רפובליקת הבננות והנפט הקטנה בדרום אמריקה שברה השבוע את הכֵּלים: היא העלתה לשלטון אינטלקטואל שמאלי רדיקלי, צעיר ויהיר, הרוצה “לרמוס” את האליטה הישנה. האומנם הַגַל הפופוליסטי “הדועך” כבר אינו דועך? האומנם המסות הנשארות מאחור חוזרות וּמתעקשות שאין להן חשק להישאר שם, גם אם למעמד הבינוני יש כבר משכנתא וכרטיס אשראי?
התוצאות הסופיות של הבחירות הוכרזו ב-30 בנובמבר. הפרש נצחונו של קוריאה היה 800,000 קולות ויותר. בהתחשב בזה שהוא כמעט מעד בסיבוב הראשון, וקיבל רק 26%, זו תוצאה מדהימה. כאן היא נמסרת בראש העמוד הראשון של עתון אקוואדורי המופיע בעיר החוף גוואייאקיל
אם נאמין לסקרי דעת הקהל, מאורעות החודשיים האחרונים באקוואדור יילמדו בחוגים למדע המדינה. לא אקוואדור כשלעצמה תעניין את הלומדים אלא התנהגותם הפוליטית של האקוואדורים. הם הנחילו השבוע נצחון מסיבי למועמד שמאלי רדיקלי בבחירות לנשיאות, חודש אחד לאחר שהסקרים הראו כי הם עומדים להנחיל נצחון מסיבי למועמד ימני מאוד.
התחזית הלא-מוצלחת של ה’וול סטריט ג’רנל’, ארבעה ימים לפני הבחירות באקוואדור: “הפופוליזם מאבד מקסמו בעיני המצביעים באמריקה הלטינית”. נַסוּ עוד פעם, כפי שאומרים באמריקנית
על פי הסקרים האלה, המטוטלת האקוואדורית נעה במהירות מסחררת, בעווית של טירוף. תנועתה בילבלה את המנוסים שבמשקיפים. ה’וול סטריט ג’רנל’, למשל, הודיע בשבוע שעבר בראש עמודו הראשון, כי “הפופוליזם מאבד את קסמו בעיני המצביעים באמריקה הלטינית”, ונתן את אקוואדור כדוגמא בולטת.
ביום א’ השבוע לא היה צריך אפילו לחכות לתוצאות-אמת. סקרי היוצאים מן הקלפיות הציגו תוצאות מדויקות להפליא, ורפאל קוריאה (Correa), פופוליסט, בן 43, זקף את אגודלו בתנועת נצחון.
ה’וול סטריט ג’רנל’ העריך הערכה רציונלית בהחלט. אל-נכון, המעמד הבינוני המתחזק של אקוואדור יביס את הרדיקלים. מספר גדל של אקוואדורים רוכשים בתים, לוקחים הלוואות, מקבלים כרטיסי-אשראי בפעם הראשונה בחייהם. המדינה הזו, שהאיפיון “רפובליקת בננה” מתאים לה כמעט מילולית (היא יצואנית הבננות הגדולה בעולם), רשמה בשנים האחרונות יציבות מאקרו-כלכלית שכמעט אינה מתיישבת עם הגיאוגרפיה. איפה באמריקה הלטינית אנחנו מוצאים אינפלציה שנתית של שלושה אחוזים?
בשלהי המאה הקודמת (זאת אומרת לפני שמונה או תשע שנים), אקוואדור היתה אלופת העולם באינפלציה: המטבע שלה צנח בתוך שנה אחת משער של 25 לדולר אל שער של 25,000 לדולר. המוצא היחיד היה לוותר על המטבע. אקוואדור אימצה את הדולר, ולא התחרטה.
אינפלציה נמוכה מעניקה שערי רבית נמוכים, וזה משנה מאוד לאנשים שעתה זה התחילו לצבור חובות בצורה מסודרת. לאנשים כאלה יש אינטרס עצמי בהגנה על הסטאטוס-קוו, או לפחות בהימנעות מטלטול גדול מדיי שלו.
“שחר חדש” מפציע: אקוואדור מתעוררת בבוקר, ומתבוננת בחיוך בשמש הזורחת, שעליה מתנוססות המלים “סדר חדש”. קריקטורה בעתון El Diario. הצייר הוא, כן, כן, “פיקאסו”
מלוטש, כריזמטי, מלא בוז
נקל לשער איזו תדהמה תקפה את האקוואדורים עצמם, כאשר הם התעוררו בבוקר, וגילו ש”טלטול גדול” הוא כמעט לשון המעטה בשביל מה שהם עשו. ואם הם שכחו, הם קיבלו תזכורת רועמת מן הנשיא המיועד קוריאה – נאה, מלוטש, כריזמטי, משכיל כנראה יותר מאשר כל נשיא אחר באמריקה הלטינית (דוקטורט לכלכלה מאוניברסיטת אילינוי שבארה”ב; תואר שני מן האוניברסיטה הקתולית המהוללת בלוביין, בלגיה). “זה מסר ברור למעמד הפוליטי המסורתי שצריך להתחולל שינוי”, הוא הכריז.
לקוריאה יש הרבה רעיונות קונקרטיים. הוא רוחש בוז למוסדות הפיננסיים הבין לאומיים. קרן המטבע? “אוסף של ביורוקרטים חסרי כשרון”. הוא רוצה לפרוע את חובה של ארצו לקרן, ולטרוק את הדלת בפרצופה אחת ולתמיד. הבנק העולמי? הוא מנסה להכריח את אקוואדור לקחת הלוואות חדשות, כדי לפרוע הלוואות ישנות. מי צריך אותו.
קוריאה רוצה להלאים את תעשיית האנרגיה – לא עניין של מה בכך בארץ שאמנם אין לה עתודות נפט בהיקף סעודי, אבל היא בכל זאת ממקורות הנפט הגולמי של ארה”ב. הוא רוצה להשתמש בנפט כמנוף של קידום כלכלי, בארץ ש-43% מתושביה חיים מתחת לקו העוני (נתוני 2003).
כדי להגיע לשם, הוא רוצה להיפטר מן האליטה הפוליטית הישנה. ‘לה אורה’, עתון שמאלי המופיע בעיר הבירה קיטו, רמז על הדרך. בכותרתו הראשית הוא הודיע (ביום ב’ השבוע), “קוריאה רמס”. לא היה צריך הסבר. הנרמס היה הנציג המובהק ביותר של האליטה, מיליארדר בננות ששמו אלווארו נוֹבּוֹאַה.
“קוריאה רמס” בעתון ‘לה אורה’ המופיע בקיטו, אקוואדור. מימין למטה נראה המועמד המוּבָס, איל הבננות אלווארו נוֹבּוֹאַה, שזה היה נסיונו השלישי להיבחר לנשיא. חודש קודם, הסקרים העניקו לו יתרון של 20%
קוריאה כל כך בז ל”מעמד הפוליטי המסורתי”, עד שמפלגתו החרימה את הבחירות לקונגרס. הוא רוצה לכנס אסיפה מכוננת, שתכתוב חוקה חדשה, וּתפָרק את הקונגרס. לרוע מזלו, הקונגרס צריך להסכים להתאבד. מה יהיה אם הקונגרס יסרב? “הקונגרס התרגל לצפות שהעם יציית לו, אבל מעכשיו על הקונגרס יהיה לציית לעם”, אומר קוריאה, ומאיים להוציא את ההמונים לרחובות.
“להוציא את ההמונים לרחובות” היא כנראה ההבטחה היחידה, שהפוליטיקאים האקוואדוריים, ימין ושמאל, עמדו בה בעשר השנים האחרונות. התוצאות היו דרמטיות: מאז 1997 היו לאקוואדור עשרה נשיאים.
להשאיר את המסות מאחור
בימים כתיקונם, או בעצם בימים כקילקולם, איש כקוריאה לא היה מאריך ימים בשלטון. אבל הימים האלה בדרום אמריקה, בייחוד בהרי האנדים, אינם כתיקונם. מחמש הרפובליקות האַנדִיוֹת, אקוואדור היא השלישית הרושמת תפנית חדה שמאלה. הראשונה היתה ונצואלה, עוד ב-1998, אם כי היא עדיין לא ידעה אז עד כמה התפנית חדה. השניה היתה בוליביה, לפני שנה, והיא דווקא ידעה.
ונצואלה העניקה לעצמה ולסביבתה את אוגו צ’אווס, קולונל מטורזן, פטפטן בחסד עליון, שהרס את עצמאותם של בית המשפט העליון ושל הקונגרס, והתקוטט עם ארה”ב. הוא ייבחר כנראה ביום א’ הבא לשש שנים נוספות.
צ’אווס קיווה למשוך את כל הרי האנדים אל המהפכה שלו. עד השבוע, רק בוליביה התפתתה. בשנה האחרונה היה נדמה לכל מיני אנשים (כולל החתום למעלה) שֶהַגַל הצ’אוויסטי מתחיל לסגת. החודש השתנתה התמונה. תחילה, דניאל אורטגה, המהפכן המרקסיסטי האנטי-אמריקני הוותיק, ניצח בבחירות לנשיאות בניקרגואה — לא בהרי האנדים, אבל די קרוב. ועכשיו נוסף רפאל קוריאה.
ברור למַדַי שֶקֶצֶב ההתקדמות הכלכלית אינו מספיק כדי לצמצם את הפערים החברתיים העצומים שפערה ההיסטוריה המסובכת והאלימה של היבשת. מחר, 1 בדצמבר, יושבע נשיא חדש במקסיקו. הוא קיבל רק 38% מן הקולות, רבע אחוז יותר מיריבו העיקרי, פופוליסט שמאלי בנוסח צ’אווס. מקסיקו היא דוגמא מצוינת לארץ שהתקדמותה הניכרת השאירה בערך את חצי האוכלוסיה הרחק מאחור.
ראינו משהו מֵעֵין זה בהודו לפני שנתיים, כאשר מפלגת שלטון שאיפשרה צמיחה כלכלית חסרת תקדים, והתפארה שהיא יוצרת את “הודו הזוהרת”, הוּכּתה שוֹק על ירך בבחירות הכלליות. המעמד הבינוני הצביע בעדה, אבל המסות העצומות מוּכּוֹת העוני התקוממו. הן עלולות להתקומם גם נגד הממשלה שיָרשה אותה.
עתון אקוואדורי מתאר את תלאותיה של אינדיאנית זקנה, הנאלצת לעמוד בתור שעות ארוכות כדי לקבל את “אַגרַת הפיתוח האנושי” (Bono de Desarrollo Humano) שלה, מעין קיצבת עניים, המגיעה ל-11 דולר בחודש. לפי נתוני הבנק העולמי, בין 1990 ל-2001, מספר העניים באקוואדור גדל מ-3.5 מיליון ל-5.2 מיליון, 45% מן האוכלוסיה. “עניים” בהגדרה הזו הם אלה המשתכרים 1.3 דולר ביום או פחות
רפאל קוריאה – בניגוד מסוים לצ’אווס ובניגוד משווע לאֶבוֹ מוראלֶס, האיכר האינדיאני העומד עכשיו בראש בוליביה – אינו שייך לַמַסות העצומות האלה. בארץ שרוב תושביה הם ילידים או בעלי דם מעורב, קוריאה הוא אירופי לבן בהחלט. הוא אינטלקטואל יהיר, השולח את ילדיו לבית ספר פרטי, שבו הצרפתית היא לשון ההוראה. הוא גם מעורר את החשד שהוא חושב את נצחונו הגדול לאקט לא-הפיך.
אקוואדור אינה יעד טבעי לסקרנות פוליטית. אבל בחודשים הבאים, אולי בשנים הבאות, היא תצדיק מעקב אינטנסיבי. היא עשויה להיות זירה של מהפכה מרחיקת לכת – או של נסיון מסיבי למנוע מהפכה כזאת. תהיה אשר תהיה הבחירה הפוליטית, הרבה בננות עומדות להימעך תחת כפות רגליו של האיש שהבטיח להפליא את הצלפותיו במעמד השליט. בחלק מעצרות הבחירות שלו הוא הסיר את חגורת מכנסיו, והדגים מה הוא יעשה בה לישבנם של העשירים. למרבה הנוחיות, חגורה בספרדית היא correa, שהוא במקרה גם שם משפחתו.
תגובות יתקבלו ברצון וּבתודה, וּבִלבַד שֶיַעַמדוּ בִּשני קריטריונים: יהיו עִנייניוֹת וּמנוּמָקוֹת, ללא פגיעות אישיות; ולא יהיו אנונימיות (שֵם מלא לחלוטין וכתובת דוא”ל אמתית. הואיל והדוא”ל מובלע, אין חשש שרוֹבּוֹטֵיהָם של יוצרֵי דואר זבל יִקְצרוּ אותו). תגובות שלא יַעַמדוּ בַּתנאים האֵלֶה יושמטו, בלי שׂים לב לַדֵעות שֶיוּבּעוּ בָּהֶן.
אני מתנצל לפני כל אורחיי, אבל מֵעכשיו בדעתי לֶאֱכוֹף את הכלל הזה ללא יוצאים מן הכלל. אני יודע שהוא יגרום עָוֶל לַאנשים טובים וּרציניים, המבַכּרים אנונימיות מלאה או חֶלקית מִסיבּוֹת סבירוֹת בהחלט — אבל נִסיוני מַראֶה שאנונימיות וחוסר ציוויליוּת נוֹטוֹת להיכָּרך זו בזו. אִתכם הסליחה.
אחד מסימני ההיכר של אמריקה הלטינית ב-500 השנים האחרונות הוא חוסר-השוויון הקיצוני המאפיין אותה, שכרוך בהיררכיה גזעית שבה הלבנים למעלה, כושים ואינדיאנים למטה, ומעורבי גזע למיניהם באמצע. כנראה שלא לעולם חוסן, ובנראה שאנו בתקופה שבה ינסו לערער על מצב העניינים הזה – זה כנראה תהליך טבעי שעל היבשת לעבור – יש לקוות שילווה בכמה שפחות אלימות (מסיבה זו אני מצר על כך שהשמאל לא ניצח בבחירות האחרונות במקסיקו).
לישראל אין כאן אינטרסים, אך עבור האמריקאים (למי אשיא עצה אם לא לידידתנו הגדולה ביותר) אני מציע (כיוון שהמלחמה הקרה הסתיימה) לא להתערב בתהליכים שאמל”ט צריכה לעבור – אני לא מאמין שקידום האינטרסים המסחריים של חברה אמריקאית כזו או אחרת יכולה להצדיק את האיבה שתתלקח נגד ארה”ב. מצד שני, ראוי שארה”ב תימנע מיבוא אוכלוסייה ענייה מאמריקה הלטינית – מדיניות שמורידה את רמת השכר ומגדילה את אי-השוויון בתוך ארה”ב – הופכת את המבנה החברתי-כלכלי של ארה”ב לדומה יותר לזה של אמריקה הלטינית, ולמעשה מייבאת את בעיותיה.
אתה מתעלם פה מהמקרים הפחות מוצלחים בהיסטוריה הלא מאד רחוקה של מדינות שאימצו את הדולר, ואת ההשפעה הממארת של קרן המטבע על מספר לא קטן של מדינות בעולם השלישי. מדינות נפט עניות בעלות שלטון פרו-אמריקאי נוהגות להצמיח מעמד אולטרה-עשיר ובמקביל עוני מנוול בקרב השכבות המוחלשות שלא זוכות להנות מן הצמיחה. תחת שלטון הגון, הלאמת תעשיית הנפט בהחלט יכולה להוביל לחלוקה צודקת יותר של משאבים. אני לא מכיר מספיק את הזירה האקוודורית ע”מ להעריך את סיכויי הצלחתו של קוריאה, אבל הוא לא ניגש לפרויקט הזה בבורות. הוא עושה זאת בזכות השכלתו בתחום הכלכלה, לא למרות.
ידידי — לא “התעלמתי”. ציינתי עובדה. העובדה היא שהדולריזציה פופולרית מאוד באקוואדור.
אשר לדברים האחרים, נדמה לי שאתה מתפרץ לדלת פתוחה. הלוא כך בדיוק כתבתי: קיטוב חברתי, עוני מנוון, מסות הנשארות מאחור. אז על מה בדיוק יצא קצפך?
בכלל, הנח לקצף. כאן אנחנו משוחחים, לא מעניקים ציונים זה לזה.
איבו מוראלס שאמר בנאום הניצחון המדהים שלו [היה לי פעם קישור אל התרגום שלו ב”הארץ” אך הוא נאבד] אמר:
“מחמש מאות שנה של עבדות, לחמש מאות שנה של שלטון”.
הגל אותו מכנה העיתונות השמרנית בעולם המערבי “פופוליזם” בדרום אמריקה לא רק שצפוי לגדול והפך את היבשת לאדומה, אלא גם גם לגלוש מחוץ לאמריקה הלטינית.