מן הארכיון: לפעמים הוא מנחש שלום, לפעמים הוא מנחש מלחמה. מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת

על חומות המצודה בדיר חנא, ועל ראש הגבעה בסַפוּרִיֶה, עומד אבו עמאר, ורגליו רועדות. רוחות הרפאים של עמו מדברות אליו. הוא שומע את קולו של הנסיך ד’אהר, מייסד המדינה הפלסטינית הראשונה, שהעניק את ׳זכות השיבה׳ ליהודי טבריה. היחתום אבו עמאר? היוותר? הוא אינו יודע. הוא מנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד-חורמה

התפרסם ב’כסף’, מוסף סוף השבוע של ‘גלובס’, 4-3 בינואר 2001

מה מתרוצץ במוחו של אבו עמאר? אילו אסוציאציות מתעוררות שם? מה הוא, לפי דעתו? מי הוא, לפי דעתו?

אחרי כל כך הרבה שנים ליד ההגה, מנהיג חדֵל לשמוע את קולות יועציו, וּמתחיל להאזין למַשַק כנפי ההיסטוריה.

חזקה על יאסר ערפאת, שֶמַשַק הכנפיים מחריש את אוזניו. האם הוא עוצר מִדֵי פעם, וּמבקש קצת שקט? לשווא הוא מבקש. מן המַשָק הזה לא יצילו אותו גם פקקי האוזניים האטימים ביותר.

לֵך לְךָ אבו עמאר, אומר הקול, לֵך וּבנֵה ארץ לעַמך.

מה חבל שהקול אינו ספציפי קצת יותר. איזו ארץ? מתי? איך? הקול אינו אומר. והוא, אבו עמאר, צריך לנחש. והבעיה היא, שהקול אינו שוֹכֵך, ולאבו עמאר אין ברֵרה אלא לחזור וּלנַחש, ולחזור, ולנחש. ולפעמים הוא מנחש שלום, ולפעמים הוא מנחש מלחמה, ולפעמים הוא מנחש פיוס, ולפעמים הוא מנחש עד-חורמה.

אז מי הוא? לפעמים הוא לוחם הירואי מן המאה ה-12, בן-דמותו של צלאח א-דין, ואז הוא שולח את ידו אל החרב; ולפעמים הוא ישו הנוצרי עצמו (כן, כן, בעורקיו של אבי האומה זורם גם הדם הפלסטיני ההוא, והכנסיות הן כנסיותיו, הצְלָבים הם צלָבָיו), ואז הוא מוכן להגיש גם את הלֶחי השניה; ולפעמים הוא עִז א-דין אל קאסם, והוא מסתתר במערה ב-1936, כאשר הבריטים הבוגדנים מתקרבים, והוא שולף את הנִצרָה, וּמתפוצץ עם מְשַׂנאָיו; ולפעמים הוא מרטין לותר קינג (מה חבל שאי אפשר לשאוב השראה מפציפיסטים מזרח תיכוניים, כי פשוט אין כאלה), ואז הוא צועד עד הגשר בסֶלמַה, אַלַבַּמַה, או לפחות עד מעבר קרני, ושר, “אנחנו נתגבר”, וּמתחבק עם הלבנים, זאת אומרת היהודים.

לפעמים הוא חוזר ולוחם. לפעמים הוא חוזר וּמתחמק מידי הישראלים בקרב כראמה, 1968, זה הקרב שקשר בשמו נופך של אגדה (לישראלים היו הוראות להביא אותו חי או מת); לפעמים הוא יוצא מובס ממערב ביירות, בקיץ 1982, לאחר שהפסיד את המדינה הפלסטינית דה-פאקטו; לפעמים הוא כאחד השאהידים, גופתו מוטלת בַּשָׂדֶה, השמש קופחת, והעיט מנקר. לפעמים הוא חוזר ונמצא במטוס המתרסק, במדבר הלובי, ב-1992. האם גם הפעם הוא ייצא בשלום מן השברים המפויחים?

ואז הוא מתעורר בחרדה. “סוהא”, הוא אומר, “סוהא, אני עדיין חי”. סוהא מוחה בעדינות את אֶגלֵי הזעה מִמִצחוֹ. “אתה חי”, היא אומרת, “ועליך להוסיף ולחיות. פלסטין חיה איתך”.

כן, אומר הקול לאבו עמאר, פלסטין חיה איתך, לֵך לְךָ.

לאן אתה הולך, אבו עמאר? ולאן אתה מוליך את עַמך? ולאן אתה מוליך את שכניך?

השמעה גולדה על ד’אהר?

אבי המהפכה הפלסטינית קץ ביועציו ובעוזריו וּבשלישיו. הוא בז להם מכל לבו. הם מתרפסים לפניו, להוטים להניח את דעתו. אבל הוא בז באותה מידה לאלה מן הפלסטינים המתחצפים כלפיו, בין אם הם איסלאמיסטים נבערים מדעת, בין אם הם אינטלקטואלים שמאלניים מתנשאים באוניברסיטאות מערביות נוחות. בין החיים אין לו כלל בני שׂיחַ ראויים. אין לו כל ברֵרָה, אלא להיוועד עם המתים. אבו עמאר מעלֶה בָּאוב את רוחות הרפאים של פלסטין.

אולי הוא הולך לדיר חנא, ומתייצב על חומת המבצר, שהקימו הזיידאנים לפני 350 שנה. אולי הוא עומד שם, שואף אל קִרבּוֹ את אויר הגבעות, וּמתייחד עם רוחו של ד’אהר אל עומר, ׳נסיך הגליל׳, שדיר חנא היתה זמן מה בירתו.

יהודים אינם לומדים בדרך כלל על ד’אהר בבתי הספר שלהם, וּשמו אינו בדיוק נכס צאן ברזל. בתל אביב יש רחוב אלנבי, בירושלים יש רחוב המלך ג’ורג’. אבל חפשו-נא את רחוב ד’אהר אל עומר. ארץ כל כך רבת בולים עדיין לא מצאה בול אחד בשביל אחד הנועזים שבשַליטיה.

ספק אם גולדה מאיר שמעה אי פעם את שמו, כאשר העשירה את עולמנו בחיווּי המפורסם שלה, ב-1973, “הפלסטינים? לא שמענו עליהם עד 1967”. היא לא ידעה, שמאתיים שנה קודם, ב-1767, ד’אהר על עומר עמד בראש מדינה פלסטינית, שבירתה היתה עכו, ורוב חלקי ארץ ישראל היו כלולים בה.

עד כמה יכלה מדינתו של ד’אהר להיחשב ל”פלסטינית”?

ההיסטוריוגרפיה הציונית של ארץ ישראל העדיפה לתאר את ד’אהר כ״שייח’ בדואי״. היתה בזה מידה של אמת, מפני שאביו אמנם היה בדואי מחצי האי ערב. כמו רבים אחרים בארץ ישראל, הוא לא היה יכול לטעון לשורשים עמוקים. אבל הוא נולד בארץ, והוא חי בה, ורוב נתיניו היו בני הארץ וִילידיה. באותו מובן הוא היה פלסטיני, גם אם יש מידה של אנכרוניזם בעצם השימוש במושג הזה לתיאור אדם שחי במאה ה-18.

מדינתו של ד’אהר בוודאי לא היתה “מדינת לאום” – אבל בזמן ההוא לא היו מדינות לאום בשום מקום. ד’אהר היה שליט אפקטיבי, כונן בטחון ושלום, אִפשר התאוששות כלכלית כל כך מסיבית, עד שהנציג הצרפתי בצידון התלונן עליו כי הוא נעשה “עשיר מדיי וחזק מדיי”. חיטה מן הגליל עזרה למלא בימים ההם את מחסני הדגנים של פאריס. בכל רחבי הים התיכון נודעה לתהילה הכותנה של ארץ ישראל, שניתן לה השם ׳כותנת עכו׳, על שם עיר הנמל שבה נרכשה.

היסטוריונים ישראליים, לא פלסטיניים, כותבים על ד’אהר ובני משפחתו, שהם

“בנו חומות, בתים וּמסגדים בכפרים שונים בגליל וּבכרמל… הוסיפו מבצרים רבים… בריכות וטחנות-מים” (“היסטוריה של ארץ ישראל”, בהוצאת כתר ויד יצחק בן צבי).

ד’אהר ביצר את טבריה, הקים שווקים בבירתו עכו – ויסד עיר נמל אחת ששמה חיפה. הוא יסד אותה במובן הזה, שתחילה הורה להרוס עד היסוד את חיפה הישנה, וּלהקים אותה מחדש כשניים-שלושה קילומטרים דרום-מזרחה משם. אילמלא הרס וּבָנָה, חיפה היתה אולי מתנוונת ונעלמת. הֶשׂגים כאלה, לאורך תקופה ארוכה, ואגב רווחה ושלום, מַקנים לד’אהר את הזכות להיחשב לראש הרשות הפלסטינית הראשונה.

הרבה לפני שמישהו שמע על האמנה הפלסטינית, יצחק בן צבי, הנשיא השני של ישראל וחוקר עתיקותיה, הודה, כי ד’אהר עשה נסיון של 35 שנה

“להקים מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל”. בעיני בן צבי, “הכשלון היתה בלתי נמנע, הואיל והמרד לא נשען על גורם ציבורי אובייקטיבי, על מעמדות השואפים והמוכשרים לעצמאות מדינית”.

אבל מן הלאו אתה שומע את הכן.

כאשר בן צבי כתב את הדברים האלה, מדינת ישראל לא הגיעה אפילו אל חצי גילה של מדינת ד’אהר אל עומר.

מכל האבות המייסדים והאמהות המייסדות של הציונות, בן צבי היה מן המעטים שידעו, כי דווקא היו פלסטינים, והיו להם עצמאויות, והם ניסו פעם אחר פעם לבסס את אַדנוּתָם על הקרקע שֶעָלֶיהָ ישבו.

בעקבות מדינתו של ד’אהר קמה מדינה פלסטינית שניה, תחת שלטון הברזל של אחמד אל-ג’זאר. וזה קרה עוד בזמן שבכל ארץ ישראל לא היה אפשר למצוא 10,000 יהודים. עשרת אלפים.

תשאלו את רבי יעקב

אבו עמאר עומד על חומות דיר חנא, וּמהרהר בדמוגרפיה של המאה ה-18. שלוש מאות אלף בני אדם ישבו בארץ, והיהודים היו בקושי שלושה אחוזים, בערך כמו חלקם באוכלוסיית ארה”ב כיום.

ומי היה הַשַליט הראשון של הארץ, שהושיט להם את ידו בידידוּת, והזמינם להתיישב בגבולות מדינתו? ד’אהר אל עומר. בזכותו התבססה הנוכחות היהודית בטבריה, ויהודים שרו לו שירי הַלֵל. אחד המקורות החשובים ביותר על ימי שלטונו הוא “ספר זִמרַת הארץ” מאת הרב יעקב בֵּירַב מטבריה. חָמִיו של בירב, הרב חיים אבולעפיה, הוזמן על ידי ד’אהר לחדש את היישוב היהודי בטבריה.

ב-1742, מושל דמשק עלה על טבריה, בראש כוח ניכר, כדי לשׂים קץ לעצמאותו הגוברת של ד’אהר. היו ברשותו תותחים וציוד מצור כבד – ולד’אהר לא היו אלא 600 חייל, וחומות טבריה. יעקב בירב היה כתב צבאי לכל דבר, והנחיל לנו תאורים מדויקים של הקרב על טבריה, כולל משקלם המדויק של פגזי המרגמות (“ט”ו אוקאש עד ל”ו, והשליך כמו מאתיים… וכאן היה רובם ככולם הולכים אל הים”. אוקאש, או אוקה, היה שווה-ערך עות’מני של 1.375 ק”ג).

ד’אהר נחלץ בשלום מן הפרשה, לאחר שמושל דמשק מת פתאום במחנהו. ההיסטוריונים, וגם בני זמנו, האמינו שהנס הזה לא היה כולו מידי שמיים, ושליחי ד’אהר הם שהרעילו את המושל.

מכאן ואילך, במשך 30 שנה, ד’אהר אל עומר היה חופשי להמשיך את התפשטותו על פני הארץ כולה. תחילה כבש את צפת, אחר כך השתלט על דיר חנא במרכז הגליל, וכעבור שנתיים נפלה בחיקו גם עכו. בניגוד לשִׂנאַת-הזָרים של קודמיו, הוא עודד את סוחרי עכו לפתח סחר בין לאומי, והזמין לא-מוסלמים (במקרה הזה, נוצרים מקפריסין) לבוא וּלהתיישב בה.

לאחר שיסד את חיפה החדשה, הוא הזמין נוצרים להתיישב גם בה, ואפילו מינה נוצרי למושל העיר. כאשר הרחיק עד טנטורה, וחייליו מדדו את גדות ואדי אז-זרקא (נחל התנינים של ימינו), נחרד הסולטן באיסטנבול הרחוקה, והורה להדוף משם את ד’אהר. אם עד אז ייצג ד’אהר רק תופעה מקומית אופיינית – הוא היה בעצם גוֹבֵה מִסים מטעם הממשלה המרכזית, שֶחָשַק בקצת יותר כוח כלכלי ופוליטי – הנה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-18 נשקף ממנו איום ישיר להמשך קיומה של הקיסרות העות׳מנית.

ב-1768 הוא כרת ברית עם עלי ביי אל-כביר, המושל שוחר העצמאות של מצרים, וב-1771 כבשו השניים את דמשק, העיר השניה בחשיבותה בכל הקיסרות העות׳מנית. עלי ביי איבד את שלטונו במצרים שנה אחת אחר כך, אבל בעיני היסטוריונים, המאורעות ההם הפקיעו מארץ ישראל את שוּליוּתה האסטרטגית. היא נעשתה פתאום מפתח לשלטון במזרח הים התיכון, וב-65 השנה הבאות עמד להינטש עליה מאבק כמעט בלתי פוסק.

ב-1799 יגיע אליה אפילו נפוליאון בונפרט, בחיפוש אחר מקום טוב בספרי ההיסטוריה. “עלינו ללכת מזרחה”, הוא כתב, “כל התהילות הגדולות הונחלו שם”. רק עכו הִפְרידה בין נפוליאון ובין הנצחון – ונדמה כי מעטות הן השאלות המסקרנות יותר בתולדות המזרח התיכון מ”מה היה קורה אילו הבקיע נפוליאון את חומות עכו”.

המערב מגלה את פלשתינה

מאורעות הרבע האחרון של המאה ה-18 פתחו את הארץ לפני המערב, ובסופו של דבר גם לפני יהודי המערב.

“המערב לא הפגין עניין כזה במזרח הערבי-מוסלמי מזמן מסעי הצלב של המאה ה-12 וה-13״, כותב תומס איידינופולוס בספרו על ׳תולדות פלשתינה מנפוליאון עד בן גוריון׳.

”בתחילת המאה ה-19 באו החיילים, כוהני-הדת והמיסיונרים; באמצע המאה באו בעקבותיהם הגַלָאים, הארכיאולוגים וּמסַרְטְטֵי המפות; והם מצידם סללו את הדרך לציירים, לצלמים, לתיירים, לאנשי העסקים”.

כמעט בן לילה גילה המערב עד כמה עלובה היא פלשתינה, עד כמה מזוהמת וּמעוּפּשת, עד כמה לקויה היא ממשלת הארץ. הסופר הצרפתי שאטובריאן כתב, כי “בטַיֶלְךָ ביהודה, לבך מתמלא בחילה עמוקה”.

המיסיונר הבריטי ווֹקֶר נתקל בערבים העלובים, הנבערים מדעת, הפראים למחצה, עם כַּפריהם המטוּנפים וּמאוּרוֹתיהם המגוּנוֹת. כיאה לרומנטיקון אירופי עם הזיות משיחיות, ווקר הכריז, כי ערביי הארץ אינם יכולים להיות היורשים הראויים וּבעלי הזכויות למיליוני הנתינים הנבונים, המעוּדָנים, התרבותיים להפליא, שעליהם משלו למופת דויד ושלמה בימי זוהרם.

ב-1842 נכתבה אולי הטיוטה הבריטית הראשונה של מה שתיוודע לימים כ”הצהרת בלפור”: קולונל צ’ארלס צ’רצ’יל, בן לאחת ממשפחות האצולה המפורסמות ביותר של אנגליה, הביע את דעתו, כי יש להטיל על היהודים להַחיוֹת את ארץ ישראל ואת מזרח הים התיכון, ובתמורה אפשר ש”ישיגו ריבונות לפחות על פלשתינה”.

על נפוליאון עצמו מסופר, כי הוא פירסם הצהרת בלפור משלו, כמעט 120 שנה לפני בלפור, וזימן את היהודים “לחזור ולכונן את ירושלים העתיקה” (הכרזת נפוליאון אינה עובדה היסטורית, ונמצאו הרבה מפקפקים באותנטיות שלה).

אף כי יהודי הארץ סבלו מידי נפוליאון ממש כמו הערבים – חייליו בזזו את רובעי היהודים בצפת וּבטבריה – פלישת הצרפתים יכולה להיחשב לנקודת-מִפנֶה ביחסי יהודים-ערבים בארץ ישראל. לפחות במידה מסוימת אפשר לטעון, כי אז התחיל הזיהוי של היהודים עם הקולוניאליזם המערבי. לאחר שנפוליאון נסוג מארץ ישראל, צבאו של המושל המוסלמי אחמד אל-ג’זאר (“הַקַצָב”) האשים את היהודים בִּבגידה וּבשיתוף פעולה עם הצרפתים. הפוגרום הראשון בארץ ישראל בזמן המודרני התחולל בצפת ב-1799. “לא היה כדבר הזה”, התלונן אחד מבני התקופה, כמובן מבלי לדעת שבמזרח אירופה דברים כאלה היו עניין שבשִגרה.

אל-גז’אר הטיל על היהודים קנס קיבוצי עצום, החזיק את מנהיגיהם אחראים לאי-פִּרעוֹנוֹ, והורה להַלקותם. היהודים הואשמו, שקשרו קשר להכניס את נפוליאון לירושלים, וחברי הקהילה הירושלמית (2,250 נפש בעיר של 9,000 נפש) נאלצו למכור את בגדיהם ואת שׂרוֹכֵי נעליהם, כדי לעמוד בתשלום הפיצויים. רבני ירושלים, מִהיוֹתָם להוטים להפגין נאמנות לסולטן, יצאו בעצמם להשתתף בבניית ביצורים. בעיני אחד מיהודי ירושלים, אלה היו הימים הגרועים ביותר של יהודי העיר מאז נוסדה.

בשנה הראשונה של המאה ה-19 היה קצת קשה להטיל את האחריות על הציונים. יעברו עוד 96 שנה לפני שֶעֶצֶם המוּשׂג ‘ציוני’ יבוא אל העולם. אבל ההתנגשות הראשונה של הזמן המודרני בין האיסלאם למערב הפכה את היהודים בן-לילה לאויבים ולִשׂעירים לעזאזל.

זה היה אולי בלתי נמנע. סובלנותו המפורסמת של האיסלאם כלפי מיעוטים דתיים היתה מותנית בַּהגמוניה שלו ובבטחונו העצמי. כשהוא נקלע למצוקה ולנחיתוּת פוליטית, קנאות מכוערת התפָּרצה מֵרֵיאוֹתיו. מייד לאחר נסיגת נפוליאון היה הצי הבריטי צריך להתערב, כדי לסַכֵּל טֶבח המונִי של נוצרים בעכו וּבִירושלים. אפשר אפוא לומר, כי ימי ד’אהר אל עומר היו אקורד הסיום של דו-קיום יהודי-ערבי לבבי וּמועיל בארץ ישראל.

עטאללה מנצור, עתונאי ערבי ישראלי, ממייסדי “אס-סינארה” של נצרת, כתב לפני שנתיים בכתב העת Palestine-Israel Journal, כי ד’אהר אל עומר, הנחשב ל”אחד מגיבורי התנועה הלאומית הפלסטינית”, היה בעצם פרו-ציוני עוד לפני בוא הציונות.

“חִזרו — וקבלו-נא את מורשתכם”, הוא קרא לַיהודים גוֹלֵי טבריה. לפי מנצור, “הוא בירך אותם בשובם, בנה להם בתים, הקים להם בית כנסת מפואר, בשעה שהם גמלו לו מִצִדָם בנאמנות גמורה, ואפילו סיפקו לו מידע על תנועותיהם של יריביו”.

אילו היה מישהו אומר לד’אהר אל עומר, שהגליל יהיה יום אחד חלק ממדינה יהודית, הוא היה פורץ בצחוק. לא היה עניין רחוק יותר מדעתו. האם ד’אהר היה מתאכזב לגַלוֹת, שהיהודים לא נהגו נדיבות מיוחדת בצאצאיו? ואינם מוכנים לשקול כלל את ׳זכות השיבה׳, שהוא העניק ברצון לגוֹלֵי טבריה?

“יער עצמאות גוואטמלה”

הבה נחזור אל מסעו הווירטואלי של אבו עמאר אל עַתיקוֹת הגליל. לאחרישעלה לרגל לדיר חנא להיוועד עם רוחו של סעד אל עומר, ואחרי שֶסָר לטבריה להיוועד עם רוחו של הנסיך ד’אהר עצמו, הוא יוצא לסַפוּרִיֶה אשר במחוז נצרת, להתבונן במצודה שבנה שם ד’אהר, על יסודותיה של מצודה צלבנית.

אבל אבו עמאר אינו מוצא את ספוריה. הוא בטוח בהחלט שהיא היתה כאן, הוא מחזיק בידו צילום מ-1931, הַמַראֶה את בָּתֶּיהָ הצפופים נשענים על צֶלַע גבעה, שבראשה המצודה. אבל אבו עמאר מוצא רק יער אורנים. וסמוך ליער הוא מוצא לוח-אבן, ובראשו הכתובת ׳קרן קיימת לישראל׳, בעברית ובלטינית.

וּמתַחתֶיהָ, באותיות מושחרות, בעברית ובספרדית (ספרדית? תוהה אבו עמאר. מה פתאום ספרדית?) יער עצמאות גואטמלה

נשימתו של אבו עמאר נֶעתֶקֶת. גוואטמלה, מה?

כאן על גבעות ספוריה. כאן, ששה קילומטרים צפון-מערבית מנצרת, 250 מטר מעל פני הים, חיו (על פי מניין 1945) 4,330 בני אדם, כמעט כולם מוסלמים. היו להם 55,378 דונאם, וחֶציים עובדו לחקלאות. ב-1931 עמדו 747 בתים בספוריה.

ישבו בה החמולות של ניג’ם, חאדאייה, סעדייה, אל-מוואדה, זגאיירה, באראכה, מאראענה, אבו אל-נאעאג’, אבו אל-בדאזה, חאוואייטה, ג’ארישה, חתאב, ג’אהלשה, שיהאדה ולאיילה (אני מצטער על שגיאות אפשריות בתעתיק השמות. ראיתי אותם באנגלית, לא בערבית). היו לה שני בתי ספר יסודיים, ואת מֵימֶיהָ היא שתתה מִתִשעה מעיינות. אנשיה היו משתטחים על קברו של קדוש מוסלמי מקומי.

האירוניה הַדַקָה מדגדגת את החושים: בשעה שישראל מכרה נשק למשטרים צבאיים בגוואטמלה, לסייע להם במלחמתם נגד מורדים אינדיאניים, עצמאות גוואטמלה צוינה בחגיגיות על גבעות ספוריה, ששם ישבו פעם האינדיאנים של ארץ ישראל. את שאר האדמות כיסו יישובים יהודיים: ציפורי, הסוללים, אלון הגליל, הושעיה וחנתון. איש לא הציב שלט לזכרה של ספוריה. היא התפוגגה, אם כי מדי שנה מביאים הזקנים את נעריהם, כדי להתבונן באבנים, וּלספר להם על ארץ אבותיהם.

אבו עמאר עומד על חומת מצודתו של ד’אהר, ורגליו רועדות. יחתום, או לא יחתום?

יוותר על ספוריה, או לא יוותר?

יתכחש לזכות השיבה של ניג’ם, חאדאייה, סעדייה, אל-מוואדה, זגאיירה, באראכה – או לא יתכחש?

אז מה תהיה, אבו עמאר? שואלות אותו האבנים. התהיה ריאליסט? התהיה פרגמטיסט? התהיה אידיאליסט? התהיה לוחם-קודש קנאי?

הכול, אבו עמאר, או לא כלום?

רוח הרפאים של נסיך הגליל מפעמת ביושב ראש הרשות הפלסטינית, ואינה מניחה לו. רקותיו הולמות. הוא שומע ממרחקים את שאון היישובים היהודיים, וריקנות איומה ממלאת את לבו. האם הדורות הבאים ייצקו מי ביבים על קברו? האם הוא יהיה הבוגד הגדול? האנטי-צלאח-א-דין? האם שמו יופיע לצד שמותיהם של האפנדים, שמכרו את אדמות עמק יזרעאל ועמק חפר לארתור רופין וליהושע חנקין? מה יעשה?

היינתן לאבו עמאר הסימן?

רבן גמליאל – והילד מחמולת ג’ארישה

מה מתרחש במוחו של יאסר ערפאת הוא כמובן עניין לניחושים בלבד. הניחוש שֶלְעֵיל, כוחו יפה כמו כל ניחוש אחר. הניחוש המוצע כאן אינו ביטוי של תמיכה פוליטית, או הסכמה משתמעת עם זכות השיבה, כללית או מוגבלת.

כשלעצמי אני מאמין, שב-1948 התנהלה בארץ ישראל מלחמת אזרחים. למזלנו הטוב היהודים ניצחו בה. להניח שהם יוותרו על פרי נצחונם 50 שנה אחר כך, מרצונם החופשי, הוא מעשה איוולת. אבל המנצחים אינם פטורים מרגשי אשמה. בוודאי אין הם פטורים מאמפתיה, מאהדה אנושית פשוטה לייסוריהם של המובסים.

מי שמבַכֵּר דמוניזציה של ערפאת, והחשדה סיטונית של מניעיו, עושה טעות מצערת. דמוניזציה אינה מועילה להבנת האויב, או הפרטנר. הבה נִלמַד מנסיונם של הפלסטינים: אסונותיהם היו, ועודם, תוצאת דמוניזציה של ישראל. ישראל עצמה לא הבינה את תוצאות מלחמת לבנון, מפני שעסקה בדמוניזציה של אויביה (“חַיוֹת דוּ רַגלִיוֹת” קרא מנחם בגין לפלסטינים מעל במת הכנסת ב-1982. זמן קצר אחרי כן התחולל הטבח בסברה ושתילה).

אין צורך להסכים עם ערפאת כדי להבין אותו. אין שום דבר פוליטי בעצם ההכרה בייסורים האותנטיים התוקפים אותו, כאשר הוא צריך לקָרֵב את העט אל הנייר, ולהעניק גושפנקה להַעברוֹת הנדל”ן של 1948. אין צורך להיות שמאלן, כדי להבין שגם לצד השני יש תרמיל של טראומות. בבתי ספר ישראליים מלמדים ילדים, שבציפורי ישב במאה הרביעית רבן גמליאל, אבל אין מספרים להם שבציפורי ישב באמצע המאה ה-20 ילד אחד ששמו אחמד ג’ארישה.

‘מזכרת ל-418 כפרים פלסטיניים אשר נהרסו, רוקנו מיושביהם ונכבשו בידי ישראל ב-1948’, מאת אמילי ג’אסיר (Jacir), אמנית אמריקנית עם שורשים פלסטיניים. מקור ההשראה למזכרת הוא הספר “על חורבותיה” מאת ווליד חלידי (ראו למטה). רשימה על “אוהל יזכור לַנַכְּבַּה” של ג’אסיר הופיעה במאי 2001 בדפי הספרות של ‘הארץ’ . אולי היה מוטב להימנע מן האסוציאציה של ‘יד ושם’.

בארץ הזו אין לאיש מונופול על כאבים ועל געגועים. כאשר נשמעות המלים “זכות השיבה”, אפשר להשתתק לכמה שניות לפני שמגייסים את כל סימני הקריאה הנגדיים. אפשר לשתוק, לא מפני ההיסוס, אלא מפני הכבוד. אפשר לשתוק, כדי להביע הבנה וצער.

אפשר אפילו לשלב זרוע בזרועו של אבו עמאר, ולהגיד לו: אנחנו מאזינים לכאביך, אדוני היושב ראש. אנחנו יודעים איזה צער נורא ממלא את לבך בימים האלה. לא, אדוני היושב ראש, אינכם יכולים לחזור לספוריה, אבל אולי אנחנו יכולים לעשות משהו לטובת המנושלים. אולי אנחנו יכולים לפצות אותם על ייסוריהם, ולקוות שגם אם לא ישכחו, וגם אם לא יסלחו, הנה יסכימו לפחות לחיות בשלום לצִדֵנוּ.

הו, כן. עוד דבר אחד. אנחנו גם מבטיחים להסיר את השלט הנבוב והמעליב הזה, ׳יער עצמאות גוואטמלה׳. הבה נקרא ליער בספוריה ׳חורשת הצער הפלסטיני׳. שנה-שנה אנחנו שולחים את צעירינו אל מצדה, להישבע שלעולם לא עוד. אחרי השלום אנחנו מבטיחים לשלוח אותם גם אל מצודת ד’אהר אל עומר בספוריה, כדי להישבע שלעולם לא יהיו עוד סֿפוריות לפלסטינים. אנא, הניחו לנו להיות שכניכם הטובים. יהיו נחוצות לכם שנים, כדי להאמין ברצוננו הטוב וּבכֵנוּת כוונותינו. אנחנו מבינים את זה, אבל הבה נתחיל.

לפני לביא היתה לוּבּיה: חייו ומותו של כפר ערבי בנפת טבריה

לא היו מקוּפּלוֹת בו דראמות מיוחדות, לא היו מעשי טבח או קרבות ראויים לזכרון. 2,300 הכַּפְרִיִים נתקפו פאניקה ביולי 1948, כאשר הגיעו אליהם שמועות על נפילת נצרת בידי היהודים. הם נשאו את רגליהם ונמלטו ללבנון. המיליציה המקומית הניחה את נשקה, כאשר התקרבו היהודים, ולוּבּיה נפלה ללא קרב. אני טורח להזכיר אותה – ולא 416 כפרים אחרים, נוסף על סאפוריה – בגלל אירוניה מרוּשעת, הקשורה ביער המכסה אותה, ממש כמו ספוּרִיֶה.

חֵלֶק מאדמות לוביה שימשו להקמת קיבוץ לביא, חלקן שימשו לנטיעת חורשת האורנים הנאה של לביא, חלקן שימשו לנטיעת יער על שם דרום אפריקה.

השתמשתי בתוכנת עריכה כדי להגדיל את חַדוּת הטקסט על השלט. הצבעים אינם טבעיים, אבל השלט עצמו הוא אותנטי

דרום אפריקה שֶכּה התכבדה לא היתה זו של נלסון מנדלה. היא אפילו לא היתה זו של פילדמרשל יאן סמאטס, ידיד הציונים. עד כמה שהצלחתי לברר – וברצון אתקן כאן כל טעות — השם ניתן ליער בסוף שנות השבעים, שנה או שנתיים לאחר הטֶבַח המפורסם של חמש-מאות ילדי בתי הספר השחורים בסוֹוֶטוֹ בידי כוחות הבטחון של ׳הרפובליקה׳ הלבנה.

לא היה בה שום דבר רפובליקאי, ב׳רפובליקה׳ הזו, מחוץ לזה שהקמתה שחררה את הלבנים מכל קשר אל ציוויליזציה הומנית, וקראה דרור ליצרים הפרימיטיביים ביותר של שבטיותם ושל קַנָאוּתָם הדתית. מְיַלדהּ של דרום אפריקה זו היה כוהן-דת פרוטסטנטי, הֶנדריק פֶרווּרד, ראש הממשלה שהמציא את מדיניות הבנטוסטנים. אני כותב עליו בהרחבה במקום אחר באתר הזה.

לקרוא יער על שם דרום אפריקה בשנות השבעים היה שווה-ערך של קריאת יער על שם האפרטהייד. (מוטב לזכור שזה היה הזמן שבו ערים בישראל שינו את שמותיהם של רחובות שנקראו על שם צרפת ל”הָעָם הצרפתי”, כדי שלא תשתמע מהם תמיכה בממשלת צרפת, או במדיניות החוץ שלה. אם מֶחוות ידידוּת לעַמֵי אפריקה הדרומית היתה הסיבה לנטיעת היער על גבעות לוביה, קוֹראֵי השמות בקרן הקיימת לישראל היו היו יכולים להחיל את נוסחת צרפת.)

השֵם הוענק לַיַעַר מפני שאת נטיעתו מימן יהודי עשיר, האנס ריסנפילד, אשר חי בארץ שנקראה אז רודזיה-זימבאבווה. זמן קצר אחרי כן הושמטה “רודזיה” משמה של הארץ (לא משמו של היער), ונשארה רק זימבאבווה. שני השמות היו בדויים מלב, אבל הראשון ייצג נסיון של בעלי אדמות לבנים לנצל את עושרה החקלאי של הארץ, מבלי להעניק איזשהן זכויות פוליטיות לרוב המכריע של שחוריה.

הופעת ׳יער דרום אפריקה׳ ו׳חניון רודזיה-זימבאבווה׳ על אדמת לוביה האבודה היתה יכולה להחשיד את יוזמיה בציניות נבזית, מעשֶׂה של שמחה לאיד ושל צפצוף ארוך. אבל אני נוטה להאמין, מבלי שיש לי ראיות, שלא רשעוּת הניעה אותם, אלא אטימוּת וּבוּרוּת. ממין אותה האטימוּת ואותה הבּוּרוּת שֶהֵניעוּ ב-1983 את עיריית תל אביב להטיל על בית הספר א”ד גורדון לחוֹג את שבוּע הילד הבין לאומי בשיתוף פעולה הדוק עם שגרירות דרום אפריקה בישראל, ומבלי להזכיר בשבוע הזה אף פעם אחת את סווטו.

כך או כך, אם אינני טועה היער בלוביה הוא אחד המקומות האחרונים בעולם, אם לא האחרון, שבו מוסיף להתנוסס השם “רודזיה זימבאבווה”. בגופי לפחות הוא מעביר רטט של חלחלה.

מה חבל שאת כל זה צריך לקשור ביישוב סימפטי, כמעט מעורר הערצה, כמו לביא: קיבוץ, שֶיָסדוּ ב-1949 חלוצי ׳בני עקיבא׳ מבריטניה, שבמשך שנים חרתו עבודה ואמוּנה מתונה על דגלם. לביא הוא מן הקיבוצים המעטים המוסיפים לעשות חיל, הן כלכלית והן חברתית (אם כי נתוניי אינם מעודכנים לזמן האחרון). אני רואה על הרשת, שלביא הוא היצרן הגדול ביותר בעולם של מושבים לבתי כנסת. יש בו בית מלון נאה, יש בו בית כנסת שתיאוריו בלבד מעוררים בי חשק לעשות בו את השבת. התנועה הקיבוצית כולה מתעניינת בהצלחות לביא בקליטת צעירים. ביולי 2003 ביקרה משלחת של “הזרם השיתופי” בלביא כדי להתבשם ולבקש השראה.

אבל כנגד זה, אתר הרשת של לביא כולל את הקטע הבא על הכנסת אורחים. שׂימוּ-נא לב לשורה המודגשת בצהוב.

רוצה לומר, כמעט אלף שנה היה המקום ידוע בשם לוביה. הצלבנים הכירו אותו בתור שכזה (לא הרחק משם נפלה ממלכתם הראשונה, ב-1187, בקרב קרני חטין). אבל אנשי לביא אינם טורחים להסביר מה היה “האתר הנקרא לוביה”. זה נשמע באוזניי, בייחוד בימים האלה, קצת כמו A Boy Named Sue, בשירו המפורסם של ג’וני קֶש, שעתה זה עזב אותנו לאנחות: A Site Named Lubia.

בדרך ארץ וּבכבוד וּבהערכה הייתי רוצה להציע לחברי לביא לכלול את סיפורה של לוביה בתכנית הלימודים המרתקת, שהם מציעים לבאי בית המלון שלהם. זה יהיה ביטוי של כבוד ושל אומץ ושל יושר. זאת לא תהיה התחלה של פירוק או של נסיגה.

לביא, לאחר שהתנָאָה בחלוצי התיישבות, יוכל להתנָאוֹת גם בחלוצים של ייסורי מצפּוּן. מה לך עכשיו עניין נאה יותר מייסורי מצפון שבין אדם לחברו. בעוד כמה ימים ייוועדו הלביאים ואורחיהם בבית הכנסת הנפלא שלהם לעשרת ימי תשובה. אפשר שהם כבר קמים בוקר בוקר לצורך
סליחות.

לוביה, הם יוכלו להגיד,

שאפנו את יופייך אל ריאותינו, עצי הזית שלך ושִׂיחֵי הצבר שלך נבלעו בִּכרָעֵינוּ. אבל אנחנו זוכרים אותך ואת חייך ואת המוניך מוּכֵּי העוני. אנחנו יודעים שנצחונו המהולל של עמנו הנחיל להם אסון כבד. אנחנו יודעים שעונג השחרור וההגשמה שלנו היה חורבנם. ואנחנו מצטערים, ואנחנו נושאים את עינינו אל שלום, ואנחנו מבטיחים שלא יהיו עוד לוביות כאלה. ואין לנו כל אהדה כלפי מורה ההלכה שהיה פעם רב קיבוצנו, שלמה אבינר, זה המטיף מן הקתדרה שלו בישיבת ‘עטרת כוהנים’ להתנשאות, לניצול ולכיבוש. לא יירד בננו אתו ועם תלמידיו הסיקריקין, ולא יהיו לנו חלק ונחלה בשנאה שהם מניבים וּבעיוורון שהם מנחילים.

רק מלים. רק מלים. הייאמרו?

על לוביה אפשר לקרוא עוד

מן הארכיון (דצמבר 2001):
אבו עמאר — סֶזוֹן עכשיו, או שיעור בטימוֹרית מדוּבּרת

יאסר ערפאת – אומרת חוכמת אנשים מלומדה – זקוק ל’אלטלנה’, כדי לייצב את מנהיגוּתוֹ. אבל אם אנחנו עומדים בענייני השוואות עם מאבק היהודים על מדינתם, לא ל’אלטלנה’ הוא זקוּק, אלא ל’סֶזוֹן’, עונת צַיִד, ממין זו שניהל דויד בן גוריון נגד אנשי האצ”ל והלח”י ב-1944. הברֵרה של היהודים היתה דומה להפליא: הם היו צריכים לבחור בין אימפּוּלס ובין היגיון מדיני, בין הַתרסה וּבין השלמה עם חולשתם. הם גם היו צריכים להחליט אם מִשמעת לאומית מחייבת, או שהיא ווֹלוּנטרית. זה בדיוק מה שֶאֵין לפלסטינים: מִשמעת לאומית. ואם שיעור מבן גוריון הוא קצת יותר מדיי, אז שילמדו מִשאנאנה גוּשמאו

מקורות על הרשת

בהוצאת משרד הבטחון: 4,000 מלה על תולדות ציפורי. “ערבים” מופיעים שם רק בקשר עם “כנופיות רצח”

על סאפורייה ועל הכפרים ההרוסים האחרים של הגליל אפשר לקרוא (ולהתבונן בצילומים) באתרי הרשת הבאים
http://www.palestineremembered.com
www.alnakba.org

הכפרים ההרוסים של פלסטין

‘אַל נַכְּבַּה בעברית’ היא יוזמה, שאני חולק על מניעיה הפוליטיים, עד כמה שהבנתי אותם — פיזור מדינת ישראל וכינון מדינה דו-לאומית. אני מודה שקשה להפריד את המניעים הפוליטיים מן התכנים התרבותיים והמוסריים, אבל תמיד אפשר לנסות לָבוֹר את המוץ מן התבן. למשל, ההכרזה שחיבר איתן ברונשטיין באתר הרשת של עמותת זוֹכרוֹת היא, לפי עניות דעתי, מסמך יוצא דופן בחוכמתו וּבעַמקוּתוֹ.

לזכור ולדַבֵּר את הנַכְּבַּה בעברית כדי שהשפה שלנו תהיה מפויסת וצודקת יותר. לראות את מה שנמחה מעל פני הארץ כדי להבין את שכנינו שכואבים את אובדנם. להכיר באסון הפלסטיני של 48 ו-67 כדי לעצב תודעה יהודית-ישראלית מבקשת שלום”.

אפשר למצוא באתר הזה חומר רקע היסטורי חשוב, כולל מפה אינטראקטיבית. יָתֵר על כן, ‘אל נכבה בעברית’ עורכת מסעות אל אתרים של כפרים ושל ערים שהתרוקנו ב-1948. זו פעילות מרתקת כשלעצמה, בלי קשר למסקנותיה הפוליטיות.

תום שגב כתב רשימה קצרה על היוזמה הזו ב’הארץ’, 30 באוגוסט 2001.

‘הכפרים הריקים הללו’ (שיר מאת ב. אלמוג ב’גדה השמאלית’)

ווליד חלידי הוא מגדולי ההיסטוריונים הפלסטיניים. ספרו, “על חורבותיה” (או, בתרגום מילולי, “כל מה שנשאר”), הופיע בהוצאת ‘המכון ללימודי פלסטין’ בביירות (עם שלוחות בוושינגטון, פאריס ורמאללה). לפי המו”ל, כתיבת הספר ארכה שש שנים, הוא הושלם ב-1991, והשתתפו בו שלושים חוקרים. הוא עוסק ב-400 כפרים וערים ויותר. המהדורה האנגלית של הספר התפרסמה ב-1992. נדמה לי שהספר לא תורגם לעברית

אליאס ח’ורי הלבנוני סבב בין מחנות הפליטים של ביירות, וגבה עדויות על 1948 במלאות לה חמשים שנה. אין לי כוונה להמליץ על הספר, או להסתייג ממנו. הוא מונח לפניי זה חודשים רבים, לא קראתי אותו בנשימה עצורה, אינני יכול לחוות דעה על אמתיותו או על אמינותו. אבל הספר הזה יצא בעברית, וכל ספר היוצא בעברית ראוי לתשומת לב, בייחוד כאשר הוא עוסק בנושא כל כך מכאיב ושנוי במחלוקת.

הספר הזה יצא בהוצאת ‘אנדלוס’, אשר קיבלה עליה את המשימה מעוררת ההערצה של חשיפת הקורא העברי לתרגומים מן הספרות הערבית וּמֵהגוּתָה. כשלעצמי אני מקווה שהשם ‘אנדלוס’ — רמז לתור הזהב של הדו-קיום היהודי-ערבי בדרום ספרד של ימי הביניים — נועד רק לצורך האסוציאציה התרבותית, לא לצורך הנוסחה הפוליטית. אבל זה עניין נפרד בהחלט.

הרשיתי לעצמי להאפיר במידה ניכרת את שחור הצבע של עטיפת הספר, כדי להקנות מידה גדולה יותר של בהירוּת לאוסף השמות המופיעים על כריכתו האחורית: שמותיהם של כפרים ערביים בגליל המערבי, שאבדו ליושביהם ב-1948. אני מקווה מאוד, שהרשימה הזו לא תתפרש
בקריאה להשבת נכסים, או לתמיכה בפירוק יישובים שקמו לפני 1967. לעומת זאת, מה מאוד הייתי רוצה לראות כל אחד מן השמות האלה חוזר ומופיע על מפת ישראל לצד השמות העבריים הקיימים. רק עניין של היסטוריה. רשימה מלאה של 418 הכפרים האבודים אפשר למצוא
בקישורי-הרשת הניתנים למעלה

19 Responses to “מן הארכיון: לפעמים הוא מנחש שלום, לפעמים הוא מנחש מלחמה. מסע וירטואלי אל מוחו של יאסר ערפאת”

  1. אבי הגיב:

    חורבן סאפורייה הבטיח ליהודים ארבעים שנות שקט. לצערנו הרב, רק חורבן נוסף יבטיח לנו שהפלסטינים לא יתקפו אותנו בארבעים השנים הבאות.

  2. לא שם הגיב:

    טור מרתק ומחכים, הרבה עובדות וכולן במקום. (אגב, סוהא מוחה את זיעתו? היא לא בפריז היום?).
    קצת קלוש לגייס את נסיך הגליל ד’אהר כהוכחה לקיומה של פלשתין כיחידה מדינית או לאומית. האם הפריד בין הגליל לסוריה? האם חיבר בין הגליל ליהודה, לשפלה ולעזה? הניסוח של בן צבי “מדינה ערבית ריבונית בארץ ישראל” נראה קולע – בארץ ישראל, לא על ארץ ישראל.
    כך או כך – עם המסקנות אני מסכים בהחלט.
    ועוד הייתי מוסיף, שמדובר בלי ספק במנהיג בעל יכולות מופלאות, ששחק ובלה יריבים רבים ונחלץ מצרות וסכנות אין ספור, לכן הרעיון שמישהו כמו אבו מאזן ישרוד עימות איתו די מופרך.

  3. שי הגיב:

    אין שום סיבה שנגלה אמפתיה לאויבינו, בשעה שאין הם מגלים כל אמפתיה לנו. הם לא יפרשו חמלה מצידנו אלא כסימן חולשה, מהסיבה הפשוטה שבנסיבות ההפוכות הם לעולם לא היו מגלים חמלה כלפינו.

    לא רק זאת אלא שאסונם של הפלסטינים אינו שונה מאסונם של הגרמנים בחבל הסודטים. סבל שבא עליהם במהלך ניהול מלחמת השמדה כנגד הצד השני.

  4. דבי הגיב:

    תודה על הרשימה המרתקת.
    הלינק למפת הכפרים לא עובד.
    חוץ מזה, הייתי מוסיפה המלצה על הספר “באב אל שמס” של אליאס חורי (הוצאת אנדלוס). מלחמות ישראל מנקודת מבטו של פלסטיני גלילי שגלה ללבנון.

  5. דבי הגיב:

    תודה על ההפניה לבאב אל שמס, אבל מהתיאור שלך אפשר להבין שזה ספר תיעודי שמבוסס על ראיונות אמיתיים. למיטב זכרוני הספר אמנם מבוסס על אירועים שקרו אבל איננו מציג את עצמו כתיעודי, הוא בפירוש פיקשן. אם אפשר לכתוב פיקשן על השואה, אפשר גם על הנכבה ועל מלחמת לבנון.

  6. הרשה נא לי לברכך על מאמר מבריק זה, אשר אמנם נכתב לפני זמן רב, אך דומה כי כוחו עדיין במותניו, וכי האיש המצויין בו כמו גם האמביוולנטיות שהוא משדר, עדיין קיימות ושרירות.

    כאן גם הולך ומתגלה הפן המיתולוגי של סכסוך זה, אשר במידה רבה דומה לסכסוך רועים על חלקת אדמה אחת, ובכל זאת שונה: המדובר בסכסוך שיונק ומזין עצמו מסמלים דתיים המעוגנים בתחושות לאומיות, אי שם במגרש הכדורגל של אלוהים, ששני הצדדים מבקשים לשאוב מדמותו תעצומות נפש. נסיון פתרון הסכסוך דומה למשל על אדם המתקדם צעד אחד ונסוג לאחר מכן שניים אחורה. אני מאמין שבשלב זה אין כל סיכוי לפתירת הסכסוך, אולי בגלל זרם המחשבות הוירטואליות שאיבחנת בכל האמור להגיגי מנהיג הפלסטינאים (שהפך אף הוא לסמל, או אולי בגלל התפרצותו של ההיבריס היהודי הלאומי, כגולם הקם על יוצרו בתנופת התיישבות שאינה יודעת גבול.

    הסכסוך עתיד להמשך, ועוד שנים רבות – אלא אם כן נצליח להגיע למומנטום פסיכולוגי עמוק של הכרה פנימית, כפי שרשמתי במאמר אחר שלי, שאתה ושאר הקוראים מוזמנים לעלעל בו:

    http://mann.journal.lab.co.il/story_15

  7. סנרק הגיב:

    זה לא ממש לעניין אבל אם כבר הסטוריה ערבית ואיך היא מתקשרת לסכסוך כמו שהוא מתקיים כיום אני רוצה להמליץ על ספר מעולה שקראתי לפני כמה שנים: “ארמון החלומות של הערבים” מאת פואד עג’אמי.
    http://www.mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=115478

    השם המקורי the dream palace of the arabs

  8. זיו מגן הגיב:

    וכל כך עוזר שיש מי שכותב ככה, כדי שאולי בסוף, לאט לאט, זה יחלחל פנימה, בכל הצדדים, שאין הם ואין אנחנו, רק מגוון של אנושות שבסופו של דבר אין לה ברירה חוץ מלחיות עם עצמה.

    הדמונוזיציה שאנחנו עושים, לעצמנו אנחנו עושים. לצד אחר של הפרצוף האנושי שאנחנו מתעקשים להתווכח איתו על איך זה שהוא קיים ולמה אנחנו יותר חשובים.

    תודה.

  9. ויקטור הגיב:

    מרגש לקרוא את כל מה שכתבת, אני מודה לך.
    האם קיימת גירסה אנגלית של הסיפור. אני מעונין לפרסם אותו באתר של יהודים מזרחיים בארה”ב ברשותך כמובן.

  10. יואב קרני הגיב:

    לצערי אין גירסה אנגלית, ויקטור, אם כי נשאלתי על זה מספר מספיק של פעמים, כדי שאכין גירסה אנגלית. אם אומנם אכין, אודיע עליה. תודה על העניין ועל תגובות קודמות. הן נגעו ללבי.

  11. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    מרתק ומדהים!
    כן ירבו שכמותך בישראל
    איפה שזורעים רעל לא יצמחו פרחים

  12. ברתולדי הגיב:

    נדהמתי לראות מאמר ישן ותגובות ישנות וחדשות שמשבחות את המאמר. איך מר קרני מתיימר לדעת מה בראש של ערפאת אם אינו מבין ערבית בסיסית, עד כדי לתרגם את שם הספר של ואליד חאלידי “על חורבותיה” בתרגום העברי ובתרגום כאילו מילולי “כל מה שנשאר” כאשר הכותרת ברורה: “כיא לא ננסא”. שבערבית זה “כדי שלא נשכח” ההצעה שלו להבין ולספר לעצמנו את הנרטיב של הפלסטינים שבשמו לא ישכחו ולא יסלחו לעולם או לפחות עד שאנחנו נהיה נחמדים ונחזור כולנו לגולה. ובכלל, האם אימוץ נרטיב היה בהיסטוריה גורם להפסקת עוינות? ראו את פרשת יחסי מוחמד, נביא האיסלם אל היהודים: תחילה אימץ את הנרטיב היהודי, סיפורי המקרא בגירסה ערבית, בהמשך דרש מהיהודים למחוק את הגירסה שלהם ולקבל את שלו או למות. אגב, איזה נרטיב של הלאומנות הגרמנית היה עלינו לאמץ כדי למנוע את השואה?
    היכן שמפזרים כעל לא יצמחו פרחים. הנרטיבים הלאומניים, של הערבים, היהודים, האירנים הסרבים ושאר עמים כולם דומים: כולם רעל, שלום קשור להשלמה ולתיקון במצב הנוכחי, לא בהחזרת המצב ל1947- (להחזיר את הבריטים?), גם לא ל1904- אחרי הספירה או לפניה.

  13. ברתולדי הגיב:

    ועכשיו נדהמתי עוד יותר, לא עברו כמה שעות מהערתי הקודמת ושער הספר בערבית, שהתנוסס במאמר משך כמה שנים, הוחלף בשער התרגום לאנגלית, שהוא אכן “כל מה שנשאר”, מעניין מה התרגום המילולי לשער בתרגום לספרדית, צרפתית ואידיש, אם יש.
    לא תיארתי לעצמי שזו תהיה התגובה למכתבי, אבל אם יש התייחסות לדברי אמשיך לנושא המאמר עצמו – ערפאת פשוט לא היה האיש בעל ההתלבטויות וההשוואות להיסטוריה שמציג מר קרני. מהקשבה לעשרות מנאומיו בערבית של ערפאת אחרי הסכמי אוסלו ברור לי שמדובר באדם לאומני קיצוני, עיקבי לא פחות מהמקביל הישראלי שלו, רחבעם זאבי המנוח או ז”ל או הי”ד לפי רצון הקורא הנכבד, כמוהו אדם משכיל. אבל עוד יותר פיקח, לא ישר ולאומן קיצוני ש”אוהב” את בני העם השני בתנאי שמתרפסים אליו ותומכים בנראטיב שלו. בכל נאומיו הוזכרה המטרה הסופית – מדינה פלסטינית “חילונית ודמוקרטית” ולמעשה החזרה לחיק העולם הערבי של כל שעל מאדמת פלסטין. כל ההסכמים והפרותיהם היו צעדים בדרך להגשמתה. ערפאת לא היה מנהיג של עם אלא של מאבק, העם הפלסטיני שקיים או לא (במושגים של זמננו, בכל העולם, ממש לא ברור מה זה בדיוק עם ואיך אפשר לקבוע שציבור מסוים הוא אכן עם) היה עבורו רק כלי במאבק. המבט ההיסטורי שלו היה מה ייכתב עליו ועל מאבקו בהיסטוריה העתידית של האומה הערבית.
    ואגב אוסלו, משמיעת כמה הרצאות של יועצים ממריצי תהליך אוסלו ברור לי שגם רבין ופרס ידעו שערפאת כזה, לא השתנה ולא ישתנה במטרות אלא רק בדרכים. אבל דא עקא, יועציהם והם האמינו ב”קץ ההיסטוריה”, בכך שאנשי הכלכלה העולמית המנצחת הם שיקבעו מה יעשה ערפאת ולא דעותיו, רצונותיו או חלומותיו של האיש. לסיום: השלום יגיע, אם יגיע, רק אם וכאשר תרד באופן דרסטי רמת הלאומנות בכלל וזו הערבית בפרט.

  14. יואב קרני הגיב:

    מר ברתולדי, אתה משתמש ב”נדהם” קצת יותר מדיי. שיגך ושיחך זרים לרוח האתר הזה. כאן אנשים משוחחים, גם כאשר הם חולקים זה על זה. לקצף צדקני ויודע-הכול אין כאן מקום.

    וכן, אני מנחש שאם הגעת אל נבכי האתר הזה, ראית גם את רבדיו האחרונים, ואתה יודע אל-נכון שהכול צריכים לעמוד בכלל הזיהוי המלא.

    אנא מְחֵה את הקצף מעל שפתיך, וחדל לצעוק. גם אם אתה צודק, אינך צריך לצעוק. אתה משעמם, כשאתה צועק. חייך-נא מדי פעם, הֱיֵה סלחן. מי יודע, אולי החיוך והסלחנות יחזרו אליך.

    ומה שמשונה הוא שאני נוטה להסכים עם מה שכתבת.

  15. ברתולדי הגיב:

    קראתי את הערתך ואני מבין ומצדיק את כעסך עלי. אמנם צעקות וקצף על השפתיים לא מצאתי במה שכתבתי, אבל ליגלוג ועקיצה שבהחלט לא במקומם היו וגם צליל של זילזול, ועליהם אני מביע בזאת חרטה מכל הלב.
    אני מודה לך על כך שבכל זאת קראת גם את תוכן המכתב והתייחסת אליו כאל מעניין.
    אחת הסיבות לצורת כתיבתי היתה שהורגלתי לטוקבקים ובניגוד לניחוש שלך לא התעמקתי באתר ולא ידעתי דבר על רבדים נוספים. למאמר הגעתי במקרה דרך קישור לנושא מסוים בהיסטוריה של ארץ ישראל. עכשיו נכנסתי קצת לאתר והוא מלא כתבות מעניינות, אבל להתעמקות יש לי בעיית זמן.
    הוספתי לשם המושאל את הדוא”ל שלי ואני מקווה שזה יספיק לכללי ההתנהגות הנאותה באתר.

  16. ישראל הגיב:

    ליואב שלום
    קראתי את כל המאמר בעניין רב
    אתה מתמודד לאורכו עם נקודות חשובות ומרכזיות בהיסטוריה המורכבת של אזורינו.

    לקראת סוף המאמר אתה מזכיר את הישובים הערביים שהוחרבו ע”י ישראל.
    הרי אין ישוב ש”שוטח” תוך כדי סערת קרב.
    הפרקים שהוקמו על החורבות, נשטלו במהלך השנים שאחרי מלחמת השחרור/48/הנקבה – לפי רצון הקורא.

    אודה לך מאוד אם תבהיר את קריאתך כי “אני מקווה מאוד, שהרשימה הזו לא תתפרש בקריאה להשבת נכסים, או לתמיכה בפירוק יישובים שקמו לפני 1967.”
    מה ההבדל בין הישובים שהוקמו בשומרון – בחלקם הגדול על חורבות ישובים ערביים שאותם בסופו של דבר רובם יפורקו, לבין ישובים שהוקמו בגליל.
    האמירה הזו שלך, מקובלת כיום על רוב מוחלט בחברה הישראלית, כשאנו לא טורחים אפילו לחפש תשובה מהותית, אלא פולטים משהוא כמו “ככה זה”, “זה מה יש”, ועוד.
    אני מחפש הבדל מהותי מעבר למיספרים 48-67, ולטענה שהגליל סופך למדינת ישראל והשומרון לא.
    אני מחפש תשובות ברמה הפילוסופית/לוגית ולא ברמה המדינית/חוקית/פוליטית.

    בכל הכבוד הראוי
    ישראל

  17. ערביXY הגיב:

    מדינה עצמאית זו מדינה שהעולם מסכים להקמתה ולהגדרתה כמדינה עצמאית…. ב-48 הוקמה ישראל בהסכמת רוב מדינות העולם על אדמות הפלסטינים שגורשו מבתיהם (או הוברחו) .. מדינות ערב לא הסכימו להחלטה זו והכריזו מלחמה נגד החלטת רוב מדינות העולם ה”לא הוגנת”…
    מהרמה הפילוסופית הלוגית זה ממש תלוי בך.. יש את המחשבה הדמוקרטית ,לאומית ,דתית ,קומוניסטית, גזענית (אגב ישראל הוקמה כמדינה לגזע היהודי)…..

    למה 67?
    כי גבול זה מוסכם עליו עולמית … ומדינות ערב שבזמנו לא הסכימו לגבול זה. היום הם מציעים את יוזמת השלום הערבית שזה שתי מדינות לפי גבול 67…. התנחלויות בתוך הגדה לא מקובלות ברמה הערבית והעולמית… ונחשבות היום כמכשול בתהליך השלום אם זה משהו שאתה רוצה(שלום).. אם לא, תשכח את כל מה שאמרתי

  18. ערביXY הגיב:

    אמרת ש עטאללה מנצור כתב בכתב העת Palestine-Israel Journal, כי ד’אהר אל עומר, הנחשב ל”אחד מגיבורי התנועה הלאומית הפלסטינית”…..
    האם אתה יכול להפנות אותי למקור כלשהו שבאמת מקנה את דאהר כאחד מגיבורי התנועה הלאומית הפלסטינית… כי רבים אומרים שתנועות לאומיות ערביות התחילו להתמסד בסוף המאה ה 19 והתחלת המאה ה 20… ויש שאומרים שהמחשבה הלאומית בכלל התחילה אחרי כיבוש נפליון למצריים שזה אחרי דאהר אלעומר
    אפילו אם אתה חושב שמחשבה זו (שדאהר הוא אחד מגיבורי התנועה הלאמית הפלסטינית) לא נכונה אתה יכול להפנות אותי לספר או אתר אינטרנט או שם בן-אדם שכן חושב שזה נכון..
    ומה אתה חושב?
    תודה רבה

  19. יואב קרני הגיב:

    כמובן, הלאומיות בכלל, לא רק הערבית, היא תופעה של המאה ה-19. ממילא אי אפשר לייחס יעדים “לאומיים” בתור שכאלה למישהו שפעל במאה ה-18.

    עטאללה מנצור התכוון לא לתפקידו של ד’האר אל עומר אלא להשראה שהעניק לתנועה הלאומית הפלסטינית במאה ה-20. זה בערך כמו להגיד שבר כוכבא העניק השראה לציונות, מפני שהקים את המדינה היהודית העצמאית האחרונה בארץ ישראל. אין זאת אומרת שהוא היה ציוני, זה בלתי אפשרי טכנית וגם אידיאולוגית. הוא היה, לעומת זאת, מקור השראה (לטוב ולרע).

    עניין רגיל הוא בשביל תנועות לאומיות להיתלות בקולרם של גיבורי העבר. הלאומיות הגרמנית של המאה ה-19 פלירטטה עם ארמיניוס (הרמאן), שהביס את הרומאים בתחילת המאה הראשונה לספירה. ד’האר היה קרוב אפילו יותר כרונולוגית. זה שימוש לגיטימי לחלוטין, על אי הדיוקים המוּבְנים שלו.

    ישראל, אגב, לא הוקמה כמולדת ל”גזע היהודי”, בין השאר מפני שאין גזע כזה. זה איפיון לא נעים, שהדים של ימים קודרים עולה ממנו.

    אם רצונך להוסיף ולתרום כאן, יהיה עליך להזדהות בשמך המלא, עם כתובת דוא”ל אמתית שלא תיראה באתר, ולא ייעשה בה שום שימוש מסחרי.

Leave a Reply for סנרק