לִשׂנוֹא את הגנרל שהציל את המולדת מידי עַצמָהּ

אוגוסטו פינוצ’ט המת מוריש רעיון מפחיד לַבּאים אחריו: שתיקונים כלכליים נועזים מחייבים השעיה ארוכת-מועד של הדמוקרטיה; שכדי למַגֵר היפֶּר-אינפלציה צריך לכלוא, לְעַנות ולרצוח; שמעמד בינוני מבוהל מוּכָן להשליך את עצמו לזרועותיו של עריץ. במותו אנחנו גם נזכרים מה עוללו מתקני-עולם סהרוריים מן השמאל, כאשר נטלו לעצמם את הזכות להאיץ את המהלך הטבעי של ההיסטוריה

 

 

העמוד הראשון של ‘אקסלסיור’, עתון חשוב במקסיקו.

“מת ללא עונש”, מכריזה הכותרת הראשית מעל התמונה האיומה ביותר של אוגוסטו פינוצ’ט, אשר צולמה ימים אחדים לאחר הפיכת הדמים, ספטמבר 1973.

התמונה הזו נחקקה בזכרונם של מיליונים, והנחילה לו מעמד של הימלר לטינו-אמריקני

 

סנטיאגו, 24 באוקטובר 1970: האם הקורבן אפילו משגיח בתליינו?

טיפול פוטושופ לצילום עתונות

 

 

אני מתבונן בצילום שחור-לבן. עשרים-וארבעה באוקטובר 1970, רחוב מרכזי בסנטיאגו דה צ’ילה. הנה הקורבן­, כאן במרכז, עומד במכונית השׂרָד הפתוחה. והנה תליינו, שם מאחור, משמאל, רוכב על סוס, האיש עם קסדת-הפלדה. האם הקורבן אפילו משגיח בנוכחותו של התליין? סוכנות הידיעות שהעבירה את הצילום אל ארבע כנפות הארץ לא טרחה לזהות את האיש על הסוס. המתבונן היה חופשי להניח, שהפָּרָש חמוּר הפנים הוא שוטר, השומר על הסדר הציבורי.

שלוש שנים אחר כך, הוא אמנם נעשה שומר הסדר הציבורי, אבל בִּנסיבּוֹת דרמטיות שאיש לא שיער. ביום הצילום, הוא היה רק מלווה רשמי של נשיא הרפובליקה. האיש העומד במכונית השרד וּמצדיע, במשקפי הקרן הֶעָבים, הוא סלוואדור איינדה, שעתה זה נבחר לנשיא צ’ילה. הַפָּרָש הוא אוגוסטו פינוצ’ט, קצין בכיר (בדרגה שווה לתת-אלוף) אך אלמוני יחסית, מפקד דיוויזיה בעיר מחוז צפונית רחוקה, בלב מדבר אַטַקַמַה.

שלושים-ושש שנה אחר כך, עתונים בכל רחבי העולם יודיעו על מותו של פינוצ’ט בכותרות ראשיות, או לפחות בעמודיהם הראשונים. “איינדה” ו”פינוצ’ט” יַהַפכוּ להרבה יותר משמות משפחה. הם יהיו מושגים, סמלים, סימני קריאה, מאפיינים טראגיים של שִלהֵי המאה העשרים.

פינוצ’ט העניק לעולם את ה 9-11 הראשון. באחד-עשר בספטמבר 1973 הוא הנהיג הפיכה צבאית נגד איינדה. לימים, שותפיו להפיכה יטענו, שהוא לא כל כך רצה בה מלכתחילה, והצטרף רק כשהתברר שמפקדי הצי וחיל האויר גמרו אומר לצעוד אתו או בלעדיו. אבל זה היה ההיסוס האחרון שהוא הפגין.

אשר לאיינדה, הגירסה הרשמית אמרה שהוא ירה בעצמו בשעה שהצבא הסתער על ארמונו. זה יתכן כמובן, אבל גם אם איינדה סחט את ההדק, היד המכוונת היתה ידו של פינוצ’ט.

 

ה’ניו יורק טיימס’ מודיע על נפילת המשטר המרקסיסטי בצ’ילה ועל התאבדותו המשוערת של איינדה, ב”הפיכה אלימה של הכוחות המזוינים”, 12 בספטמבר 1973.

הכותרת הקטנה משמאל אומרת: “ארה”ב אינה מופתעת”

 

נבחר, או בעצם לא כל כך

 

התמונה המפתיעה מאוקטובר 1970 ציינה את אחד הימים הגדולים ביותר של השמאל הדמוקרטי באמריקה הלטינית, אולי בעולם כולו. זו היתה הפעם הראשונה שמרקסיסט מוצהר נעשה נשיא של ארץ מרכזית בחצי הכדור המערבי מכוח בחירות.

לא לגמרי מדויק להגיד שהוא נבחר. הוא קיבל רק קצת יותר משליש הקולות. רוב גדול של הצ’ילֶנים הצביעו נגדו. למען האמת, הוא קיבל פחות קולות ממה שקיבל שש שנים קודם, ואז התוצאה נחשבה לתבוסה מוחצת. אבל ב-1970 חל קרע במפלגות הימין והמרכז, איש לא קיבל רוב מוחלט, ובחירת הנשיא עברה לידי הקונגרס. שם עשה איינדה עיסקה עם כמה  מיריביו, וזכה ברוב.

לצ’ילה היתה מסורת דמוקרטית יוצאת דופן בְּיַבּשת שהתרגלה להחליף ממשלות באמצעות קנה הרובה. אבל בדרך כלל, הנשיאים המתחלפים בצ’ילה לא נטו לזעזע את הקונסנסוס הלאומי. הם לא ניסו לנהל מהפכה מן ה’פאלאסיו מוֹנֶדַה’, מקום מושבם של נשיאי הרפובליקה.

איינדה ניסה. המערך השמאלי שלו הכריז במהלך מערכת הבחירות

צ’ילה היא ארץ קפיטליסטית, התלויה בארצות קפיטליסטיות אחרות, ונשלטת על ידי קבוצות בורגניות הקשורות בטבורן בהון זר, ואינן מסוגלות לפתור את בעיות היסוד של ארצנו – בעיות שהן התוצאה הברורה של זכויות יתר מעמדיות שעליהן לא יוותרו [הבורגנים] מרצונם החופשי.

משפטים מסובכים ומפותלים כאלה יכולים כנראה להרכיב רק מרקסיסטים. והם מתכוונים לכל מלה.

השמאל של איינדה הבטיח לעקור את השיטה עצמה: לפזר את הקונגרס, להחליף אותו ב”אסיפה עממית”, להעביר סמכויות החלטה וביצוע לידי מועצות של פועלים ואיכרים ולידי וַעדי שכונות (פאטנט קובאני), להכניס תיקונים מרחיקי לכת במערכת המשפט ובמערכת החינוך – ולהלאים “את כל הפעילויות שיש להן השפעה גדולה על התפתחות החברה והכלכלה”.

לשון אחר, כמעט כל דבר.

הנסיון להאיץ את מהלך ההיסטוריה נגד רצונם של רוב הצ’ילנים הטיל את הארץ הארוכה והצרה הזו אל תוך מערבולת. אלימות פוליטית נֶעֶשתה לחם חוק, הִתרבּוּ הפקעות רכוש, הולאמו מכרות הנחושת, האינפלציה נסקה לרמה של 350%. כאשר הממשלה ניסתה להלאים את שירותי ההובלה, נהגי משאיות פתחו בשביתה כללית, שהצטרפו אליה מאות אלפי עובדים אחרים. השמאל היה משוכנע אז, ונשאר משוכנע, שהשביתה הכללית היתה אמצעי פוליטי להפלת המשטר, וידה של ארה”ב היתה בה (ראו קישור למטה).

באמצע 1973 היו בחירות לקונגרס, הן הוכיחו, כי לאיינדה שמורה לכל היותר תמיכתם של 40% מן הבוחרים. על אף נצחונה המוחץ, לאופוזיציה לא היה רוב של שני שלישים, שהיה מאפשר לה להדיח את הנשיא באופן חוקי.

מועט הסָפֵק שהאופוזיציה האזרחית רצתה הפיכה צבאית. המעמד הבינוני של צ’ילה רצה מה שמעמדים בינוניים בדרך כלל רוצים: חוק וָסדר וּבטחון כלכלי. הרבה יותר קשה לטעון, לעומת זאת, שהצ’ילנים רצו רודנות ברוטלית, שתחנוק את חרויותיהם האזרחיות במשך17 שנה, תִכלָא, תְעַנֶה ותִרצח. בסנטיאגו עומד כיום “כותל הנעלמים”, שעקבותיהם אבדו בימי פינוצ’ט. המניין המקובל מעמיד את מספר קרבנותיו של המשטר על 3,197, אבל בדרך כלל מסמיכים למספר הזה את הסִיוּג “לפחות”.

 

פניהם של ה’נעלמים’, קרבנות ההפיכה הצבאית של ספטמבר 1973. ציור קיר באחת משכונות סנטיאגו

מתוך כתב-העת Courier, בהוצאת UNESCO, ארגון המדע והתרבות של האו”ם

 

ילדי שיקאגו

 

משטרים צבאיים באמריקה הלטינית טענו בשנים ההן ללגיטימיוּת על יסוד הבטחה לתקן את הכלכלה וּלבער את האינפלציה. בדרך כלל, לגנרלים לא היה מושג בכלכלה, והם נטו למנות לעצמם שרי כלכלה ישר מן הקתדרה, ולהאציל עליהם סמכויות עצומות. גנרלים היו באים לשלטון בחברת פרופסורים. גם בצ’ילה.

מילטון פרידמן כתב על “החופש לבחור”, אבל הוא לא התכוון לממשלות ולא מדד חירות על פי מספר האסירים הפוליטיים במרתפי הבולשת. האומנם אי אפשר למזג חירות כלכלית וחירות פוליטית? 

החוּנְטַה של פינוצ’ט הפקידה את הכלכלה בידיהם של בוגרי אוניברסיטת שיקאגו. בשיקאגו הרביץ אז תורה מילטון פרידמן, שנהג למדוד חרות לא על פי מספר האסירים הפוליטיים, אלא על פי שיעור התערבותה של הממשלה בכלכלה. עד סמוך למותו זה לא כבר הוא האמין שהונג קונג היא המקום החופשי ביותר בעולם. גנרלים לטינו-אמריקניים נטו דווקא להאמין ב’אֶטאטיזם’, זאת אומרת בתפקיד מרכזי של המדינה בהכוונת המשק ואפילו בתהליך הייצור. האנטי-קומוניזם הקנאי שלהם לא הפך אותם לליברלים כלכליים. צ’ילה היתה הפעם הראשונה שבה גנרלים הרשו לפרופסורים לעשות ליברליזציה.

התיקונים הכלכליים הניבו תוצאות מעורבות. גם בשיא הצלחתם, האבטלה בצ’ילה עמדה על 15 עד 20 אחוז. בשנים הראשונות של המשטר הצבאי, האורתודוקסיה הליברלית חשפה את צ’ילה ליבוא זול, וּמימנה אותו באמצעות אשראי חיצוני. כאשר בא משבר החובות התקופתי של אמריקה הלטינית, בתחילת שנות ה-80, צ’ילה שקעה אל שפל כלכלי איום ונורא. ההצלחה האמתית של המשטר היתה בהתאוששות מן השפל הזה. הפעם כבר לא נקראו הפרופסורים מן הקתדרה עם המתכון של פרידמן. הגישה בשנות ה-80 היתה יותר פרגמטית.

הנס הצ’יליאני – וחלום הביעותים

התוצאות דיברו בעדן. כאשר חזרה וקמה ממשלה דמוקרטית, ב-1991, היא מצאה ארץ עם שיעור הצמיחה הגבוה ביותר בחצי הכדור המערבי, עם תעסוקה כמעט מלאה, עם אינפלציה זעירה. בעיני מעריצים זרים, זה היה “הנס הצ’יליאני”. מעניין שבין מעריצי הנס הזה היו לא מעט אנשים בצמרת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות וּבַמִשטרה החשאית שלה. הם חשבו שדגם פינוצ’ט הוא הדרך הטובה ביותר להתקדמות: יד חזקה ברסן השלטון, שתוכל לאפשר ליברליזציה כלכלית, מבלי לסכן את היַציבות החברתית והפוליטית.

דגם ההצלחה הכלכלית של צ’ילה

  • הארץ היחידה באמריקה הלטינית שהצליחה לקצץ בחצי את שיעור העוני (מ-39% ל-18%)
  • עומדת הרחק לפני כל ארץ לטינו-אמריקנית אחרת בתוחלת החיים ובשאר אינדיקטורים חברתיים
  • האינדקס השנתי של האו”ם על “התפתחות אנושית” מעמיד את צ’ילה במקום ה-38. באמריקה הלטינית, רק ארגנטינה עומדת לפניה (במקום ה-36). קובה, למשל, נמצאת במקום ה-50.

זו בשום פנים אינה הצלחתו הבלבדית של פינוצ’ט. 17 שנה של ממשלות דמוקרטיות מילאו תפקיד חשוב מאוד. אבל אין טעם להכחיש שפינוצ’ט הניח את היסודות להצלחה הזו.

והו, כמובן, זו הצלחה יחסית. אין טעם להשוות את התמ”ג של צ’ילה עם זה של מדינות מערביות מתועשות. ההשוואה הרלוונטית היא עם שאר אמריקה הלטינית.

קיראו-נא ב’מיאמי הראלד’ את טורו של אנדרס אופנהיימר, פרשן רב-מוניטין על אמריקה הלטינית, “צ’ילה צנועה מדיי בהבלטת סיפור הצלחתה”

לפינוצ’ט היה הרבה מאוד זמן בשלטון, הרבה יותר ממה שיש לאיזשהו מנהיג דמוקרטי. ב-17 שנה הוא היה יכול לעשות את כל השגיאות האפשריות, וגם לתקן אותן. זו אולי המורשת המסוכנת ביותר של שלטונו. ארצות דמוקרטיות במשבר, או ארצות לא-דמוקרטיות החוששות ממשבר, עלולות להִתפַּתוֹת אל נוסחת פינוצ’ט. רוסיה הפוסט-קומוניסטית כבר החילה את המודל הזה, פחות או יותר. סין משתמשת בו, או בשכמותו, מן היום הראשון של תיקוניה הכלכליים, כמעט לפני שלושים שנה.

אף על פי כן מותר לקוות שאיש לא יחשוב כי היפר-אינפלציה ואינדיקטורים כלכליים רעים מעניקים את הרשות לענות ולרצוח.

כמעט משוּנה היה לראות כותרות ראשיות מודיעות על מותו של איש בן 91, שחדל להיות חשוב בערך לפני 16 שנה. הסיבה האפשרית לעניין חסר הפרופורציות היא שעצם נוכחותו הפיזית של פינוצ’ט, גם בזִקנָתוֹ המופלגת ורבת החוליים, העיקה על סביבתה.

הוא היה סימן רע, תזכורת על מגבלות הדמוקרטיה, תזכורת על הַקַלוּת שבה מעמד בינוני מבוהל נופל בזרועותיהם של עריצים, תזכורת על הפיתוּי הטוטליטרי של השמאל, תזכורת על הפיתוי האוטוריטארי של הימין, תזכורת על הקלות שבה עריצים אנטי-קומוניסטיים הצליחו לשכנע את אמריקה שהם לוחמים להגנת הציוויליזציה המערבית, תזכורת על הקלות שבה שמאל דמוקרטי נפל בפח שטמן לו שמאל טוטליטרי. בקיצור, פינוצ’ט היה תזכורת מהלכת על שתיים לרוב מוּמֵינוּ, לעצם פגימוּתוֹ של מצב האדם.

כשבאה הידיעה שהגנרל נפח את נשמתו, נערים בסנטיאגו חלצו פקקים מבקבוקי שמפניה. דודותיהם הקשישות מחו דמעה לפני ביתו של פינוצ’ט. הבה נקווה שלדור הבא תהיה שמורה הפריבילגיה לשנוא את הפָּרָש על הסוס השחור, מפני שלא יהיה עוד צורך בגנרלים מצילי מולדת, מפני שהמולדת תוכל לתקן מסלול באמצעים דמוקרטיים. אם זה יקרה, אין זה מן הנמנע שהאיש אשר תקע את המאכלת בגבו של נשיא הרפובליקה יצליח אחרי מותו לכַפּר על חֵלֶק מעוונות חייו.

 

. . .כאשר מפחידים את המעמד הבינוני, הוא נוטה לשכוח שהוא בעצם די ליברלי ודי סובלני ודי לא-אידיאולוגי. כאשר מפחידים אותו, הוא נוטה לחפש מִקלָטים בחֵיקם של אלה המבטיחים לחזור ולכונן את הסדר התקין. מדהים על מה המעמד הבינוני יסכים לוותר, אם רק ישוחרר מִפַּחֲדֵי האינפלציה/דפלאציה, ואם רק יבטיחו לו – מילולית או מטאפורית — שהרַכָּבוֹת יֵצאוּ בזמן. . .

“בינוני, בינוני, כמה שהוא בינוני”, רשימה קודמת ב’יואב קרני, וושינגטון’

 

תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.

אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.

 

הרשמה לרשימת תפוצהניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

8 Responses to “לִשׂנוֹא את הגנרל שהציל את המולדת מידי עַצמָהּ”

  1. דיאנה הגיב:

    זה מעניין אותי

  2. יואב קרני הגיב:

    פינוֹצֶ’ט, עד כמה שידיעתי מַגַעַת, לא פינוֹשֶה.

    הוא לא היה צרפתי, גם אם אבות-אבותיו היו, אלא צ’ילֶני, וּבספרדית ההגיה פונטית, תמיד פונטית (חוץ מאשר לפעמים, אבל רק לפעמים נדירות).

    זה מה שאומרים לי אנשים מצ’ילה, וכך נֶהגָה שמו ב-48 השעות האחרונות בכל תחנת רדיו המשדרת בספרדית שהיה לי העונג להטות לה אוזן. וכך קרא לו הבישוף שניהל את הלווייתו. ואף אמנם הבי.בי.סי חוזר וקורא לו ‘פינושה’, אבל לפי הבנתי זו טעות.

    שמות אירופיים שהיגרו לאמריקה — צפונית או דרומית — עברו תהליכי פונטיזציה. שמות פולניים בארה”ב אינם נֶהגים כמו שמות פולניים בפולין, ושמות צרפתיים או אנגליים או גרמניים באמריקה הלטינית מתרחקים מאוד מארצות המוצא שלהם.

    הטו-נא אוזן לביוגרפיה הקולית הזו של פינוצ’ט. גם אם אינכם שומעים ספרדית, לא תתקשו לשמוע את ההגיה, צ’ט-צ’ט-צ’ט.

    http://www.diariosregionales.cl/pinochet/media/biografia.mp3

  3. שלומי שטרית הגיב:

    יואב, תודה לך על מאמר מאיר עיניים. למעשה, אתה מציג במאמרך את פינוצ’ט כמקבילו המודרני של לוקיוס קורנליוס סולה, שתפס את השלטון ברומא בכוח, רצח מאות ממתנגדיו וערך רפורמה חוקתית שנועדה להבטיח את… הדמוקרטיה (או איך שתכנה את שיטת המשטר שהיתה נהוגה ברפובליקה הרומית).

    נקודה מעניינת נוספת העולה ממאמרך, היא הבעיתיות שבחוסר לגיטימיות. למעשה, סיפורה של צ’ילה מהווה אזהרה למה שקורה כאשר ממשלה, גם כזו שנבחרה באופן דמוקרטי, אינה נהנת מאמונו של חלק נרחב מהציבור ואף פועלת במודע כנגד רצונו.

  4. יואב קרני הגיב:

    סוּלַה (Sulla): דוגמא מצוינת. בכלל, נִצחיוּת לקחיה של הרפובליקה הרומית היא מן העניינים המוחמצים של זמננו, לרָעַת הבנתנו הפוליטית והחברתית. בסנאט של ארה”ב יש חבר זקן, בן 85, המנצל מפעם לפעם את זכות הדיבור שלו כדי להרצות מן המליאה על הרפובליקה הרומית. תאר לעצמך הרצאה כזאת במליאת הכנסת.

    הבעיה שההשוואה מעוררת היא שסוּלַה היה רפובליקני, ורצה לחזק את מוסדות הרפובליקה (כפי שרמזת, שאלת הדמוקרטיות של הרפובליקה הרומית מורכבת מאוד). אינני חושב שפינוצ’ט רצה לחזק איזשהו מוסד מחוץ לצבא. הוא בז ל”דיקטטורה של הקונגרס”. הוא רצה לשלוט באמצעות משאלי-עם, כמו הדיקטטורים הגדולים של הזמן המודרני.

    אני חושב שאולי טובה דוגמת יוליוס קיסר מדוגמת סולה. סולה היה איש כל כך מסובך ורב-רְבָדים, כל כך הרבה יותר מקצין צבא. פינוצ’ט היה איש כל כך לא-מורכב. אבל אני מקבל בהחלט שבחייו של סולה יש הרבה צדדים של דמיון, ומקורות של השראה, לשאלות שאנחנו מציגים כיום על שיטות ממשל, על יציבות, על סדר ציבורי.

    העניין השני שהעלית, ממשלה לגיטימית הפועלת נגד רצון הציבור: אמנם כן, וכתבתי על זה לא פעם בעבר. זה היה ממקורות ביקורתי על תהליך אוסלו, ובמיוחד על תכנית קמפ דייוויד של אהוד ברק. זו האחרונה היתה קשר נגד המשטר הפרלמנטרי: ממשלה שאבד לה הרוב בבית הנבחרים ניסתה לכפות הסדר רדיקלי (שאני אישית תמכתי ברוב נקודותיו), מבלי שהיתה לה הסמכות.

    קיצורי-דרך לא-לגיטימיים מן המין הזה אינם יכולים להניב תוצאות בנות-קיום. בצ’ילה של איינדה הם הניבו את פינוצ’ט, בישראל של ברק הם הניבו את שרון (לטוב או לרע, תלוי בנקודת המוצא של המתבונן).

  5. יואב קרני הגיב:

    אני מפציר במגיבים להתייחס ברצינות לכלל הזיהוי המלא. בהיעדר זיהוי מלא אין טעם להשאיר תגובות, כי הן יושמטו.

    אפשר גם לכתוב אליי במישרים, באמצעות הקישור בתיבה השמאלית העליונה. גם אז, אני אגיב רק על מסרים חתומים.

    כבר הסברתי וחזרתי והסברתי את הטעם, וכבר התנצלתי וחזרתי והתנצלתי על אכיפתו השרירותית. אני יודע שאני מפסיד, אבל אלה הַגְדֵרוֹת שגידרתי כאן.

    תודה

  6. אלון הגיב:

    יואב: מעריך מאוד את כתיבתך ובכל זאת
    הכותרת שבחרת:
    “במותו אנחנו גם נזכרים מה עוללו מתקני-עולם סהרוריים מן השמאל, כאשר נטלו לעצמם את הזכות להאיץ את המהלך הטבעי של ההיסטוריה”
    מקוממת ממש וגם קצת סרת טעם, במאמר על הרוצח המרושע הזה ושיתוף הפעולה הנלוז שלו
    עם אנשי שיקגו שמעולם לא הצלחתי להשתכנע מהסבריו של פרידמן בנושא להאשים את הקורבן?

    מעבר לכך שאינני בטוח כלל (ממה שאני מכיר) שאיינדה “ניסה להאיץ את מהלך ההיסטוריה” בטח שלא במובן הסטלינסטי של המושג

    ובגלל שהכותרת הנ”ל כל כך בעייתית בעניין -כמו מרבית ההתייחסות לאיינדה כאן – נראה לי ראוי להכיר גם עוד צד של איינדה וע”כ למרות שזה לא ממש פורום מתאים אני מכניס כאן תרגום (קלוקל) שלי לנאום האחרון של איינדה תוך כדי התקפת הצבא על המונקדה (ארמון הנשיאות) ב11/09/73 (כן כן 11 בספטמבר הראשון..)
    יואב: באם זה לא מתאים תוכל כמובן למחוק

    נאומו אחרון של סלבדור איינדה, רדיו מגלנס, 11.09.1973

    אני אשלם בחיי על מנת להגן על העקרונות היקרים כל כך למולדת זו. אלו שהפרו את התחייבויותיהם, שלא עמדו מאחורי מילתם, שחילל את צו הכוחות המזוינים, ייזכרו לדיראון עולם.
    על האנשים להיות דרוכים וערניים. אל תיכנעו לפרובוקציות, אל תהיו כצאן לטבח, אך עליכם להגן על כיבושיכם. עליכם להגן על זכותכם לבנות, במאמציכם אתם, חיים מכובדים וטובים יותר.
    ובאשר לאלה הקוראים לעצמם דמוקרטים, ויזמו מרידה זו, לאלה האומרים שהם נציגי העם אך התבלבלו והתנהגו בטיפשות באפשרם צעד זה שדרדר את צ’ילה במדרון.
    בשם האינטרסים המקודשים ביותר של העם, בשם המולדת, אני קורא לכם לא להתייאש. לא הפשע ולא הדיכוי יכולים לעצור את מהלך ההיסטוריה. אנו נגיע לזמנים טובים יותר. זהו רגע קשה וסבוך.
    ייתכן והם יביסו אותנו , אך המחר שייך לפועלים. האנושות מתקדמת לעבר חיים טובים יותר.
    אחי למולדת, ייתכן והם ישתיקו את הרדיו, ואני אפרד מכם. ברגעים אלו המטוסים חגים מעל לראשינו. הם יכולים לחוררינו בקליעיהם. אך דעו אנחנו כאן, לפחות עתה, על מנת להוכיח שבארץ זו ישנם היודעים את מחויבותם. אני אפעל, כפי שציווני העם ומצפוני, כנשיא הנושא את חובת הכבוד של תפקידו . . . [הפרעה]
    אולי זוהי ההזדמנות האחרונה שלי לפנות אליכם. חיל האוויר הפציץ את מגדלי “רדיו פורטלס” ו”רדיו קורפורסיון”. דברי אינם נובעים ממרירות אלא מרמייה. אני תקווה שישנו עונש מוסרי לאלו שהפרו את שבועתם כחיילי צ’ילה . . . האדמירל מרינו שמינה עצמו למפקד הימייה, מר מנדוזה הגנרל ההפכפך שאך אתמול הצהיר על נאמנותו לממשלה ומונה למפקד הכללי של הקרבינרוס [המשטרה הלאומית בצ’ילה].
    לנוכח עובדות אלו, כל שנותר לי להגיד לפועלים הוא: “אני לא אתפטר!” בטוחני כי הזרע שטמנו במצפונם ובכבודם של אלפי אלפים של צ’יליאנים לא יישאר קבור לנצח.
    הם בעלי הכוח, הם יכולים לרוצצנו, אך התהליך החברתי לא יואט לא ע”י פשעים ולא ע”י כוח. היסטוריה היא שלנו, והעם יעצב אותה.
    פועלי מולדתי, אני מודה לכם אל נאמנותכם ועל האמון שנתתם בי, אדם שהיה רק לפרשנה של התשוקה לצדק, שהבטיח לכבד את החוקה והחוק. הבטחה זו קיימתי.
    ברגע מכריע זה הדבר האחרון, שאוכל לומר לכם, הוא לזכור לקח זה: הון זר ואימפריאליזם שהתאחדו עם כוחות ראקציונרים יצרו את האקלים, שאפשר לצבא להפר את מסורתו [של כיבוד החוקה]. הגנרל שניידר והקומנדר אראיה, שהשתייכו למסורת זו, נפלו קורבן לאותם חלקים בחברה, היושבים עתה בביתם ומחכים לתפוס את השלטון על מנת להגן על אחוזותיהם וזכויות היתר שלהם.
    מעל לכל אני פונה לפנים הצנועות של המולדת, לאיכרות שהאמינו בנו, לפועלות שעבדו קשה יותר, לאם שידעה שאנו דואגים לילדיה. אני פונה לטכנאים ולמהנדסים שעמלו כנגד דברי ההסתה שהופצו ע”י המהנדסים נטולי המעמד בהגינם על היתרונות שהחברה הקפיטליסטית העניקה להם.
    אני פנה אל הנוער, לאלה ששרו, שתרמו את שמחתם ורוחם למאבק. אני פונה לאנשים הצ’יליאנים: לפועל, לאיכר, לאינטלקטואל, לאלו שיירדפו בידי הפאשיזם הנוכח בארצנו שעות רבות. ההיסטוריה תשפוט את הטרוריסטים שפיצצו גשרים, ניתקו קווי רכבת, וחיבלו בצינורות הגז והנפט, לנוכח שתיקתם של אלה שמחובתם לשאת את קולם ולמחות.
    רדיו מגלנס לבטח יושתק בקרוב, וקולי לא יישמע יותר באוזניכם. זה לא משנה. אתם תמשיכו לשמוע אותי. אני אהיה תמיד לצידכם. ותזכרוני לפחות כאדם בעל כבוד שהיה נאמן לארצו.
    על האנשים להגן על עצמם, אך לא להקריב עצמם. אל תניחו לחסלכם, אך אל לכם להיות מושפלים.
    פועלי מולדתי! אני מאמין בצ’ילה וביעודה. אנשים אחרים יתגברו על הרגע האפור והמר הזה, בו הבגידה שולטת. דעו לכם, שבקרוב תפתחנה הדרכים, בהן אנשים חופשיים הולכים על מנת לבנות חברה טובה יותר.
    תחי צ’ילה! יחי העם הצ’יליאני! יחי המעמד העובד! אלו מילותיי האחרונות. אני בטוח שקורבני איננו קורבן שווא. בטוחני שהוא יהיה לכל הפחות לקח מוסרי שיעניש את הפשע, הפחדנות והבגידה.

  7. אברום הגיב:

    כל מתנגדיו צריכים לזכור איך נראו הארצות הקומוניסטיות – כולן ללא יוצא מן הכלל היו גרועות יותר מצ’ילה בימיו הגרועים ביותר של משטר פינוצ’ט.

    פינוצ’ט שנוא לא בגלל הברוטאליות שלו. את קאסטרו וקים ג’ונג איל היו שונאים יותר אם זו היתה הסיבה. פינוצ’ט שנוא בגלל ההצלחה שלו ביצירת מדינה חופשית ומצליחה, מדינה שהיא מודל לכל שאר המדינות באמריקה הלאטינית. עובדה שיורשי פינוצ’ט שקוראים לעצמם “שמאלנים” הבטיחו לבוחריהם להמשיך בשיטה של כלכלת שוק, אחרת הם לא היו בשלטון. מסתבר שלפעמים אנשים יודעים מה טוב להם.

  8. יואב קרני הגיב:

    לאלון: בתור “סטודנט 9” אתה נותן הרבה מאוד ציונים. אולי קצת יותר מדיי.

Leave a Reply for יואב קרני