קו המשווה

בימים האלה ממש לפני עשרים שנה, שני דיקטטורים מבוהלים ניסו להיאחז בקרנות המזבח. שלטונם רב-השנים הסתיים, והם נמלטו על נפשם. ארצותיהם המעוּנוֹת רצו לפשפש בכיסיהם, בכַסְפותיהם וּבחשבונות הבנק הסודיים שלהם. הן גם רצו להעמיד אותם למשפט על הפרה מסיבית של זכויות אדם.

אחד היה פרדיננד מרקוֹס מן הפיליפינים, השני היה ז’אן-קלוד (“התינוק”) דוּבאליֵה מהאיטי. מרקוס נמלט להונולולו. דובאלייה נמלט לריביירה הצרפתית. בסופו של דבר איש לא נגע בהם.

ההיגיון היה אז שמוטב להעניק מִקלָט בטוח לרודנים, מפני שאם רודן יחשוב שלא יינתן לו מקלט כזה הוא יישאר בשלטון עד מותו, או עד מות נתיניו. כמובן, לא כל הנתינים היו מוכנים להעניק הנחה כזאת לרודניהם. ב-1980, למשל, מתנקש – כמעט ללא ספק בשירות המשטר השמאלי החדש בניקרגואה – רצח את  הרודן המודח אנאסטאסיו סומוסה, במקום מקלטו ב פאראגוואי.

פאראגוואי היתה אז גן עדן לרודנים מודחים (וּלפושעים נאציים נמלטים). משל בה אז זְקַן כל רודני אמריקה הלטינית, גנרל אלפרדו סטרוֹאֶסנֶר. חמש שנים קודם, סטרואסנר ועריצים צבאיים בארבע ארצות נוספות בדרום אמריקה חתמו הסכם מקאברי לשיתוף פעולה ולעזרה הדדית. הם הבטיחו לסייע זה לזה ברצח יריבים פוליטיים גולים, יהיה מקום גלותם רחוק כאשר יהיה.

לתכנית ההיא ניתן השם “מבצע קוֹנדוֹר”, על שם ציפור הטרף, שאיוותה לה את הרי האנדים למושב. ציפורני הקונדור הרחיקו הרבה מֵעֵבֶר לדרום אמריקה. ב-1976, שוטרי-חרש מצ’ילה נשלחו לוושינגטון, להתנקש בחייו של שר חוץ לשעבר בממשלת סלוואדור איינדה. זה האחרון היה הנשׂיא השׂמאלי מאוד של צ’ילה, שהוּפַּל בַּהפיכת דמים ב-1973.

עקבותיו העמוקים של איש השלשום

ללַמֶדכם עד כמה השתנתה דרום אמריקה מאז סתיו 1975, כל חמש השוּתפוֹת במבצע קונדור הן עכשיו דמוקרטיות. בראש שלוש מהן עומדים נשיאים סוציאליסטיים מוצהרים. יָתֵר על כן, הארצות האלה מפשפשות עכשיו בתיקי ארכיון מצהיבים, כדי להעניש את הדיקטטורים של ימי קונדור. אחד הדיקטטורים האלה, באורוגוואי, נעצר לפני שלושה שבועות. המפורסם בדיקטטורים, זה של צ’ילה, הוכרז “כשיר להישפט”, לפחות עד יום א’ השבוע.

קצת משונה היה להציץ בתחילת השבוע בעמודיהם הראשונים של עתונים באמריקה הלטינית. שני דיוקנאות הִתחָרוּ על תשׂוּמת לבם של הקוראים. אחד היה זה של אוּגוֹ צ’אווס, הנשיא הפופוליסטי של ונצואלה, שחזר ונבחר השבוע לשש שנים נוספות, ברוב עצום. השני היה זה של אוגוסטו פינוֹצֶ’ט, השליט הצבאי לשעבר של צ’ילה, שֶלָקָה בתחילת דצמבר בהתקף לב, בגיל 91.

המידה שבה גוויעתו של איש האתמול, או בעצם איש השלשום, הצליחה להאפיל על נסיקתו של איש המחר היתה ראָיָה לָעֲקֵבוֹת העמוקים שפינוצ’ט השאיר: לא רק הַצַלָקוֹת בגופם של אסירים פוליטיים מעונים, אלא הצלקות בנפשה של יבשת שלמה.

 

פינוצ’ט שלט 17 שנה, ועזב ללא חשק מפני שהפסיד במשאל-עם. שמו נעשה מותג פוליטי, הוא היה התגלמות האיש הרע, אפילו בעידן שבו היו לו בהחלט מתחרים בעולם הקומוניסטי ובין הארצות המתפתחות של אסיה ואפריקה. אף על פי שהיה רע, ואף על פי שהיה קל מאוד לשנוא אותו (מדיו האפורים, שפמו, גביני עיניו העמידו אותו בקירבה מבהילה לכמה מרודני שנות ה-30), פינוצ’ט מעורר רגשות מעורבים. לזכותו אין מנוס מלזקוף את השיקום המזהיר של כלכלת צ’ילה. לשִבחָם של הפוליטיקאים שירשו אותו צריך להגיד ש-15 שנה אחר כך, צ’ילה עדיין יַציבה וּמשגשגת גם אם רחוקה מאוד משלֵמוּת. לפני שנה היא אפילו בחרה אשה סוציאליסטית לנשיאה.

השנים האחרונות בחיי הגנרל היו רצופות השפלות. לפני שבע שנים נטפל אליו תובע ספרדי שאפתן, בלתאסאר גארסון, שחקר מקרי היעלמויות ורצח של אזרחים ספרדיים בצ’ילה, בימי המשטר הצבאי. באותו הזמן, פינוצ’ט, חבר לכל חייו בסנאט של צ’ילה (על פי הסכם הפרישה שלו), נהנה מֵחסינוּת במולדתו. גארסון המתין איפוא עד שפינוצ’ט ביקר בלונדון, ב-1998, והוציא נגדו צו מעצר באמצעות האינטרפּוֹל. למשטרת בריטניה לא היתה ברֵרה אלא להחזיק אותו במעצר בית במשך 16 חודש. הוא הורשה לבסוף לחזור לצ’ילה, אבל שם, גם שם, הִשתַנוּ הזמנים. לפני שנתיים פסק בית המשפט העליון של צ’ילה, כי אפשר להעמיד את פינוצ’ט לדין.

נקמת הדם המשפטית

פינוצ’ט החזיר את נשמתו לבוראו לפני שניתנה לצ’ילה ההזדמנות לדון אותו על פשעיו. לא כן במקומות אחרים בדרום אמריקה.

באורוגוואי הקטנה, נשיא לשעבר נעצר באמצע נובמבר, והואשם בהפרה של זכויות האדם. חואן מאריה בורדאברי (Bordaberry) היה הנשיא הדמוקרטי של ארץ שתוארה פעם כ”שווייץ של אמריקה הלטינית”. הוא שם קץ לשווייצריות ב-1973, וכונן משטר צבאי, כדי ליישב משבר כלכלי וכדי להביס תנועת גרילה שמאלית. בורדאברי, עכשיו בן 73, ושר החוץ שלו לשעבר מואשמים שהסדירו התנקשות בחייהם של שני מנהיגי אופוזיציה, במקום גלותם בארגנטינה, ב-1975. זה היה חלק מ’מבצע קונדור’ שתיארנו למעלה.

היום שבו נעצרו בורדאברי והשר לשעבר חואן בלאנקו היה יום של דראמה בלתי רגילה באורוגוואי. “משפט ההיסטוריה”, “הצדק דיבר” וביטויים דומים שיוו לכל העניין אופי של קתרזיס לאומי. בעיני השמאל האורוגוואי זו היתה נִקמת-דם. “עכשיו הם יוכלו לנוח על משכבם בשלום”, הכריז עתון אחד, לצד ציורים של מנהיגי האופוזיציה שנרצחו לפני 31 שנה.

 

 

האם טוב לפתוח תיבות פנדורה, וּלעורר זכרונות רדומים? האם לא מוטב להניח לַפצעים להגליד בלי משפטים סנסציוניים ובלי גזרי דין? או לכל היותר לעשות מה שעשו דרום אפריקה, פרו, גוואטמלה, מזרח טימור ואחרות: להעניק לכל העבריינים הפוליטיים חסינוּת תמורת הכאה פומבית על מלוא חטאיהם – זאת אומרת להניח את העונש לבית המשפט של ההיסטוריה?

מי יודע. כך או כך, נסיונו הכושל של התובע הספרדי גארסון לעצור את פינוצ’ט מחוץ לצ’ילה יצר תקדים ונתן רעיון. רב אלוף במילואים משה יעלון היה היעד של נסיון דומה, כאשר ביקר בשבוע שעבר בניו זילנד. התערבות של שר המשפטים הניו זילנדי חילצה אותו מצו מעצר שהוציא שופט, על פי בקשת ארגון פלסטיני מקומי. בזה לא הסתיים העניין. הארגון הבטיח “לא לשכוח ולא לסלוח, ולהשתדל להביא למשפט את הישראלים שפשעו נגד עמנו”. לצורך זה הארגון מגייס “רשת עולמית של עורכי דין”.

 

מקרה יעלון אינו הראשון, ובוודאי גם אינו האחרון. קציני צה”ל, בשירות פעיל או בדימוס, יצטרכו להרהר היטב אם שליחות של הקרן הקיימת אל איי הדרום שווה את הסכנה שייעשה בהם מעשה פינוצ’ט, זאת אומרת מעצר בית ממושך בארץ זרה וסכנה ממשית של משפט. אשר לפינוצ’ט עצמו, אף כי צ’ילה נפרדה סוף סוף מנוכחותו הפיזית המעיקה, יעבור הרבה זמן לפני שהיא תיפָּרד מצילו.

ואשר לכל אמריקה הלטינית, הבטחותיו של אוגו צ’אווס להעמיק את “המהפכה הסוציאליסטית” שלו יעזרו ליבשת ללמוד שעריצים אינם מוכרחים לבוא רק מצד ימין. הוא רוצה לשנות את החוקה (עוד פעם), כדי להוציא ממנה אחת ולתמיד את ההגבלה הטיפשית על אורך כהונתם של נשיאים. ערב הבחירות, תומכיו ציירו כתובות גראפיטי על קירות הבתים בקראקאס, “2021”, הלוא היא שנת היעד של הסתלקותו מן הנשיאות. אבל ספק אם הוא יעצור ב-2021.

בעצם אמריקה הלטינית אינה זקוקה לצ’אווס, כדי להכיר את השמאל הטוטליטרי. היא צריכה כבר לדעת, לנוכח החיזיון של ראול קסטרו הזקן נכנס לנעלי אחיו הנוטה למות בקובה, ומאריך בזה את שלטונה של השושלת.

אני תוהה אם התובע גארסון יכין צו מעצר בשביל האח קסטרו. ב-1962, האח נסע לבולגריה. מסופר עליו שהתפעל מאוד מנקיון רחובותיה של סופיה, ובייחוד מזה שלא נראו בהם אף קבצן אחד, אף פרוצה אחת, אף הומוסקסואל אחד. איך הצלחתם? שאל האח ראול את מארחיו. שלחנו אותם למחנות ריכוז, באה התשובה.

האח ראול חזר הביתה מלא השראה, ניקה את רחובות הוואנה מן הקבצנים, מן הפרוצות ומן ההומוסקסואלים, ושלח אותם אל מחנה ריכוז. לא, לא גוואנטאנאמו.

אם יש חיים בעולם הבא, חזקה על ראול קסטרו שהוא ימצא שם את אוגוסטו פינוצ’ט ממתין לו בכליון עיניים, במרתף חשוך מאוד.

 

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

This entry was posted on שבת, דצמבר 9th, 2006 at 3:49 and is filed under \'טורים שהתפרסמו לאחרונה\'. You can follow any responses to this entry through the RSS 2.0 feed. You can leave a response, or trackback from your own site.