איש השנה: לא, לא אתה. אוטוקראט הנפט

ולדימיר פוטין, מחמוד אחמדיניג’אד ואוגו צ’אווס מספקים את המודל לאיש השנה 2006: אוטוקראט הנפט. בניגוד לנסיכי הנפט של שנות ה-70, איש השנה שלנו אינו רודף בצע, אינו מהמר בקאזינו של מונטה-קארלו – ויודע מה הוא רוצה לעשות בכספי הנפט והגאז. הוא רוצה לשנות את המישוואה הבין לאומית, ולהחליש את כוחו של המערב. הוא שיכור-כוח, הוא מעוט-ניואנסים, והוא די מפחיד

 

השאלה “מה לעשות בכל התמלוּגים האלה” כמובן אינה חדשה. היא אפילו קודמת לעסקי נפט וגאז. היא נשאלה עוד באתונה העתיקה, על מִכרוֹת הכסף של לאוריום, והתשובה עליה מימנה את מלחמות ההתפשטות של אתונה ואת “תור הזהב” שלה.

אלכסנדר הגדול היה הרבה פחות גדול אילמלא עמדו לו התמלוגים ממכרות הזהב של מקדוניה. ורומא? היא התפשטה על חשבון קרתגו, גם מפני שלא סבלה את דוברי העברית ההם, אבל בייחוד מפני שחשקה במכרות הכסף של אפריקה ובמכרות הנחושת של ספרד.

אשר לספרד עצמה, תמלוגי הכסף והזהב של העולם החדש האריכו במקצת את טענתה למעמד של מעצמת-על, במאה ה-16, אבל לא הצילו אותה מפשיטת הרגל שהנחילו לה מלחמותיה הנצחיות באירופה.

קצת קשה להחליט מה קדם למה – התמלוגים לאימפריה, או  האימפריה לתמלוגים. סוף סוף לגרמנים היו אוצרות טבע עצומים עוד בימי הביניים, והיתה להם הטכנולוגיה המפותחת ביותר לכרות אותם, אבל הם היו זקוקים לאוצר הטבע הגדול ביותר – ביסמארק – לפני שכוננו אימפריה בסוף המאה ה-19. הבריטים, לעומת זאת, הסמיכו את עליית האימפריה שלהם להשתלטותם על אוצרות טבע.

והאימפריאליסט המרתק ביותר, ססיל רודס (Rhodes), רצה להשתמש בתמלוגי הזהב והיהלומים של אפריקה הדרומית, כדי להניח מסילת ברזל מקייפטאון לקאהיר, ולכונן את קיסרות אלף השנה של האדם הלבן.

במִשוואה הזו היתה ארץ-אם, שפיתחה תיאבון גובר לחומרי-גלם ולִשׂכִיוֹת-חמדה. בתמורה – אם תמורה היא – אמא הואילה למכור את מוצריה המוגמרים לילדי-חסותה. בריטניה שלטה בהודו, אף כי מבחינת הגודל והפוטנציאל האנושי היה הרבה יותר סביר שהודו תשלוט בבריטניה; והולנד שלטה ב”איי הודו המזרחית” (מה שקוראים כיום “אינדונזיה”), אף על פי שההיפך היה הגיוני יותר. עושרן של המושבות היה לעתים קרובות אסונם של תושביהן.


כוכב הנפט הראשון היה המלך פייסל, איש השנה של ‘טיים’ בינואר 1975.

אבל הוא לא ניסה לשנות את העולם

 

כלכלה תעשייתית בוגרת נהנתה פעם מיתרון אוטומטי על פני ספקי חומרי הגלם שלה. סוף סוף, מה יעשו הספקים, “ישתו את הנפט שלהם”? “יאכלו את יהלומיהם”?

מִתקפת-הנגד של הסַפָּקים התחילה ב-1960, כאשר חמש מפיקות נפט – ארבע מזרח-תיכוניות ודרום-אמריקנית אחת – התכנסו בבגדאד, וכוננו את אופ”ק. אבל יעברו 13 שנה לפני שהעולם יזהה את תווי פניו של אחד משליטי ארצות אופ”ק. המלך פייסל של ערב הסעודית נעשה האיש המסוכן ביותר בעולם בסוף 1973, כאשר הנהיג את אמברגו הנפט על ארה”ב (ועל הולנד המסכנה), וכאשר ייקר פי ארבעה את מחירה של חבית נפט.

האגרסיביות של קרטל הנפט העניקה השראה גם לסַפָּקים של חומרי גלם אחרים, מנחושת ועד פולי קקאו ובננות. הכול רצו לעשות שרירים. הזנבות הקולוניאליים ניסו לכשכש בכלב האימפריאלי. זה היה הזמן שבו אנשים תיארו את אירופה כ”מושבה של כוויית”, רעיון שסבירותו היתה מוכרחה להיחשב לנמוכה למדי 50 שנה קודם, כאשר לפרנסתם, כווייתים עם ריאות גמישות היו שוֹלים פנינים מִקַרקעית המפרץ הפרסי.

הנפט שלא הציל את האימפריה

כמעט משונה להיזכר שיצואנית הנפט הגדולה ביותר בתחילת שנות ה-70 היתה ברית המועצות (אף כי מעולם לא הצטרפה לאופ”ק). היא סיפקה את רוב הנפט שלה לגרורותיה, שהיו מאוגדות בקומקו”ן, הקהילה הכלכלית הלא-כלכלית ביותר של כל הזמנים. בקומקו”ן,המחירים היו ננקבים ב”רובלים של העברה”. הואיל ולא היה שוק חופשי – ממילא גם לא היה צורך בכללי התנהגות של שוק חופשי, או במטבע עובר לסוחר. ערכו הנקוב של הרובל בזמן ההוא היה משהו כמו 75 קופקות לדולר, אבל הוא ממילא לא היה בר-המרה, ושער החליפין לא עניין איש, בוודאי לא את השוק השחור במוסקבה.

אוצרות הטבע באדמתה היו צריכים להנחיל לברית המועצות תוחלת חיים ארוכה מזו של הקיסרות הרומאית. קצת יותר גמישות אידיאולוגית, קצת יותר ספֵקוֹת עצמיים, אולי קצת יותר חוש הומור היו יכולים להקפיץ את האימפריה הסובייטית מֵעֵבֶר למשבר הסיסטמי שהביא לבסוף את התפוררותה.

מֶה היה קורה אילו זקני הקרמלין החליטו, נניח ב-1975, לפתוח את תעשיית האנרגיה שלהם להשקעות זרות, במקום לבזבז זמן ומשאבים על סובייטיזציה של אנגולה (למשל)? אין כמעט ספק שענקי הנפט של צפון אמריקה ושל מערב אירופה היו עומדים בתור כדי לשַדרג את שדות הנפט המתמוטטים של הים הכספי ושל מזרח סיביר, וכדי להתחיל לפתח שדות נפט עם עתוּדוֹת מוּכָחוֹת או משוערות.

תנובת הנפט והגאז של רוסיה לבדה מעמידה אותה כיום סמוך לערב הסעודית, והרבה לפני ונסואלה, עיראק ואיראן. הוסיפו לזה את שדות הנפט של אזרבייג’אן ושל קזחסטן, ואת הגאז הטבעי של טורקמניסטן, והרי לכם אילוסטרציה איך היתה יכולה אימפריית הרֶשַע להיראות אילו האריכה חיים: עם הרבה-הרבה מזומנים – גם כדי לחתור תחת אושיות המערב, אבל בעיקר כדי לפתח את כלכלתה, ליצור תעשיה קלה, לכונן חברה צרכנית, וממילא לשַמר את גבולותיה הלא-טבעיים מבלי להקריב את זכותה הטבעית להוסיף ולשלול זכויות פוליטיות מנתוניה.

בקצרה, ברית המועצות היתה יכולה להיות כסין הרבה לפני סין, ובלי התלוּת הגוברת של סין במקורות אנרגיה זרים. מי יודע, אולי מהלך כזה היה אפילו מגדיל את הפריון הטבעי ברוסיה. כיום היא מאבדת מדי שנה אוכלוסיה שוות-ערך לעיר גדולה מתל אביב.

לפי נתוני BP (שכבר אינה קוראת לעצמה ‘בריטיש פטרוליום’), בשנת 2005 כמעט 15% של הנפט בעולם באו מברית המועצות לשעבר, 13.5% — מערב הסעודית. עתודות הנפט המוכחות של ברית המועצות לשעבר עומדות אולי על 120 מיליארד חביות, ומתוכן רק 72 מיליארד שייכות לרוסיה (בכל מקרה, העתודות האלה הן פחות מחצי עתודותיהן של ערב הסעודית ושל קנדה, ורק שליש מעתודות ונסואלה).

 


ולדימיר פוטין כרופא השיניים הלאומי. הכיתוב ברוסית, פחות או יותר, “בשחיתות, כמו בחורים בשיניים, יש לטפל — שאם לא כן…”

קריקטורה בכתב העת הרוסי ‘ארגומנטי אי פאקטי’

 

“אל תתעסקו עם רוסיה”

בנובמבר 2005 התבקשתי לבחור את איש השנה העולמי בשביל המוסף המיוחד ש’גלובס’ הוציא לרגל ועידת ישראל לעסקים. הצעתי אז את אוגו צ’אווס, נשיא ונסואלה. חשבתי שהוא מבטא שני דברים: את שקיעת מעמדה הדיפלומטי של ארה”ב – ואת עליית כוחו הפוליטי של הנפט.

אני מרשה לעצמי להגיד, שמאורעות 2006 לא הפריכו את ההערכות האלה. אדרבא, השנה היוצאת נתנה להן תוקף גובר. בתחילת דצמבר, השבועון ‘איקונומיסט’ מרח את ולדימיר פוטין על עמוד השער שלו. “אל תתעסקו עם רוסיה” (Don’t Mess with Russia), הכריזה הכותרת. פוטין צויר על עמוד השער כשהוא אוחז את זרבוביתה של משאבת דלק כמו היתה אקדח.

והיא אמנם היתה אקדח, ופוטין – המבוֹרָך בחֵן וּבניואנסים של פיל בחנות חרסינה – לא חדל להצמיד את האקדח הזה אל רקותיהם של שכניו, קרובים ורחוקים.

והיא אמנם היתה אקדח בידיו של מחמוד אחמדיניג’אד. מותר להניח שנשיא איראן לא היה שש אֵלֵי קרב במידה כזאת, ולא היה מוכן להקניט את הקהילה הבין לאומית במידה כזאת, אילמלא עמדו לו יתרות המזומנים שהניב הנפט.

 

דו”ח חדש של הארגון הבין לאומי להגנת זכויות האדם Human Rights Watch: צ’אווס “שואף לחזק את שלטונו באמצעות קיעקוע עצמאותן של מערכת המשפט ושל העתונות, מוסדות חיוניים להגנת זכויות האדם”. (AP)

 

והיא היתה כמובן אקדח בידי אוּגוֹ צ’אווס של ונסואלה, כלפי האופוזיציה בארצו, לתועלת ידידיו בארצות שכנות, וכמובן נגד “האימפריאליסטים הצפון אמריקנים”. עד כה, נביחתו של צ’אווס היתה עַזה מנשיכתו. אבל הוא מתכונן להישאר בשלטון “עד 2021”, אולי מֵעֵבֶר לה, ועושר הנפט האדיר של ונסואלה ישמש שמן על גלגלי “המהפכה הסוציאליסטית” שהוא מבטיח.

שלושת האנשים האלה מספקים את המודל של איש השנה שלנו: אוטוקראט הנפט. האוטוקראט הזה אינו דומה לנסיכי הנפט השנואים של שנות ה-70, מפני שהוא כשלעצמו אינו חומד בצע ואינו נוטף מזומנים. במקרה של נשיא איראן, הוא מנהל אורח חיים צנוע עד ספרטאניוּת. לנשיא רוסיה – עם יותר סמכויות ועם יותר כוח מכל שליט רוסי בחצי המאה האחרונה – יצאו המוניטין של עובד חרוץ, ספורטאי ממושמע, לא-רודף-תענוגות. כיוצא בזה, אוגו צ’אווס הואשם בהרבה דברים, אבל בדרך כלל לא בִּשחיתוּת ולא בִּגניבה.

ב-1998 הכול נראה אחרת          

אף אחת ממתעשרות הנפט של שנות ה-70 לא הצליחה להשתמש בעושרה הפתאומי כדי לשנות מעיקרה את המשוואה הבין לאומית. לא איראן, לא עיראק שניסתה מאוד, לא ערב הסעודית, לא אינדונזיה, לא ונסואלה, לא ניגריה.


מישהו זוכר אותו?

 היה לו דווקא הרבה נפט.

השאה של איראן על שער ‘טיים’,

11 ביולי 1974

 

בעצם, רוב המתעשרות היו חלשות וּפגיעוֹת בסוף עשור הגאות של מחירי הנפט (1982-1973) יותר ממה שהיו בתחילתו. מפתיע להיווכח עד כמה הנפט לא טרף את הקלפים, ולא גזל את הבכורה מן העולם המתועש. כאשר מחירה של חבית דלק ב-1998 היה נמוך, במספרים יחסיים, אפילו מזה של 1972, היה נדמה שהצדק עם הטוענים כי משבר מחירי הדלק היה בהלת-שווא.

אין צורך אלא להיזכר איפה עמדו אז מַעַצְמות הנפט. ב-1998, רוסיה היתה שרויה בהתמוטטות פיננסית. ב-1998, ונסואלה התקשתה לגמור את החודש. ב-1998, איראן היתה מכונסת בתוך עצמה, תחת ממשלה שקיוותה דווקא להכניס רפורמות ליברליות. זה היה הזמן שבו מנכ”ל של חברת נפט אמריקנית אחת דחק בסעודים לעשות משהו לכל הרוחות, כדי להעלות את המחירים. שמו של המנכ”ל היה דיק צ’ייני, פוליטיקאי לשעבר שהפנה את מרצו לאפיק הרבה יותר הגיוני: לעשות הרבה מאוד, הרבה הרבה מאוד כסף.

ב-1998, ולדימיר פוטין היה הממונה הצעיר והלא-ידוע על המשטרה החשאית של רוסיה. אוגו צ’אווס, קולונל בדימוס שֶנֶחבַּש בכלא שש שנים קודם על נסיון לחולל הפיכה צבאית, היה עוד מועמד אחד בבחירות לנשיאות, בשום פנים לא המנצח הוודאי. מחמוד אחמדיניג’אד עתה זה השלים את עבודת הדוקטורט שלו על הנדסת תנועה, והתחיל קריירה מבטיחה כפרופסור באוניברסיטה בטהראן.

בשביל שני הראשונים, פוטין וצ’אווס, היה קשה להעלות על הדעת זמן נוח יותר לתחילת הקריירה הפוליטית שלהם. ארצותיהם הגיעו אל שפל היסטורי, או ברוח הדימוי האמריקני, הן “נֶחבּטוּ בקרקעית”. נמוך יותר פשוט לא היה אפשר להגיע (זאת אומרת, בוודאי היה אפשר, אבל לפעמים אנחנו זקוקים לתפארת המליצה).

המטבע הרוסי התמוטט, הבורסה של מוסקבה כמעט התאדתה, דירוג האשראי של רוסיה צנח פלאים, האמון בממשלתה התפוגג. הנהיג אותה בוריס ילצין, נשיא חולה וחלש, שהחליף חמישה ראשי ממשלה בשנה וחצי. צ’צ’ניה היתה מדינה עצמאית דה-פאקטו שתי שעות טיסה ממוסקבה. מעמדה הבין לאומי של רוסיה? לא כל כך היה לה.

ונסואלה ליקקה את פִּצעֵי הרפורמות ה”ניאו-ליברליות” של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. אף כי היתה לה הדמוקרטיה הדו-מפלגתית ארוכת הימים ביותר בדרום אמריקה, חילופי השלטון התקופתיים, לפני 1999, לא היו הרבה יותר ממשחקים של כסאות מוסיקליים בין חברי האליטה. ב-1992, נשיא סוציאל-דמוקרטי שלח את כוחות הבטחון לירות בפועלים שהפגינו נגד מדיניותו הכלכלית. בסופו של דבר הוא הודח, והושלך למעצר בית. הנשיא הנוצרי-דמוקרטי הזקן שבא אחריו חימם את הכסא. סביב קאראקאס צמחו שכונות עוני מן המכוערות ביותר ביבשת.

לתת לרוסיה “מה שהיא באמת רצתה”

פוטין נעשה ראש הממשלה באוגוסט 1999, וירש את בוריס ילצין שלושה חודשים אחר כך. אוגו צ’אווס הושבע לנשיא בינואר 1999.

בשנה ההיא התחילו מחירי הנפט להתאושש משפל ארוך. צ’אווס לא היה צופה פאסיבי. הוא דילג בין ערי הבירה של מדינות אופ”ק, כדי לכונן חזית אחידה נגד הצרכנים. גבות נזקפו, כאשר הוא כתב מכתב ידידותי לטירוריסט קארלוס בכלא הצרפתי, וכאשר היה אחד מראשי המדינה המעטים שביקרו אצל סדאם חוסיין.

אשר לפוטין, שני עניינים שיכנעו אותו שהגיע הזמן להעניק לרוסיה מה שהוא חשב שרוסיה רצתה באמת: איש חזק.

  • עניין אחד היה מלחמת צ’צ’ניה. היא גילתה לא סתם חולשה צבאית, אלא חולשה סיסטמית.
  • עניין שני היה השפעתם של “האוליגרכים”, המתעשרים הַקַלים של אחרית האימפריה הסובייטית, מי שגרפו את כל הקופה, מי שהורשו לקנות דולר אחד בחצי סנט, מי שהשתלטו בקַלוּת וּבִמהירוּת על שׂדוֹת הנפט העשירים של המזרח.

למרבה האירוניה, האוליגרכים הם שסללו את דרכו של פוטין לשלטון. הם שִכנעו את ילצין להעדיף אותו על פני מועמדים מנוסים וִידוּעים ממנו. הם מימנו את מסע הבחירות שלו, במארס 2000. הם גם חשבו שיוכלו להוריד אותו מן השלטון. בסוף 2003 הוא שלח את משטרת המס שלו, חמושה מכף רגל ועד ראש וּרעוּלת פנים, כדי לעצור, או בעצם לחטוף, את אוליגרך-כל-האוליגרכים, מיכאיל חודורקובסקי, המולטי-מיליארדר, בעל המניות העיקרי של ענק הנפט ‘יוּקוֹס’.

ההתעללות המשפטית בחודורקובסקי היתה כְּסוּת דקה מאוד לַשוד המאורגן של נכסי ‘יוקוס’. זה היה סימן לבאות. היה מנוי וגמור עם פוטין, קצין הק.ג.ב לשעבר, להפקיע את כלי הייצור החשובים היחידים ברוסיה: אלה המוציאים אוצרות מן האדמה – ואלה הפולטים חדשות ומעצבים את מצב-הדעת הלאומי.

למרבה הנוחיות, אותו קרדוֹם עצמו גוּיַס לשתי המטרות: מונופול הגאז עצום הממדים ‘גאזְפְּרוֹם’.

על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות אמרו פעם שהיא לא היתה מפלגה במובן הרגיל, היא היתה מדינה. כיוצא בזה, גאזפרום אינו תאגיד כלכלי במובן הרגיל. הוא פלטפורמה שנועדה להחזיר את רוסיה אל מקומה הראוי בין האומות, זאת אומרת סמוך לפיסגת הכוח הבין לאומית וסמוך לתחתיתה של טבלת החרויות הדמוקרטיות.

גאזפרום היתה תחילה מכשיר להחנקת עצמאותם של כלי התקשורת האלקטרוניים. רשתות טלויזיה עצמאיות סיפרו לדעת הקהל הרוסית מה באמת קורה בצ’צ’ניה באמצע שנות ה-90, והבאישו את ריחם של השלטונות. לא עוד. גאזפרום קנתה רשתות טלויזיה, תחנות רדיו ועתונים כדי לאפשר לפוטין לכונן את “הדמוקרטיה המודרכת” שלו.

גאזפרום היא עכשיו הכלי העיקרי של מדיניות החוץ הרוסית. באמצעותה, רוסיה מחזירה אל המסלול רפובליקות סובייטיות לשעבר שהתייחסו ברצינות מוגזמת אל עצמאותן. באמצעותה, רוסיה מענישה את מי שאינן חוזרות למוטב. באמצעותה, רוסיה מזכירה לאירופה שידה מונחת על השאלטר, וּבִרצוֹתה היא יכולה לכַבּוֹת לאירופים את החשמל, בייחוד כאשר קר מאוד וחשוך מאוד.

הזרבובית הגרעינית

רוסיה היא עדיין מעצמת-על גרעינית. היא עדיין מסוגלת להרוס את העולם כמה עשרות פעמים. בימי המלחמה הקרה, העוצמה הזו היתה מונחת בראש סדר החרדות של המערב. בימים האלה אנחנו ממעטים לשמוע עליה. כשרוסיה רוצה להַלֵך אֵימים היא מכוונת את זרבוביתה של גאזפרום אל רָקָתוֹ של שאר-העולם.

ממש בימים האחרונים קיבלנו תזכורת על שיטותיו של האיש המכוון את הזרבובית: לאחר חודשים של העמדות פנים כי הוא רק אוֹכף תקנות לגיטימיות להגנת איכות הסביבה, נשיא רוסיה הוציא את פרוייקט האנרגיה הענקי של האי סאחאלין, במזרח הרחוק, מידי ענק הנפט הבריטי-הולנדי Shell. מניות הבכורה עוברות, אלא מה, לידי גאזפרום תמורת 7.45 מיליארד דולר. הסכום הזה קטן כמעט בחמישה מיליארד דולר ממה ש Shell  כבר השקיעה בפרוייקט.

הַפלֵא ופלא, ביום שבו גאזפרום קיבלה לידיה את השליטה, פוטין בכבודו ובעצמו הודיע שבעיות הפיקוח האקולוגי נפתרו. קריצה, קריצה.

וכי לרוסיה אין הזכות לשלוט על אוצרות הטבע שלה? כמובן, יש. וכי לרוסיה אסור להיות חזקה וּמשַׂגשׂגת? כמובן, מותר. אבל ולדימיר פוטין הצליח להחיות את הפחד רב-הימים, שרוסיה חזקה ומשגשגת תשתמש לרעה בכוחה.

 


עתון בוונסואלה מודיע על נצחון הבחירות המוחץ של צ’אווס, 4 בדצמבר 2006. הוא נמצא בנשיאות זה שמונה שנים, יותר מכל מנהיג אחר באמריקה הלטינית זולת פידל קסטרו. הנצחון הזה העניק לו עוד שש שנים, והוא מדבר על שינוי החוקה כדי להעניק לו את הזכות לחזור ולהתמודד ב-2012 ואחריה

  

 

 

בזירה הבין לאומית, אוגו צ’אווס הצליח עד כה בייחוד בקריאות ביניים. דיפלומטיה של צעקות, של עלבונות ושל איומים העניקה לו הרבה תשומת לב. הוא נערץ על הרבה אנשים באמריקה הלטינית, מפני שעמד במבחן הפטריוטיות החשוב ביותר של היבשת: הוא התבונן אל תוך עיניה של ארה”ב, ולא מִצמץ.

במוצאי יום נצחונו בבחירות בתחילת דצמבר, בהפרש של 20% ויותר, צ’אווס הבטיח להעמיק את המהפכה ה”בוליבאריאנית” שלו (הקרויה על שם ‘המשחרר הגדול’ סימון בוליבאר). חזקה על קאראקאס שתוסיף לספק סימני קריאה במרוצת 2007.

(הרשימה הזו אינה עוסקת בענייני הפנים של ונסואלה. שם צ’אווס עשה לשיפור רמת המחיה של העניים יותר מכל קודמיו — אם כי מבקריו אומרים שהוא עשה כן באמצעות הזרמה של כספי נפט, לא באמצעות שינויים של ממש במבנה הכלכלי. אחת התוצאות היא האינפלציה הגבוהה ביותר באמריקה הלטינית. בעניינים האלה אני מקווה לדון בנפרד.)

אשר לאחמדיניג’אד, הוא מסיים את השנה בקול ענוֹת חלושה. מִחוץ, הקהילה הבין לאומית הצליחה סוף סוף להסכים על פעולה מאורגנת נגד יומרותיה הגרעינית של איראן. מבית, מפלגתו של הנשיא, שניתן לה השם רב ההשראה ‘ניחוחו הנעים של השירוּת’, נחלה תבוסה ניצחת בבחירות לרשויות המקומיות. מן הקאמפוס של אוניברסיטת טהראן, מצלמה של טלפון סלולרי שלחה אל העולם תמונות של סטודנטים מעלים באש את דיוקנאותיו של הנשיא, וקוראים “מוות לרודן”. דבר כזה כלל לא יעלה על הדעת במוסקבה ובקאראקאס.

אולי דווקא איראן תחזור ותגלה לנו את עֶרכּו המוגבל של עושר הנפט, כפי שעשתה בסוף שנות ה-70, כאשר הפילה את השאה, על אף הררי המזומנים שלו. אולי הנחמה היחידה שמזמנת לנו שנה מְעוּטַת נחמות היא שהשאיפה האנושית לחופש גדולה מכוחה של זרבובית המשאבה. אבל כמובן לא כדאי לאיש להעדיף שאיפות אנושיות על פני חביות נפט בשום בורסה של סחורות עתידיות.

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית).

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

10 Responses to “איש השנה: לא, לא אתה. אוטוקראט הנפט”

  1. דרומי הגיב:

    איך בדיוק מנהיג שנבחר זה-עתה בבחירות שאפילו משגיחים אמריקאים מסיכימים שהיו כשרות הוא ‘אוטוקרט’?
    האם אוטוקרט הוא מישהו שדעתו שונה משלך?

  2. אורן הגיב:

    תענוג לקרוא.

  3. משה ירימי הגיב:

    אבל אין זה מוצא חן בעיני חברות הנפט העולמיות.
    אתה יודע מדוע? מכיוון שבקש לתת חלק טוב יותר מהתמלוגים, לעם ,בוונצואלה.מכיוון שאמנם החברות של הנפט בוונצואלה “ממשלתיות”,אבל רק על הנייר.בפועל,העשירון העליון בוונצואלה,השתלט על החברות הלאומיות של וונצואלה.

    נשמע מוכר מאישהו מקום?

    גם נערך נגדו מסע תקשורתי מתוזמן היטיב,אשר הביא להפיכה נגדו בשנת 2002 ,למרות שנבחר אז,בבחירות דמוקרטיות.

    הכל מתועד,כאן.

    THE REVOLUTION WILL NOT BE TELEVISED

    בוידאו אפשר לראות במפורש את שותפות הערוצים הפרטיים ,ב coup de état שבוצע נגד צ`אווס.

    http://video.google.com/videoplay?docid=5832390545689805144

    http://www.chavezthefilm.com/index_ex.htm

    http://www.chavezthefilm.com/html/backgrd/media.htm

    ציטוט:”We (the coup organisers) had a deadly weapon: the media.”

    Vice-Admiral Victor Ramírez Pérez, speaking on Venevision, a private
    channel, April 11, 2002

    Pursuing the same theme, Chavez supporters were routinely referred to, across the media, as `Taliban`. The same paper later claimed Chavez had admitted to being the head of “a criminal network.” Both television and print media routinely compared him to Idi Amin, Mussolini and Hitler.

    http://en.wikipedia.org/wiki/The_Revolution_Will_Not_Be_Televised_(documentary)

  4. איתן כספי הגיב:

    אחד הכישלונות האסטרטגיים הגדולים שלנו בישראל, לדעתי, הוא שפיתוח פתרונות של אנרגיה חלופית לנפט לא הוכרז כפרויקט אסטרטגי של מדינת ישראל, במטרה לשמוט את הבסיס הכלכלי המאפשר את הפעולות העוינות כנגד ישראל על ידי מדינות ערב (וזאת מעבר לרווחים, ולו הקטנים, שניתן היה להפיק מכך). אנחנו משלמים על כך באופן שוטף.

    ועוד משהו קטן, שכתבתי בעבר על הייטק מול נפט במזרח התיכון.
    http://www.notes.co.il/eitan/2188.asp

  5. אלכסנדר זיידמן הגיב:

    אתרגם מילה במילה:
    “שחיתות, כמו אששת, צריך לרפא! אחרת…”
    לא קראתי את המאמר בעמ’ 8, אבל לכאורה משמעות ה”קריקטורה” (זאת לא קריקטורה אלא הפניה מאוירת לכתבה) הפוכה לתרגום שלך. מה גם שכתב העט הזה רחוק מלהיות בטאון מחתרתי.

  6. יואב קרני הגיב:

    שאלת האוטוקראט והבחירות מעניינת כשלעצמה, ואולי אני צריך לכתוב עליה ביתר הרחבה, בנפרד. אני בשום פנים אינני הראשון המציע את האיפיון “רודן נבחר”. ההיסטוריון יעקב טלמון הקדיש לזה ספר מהולל, ‘הדמוקרטיה הטוטליטרית’.

    יכול מנהיג להיות עריץ, ולנהל את הממשלה כאחוזתו הפרטית, אבל עדיין להעמיד את עצמו לבחירות. הסיבה היא שאפילו עריצים זקוקים ללגיטימיוּת. יש אוסף גדול של דוגמאות באמריקה הלטינית, באפריקה, בחלקים של אסיה, אפילו באירופה. ולדימיר פוטין הוא עריץ נבחר, המרשה קצת דמוקרטיה וקצת בחירות; אחמדיניג’אד נבחר לנשיא ברוב עצום, כאשר יריבו היה נשיא לשעבר. השאלה אינה תמיד אופן הבחירה. השאלה היא איזה שימוש הנבחר עושה במנדט שלו. האם הוא מתייצב בראש דמוקרטיה ליברלית, שבה מכובדות זכויות המיעוט, ונעשה נסיון להתקדם באמצעות קונסנסוס
    רחב, לא באמצעות כפיה. יש דבר כזה הנקרא דיקטטורה-של-הרוב. אף כי הרוב הוא רוב, אין זאת אומרת שהרוב יכול לעשות כרצונו. או על על כל פנים אין זה רצוי בשביל חיים דמוקרטיים שהרוב יעשה כרצונו.

    בחירות תחת שליט בעל הרגלים אוטוקרטיים אינן מוכרחות להיות לא-דמוקרטיות. יתכן בהחלט שהאופוזיציה תורשה לערוך עצרות ולגייס תומכים; ועתוניה יורשו לכתוב נגד הֶעָריץ. לעתים רחוקות הֶעָריץ אפילו עשוי להפסיד (אינדירה גאנדי בהודו, 1977; פרדיננד מרקוס בפיליפינים, 1986; דניאל אורטגה בניקרגואה, 1990; סלובודן מילושביץ בסרביה, 2000). אבל בדרך כלל העריץ אינו מפסיד, מפני שהוא אוחז במפתחות ובמושכות.

    אוגו צ’אווס התחיל לכווץ את הדמוקרטיה הוונסואלית כמעט מיום נשיאותו הראשון. לא ניתן פה את מלוא ההיסטוריה, די לדבר על התוצאות.

    הוא הדיח שופטים לא-נאמנים, וגדש את בתי המשפט באנשי-שלומו; הוא הפך את הקונגרס לחותמת-גומי; הוא דחק אנשי אופוזיציה מעמדות השפעה כמעט בכל המדינות המרכיבות את ונסואלה; הוא הפך את חברת הנפט הלאומית למכשיר של גיוס פוליטי (זו לא השערה, אלא עובדה. בזמן מערכת הבחירות עובדי החברה הזו, שהיא בסיס קיומה של ונסואלה, נצטוו ללבוש חולצות צ’אווס, ולהשתתף בעצרותיו, והוזהרו מפני התוצאות של הצבעה נגדו).

    אנשי צ’אווס התחילו לפני שנתיים ציד מכשפות נגד מאות אלפי ונסואלים שהעזו לחתום על עצומה להעביר את צ’אווס מכהונתו באמצעות משאל-עם (המשאל התקיים, וצ’אווס ניצח). ציר קונגרס מאנשי צ’אווס פירסם את שמותיהם של האנשים האלה באתר האינטרנט שלו, וּמאז הם נכללים ברשימות שחורות לא-פורמליות, הַמַקשוֹת עליהם למצוא עבודה (על אף גאות הנפט, שיעור האבטלה גבוה מאוד).

    ימים אחדים לאחר בחירתו, בחודש שעבר, צ’אווס הודיע שלא יחדש את רשיונה של תחנת טלויזיה המזוהה עם האופוזיציה (הרשיון יפוג במארס). זה כמובן מעמיד במקומן הראוי את הטענות, מפי סניגורי צ’אווס במערב, שהאופוזיציה הוונסואלית חופשית לבקר את ‘אֶל-פְּרֶסידֶנטֶה’.

    צ’אווס ללא ספק פופולרי מאוד. הוא ללא ספק בחיר-העם. אבל הוא דמגוג פופוליסטי, הבָּז לדמוקרטיה הליברלית, וּמצמצם ללא הרף את מרחב הפעולה של מתנגדיו. הוא אינו מוכרח ללכת בדיוק בעקבות האחים קאסטרו, לֶאֱסוֹר מפלגות יריבות, להקים מחנות ריכוז, ולבטל את הבחירות. יש עוד דרכים לכונן עריצוּת.

    האופוזיציה האזרחית בוונסואלה, בייחוד בשנים הראשונות של שלטון צ’אווס, היתה פאתטית וּמאוּסה, והונהגה על ידי אנשים קטנים ומגוחכים. הסרט שמר ירימי מזכיר הוא אמנם רְאָיָה ניצחת לזה (עותק שלו מונח אצלי זה כבר, וצפיתי בו יותר מפעם אחת). נסיון הפוטש של 2002 היה מגוּנֶה בערך כמו נסיון הפוטש שעשה צ’אווס עצמו נגד ממשלה נבחרת עשר שנים קודם. תמיכתה השקטה של ארה”ב בפוטש של 2002 היתה טעות מזעזעת מכל בחינה שהיא, מוּסָרית ופוליטית.

    מייד לאחר כשלון הפוטש, צ’אווס הופיע לפני עתונאים וקרא לפיוס לאומי (זה אגב נכלל בסרט הנ”ל). נִראָה אז שגם הוא הבין את סכנות הקיטוב הפוליטי והחברתי, והכיר באחריותו לקיטוב הזה. אבל לא יצאו אלא חודשים אחדים והוא חזר אל סוּרוֹ, ביתר שְׂאֵת.

    אני מקנא במר ירימי, שהוא יודע אל-נכון מה רוצות חברות הנפט. אני מודה שאני אינני יודע בדיוק. לרוע המזל, חברות נפט רב-לאומיות לא היססו להתייצב גם לצד דיקטטורים מן השמאל, כל זמן שהובטחה להם גישה אל שדות הנפט. ראה למשל אנגולה. ראה גם סודאן, לא בדיוק שמאלית אבל איסלאמיסטית, לאומנית וגֶנוֹצידית.

    חברות הנפט עושות עסקים מצוינים עם צ’אווס, וגם הוא — על אף הדמגוגיה ה”אנטי-אימפריאליסטית” שלו — מוסיף למכור כמעט את כל הנפט שלו לארה”ב.

    למר זיידמן: חן חן על התיקון, הכנסתי אותו. בכל מקרה, זו עדיין קריקטורה, אלא אם כן אתה חושב שפוטין צולם במירפאת שיניים (:

  7. אלון הגיב:

    מאמר מרתק – והמשך למאמר מרתק אחר בנושא המעמד הבנוני ונטייתו לאוטוקרטי ובכל זאת כמה הערות:

    1. נכון דמוקרטיה יכולה להתדרדר לדיקטטורה אבל אני חושש שהמיקום של צ’אוס לצד פוטין ואחמניג’ד הוא רחוק מלהיות מדויק והוא מושפע עמוקות מדע הקהל האמריקאית

    אינני מהשונאים האוטומטיים של ארה”ב
    אבל להבדיל ממדיניותה לעיתים במקומות אחרים בעולם
    הביטוי “Our own back yard” – שע”פ מתייחסים האמריקאים לדרום אמריקה מאז דוקטרינת מונרו
    (כך למשך מנהל הסי אי אי בקטע המצוטט להלןhttp://www.wsws.org/articles/2005/mar2005/rums-m26.shtml)נכון גם היום למדיניות האמריקאית במרכז ודרום אמריקה בכלל ובונזואלה בפרט
    מדיניות זו הובילה פעם אחרי פעם לבחירה במאבק בתנועות לאומיות אוטנטיות (במיודחד כאלו עם גוון סוציאלי) ותמיכה בדיקטטורות רצחניות במיוחד
    כמו של פינושה, משפחת סומוזה וכו’ וכו’- ההתייצבות האמריקאית נגד צ’אווס כולל תמיכה בהפיכה צבאית של הימין (שאינני מקבל כלל וכלל את הטון הסלחני של יואב כלפי “טעות” אמריקאית כזו, כמו “טעות” אחרת של תמיכה בפינושה..מול איינדה הדמוקרט!)נובעת מהעיקרון הזה לא משום עקרון של תמיכה בזכויות אדם

    2. יואב, למעשה אתה סותר כאן את התיזה שלך מהמאמר “בינוני, בינוני, כמה שהוא בינוני”,שהרי להבדיל מאוטוריטרים קלאסיים שמשרתים את מעמד הביניים צ’אווס משרת את האינטרסים של העם – אפשר לקרוא לזה פופוליזם- אולם לטעמי לשם כך הוא נבחר.

    ייתכן וכוונתך לכך שבכך הוא מעודד את המעמד הבינוני לתמוך בפאשיזם, אם כך לצערי אסכים לעצתך ונותר לשאול מי מעודד את המעמד הבינוני בדרום אמריקה לחלופה נוסח פינושה.. והתשובה די ברורה..

    3. כלכלה – אין רע בשימוש בכספי נפט ע”מ לעשות מודרניזציה כלכלית וחלק לעניים.. אלא אם אתה חלק ממה ששטיגליץ מכנה “קונצנזוס וושינגטון” שתומך תמיד בתקציבים נמוכים ובמלחמה באינפלציה גם אם איננה קיימת. ככלל נהוג בזרמים מסויימים בכלכלה (להוציא הזרם שמר פרידמן ז”ל נמנה עליו) לחשוב שיש tradeoff בין אינפלציה לאבטלה – ועל כן אינפלציה במידה מתונה דווקא מעידה על צמיחה כלכלית בריאה (לא אינפלציה של מאות אחוזים כמובן) ואילו אינפלצית אפס – או דפלציה (כמו בישראל בשנתיים האחרונות) פירושה מיתון קשה, כבד ועתיר מובטלים

    4. ניתן וצריך לגנות את השימוש בעובדי חברת הנפט כפיונים של המשטר, כאמור זה היה קיים שם גם אצל המנהיגים הקודמים- לא צריך לגנות את הלאמת חברת הנפט- זה צעד לגיטימי בסופו של יום למדינה להיות הבעלים של התעשייה והעושר שלה

    5. טוב שצ’אוס מוכר לארה”ב ולא מתפתה ליצור משבר נפט חדש – אם יתפתה לכך אאלץ להסכים שהוא משרת בסופו של יום את אלו שירוויחו ממשבר כזה – טרוריסטים ובנקאים..

    6. אין ספק בכלל התייצבות של צ’אוס לצד אחמניג’ד היא מסוכנת ומיותרת, מקווה שיתפקח, לא אוכל (במידת הרלוונטיות המועטה שיש למשפט כזה) לתמוך במשטר צ’אוס אם הנ”ל יקבל קווים קונקרטיים מעבר להקנטת ארה”ב..

    וכמה הערות בעניין הקובני
    1. אותה המדיניות של ארה”ב בדיוק אגב שדחפה את פידל (למה האחים? ראול דמות פחות חשובה בהובלה מאשר אחרים ומתים כמו קמילו וצ’ה)
    לזרועות הקומוניזם, שהרי הוא התחיל כסוציאל דמוקרט מתון יחסית – יותר לאומן קובאני מאשר קומוניסט סטלינסטי
    2. הייתי בקובה, ראיתי דברים יפים יותר ויפים פחות, אחת התמונות העצובות שאני זוכר היא 5 בבוקר של האחד במאי – primero de mayo – המונים נוהרים לכיכר, נכון רבים מערי השדה בהסעות מאורגנות אבל בבירה לא היה סימן לכפייה ואכן הצעירים לא הגיעו כמעט בכלל.. קצת סטודנטים וקהל שמזכיר הפגנות איגוד מקצועי בישראל (או בניו יורק) הרבה שער לבן, הרבה געגוע למה שהיה- בהירות כואבת שהניסוי החברתי המדהים הזה (לגבי מרבית האנשים, ולצערי הרב גם היה כרוך בתקופות ארוכות בהפרת זכויות אדם, בביטול תקשורת חופשית וכו’) עומד להסתיים לטובת חלופה שמזכירה הרבה יותר את מקסיקו וילדיה היחפים וחסרי בי”ס מאשר את ניו יורק.

    ומומלץ לקרוא את המאמר מפוריין אפיירס האחרון
    http://www.foreignaffairs.org/20070101faessay86104/julia-e-sweig/fidel-s-final-victory.html?mode=print
    שמציין בין השאר את הנכונות העממית הקובנית להגן על הלאומיות הקובנית – שונה כל כך מתמונות הירי בצ’אוסקו השנוא

    שיהיה המשך דיון פורה

  8. יואב קרני הגיב:

    אני נוטה להניח שבזמן כתיבת המסר הזה לא שמעת את החדשות האחרונות מוונסואלה: האסיפה המחוקקת העניקה לצ’אווס, ברוב עצום, סמכויות חקיקה. כן, כן, סמכויות חקיקה.

    אשר לשוליותו של ראול קסטרו, אני מציע לך בכל הכבוד לחזור אל ספרי ההיסטוריה. ראול קסטרו היה משען משטרו של פידל, שווה-ערך של בֶּריה במשטר סטלין.

    אגב, אני מציע לך להימנע מהערות כמו “אתה מושפע מדעת הקהל האמריקנית”. אני מצדי לא אגיד לך שאתה מושפע מדעת הקהל בצפון תל אביב, למשל. שנינו נשקול זה את השקפותיו של זה ברצינות ובדרך ארץ.

    כיוצא בזה, מה הטעם לצטט אותי באופן חלקי ומסלף כאשר הקורא יכול לעלות שלושה אינצ’ים למעלה, ולראות מה באמת כתבתי על מעשי ארה”ב בצ’ילה. לא “טעות”, אלא “טעות מזעזעת מכל בחינה שהיא, מוּסָרית ופוליטית”.

    אני גם מבקש ממך שתואיל לעמוד בכלל הזיהוי המלא.

    תודה על תרומתך.

  9. אלון נ הגיב:

    אבל גם ההתלהמות בארה”ב נגד כל נבחר “אדום” בדרום אמריקה שדוחפת אותה ואותם.. למקומות רעים מאוד
    מומלץ לקרוא את הספר our own back yard – the united states in central america 1977 -1992
    שסוקר בצורה נפלאה ומעמיקה את ההתגלגלות של עליית השמאל במרכז אמריקה, קשיים פוליטיים של נשיאים רפובליקנים אל עסקת איראן קונטרס והתמיכה (שוב מוטעית מאוד) בקונטרס הרצחניים
    http://www.amazon.com/Our-Own-Backyard-Central-1977-1992/dp/0807848573
    אני חושש שהיינו כבר בסרט הזה – לצערי התגובה האמריקאנית האוטומטית והשגויה לטעמי מזינה את הגוונים הקיצוניים יותר בסגנון נטילת הסמכויות לחקיקה של צ’אווס במקום את הגוונים המסוכנים פחות

    שמע בנושא פידל ראול ובריה חיפשתי וחיפשתי
    ומכל מי שאני מכיר או מצאתי לקרוא באתרים הרציניים (להוציא קצת פרופגנדה באתרי ימין אמריקאי שמזינים גולים קובניים ימנים) הטענה הזו רחוקה מכל הוכחה – בטח שלא הדימיון לתליין הנתעב בריה – אשמח אם תבסס יותר טיעון זה

    ומתנצל מעומק ליבי אם נפגעת בנושא נושא דעת הקהל האמריקאית אבל אני די רחוק מצפון תל אביב ובכל מקרה יודע שכולנו בקרב עמנו אנו יושבים ומושפעים במידה כזו או אחרת מהלכי רוח נפוצים בהם (גם אני לא אכחיש)

  10. אלון ניסר הגיב:

    כתבת פה לפני כמה שבועות על פינושה ועל “ההצלחה הכלכלית שלו” זו אכן הדעה המקובלת בנושא אולם במקרה הזה היא איננה נכונה
    מביא ציטוט קצר מתוך הבלוג המוצלח מאוד לטעמי ברשימות של יוסי לוי בהמשך למאמר שלך:

    יואב קרני מציין בבלוג שלו כי לזכות פינושה “אין מנוס מלזקוף את השיקום המזהיר של כלכלת צ’ילה”. (הכלכלה המזהירה של צ’ילה מפיקה כיום, דרך אגב, תמ”ג של 4420 דולר לנפש. קצת פחות מלבנון, קצת יותר מפולין). את מחיר השיקום נמנע קרני מלציין: ביטול שכר המינימום והזכות לאיגוד מקצועי, הפרטת קרנות הפנסיה, תעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים, והפחתת מיסים על רווחים ועל הון, תוך כדי הטבה עם השכבות העשירות ופגיעה קשה במעמדות הנמוכים ובמעמד הביניים. אם העולם הבא קיים, אני משוכנע שפרידמן ופינושה ייפגשו שם. מעניין על מה הם ידברו.

    בהערכה רבה
    אלון