נס האניקה די גדול היה שם

הרדיו הציבורי האמריקני ניגן את ‘מי ימלל גבורות ישראל’. איזה מזל שאיש לא תירגם. חג החנוכה האמריקני אינו כולל מארשים צבאיים ותרועות נצחון. הרב זילברשטיין בסך הכול רצה תחליף אטרקטיבי לעץ האשוח

 


Hanukkah Rocks הוא שם אלבומה החדש של להקת LeeVees. הנה קישור לאתר הרשת שלה. אפשר להאזין ללקט מן האלבום. הפזמון המצליח ביותר מְתַנֶה את מכאוביו של יהודי אמריקני המתלבט – שימו לב לכובד הראש – באיות השם ‘חנוכה’ באנגלית. אפשר להאזין לו, ולצפות בקצת אנימציה לא-מי-יודע-מה ב YouTube. משם לקוח הפוטומונטאז’ שלמעלה, חמישה מסכים שלובים זה בזה.

 

 

בִּפרוֹשׂ עונת החגים של סוף השנה, כאשר אמריקה מתעטפת בדתיוּת וּבבהלת קניות, וּרצועות של אור נִמתחוֹת לאורך גדרותיהם של בתים בכל פרוור הגון של מעמד בינוני, גאריסון קילֶר מהמהם הִמנונים נעימים ולא-יותר-מדיי דתיים של חג המולד. יש לו תכנית רדיו שבועית יוצאת דופן, שהבמאי המנוח רוברט אולטמן העניק לה חיי עולם (באחרון סרטיו, ששמו כשם התכנית,Prairie Home Companion. התרגום המילולי מדיי שניתן לשם הזה בעברית הוא “המדריך לחיים בכפר”. קצת חבל).

כיאה לתכנית רב-תרבותית, הנשמעת במאות תחנות רדיו ציבוריות, אין בה חג מולד ללא תאומו היהודי-אמריקני המפורסם ‘האניקה’. ישראלים מכירים גירסה קצת יותר היסטורית של החג הזה, שהם מבטאים ‘חנוכה’. אי אפשר להכחיש את צדדי הדמיון בין חנוכה להאניקה, אבל הם מתבטלים לרגל ההבדל שבו ידובר להלן.

בשבת שעברה, גאריסון קילר הטיל על פנסתרן-הבית שלו ריצ’רד דבורסקי להנעים זמירות חנוכה. דבורסקי שר שלושה שירים, שלרוב הנוכחים באולם לא היה מושג מה הם אומרים. אחד מהם היה “מי ימלל גבורות ישראל, מי ימנה”. אילו תורגמו המלים, רוב השומעים היו כנראה מופתעים, שלא לומר מתחלחלים. חג המולד הוא חג של “שלום עלי אדמות”, מי ימלל גבורות ישראל הוא שיר מלחמה. משל למה הדבר דומה, לבאי המיסה של חג המולד שרים על מסעי הצלב במקום על “כוכב בשמי בית לחם”.

אין כאן ביקורת על חג החנוכה. אני בהחלט לטובת המכבים, והנסיון הדווקאי להדביק להם תווית של “ריאקציונרים” מצחיק אותי. אבל גבורות ישראל פשוט אינן מתיישבות עם האניקה האמריקני.

הפאגאנים יצאו את החושך לגרש

האניקה הוא מתחרהו הרשמי של כריסמס. כמו כריסמס, גם האניקה הוא פסטיבל האורות של תחילת החורף. כריסמס יָצָא מֵחלציו של חג פאגאני, שהוּחג במקורו סביב הסוֹלְסְטִיס של החורף, היום הקצר ביותר של השנה. הפאגאנים יצאו את החושך לגרש, כמאמר השיר. חג המולד עוד לפני המולד היה זמן של העלאת המוראל הציבורי לקראת תבוסתה הבלתי נמנעת של השמש.

זה גם עניינו של האניקה. כן, כמובן, מדברים על נס פך השמן, ומזכירים בחיבה את ג’ודא מאקאבי, ומאזינים בהוקרה ל’המשיח’ של הנדל, מבלי לשים לב שהוא מתכוון למשיח קצת אחר; ואולי גם מראים לילדים את ספרו של הווארד פאסט, אף על פי שהוא היה קומוניסט וסטליניסט ואתיאיסט. אבל האניקה הוא פרס הנחמה של יהודי אמריקה בחמשת השבועות היחידים של השנה שבהם הם מרגישים קצת דחויים, קצת מופרשים, קצת יותר מדיי מיעוטיים.

יומנאית-רשת (זאת אומרת, בלוגרית) באתר ה’ניו יורק טיימס’, לא יכלה לסבול את שימושי חנוכה הכוזבים. היא כתבה באמצע החודש, כי רוב היהודים המסיבּים אל שולחן הלאטקעס קרובים לַאֲמִתּוֹ של דבר אל המִתייוונים יותר ממה שהם קרובים אל מתתיהו החשמונאי.

כן, “מתייוונים” היא אחת המלים האיומות ביותר שֶהֵניבה הָעֲגָה ההיסטורית שלנו. אבל היא נשמעת הרבה פחות מאיימת בלשונות אחרות. סוף סוף רוב היהודים ה”מתייוונים” נשארו יהודים. הם רק אימצו שמות יווניים, ודיברו יוונית, או לפחות קישטו את הארמית שלהם במלים יווניות (העברית, מה לעשות, נֶעֶלמה והלכה, ולא בגלל אנטיוכוס הרשע). והם הלכו לגימנזיום, זאת אומרת מכון הכושר; והם הלכו לקרקס, זאת אומרת לבלומפילד בשבת; והם נענו איזה 2,200 שנה מראש לעצה שהשיא י”ל גורדון, “הֱיֵה יהודי באוהלך ואדם בצאתך”. פילון האלכסנדרוני (אמנם לא בן זמנם של החשמונאים) אינו מקור-השראה כל כך רע.

וזה בעצם מה שֶעשׂו יהודי אמריקה, לטוב ולרע. רוּבּם לא העלוּ על הדעת להמיר את דתם, אבל הם רצו להיות יהודים אמריקניים, או אולי מוטב אמריקנים יהודיים (באנגלית אמריקנית סדר המלים דווקא משנה. יהודי-אמריקני הוא איפיון אתני, אמריקני יהודי הוא ציון דתי). ארגוניהם הגדולים הראשונים כללו בהצהרות-היסוד שלהם את ההתחייבות לפעול לטובת “הִתעָרוּת”, שזה תרגום לא-מדויק של המלה האנגלית הטעונה acculturation. זה היה ניואנס חשוב: להסתגל לאמריקה, לאמץ את הליכותיה – אבל לא להשיל זהות.

כריסמס בלי כריסטוס

חג המולד היה כנראה אחד המבחנים הראשונים, עוד לפני שהתחילה ההגירה היהודית המסיבית ממזרח אירופה, בשנות ה-80 של המאה ה-19. היהודים המרכז-אירופיים להוטי ההתערות התקשוּ לעמוד בקִסְמֵי הֶחָג הזה. רבניהם השגיחו בְּהֶרגֵל מסוּכּן המתפתח והולך אצלם: הם מעמידים עצי אשוח בבתיהם. אחד הרבנים ההם, מיכאל זילברשטיין, נמנה וגמר לתת ליהודים כריסמס בלי כריסטוס. הוא גילה את הפוטנציאל העצום של חנוכה בסביבות 1870.

לימים, האניקה התפתח קצת יותר מדיי בַּכּיוון הָאסוּר. לא זו בלבד שאנשים התחילו לשלוח זה לזה כרטיסי-ברכה כדרך הגויים, לא זו בלבד שהם התחילו לערוך סעודות משפחתיות שהתחרו בסדר פסח, אלא שמקצתם העמידו “שׂיח האניקה” לצד ה menorah (המלה ‘חנוכיה’ נולדה בביתה של משפחת בן יהודה, בדיוק לפני 110 שנה. היא לא נקלטה באנגלית היהודית האמריקנית).

תנו תהילה לאמריקה, היא הצילה את האניקה מחג-מולדיזציה. בשנות ה-60 התחילה ההתקוממות הכללית נגד כור ההיתוך האמריקני. המתקוממים אמרו שאפשר לאכול סטייק של העולם החדש עם רוטב של העולם הישן. בהדרגה לא היה צורך עוד להסתיר את המוצא, להמציא שם משפחה חדש, להשתמט מלשון-האם. בהשפעת הסאגה ‘שורשים’, על צאצאיו של עבד אפריקני, הכול התחילו לחפש שורשים. כל כך כללית היתה התופעה עד ששורשים נעשו חלק מִתַרבּוּת ההִתעָרוּת. אכן, פרדוקס מארץ הפרדוקסים. אבל מה היא אמריקה אם לא ארץ המיישבת פרדוקסים.

‘האניקה’ נעשה איפוא שְוֵה-ערך גֵאֶה של חג המולד. הוא עזר לעורר את הרושם אצל הרבה מאוד אמריקנים – הרבה מאוד – שבאמריקה יש עשרות מיליוני יהודים (יש בערך חמישה מיליון). חנוכיות הִתחָרוּ בַּעצי אשוח בכל מיני מקומות ציבוריים. עתונים ובתי כולבו, תחנות טלויזיה ומוסדות שלטון מקומיים התחילו לברך את אמריקה ב”מועדים לשמחה” (happy holidays) במקום ב”חג מולד שמח” (Merry Christmas).

ראשוני המהגרים היהודיים במאה ה-19 לא התיישבו בניו יורק או בניו ג’רזי, אלא דווקא במערב התיכון, לאורך נהר המיסיסיפי, וּבערים קטנות ובינוניות בדרום. הם שאלו את נפשם להתקבל על דעת שכניהם. פעם הסביר לי סוחר יהודי זקן בעיר סַוואנה, במדינת ג’ורג’יה, “אנחנו רצינו בסך הכול ששכנינו הנוצריים יוכלו לבקר בבתי הכנסת שלנו מבלי שנתבייש”. ה”בושה” היתה מוסבת קודם כול על היעדר גינונים בבתי הכנסת: רַחַש בלתי פוסק בזמן התפילה, תנועת מתפללים ממקום אל מקום. לא כך נוהגים בכנסיה פרוטסטנטית הגונה.

הכמיהה אל הגינונים התחילה את תהליך הפרוטסטנטיזציה של חלק מיהודי אמריקה. לימים, עודף הגינונים הפרוטסטנטיים שיעממו את נֶכדיהם ואת ניניהם של היהודים ההם, ואז התחיל תהליך הדה-פרוטסטנטיזציה. אבל על ‘האניקה’ אי אפשר לוותר. רק אל תחייבו אותם לתרגם את מי ימלל גבורות ישראל, ואל תספרו להם מה עשה יוחנן הורקנוס לאֱדומים. הם רוצים חג של אהבה בימים הקודרים והקרים של תחילת החורף. 

 

 

 

 

רשימות קודמות על חנוכה וחג המולד

מלחמת חג המולד. מנהיג יהודי בולט באמריקה מזהיר מפני נסיון מסיבי של הימין הנוצרי “לנַצר את כל הבטי החיים באמריקה”. מנהיגים נוצריים ושדרים ימניים מתלוננים ש”מלחמה סודית” מתנהלת נגד חג המולד, ובעצם נגד הנצרות עצמה. דֵי קל להיות יהודי באמריקה, אבל קצת פחות קל בימי דצמבר הקרים (31 בדצמבר 2005)

הילד היחיד בעיר בלי עץ אשוּח. חגי סוף השנה הם זמן של דיכדוך קל בשביל יהודי אמריקה. הם כל כך בפנים, והם כל כך בחוץ. הם זקוקים עד ייאוש לחג מולד משלהם. הם אפילו המציאו אותו. הם קוראים לו “האניקה”, והם מדליקים בו שמונה נרות עם שמש אחד (18 בדצמבר 2004)

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

5 Responses to “נס האניקה די גדול היה שם”

  1. שלומי שטרית הגיב:

    כרגיל, יואב, כתבה מעניינת ומאירת עיניים. אגב, האירוניה הגדולה ביותר הקשורה למאבקם של החשמונאים בהתיוונות היא, כמובן, התיוונותם שלהם תוך שנות דור מהצלחתם…

  2. יואב קרני הגיב:

    אכן, שלומי.

    אני קורא עכשיו ספר שנקרא Heritage and Hellenism: the Reinvention of Jewish Tradition. אחת הטענות של הספר הזה היא שהחשמונאים מלכתחילה לא היו אנטי-יווניים מבחינה _פוליטית_, וראו את האוטונומיה הדתית שלהם משתלבת במרחב הסורי.

    אין לי די ידיעה כדי להתווכח עם התיזה הזו, אבל היא מעניינת כשלעצמה, גם אם בעייתית (מחבר הספר, Erich S. Gruen, אינו מזכיר בהקשר הזה את מסעו של יהודה המכבי לרומא, ואת הופעתו לפני הסנאט הרומאי, כדי לכרות ברית אנטי-יוונית. הוא מזכיר במקום אחר את הדיפלומטיה האנטי-סורית של החשמונאים, אשר נשאה אותם עד ספארטה ועד רומא).

  3. רניאל הגיב:

    בעברי חייתי מספר שנים בארץ השמש הנצחית קליפורניה עד אשר זוגתי החזירתני לכור מחצבתי. לפני כשנה נזדמנתי בעניני עבודה למספר ימים בקליפורניה. ידידי משכבר הימים הזמינוני למסיבת הדלקת נרות בליל שבת של החג. המזדקנים עדיין זוכרים את השירים שלמדו בגן כאן בארץ אך הבנים דוברי האנגלית מתקשים להבין את מה שעובר על הוריהם הנוסטאלגיים. ההורים עצמם זוכרים בקושי את הברכה הראשונה וסידור אין בנמצא ההדלקה כמובן שאינה כהלכה לאחר כניסת השבת. המזון המוגש בארוחה כולל את מיטב מעדני הבשר האחר ורק צורתן של הסופגניות מזכירה את החג (שכן טעמן הוא כטעם הדונאטס האמריקני)
    אין אני דתי אך הארוע כולו נראה לי פטטי. באותם רגעים ברכתי את אישתי על שאני רק אורח לרגע.
    אין ספק שכור ההיתוך האמריקני עובד היטב.

  4. גדי מונסה הגיב:

    ריצ’ארד דבורסקי (או, כפי שגאריסון קיילור קורא לו בקביעות, “ריש”), הוא הפסנתרן והמוסיקאי המוביל בלהקת Guy’s All-Star Shoe Band, “נערי נעלי האול-סטאר” או משהו מעין זה. קבוצה זו היא להקת הליווי המוסיקלי הקבועה של תוכנית הרדיו הוותיקה הזו זה למעלה מעשר שנים, והיא אף מופיעה בשלמותה בסרט.

    http://www.richarddworsky.com

    prairiehome.publicradio.org/about/cast/rich_dworsky.shtml

  5. יואב קרני הגיב:

    היה נדמה לי שקילר תיאר אותו “חזן”, אבל תודה שהעמדת אותי על טעותי. הכנסתי את התיקון.

Leave a Reply for שלומי שטרית