הראשונה במערכת הבחירות המוקדמות – הראה בחודש שעבר שרק 5% מן המצביעים הדמוקרטיים תומכים בו. בסקר ב’וול סטריט ג’רנל’ בחודש שעבר, ל-44% מן הנשאלים לא היתה דעה על באיידן, או שהם לא שמעו מעולם את שמו. רק ל-3%, כגודל סטיית התקן, היתה “דעה חיובית מאוד” על הסנאטור.

אין זה מפני שלאמריקנים לא היתה ההזדמנות לשמוע על באיידן. מעט מאוד חברי קונגרס בוושינגטון משתווים לו במידת בכירוּתם, בהֶקף נסיונם וּבִתכיפוּת התבטאויותיהם הפומביות.

באיידן נבחר לסנאט בפעם הראשונה ב-1972, כאשר היה בן 30, טירון פוליטי עם נסיון של חבר מועצה מקומית במדינת דלאוור. מאז הוא חזר ונבחר עוד ארבע פעמים. הוא רכש נסיון מדיני שיש למעטים מאוד בוושינגטון. הוא השתפשף בַּשוּחוֹת הפוליטיות.

במשך שמונה שנים הוא ישב בראש ועדת המשפטים רבת העוצמה, זו המאשרת מינויים של שופטים עליונים. במשך שנתיים הוא ישב בראש ועדת החוץ, לפני שהפטיש חזר לידי הרפובליקנים. החודש הפטיש חוזר אליו, וּממשל בוש עוד ישמע ממנו.

 

ידיעותיהם? נסיונם? קִסמָם? אלמוֹניוּתם?

איש עתיר נסיון כבאיידן היה אל-נכון מועמד טבעי לראש ממשלה כמעט בכל דמוקרטיה פרלמנטרית מערבית. מדוע אם כן סיכוייו מוכרחים להיחשב לזעומים בדמוקרטיה האמריקנית?

אלמוניות בפוליטיקה האמריקנית יכולה להיות זמנית מאוד.

ב-1974, מושל אלמוני ממדינה דרומית החליט להתמודד על מועמדות הדמוקרטים לנשיאות. משימתו הראשונה היתה להרגיל אנשים לִשמו וּלתַוֵי פניו.

הוא התנדב איפוא להופיע בשעשועון טלויזיה, שבו חברי הצוות צריכים לגַלות את זהות אורחיהם באמצעות מספר מוגבל של שאלות. גם כאשר הם גילו שהאורח הוא מושל מדינת ג’ורג’יה, איש מהם לא היה מסוגל לנקוב בשמו.

שנתיים אחר כך, ג’ימי קרטר נבחר לנשיא ארה”ב.

זה בהחלט עשוי לקרות גם ב-2008. ב-1976, המצביעים הדמוקרטיים שיוועו לפנים חדשות, רעננות ולא-מוכתמות. גאלריה של מועמדים ממסדיים, ותיקי וושינגטון, הטילה עליהם שיעמום. ווטרגייט היתה עדיין זכרון טרי. “וושינגטון” היתה מלה כמעט גסה. אמריקה רצתה אנטי-וושינגטון, ובסופו של דבר קרטר היה היחיד שהתאים להגדרה.

כמובן, הסיבה העיקרית היא שזו דמוקרטיה נשיאותית, עם איפיוניים קיסריים. היא מטעימה פחות מדיי את ידיעותיהם של מועמדים ואת נסיונם, וּמִתפַּתָה בקַלוּת גדולה מדיי אל קִסמם האישי.

זה לא כל כל רע. לפעמים נסיון וִידיעוֹת הם אבני ריחיים על צווארה של המערכת, אמצעי לרוקן אותה מדינאמיות וּמֵהֶעָזָה. לפעמים נחוצים טלטלה גדולה ודם חדש, ומה לך טלטלה גדולה מהזרמת הדם הֶחדש ישר אל תוך הלִשכה הסגלגלה.

לפעמים זה יכול להיות רע מאוד. נשיאותו של ג’ורג’ בוש היא דוגמא מובהקת לסכנה הנובעת מהסבה חפוזה של פוליטיקאי פרובינציאלי ולא מלומד אל הנשיאות.

היסטורית, דווקא הדמוקרטים נטו לעשות ניסויים כאלה על בשר האומה. מאז 1960, שלושה מארבעת נשיאיהם היו אלמונים ומעוטי-נסיון כאשר הציגו את מועמדותם: ג’ון קנדי (1960), ג’ימי קרטר (1976) וביל קלינטון (1992). רק אחד התאים לפרופיל של ג’ו באיידן: לינדון ג’ונסון (1964). לשלושת הראשונים היו דמיון, העזה והתלהבות. אבל אין קושי להראות את המידה שבה חוסר נסיונם עמד בעוכרי ארצם.

חוכמת אנשים מלומדה היא, שכל אחד ממאה חברי הסנאט חושב את עצמו לנשיא בכוח (לא ציון מיגדרי. בסנאט יש כיום 16 נשים, שיא היסטורי). זה קצת משונה בהתחשב בזה שב-217 שנות הרפובליקה, רק שלושה נשיאים הוקפצו לבית הלבן ישר מן הסנאט.

אמריקנים מעדיפים בדרך כלל לשלוח אל הבית הלבן מושלים, או מושלים לשעבר. מ-1976, רק ארבע שנים היה לארה”ב נשיא שלא שימש מושל מדינה (ג’ורג’ בוש האב). ההיגיון? מושלים הם אנשים עם נסיון אקזקוטיבי, ונשיא הוא הרי האקזקוטיב הראשי, לא המחוקק הראשי. ומושלים כמובן באים מ”אמריקה האמתית”, לא מוושינגטון שאמריקנים אמתיים אוהבים לשנוא.

 

הַבָּרָק של ברק

סנאטורים שהיו מועמדים לנשיאות הנחילו לכל אחת משתי המפלגות העיקריות את מפלותיהן הגדולות ביותר מאז ומעולם: הרפובליקני בארי גולדווטר, ב-1964; והדמוקרט ג’ורג’ מקגאוורן, ב-1972. אף על פי כן, סנאטורים לא חדלו לנסות. האחרון היה ג’ון קרי הדמוקרטי, ב-2004. הוא נטל לעצמו לסגן סנאטור אחר, ג’ון אדוארדס.

סנאטור ותיק מאוד, ג’ון מקקיין מאריזונה, נחשב לבעל הסיכויים הטובים ביותר לזכות במועמדות המפלגה הרפובליקנית ב-2008. במפלגה הדמוקרטית, שני הטוענים העיקריים, על פי הסקרים, הם הסנאטורית הילארי קלינטון מניו יורק והסנאטור ברק אובאמה מאילינוי.

אובאמה הוא תופעה מיוחדת במינה, שווה ערך פוליטי של כוכב רוק. הדעות חלוקות אם הפופולריות העצומה שלו היא קוריוזית ובת-חלוף, או שהיא משקפת השתוקקות אל טלטלה חדשה, ממין זו שהקפיצה את קנדי, את קרטר ואת קלינטון אל הנשיאות.

הצלחה אפשרית של אובאמה לא תהיה תוצאה של נסיונו כסנאטור. עד לפני שנתיים וחצי, מעט מאוד אמריקנים ידעו את שמו. הוא היה חבר באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי. הוא אמנם שייך עכשיו ל”וושינגטון”, והעיר הזו מוסיפה להיות מלה גסה בלקסיקון הפוליטי – אבל הוא לא יתקשה להניף את הדגל הנכסף של אנטי-וושינגטון.

 

תרחיש האימים של לוגאר

את מצב הרוח הלאומי האמריקני תמיד קשה לכַמת. יש כל כך הרבה משתנים במשוואה, עד שסקרים הם בדרך כלל לא יותר מצילומי-מצב רגעיים. הכמיהה אל המטלטל הלא-ידוע עשויה בהחלט להתחלף בערגה אל יד מנוסה ובטוחה. אולי האמריקנים יגיעו למסקנה, שהם זקוקים לנשיא אשר לא יהיה זקוק לקורס במדיניות חוץ למתחילים.

לרפובליקנים היה מועמד פוטנציאלי כזה ב-1996. שמו ריצ’ארד לוּגאר, חבר בכיר בוועדת החוץ של הסנאט, מן האנשים החכמים והמאופקים ביותר בוושינגטון. הוא ניסה להתמודד על יסוד תרחיש אימים. תארו לעצמכם – הוא אמר לבוחרים במדינת ניו המפשר, המשוכה הגבוהה הראשונה של הבחירות המוקדמות – שטירוריסטים ישיגו נשק השמדה המונית, וישתמשו בו נגד ארה”ב. את מי הייתם רוצים לראות אז יושב ליד השולחן בלשכה הסגלגלה?

סיסמת הבחירות של הסנאטור היתה “ריצ’ארד לוגאר, כל מה שנשיא צריך להיות”. אבל המצביעים הרפובליקניים בניו המפשר הנחילו את הנצחון למועמד מחאה, פרשן הטלויזיה הרדיקלי פאט ביוקנן. לוגאר קיבל 5.2% מן הקולות, חמישי משבעה מתמודדים. זה היה סוף הדרך בשבילו. חמש שנים אחר כך, תרחיש הטירור וההשמדה ההמונית קרם עור וגידים, ואמריקה היתה יכולה בהחלט להיעזר בנשיא לוגאר.

עד סוף החודש שעבר, לוגאר היה יושב ראש ועדת החוץ של הסנאט. ג’ו באיידן הוא יורשו. נראה אותך, יגיד לוגאר לבאיידן, נראה אם תוּכל לַבָּרָק של ברק ולעוצמה הארגונית של הילארי.

“פיו [הגדול] של באיידן עומד בדרכו לנשיאות”.

הכותרת הלא מחמיאה הזו התפרסמה ב-7 ביולי 2006 בעמודו הראשון של ‘ניוז ג’רנל’, העתון הגדול בדֶלאווֶר, מדינתו של באיידן. היא תיארה אפיזודה, שבה באיידן הכריז, כנראה ללא כוונת זדון, כי אי אפשר עוד להיכנס לרשתות מזון פופולריות “אלא אם כן יש לך מבטא הודי קל”. המלים האלה התפרשו כבעלות גָוֶן גזעני

כמובן, אויבו הגדול ביותר של באיידן היה בדרך כלל באיידן: ספונטני מדיי, בוטה מדיי, מהיר חימה. יום אחד הוא התראיין ברשת הכבלים של פוקס. הוא דיבר כל כך מהר, בכעס כל כך רב, עד שהמראיין לא התאפק והעיר לו, “אתה צריך לעשות משהו בעניין הקפאין”.

ב-1987 באיידן נאלץ להסתלק מן המירוץ לנשיאות עוד לפני קו ההתחלה, לאחר שנתפס בגניבה ספרותית: הוא השתמש בנוסח נאום של פוליטיקאי בריטי מבלי להעניק את זכות היוצרים.

זה לא היה סתם פלאגיאט. זה החשיד את יושרו האישי של באיידן. אבל זה גם הציל אותו ממוות. זמן קצר אחרי כן הוא לקה במיפרֶצֶת (אנוּריזם). מסע בחירות מפרך היה הורג אותו, אולי על המקום. בהיעדר התחייבויות אלקטורליות, הוא יכול להתמסר להחלמה, ונעלם מעיני הציבור כמעט שנה שלמה.

המושב בסנאט חיכה לו – בסנאט, מִשוּרה ישחרר רק המוות – והוא יצא נִשׂכָּר משיטת הוותק הנוהגת בקונגרס. על פי השיטה הזו, החבר הוותיק ביותר של הסיעה הדמוקרטית בכל ועדה הוא מנהיג הסיעה. אם יש לדמוקרטים רוב, הוא נעשה אוטומטית יושב ראש הוועדה. (אצל הרפובליקנים השיטה קצת שונה, אבל זה עניין נפרד.)

 

ג’וזף באיידן (משמאל), בחברת מנהיג הסיעה הדמוקרטית בסנאט, הארי ריד. העמוד הראשון הזה של ה’וושינגטון טיימס’ הוא מ-23 ביוני 2006, כאשר הדמוקרטים היו מיעוט בסנאט, ומעט מאוד אנשים העלו בדעתם שריד יהיה מנהיג הרוב ובאיידן יהיה יושב ראש ועדת החוץ. הכותרת כאן, “הסנאט דוחה הסגת כוחות מעיראק”, נוגעת ליוזמה דמוקרטית שהוכשלה.

באיידן עצמו הציע תכנית משלו לפני כמה חודשים: חלוקה דה פאקטו של עיראק לשלוש מדינות, אם כי תישמר המסגרת הנומינלית של מדינה מאוחדת. אפשר לקרוא את פרטי תכניתו של באיידן ב’וושינגטון פוסט’, 24 באוגוסט 2006

 

תינוק הבּוּם מגשש

 

כאשר ניסה את כוחו בפעם הראשונה, באיידן היה הטוען הראשון לכתר מטעם מה שהסוציולוגיה העממית מכנה baby boomers, או התינוקות של הבום הגדול – זאת אומרת אלה שנולדו בעשר השנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השניה, כאשר האמריקנים עסקו במרץ יוצא דופן בהִתרבּוּת טבעית. (הדיוק מחייב להגיד שבאיידן בעצם נולד בזמן המלחמה, אבל זה עניין טכני, מפני שמכל בחינה אחרת הוא בן הדור של תינוקות הבום.) בסופו של דבר ביל קלינטון היה ראשון התינוקות בבית הלבן.

תינוקות הבום הזדקנו, צדעיהם האפירו, שערם נשר (אם כי אצל באיידן הוא נשר עוד לפני הרבה שנים. הוא היה אחד הפוליטיקאים הראשונים בוושינגטון שעשו השתלה). במרוצת כהונתו של הנשיא הבא, ראשוני התינוקות יֵצאוּ לפנסיה. אין זה כלל מן הנמנע שהנשיא הבא יהיה אחרון התינוקות בבית הלבן, בייחוד אם הוא ישרת שמונה שנים. אבל הינוקא ברק אובאמה – הצעיר מבאיידן ב-21 שנה – עוד עשוי לטרוף את הקלפים, ולהקדים את קִצוֹ של עידן התינוקות.

באיידן הודיע השבוע שהוא יקים “ועדת גישוש” (exploratory committee). ועדות גישוש פוטרות מועמדים מן הצורך לגלות את מקורות המימון שלהם. בדרך כלל הם דוחים את ההודעה הרשמית עד ספטמבר, 14 חודש לפני הבחירות. או-אז חלה עליהם חובת הדיווח המדוקדק.

אל נכון יהיו מועמדים שינשרו סמוך מאוד לקו הזינוק, מפני שהאויר בריאותיהם יאזל . חוכמת אנשים מלומדה היא שמצב הפיננסים של המועמדים בסביבות חודש יוני השנה יהיה ברומטר סביר של סיכוייהם – ישפיע על מידת נכונותם להטיל את עצמם ואת משפחותיהם אל הסיוט של מסע הבחירות הארוך והמפרך, שתחילתו בחורף ארקטי והמשכו בחום מהביל של קיץ. מאחר שהם יהיו רק בחזקת “מגַששים”, נשירה מן המירוץ תהיה פחות מכאיבה, ולא תטבע על מצחם אות קלון של תבוסה.

אני מקדים ומנחש, שבאיידן לא יהיה בין הנושרים המוקדמים. הוא ירצה לפחות להישָמע בוויכוחי הטלויזיה האין-סופיים של עונת הבחירות המוקדמות. אגב, הוויכוח הראשון ייערך כבר באפריל, שנה וחצי ויותר לפני הבחירות. נקל לשער איך הדברים האלה ישפיעו על תהליך קבלת ההחלטות ועל הטונים של הוויכוח הפוליטי. גם בְּרָגיל שום דבר בוושינגטון אינו חופשי מפוליטיקה וּמשיקולים אלקטורליים. אבל מכאן ואילך יהיה קשה לשמוע הגה אחד שצלילי 2008 לא יבקעו ממנו.

ביום חמישי השבוע, שימוע בוועדת החוץ של הסנאט סיפק לנו עדות ראשונה. קונדליסה ראייס קפצה לשם, כדי להגן על כוונתו של הנשיא להטיל עוד 22,000 חיילים אמריקניים למלחמת עיראק. היא פחות או יותר נִצלתה שם, ולא רק על גחלים דמוקרטיות. בוועדה יש 18 חברים. שניים מהם כבר הודיעו שהם מתכוונים להתמודד על הנשיאות, שלושה נוספים עומדים להודיע, או עשויים להודיע. 

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית).

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

22 Responses to ““כל מה שנשיא צריך להיות” — אבל לא יהיה (כנראה)”

  1. עומר לביב הגיב:

    מי הם שני הסנאטורים שהפכו לנשיאים?

  2. יואב קרני הגיב:

    בעצם עליי לתקן, היו שלושה. פרנקלין פירְס (1857-1853), וורן הרדינג (1923-1921) וג’ון קנדי (1963-1961). אולי אפילו היה כאן כישוף קטן: שני האחרונים מתו בשנה השלישית של נשיאותם, אם כי הרדינג מת מיתה טבעית.

    היו גם סנאטורים לשעבר שנעשו נשיאים – מרטין ואן ביוּרֶן (1841-1837), ג’ון טאיילר (אחריו), מילרד פילמור (1853-1850), ג’יימס ביוקנן (האחרון לפני מלחמת האזרחים), אנדרו ג’ונסון (יורשו של לינקולן), הארי טרומן, לינדון ג’ונסון, ריצ’ארד ניקסון; אבל חוץ מאחד (ביוקנן) – רק אחרי שעברו הכשרה כסגני נשיאים.

    היה גם ציר קונגרס אחד שקפץ במישרים מבית הנבחרים לבית הלבן, ג’יימס גרפילד (1881). הוא נורה בידי מתנקש, וּמת בייסורים גדולים בשנה הראשונה של נשיאותו.

  3. יואב קרני הגיב:

    רוגל — אכן, זה קרה רק היום, לאחר שכתבתי את הרשימה. תודה על התוספת. מעניין אם התמיכה בו תחרוג מגבולות הטעות הסטטיסטית.

  4. נמרוד ברנע הגיב:

    למאמר המלומד שספק אם אפשר למצוא כמותו בתקשורת הישראלית הפופולרית על הפוליטיקה האמריקאית בימנו אנו.

    כקורא וותיק ועקבי, הייתי שמח לפירוט על מספר דברים:
    1) רקע על ברק אובהמה, תיאור התגובות שלו בדעת הקהל הציבורית, המגזרים שבהם הוא חזק והיחס אליו בקרב הרפובליקנים, האג’נדה והמצע שלו.
    2) כנ”ל לגבי ג’ון מקיין, רק עם פירוט על מדוע הוא זוכה לאהדה כה גבוה גם בקרב הדמוקרטים המתונים והמצביעים העצמאיים – מה הופך אותו לרפובליקני פופולרי?
    3) מעמדו של הווארד דין, הכוכב הדועך מהבחירות הקודמות, שנבחר לראשות הדי.אן.סי, היה שותף מרכזי לניצחון בבחירות לקונגרס ויש כאלה שעושים קולות שהוא חוזר למירוץ.

  5. אורי קציר הגיב:

    ג’ו ביידן, כפי שציינת, אכן חסר סיכוי. תקרית הפלאגיאט תעמוד בעוכריו, משום שבפוליטיקה האמריקנית לא שוכחים מקרים מסוג זה. באווירה הנוכחית מועמד אפקטיבי צריך להיות בעל תדמית של כוכב נוסח אובאמה או אדם שנהנה מהערצה חסרת גבולות בשל יכולותיו המנהיגותיות.

    רודי ג’וליאני הוא אחד כזה. אין לי מושג עד כמה ירקיע שחקים הקמפיין שלו, מה גם שעד לפני מספר שנים הוא נאבק במחלת הסרטן ואני מניח שיהיה מי שיזכיר זאת. אבל השנים בהן כיהן כראש העיריה האהוד ביותר של ניו יורק ביובל האחרון ובעיקר תיפקודו האמיץ באותו 11 בספטמבר טראגי, הם דברים שחרותים בזכרונה של אומה שלמה. דומה כי לא יכולה להיות בחירה דמוקרטית ברורה יותר מאשר ג’וליאני – למעט, כמובן, התחרות העזה מצידו של גיבור מלחמת וייטנאם ומי שנתפס כאחד האנשים הישרים ביותר בקפיטול, ג’ון מקיין.

    לגבי הדמוקרטים – הם ייאלצו להתמודד עם התופעה של התמוסות הרתיעה האוטומטית שהייתה לשחורים במשך עשרות שנים מהצבעה עבור הרפובליקנים. לו אני הילארי קלינטון, הייתי מציע לברק אובאמה להיות סגני. ובמידה ויזכה אובאמה במינוי (או אדוארדס, שעשוי להופיע מאחור כ”סוסח שחור”) הייתי מציע את הסגנות לביל ריצ’רדסון, מושלה האהוד של ניו מכסיקו. כשפחות פפחות שחורים מצביעים בבחירות לנשיאות וכשפאואל ורייס נחשבים כמודלים לההשתלבות מוצלחת של שחורים במפלגה הרפובליקנית, חשוב לפחות לסחוף את ההיספנים להצבעה עבורת מפלגת החמור.

  6. רוגל הגיב:

    הם כנראה באותו קנה מידה של ההצלחה של בארי גולדוואטר בזמנו. אני רק מקווה שההישג יהיה בהתנעת הדור הבא של הליברטאריאנים במפלגה הרפובליקנית ומתן תקווה לאלו שחרדים מהכיוון שבוש הוביל.

  7. יואב קרני הגיב:

    נמרוד — אני אכתוב עד זרא על הנושאים האלה בחודשים הבאים. מבטיח. בקצרצרה, אני אינני מעריץ במיוחד את אובאמה, ואני חושב שהפתיל שלו די קצר. אבל נראה.

    אשר למקקיין, התייצבותו החד-משמעית לצד שיגור 22 אלף חיילים אמריקניים נוספים לעיראק (הוא קורא לתיגבור זה חודשים) היא נועזת מאוד מבחינה פוליטית, וכנראה די הרסנית מבחינה אלקטורלית. אם התיגבור לא יעלה יפה, מקקיין יהיה הערת אגב.

    האווארד דין אינו ניכר ואינו נשמע, אם כי כמובן הוא תובע לעצמו אשראי מסוים על נצחון הדמוקרטים בבחירות לקונגרס. הוא ומוקטאדה אל סאדר. לא שמעתי את שמו בשום קונטקסט נשיאותי, והוא עתה זה החמיץ הזדמנות להתמודד על מושב מתפנה של ורמונט בסנאט.

    לאורי — אינני יודע אם הפלאגיאט של באיידן ייזכר בתור שכזה. אמריקנים הם שכחנים גדולים. הבעיה תהיה הרושם הלא-כל-כך נעים של אופיו והליכותיו של באיידן.

    ואם בעניינים אישיים אנחנו עוסקים — בעייתו של ג’וליאני אינה סרטן הערמונית. זה משהו שמיליוני גברים בגיל העמידה מתנסים בו, ורבים עוברים אותו בשלום. בעייתו האישית החמורה ביותר היא גירושיו הרעשניים מאשתו, לטובת עוזרת צעירה. לא במפלגה הרפובליקנית, בבקשה. (שלא לדבר על הליברליות המופלגת שלו בעניינים חברתיים: תמיכה בזכות האשה להחליט על הפלה; תמיכה בשוויון זכויות להומוסקסואלים, וכו’).

    הילארי/אובאמה נשמע על פניו זיווג מנצח. אבל (א) ספק אם אובאמה ירצה, בשביל מה לו; (ב) להרבה מאוד אמריקנים יהיה קשה להצביע בשביל אשה לנשיאות, או בשביל שחור לנשיאות. להצביע במכה אחת גם לאשה, גם לשחור, נו, זה יהיה מבחן אופי מעניין. אבל אם זה יקרה, התגובה הראשונה תהיה פרץ אדיר של התלהבות ושל טפיחה לאומית על השכם. אינני בטוח שאני יודע מה תהיה התגובה השניה.

    ביל ריצ’רדסון לפי שעה בקושי נרשם על המכ”ם הלאומי. אני שומע שיש לו “שלדים במְזָוֶה”, העלולים לרדוף אותו. אבל אישית, אילו הייתי אמריקני הייתי מתנדב למסע הבחירות שלו.

    להיספאנים אל תדאג. הם יצביעו באופן מסיבי לטובת הדמוקרטים. הרפובליקנים נעשו מפלגת שונאי המהגרים, וההיספאנים כבר פנו להם עורף בבחירות לקונגרס. בבחירות הבאות — אם הן יוכרעו בהפרש קטן — הקולות הקובעים יבואו מצד מעמד בינוני לבן במדינות המערב התיכון: אוהיו, מיזורי, מינסוטה, וויסקונסין.

    אבל, מי יודע.

  8. רוגל הגיב:

    הבחירות האחרונות הראו שמדינות המערב הולכות להיות מדינות המפתח בבחירות צמודות. נראה כי הדמוקרטים מתחילים להבין את זה ואף החליטו לערוך את ועידת המפלגה בדנוור.
    יהיה מעניין לראות איך ג’וליאני יצליח עם הימין הדתי. על פי הסקרים האחרונים הוא עושה עבודה טובה בתחום הזה. נראה שהם יהיו מוכנים לקבל אותו ע”מ להשאר בשלטון (ורודי הוא הסיכוי הטוב ביותר של הרפובליקנים כרגע – בעיקר בגלל המתינות החברתית שלו). ויותר מכך – הם ממש לא סובלים את מקקיין, למרות שהוא הרבה יותר קרוב אליהם מג’וליאני.

  9. יואב קרני הגיב:

    רוגל — אני אוהב את צלילי המלים האלה. יש בהם הד ל”לֵך מערבה, איש צעיר” של הוראס גרילי מאמצע המאה ה-19.

    אם המערב יפנה עורף לרפובליקנים, אין להם שום סיכוי. זו אולי סיבה למנות את ביל ריצ’רדסון למועמד, בהנחה (לא ודאית) שהוא יביא אתו נדוניה מערבית: את ניו מקסיקו מדינתו, את אריזונה (אולי), את נוואדה (אין זה מן הנמנע), את קולורדו (מי יודע). זו נוסחת נצחון, “חומת אש” ששום רפובליקן לא יעבור, אלא אם כן שמו יהיה ג’ון מקקיין מאריזונה (מקקיין נגד ריצ’רדסון יהיה דרבי מערבי חסר תקדים).

    אבל הדמוקרטים יכולים לנצח גם בלי המערב. הם היו מנצחים ב-2004, אילו לקחו את אוהיו. בבחירות האחרונות לקונגרס הם ניצחו באוהיו, במיזורי ואפילו באינדיאנה. אם שתיים מן השלוש יצביעו בעד מועמד דמוקרטי ב-2008, הבית הלבן יכחיל.

    אבל מה מאוד הייתי רוצה שיצטרף אלינו מישהו התומך ברפובליקנים, ונוכל לדבר על האפשרויות של אסטרטגיית נצחון רפובליקנית.

  10. דני פ הגיב:

    זה קצת long shot בשלב הזה (עד בחירות 2008 יכולה לפרוץ מלחמה או שתיים), אבל איך שדברים נראים כרגע מועמד עצמאי – מישהו שישלב גישה ימנית פופוליסטית אך יתייצב בחריפות נגד מלחמת עירק – יוכל להשיג הישגים לא רעים בבחירות, במיוחד אם המפלגות הגדולות יציגו מועמדים שישקפו את הממסד הוושינגטוני (כמו שני המועמדים המובילים, ג’ון מקקיין והילרי קלינטון).

    מועמד כזה לא ינצח (וגם לא רצוי שינצח – נשיא אפקטיבי זקוק לגייסות בקונגרס), אך הוא יכול להשפיע על המרוץ בצורה דרמטית. מועמד עצמאי אפשרי – לו דובס, העיתונאי מ-CNN.

    איך שהוא קשה לי לראות את ג’וליאני כמועמד הרפובליקני; נכון, הוא היה ראש עיר מצליח והוכיח מנהיגות ב-9.11, אך בעולם של פוליטיקה של זהויות, הוא אינו פונה למגזרים המובילים של המפלגה הרפובליקנית – הוא פרענק קרח וגרוש מניו יורק, וזה הרבה יותר חשוב.

    אני לא רפובליקני, אבל יש לי סימפטיה מסויימת לרומני (Romney). נשיא לא-נוצרי יהיה דבר מגניב.

  11. דני פ הגיב:

    הסתכלתי מי זה בדיוק ביל ריצרדסון – מישהו יודע אם הוא חובש פאה נוכרית? ארה”ב אינה ממלכת ירדן ולא נראה לי שדבר כזה יכול לעבור בשלום.

  12. עומר הגיב:

    גבי הרפובליקנים, מה עם קונדוליזיה רייס?

  13. “הוא השתמש בנוסח נאום של פוליטיקאי בריטי מבלי לתת לו אשראי.”
    הייתי אומר שיש כאן בעיה קלה של שפה.
    הייתי מציע את “מבלי להביא דברים בשם אומרם”, או פשוט “מבלי לייחס לנאום את מקורו”

  14. יואב קרני הגיב:

    מקבל בתודה. אני זוקף את האשראי לזכותך.

  15. צביקה הגיב:

    אם יציעו לו את הסגנות מן הסתם יקח. למה לא? הוא צעיר, ויש לו עוד סיבובים בעתיד. הוא לא צריך לותר על מושב בסנאט (כפי שאדוארדס ויתר ב-2004), הוא יכול לרוץ בחינם. ואם הם גם יזכו אז הוא הפרונט ראנר ב-2014.

    לרוץ לסגן נשיא ולהפסיד זה לא גזר דין מוות פוליטי – פד”ר ובוב דול הם שתי דוגמאות, אפשר לרוץ לסגן נשיא ולהפסיד בלי לאבד סיכויים לראשות הפתק בעתיד.

  16. יואב קרני הגיב:

    אכן, התמודדות כושלת על הסגנות אינה מוכרחה להזיק למתמודד. אם הוא אלמוני, היא מזניקה אותו אל מרכז תשומת הלב. ג’ון קנדי ניסה להיות מועמד מפלגתו לסגן נשיא ב-1956, למשל.

    אבל לא תמיד. לפעמים אור הזרקורים אינו מחמיא, כאשר הפנים מכוסים חטטים.

    הקריירה הציבורית של ג’ק קמפ, למשל, הגיעה אל קיצה לאחר התמודדותו על כהונת סגן הנשיא לצד בוב דול, ב-1996. הימין הרפובליקני חשב שהוא היה רָפֶה ולא אפקטיבי (הוא היה ציר קונגרס מבריק, וכמובן שחקן פוטבול לשעבר, שהימין הרפובליקני רצה ביקרו עוד ב-1980: הוא היה מועמדם המועדף לסגן נשיא לצד רונלד רייגן).

    כיוצא בזה, ג’רלדין פרארו, האשה הראשונה (והיחידה) בנבחרת הלאומית. היא היתה אלמונית לפני 1984, כאשר וולטר מונדייל בחר בה למועמדת לסגן נשיא. לאחר פֶּרֶץ ההתלהבות הראשון היא קרסה. שבועות יקרים בוזבזו בדיונים על הַעֲלָמוֹת המס של בעלה וּקשריו המסחריים המפוקפקים. היא לא חזרה ונבחרה עוד לשום כהונה ציבורית (ניסתה להיבחר לסנאטור של מדינת ניו יורק, פעמיים, ולא ניצחה אפילו בבחירות המוקדמות של מפלגתה).

    ג’ון אדוארדס ב-2004: לא לגמרי ברור. הוא הושפל בידי סגן הנשיא דיק צ’ייני בוויכוח הטלויזיה ביניהם. צ’ייני, שהוא גם נשיא הסנאט, נתן לו ציון של “נכשל” בתור סנאטור, ועורר את הרושם הבלתי נמנע של משקל נוצה. זה יהיה אל-נכון הַקַו הרפובליקני אם הוא יהיה המועמד לנשיאות השנה. אני כשלעצמי חושב שיש בו ממש, אבל נראה מה יקרה.

    מועמדות לסגן נשיא חיסלה את הקריירה הציבורית של סרג’נט שראייבר, גיסו של ג’ון קנדי, שהיה המנהל הראשון של ‘חיל השלום’ האמריקני והממונה על המלחמה בעוני. הוא מונה בחיפזון למועמד לסגן נשיא בבחירות של 1972, לאחר שהמועמד הראשון נשר. הוא פרץ בבכי במוצאי יום הבחירות (שבו מקגאוורן נחל תבוסה איומה), וזה היה הסוף.

    שלא לדבר על האיש ששראייבר החליף, הסנאטור תומס איגלטון. במהלך מסע הבחירות שלו הוא נאלץ לאשר שקיבל טיפול פסיכיאטרי באמצעות הלם חשמלי (השיטה המזעזעת ההיא, שעדיין נהגה באמצע המאה ה-20 החשוכה). זה היה סוף הרלוונטיות של איגלטון בחיי הציבור.

    אתה מזכיר את בוב דול, שהיה מועמד לסגן נשיא לצד ג’רלד פורד, ב-1976. אני חושב שהוא הפסיד לא מעט מן החשיפה. מקובל להניח שהמועמד לסגן נשיא עושה את העבודה השחורה בשביל המועמד לנשיא, הוא “כלב הציד” של מפלגתו.

    במקרה של דול, הוא השתדל כל כך להצדיק את הציפיות, עד שמערכת הבחירות ההיא שיוותה לו דימוי של חורש-רע, מריר, שונא. (הוא הכריז אז שהדמוקרטים אשמים בכל המלחמות של המאה ה-20. עובדה, נשיאים דמוקרטיים ישבו בבית הלבן ב-1917 (כשאמריקה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה), 1941 (מלחה”ע השניה), 1950 (קוריאה) ושנות ה-60 (וייטנאם). הוא לא הצליח להיפטר מן הדימוי הזה בעשרים השנה הבאות, והוא דבק בו ללא תקווה כאשר היה המועמד לנשיא ב-1996.

    אני חושב שאפשר לכלול ברשימה גם את דן קווייל, שנבחר לסגן נשיא ב-1988 בגיל הצעיר מאוד של 41, והרבה לפני שהבשיל לכהונה כזאת. הוא היה סנאטור דינאמי ומבטיח לפני שג’ורג’ בוש האב הושיב אותו על הכסא הגבוה. החשיפה האכזרית הפכה אותו לבדיחה לאומית — ולפנסיונר פוליטי בגיל 45. אילו נשאר בסנאט, סביר להניח שהוא היה נעשה מועמד לנשיאות בזכות עצמו עשר שנים אחר כך. כאשר ניסה להתמודד בזכות עצמו, ב-2000, הוא מעד בשלב הראשון של הבחירות המוקדמות. עקבותיו פחות או יותר אבדו.

    סגנות הנשיא אינה ניתנת חינם. היא עלולה לגבות מחיר אישי ופוליטי. לי נדמה — ואפשר בהחלט שאני טועה — שאובאמה עדיין אינו בָּשֵל לחשיפה נשיאותית.

  17. צביקה הגיב:

    תודה יואב, אני שמח שהוצאתי ממך את הסקירה הנאה הזו. לעניות דעתי היא שווה מאמר בפני עצמה.

    לגופו של עניין, אם להוציא את אלה שחוסלו על ידי סקנדלים (איגלטון וכו’) ואת אלה שחוסלו על שום אזלת ידם ובינתם הדלה (קוויל), השורה התחתונה היא שמועמדות לסגנות היא הימור. אפשר להפסיד או להרוויח את כל הקופה. בניגוד אליך אני סבור שלאובאמה לא תעמוד סבלנותו, והוא ישים את הצ’יפים שלו על הרולטה.

    נחכה נראה.

  18. עמנואל ילין הגיב:

    איך זה באמת שלא שומעים יותר על ביל ריצ’רדסון?

    על הנייר הוא המועמד האידאלי: גם מושל (על כל מה שזה אומר, כמו שכתבת) פופולארי; גם ניסיון בינלאומי (שגריר באו”ם) שעכשיו הוא חשוב במיוחד; גם ניסיון בקונגרס; וגם ניסיון בממשל הפדראלי (מזכיר האנרגיה – תפקיד שקיבלתי רושם שהוא יותר חשוב ממה שעושה רושם כשכותבים את זה בעברית – המשרד חולש למשל על לוס אלמוס, וכל התוכניות הגרעיניות, ועד כמה שזכור לי זה גרם לו גם לכמה צרות). אז איך הוא “לא עלה על המכ”ם הלאומי”?

    ואילו שלדים יש לו בארון? גניבה ספרותית מ”שריף גודמן”? (http://www.youtube.com/watch?v=sMVtQBBZD2M) (-;

  19. עמנואל ילין הגיב:

    בהתחלה, גם אני חשבתי שזה רעיון מטורף לחלוטין שסנטור צעיר אחרי שנתיים בתפקיד יתמודד על הנשיאות.

    אבל אני מוכרח להודות, שאחרי ששמעתי אותו קצת מדבר, קיבלתי רושם לפחות ראשוני שזה בנאדם שיודע על מה הוא מדבר (בניגוד לאדוארדס שאני מסכים שהוא “משקל נוצה”).

    וחוץ מזה, יש באובאמה משוה יותר חשוב מהקסם האישי: הוא אחד המועמדים היחידים שהתנגד בזמן אמת למלחמה המטופשת בעיראק, ולא היה בעדה כשזה היה פופולארי, ונזכר להתנגד לה רק כשהיא איבדה את הפופולאריות – כמו הילארי קלינטון וג’ון קרי (ולפי מה שראיתי עכשיו בבדיקה מהירה בויקיפדיה האנגלית, גם ג’ו ביידן) . אז אם אל גור (שאני לא בטוח האם הוא התבטא בכלל בזמן אמת על המלחמה, אם כי בטוח שהוא יצא נגדה עוד לפני קרי ושות’) לא ירוץ, אובאמה יהיה המועמד הבכיר ביותר (עם כל הכבוד לדניס “כשישראל בונה משהו בשטח שלה זה גדר, אבל כשהם בונים משהו בטריטוריה הפלסטינאית זו חומה” קוסיניץ’) שהתנגד למלחמה עוד לפני שבוש התחיל אותה.

  20. אלון הגיב:

    מהר מדי גבוה מדי חזק מדי
    וכמדומני שלא האמריקאים בשלים למועמד כמוהו
    ובכלל נראה לי כרגע מודל דדלוס – עולה גבוה מדי ונשרף
    אפשר להשוות לקנדי אבל למרות הגיל והברק הוא נשען (בדומה להילארי) על משפחה רבת עצמה בפוליטיקה ובמפלגה ועל קשרים משמעותיים במעגלי הכוח
    לא ראיתי שכתבו על זה כאן אז אשאל
    האם לדעתכם האמריקאים בשלים למועמדת אשה דעתנית כמו הילארי?
    כמו שאני מקווה אגב.. עם רצי’רדסון בתור סגן נשיא)

  21. אלון הגיב:

    חלק מהבעיה עם התמודדות של סגני נשיא
    הודגמה בסוף ימי קלינטון העליזים
    אחד הדברים שהכשילו את אל גור (לטענת הפובליצסטים) הייתה תופעת שקראו לה אז clinton fatigue כלומר עייפות מקלינטו – סגן הנשיא מזוהה עם הנשיא המכהן שנוטה לגמור קדנציה שנייה על הברכיים (כפי שכתב יואב למעלה) ומתקשה לפתח הרגשה שהנשיאות שלו תהייה ממש שונה
    ובכלל להוציא בוש האב קשה לראות בעשורים האחרונים נשיא שבא ישירות מהסגנות -אלא ע”י הדחה /רצח/מוות של הנשיא
    כמו במקרה של טרומן, ג’ונסון, פורד
    אני חושב שקו המדיניות הפוליטי במינוי של מיני דיק צ’ייני לסגנות – כאלו שהם לא טוענים פוטנציאלים לכתר יהיה מקובל יותר בשנים הקרובות מאשר פוליטיקאים פעילים כמו שהיה בדרך כלל עד עכשיו..

Leave a Reply for אלון